קרן אורה/סנהדרין/כז/א

קרן אורה סנהדרין כז א

דף כ"ז ע"א

תוס' ד"ה אמר רבא אמר כו' עיין בתוס' בב"ב ובב"ק שם הדברים מבוארים יותר:

שם ד"ה אין לך בו אלא חידושו כו'. וי"מ דהא דקאמר הכא חידוש הוא אהכשירא דבתראי קאי וכיון דאיכא חידוש לא ילפינן אף לגבי הפסול והביאו ראיה מבשר בחלב ע"ש. ולענ"ד דלא דמי דהתם מסברא לא ידעינן דטעם כעיקר ובעינן למילף מבשר וחלב בזה שפיר אמרינן כיון דחידוש הוא לא ילפינן אבל הכא מסברא ידעינן דבמכחישות זא"ז שניהם פסולים משעת עדותן וחדיש לן רחמנא בהזמה דבתראי לא מפסלי וקמאי כדקאי קאי ופסילי מסברא משעת עדותן. והיה נראה לישב קושית התוס' ז"ל דהא דאמר רב חסדא בהדי סהדי שיקרא למה לי ופסולין לכל עדות אין זה אלא מדרבנן וא"כ גבי הכחשה וודאי לא מיפסיל למפרע אבל גבי הזמה חדיש לן רחמנא דקמאי פסולין הם ובהא פליגי אביי ורבא אביי ס"ל כיון דגלי רחמנא דקמאי פסולים משעת עדותן מיפסלי ורבא ס"ל אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ועיין בתוס' בב"ב מש"כ שם וצ"ע יותר בזה:

תוס' בד"ה דאסהידו תרי בחד כו'. עיין מהרש"א ז"ל מש"כ בזה ותוכן דבריו ז"ל דאפילו לא הזימו אלא אחד חידוש הוא כיון דהשני מסייע ליה ולדידי מספקא לי כיון דהם מזימין את האחד לבד וודאי מהימני ומה שהשני מעיד שהי' במקום פלוני הוי חד ואין דבריו כו'. שוב ראיתי בשיטה מקובצת בב"ק פ' מרובה מבואר שם כל דברי מהרש"ל ומהרש"א ז"ל ובשם הראב"ד ז"ל כמש"כ דאסהידו תרי בחד מהימני אפי' אם השני מסייע לו. ועפ"ז יש לישב גם שיטת רש"י ז"ל דמיירי דכל כת אינה מעידה אלא על אחד לבד ומן השני אינה יודעת וכן השניה על השני אלא דיש להסתפק אי כה"ג חשיב הזמה גמורה לחייב את המוזמים כיון דשני הכתות אינן יודעין זמ"ז א"כ לא בא להזים אלא אחד ולא באו לחייבן מיתה וגם בזה צ"ע:

שם גמרא עבד ר"פ עובדא כוותיה דרבא צ"ל דמעשה הי' שאירע כך שהוזמו בחקירות אף דכבר תקינו דד"מ אין צריך דו"ח העדים עצמן אמרו באיזה מקום הי':

שם גמרא מומר אוכל נבילות לתיאבון ד"ה פסול. פירש"י ז"ל כיון דמשום ממון קעביד ה"ל כרשע דחמס ומלשון הנימוק"י גבי לוה ברבית משמע קצת דלאו רשע דחמס הוא אלא כיון דכפין ואוכל כפין וסהיד וסברא בעלמא היא כיון דחשיד למלאות תאוותו באיסור נחשד נמי להעיד שקר בשביל חמדת ממון ונ"מ לענין חשוד על עריות לפירש"י ז"ל לאו רשע דחמס הוא דהא לאו משום ממון קעביד וכן כתב רש"י ז"ל להדיא דלאו רשע דחמס הוא ולפ"ז א"א לחלק בין יצרו תקפו או לא כיון דלאו רשע דחמס הוא והתוס' ז"ל הביאו לעיל בשם רש"י ז"ל דמפרש לה בחשיד ומפירש"י ז"ל הכא לא משמע כן וכן כתב הנימוקי יוסף בשם רש"י ז"ל דבבא על הערוה מיירי אבל לפי מה שכתב הרי"ף ז"ל דכפין ואכיל כפין וסהיד א"כ בעריות נמי הדין כן אלא דהרי"ף ז"ל פי' נמי להא דחשיד על עריות בבא על הערוה וכתב הנימוק"י משום דלאו רשע דחמס הוא אלמא דלא דמי לאוכל נבילות לתיאבון וצ"ל דדוקא בחשיד לאכול נבילות חשיד הוא נמי ליקח ממון להעיד לעמל נפשו כי ירעב אבל מעריות ללקיחת ממון אין לחשדו ולמסקנא משני שאני התם דיצרו תקפו ונראה דגם למסקנא צ"ל דר"נ כרבא ס"ל דלהכעיס כשר דאי כאביי מאי מהני דיצרו תקפו הא רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וגזה"כ הוא ולאו משום דחשיד ע"ז חשיד נמי ע"ז וכמ"ש הנימוק"י אבל לפ"ז קשה למה הוצרך הרי"ף ז"ל לסברא דהלכתא כרב ששת באיסורי תיפוק ליה דהלכה כאביי דאפי' להכעיס פסול ולקמן יתבאר עוד אי"ה:

שם גמרא להכעיס אביי אמר פסול ורבא אמר כשר. נראה טעם מחלקותן בזה אביי ס"ל דרשע פסלתו התורה לכל עדות שבתורה ורבא ס"ל דהתורה לא פסל אלא מטעם חשוד ובעינן דוקא רשע דחמס שחשוד הוא על הממון וחשוד הוא נמי על עדות שקר כיון דרע לבריות הוא אבל מרע לשמים לחוד לא מיפסיל לבריות ובעי הש"ס למימר דפליגי בפלוגתא דר"מ ור"י בעד זומם דממון לדיני נפשות אביי כר"מ דמקולא לחומרא נמי פסול הוא אלמא דלאו משום חשדא הוא אלא כיון דרשע הוא פסול לכל עדות ורבא כר"י דמד"מ לד"נ כשר הוא משום דלא חשיד מזע"ז וה"ה דאינו נקרא חשוד מרע לשמים לחוד כמו אוכל נבילות להכעיס וקא' הש"ס דאביי וודאי לא ס"ל כר' יוסי ורבא אמר אנא דאמרי אפילו לר"מ דר"מ ס"ל דרשע בעלמא כשר הוא והכא שאני דרע לשמים ורע לבריות הוא וכיון דרע לבריות הוא בממון ה"ה דרע הוא בנפשות והנה לפמש"כ רש"י ז"ל טעמא דמומר אוכל נבילות לתיאבון לד"ה פסול משום דהוי כרשע דחמס ואם כן לר' יוסי לא מיפסיל אלא לד"מ אבל לא לד"נ דלא עדיף מרשע דחמס ממש וא"כ קשה האיך בעי הש"ס לאוקמא לרבא כר' יוסי א"כ תיקשי דרבא אדרבא מהא דאמר לעיל גבי פלוני רבעני לאונסו אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע ול"ל האי טעמא תיפוק ליה דלד"נ כשר הוא וי"ל דבלא"ה דעת רש"י ז"ל לעיל דבא על הערוה כשר הוא דלאו רשע דחמס הוא וכמש"כ לעיל וע"כ צ"ל כמש"כ התוס' לעיל דלאותו דבר שאני אבל לטעמיה דהרי"ף ז"ל דכפין ואוכל כפין וסהיד י"ל דאוכל נבילות לתיאבון גרע יותר מרשע דחמס ואפילו לר"י פסול הוא גם לד"נ. וראיתי בש"ג בשם הריא"ז שכתב דאם קידש אשה בפני ב' גזלנין חוששין לקידושין דמה"ת לא מיפסיל אלא לדבר החשוד. ובעיני תמוה גדולה היא דא"כ אטו אביי ורבא בדרבנן פליגי הא בקראי פליגי והלכתא כאביי דכל שהוא רשע פסול הוא לכל עדות שבתורה אם לא שנאמר בדוחק דהוא מפרש הא דאמרינן והלכתא כאביי היינו דמדרבנן פסולי לכל עדות דהא עיקר חילי' דהלכה זו ממתניתין דר"ה דדייקינן דכל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אין כשרים ומתניתין לא מוכח אלא דפסולין מדרבנן דהא בפסולי דרבנן איירי מתניתין ועפ"ז יש לישב ד' א"א שהביא הגמ"י שפסק כרבא אלא דא"כ מאי פריך הש"ס והא איתותב מברייתא דאלו גזלנים ומלוי ברבית דילמא מתניתא מיירי בדאורייתא אבל מדרבנן וודאי מיפסלי ולשיטת התוספ' א"ש דהא מלוי ברבית נמי פסילי דרבנן הוא אחכ"ז ד' הש"ג צ"ע. וכתב הנימוקי יוסף והלכה כאביי דלא בעינן רשע דחמס ולאביי לא הוי טירחא משום דעבירה קעביד אלא משום דרשע הוא והתורה אמרה אל תשת כו' אבל היכא דלא שייך עדות כמו בשאר איסורין דעד אחד כשר ואפילו אשה ליכא למיפסליה עכ"ל משמע מדבריו דכל עדות שהאשה כשרה לה אף פסולי דאורייתא כשרים לה ובר"ה אמרינן דדוקא גזלן דדבריהם כשר אבל גזלן דאורייתא פסול לעדות אשה וי"ל דדוקא לענין עדות אשה דמה"ת בעי עדות גמורה ורבנן הוא דאקילו בה ע"כ לא הקילו אלא בגזלן דרבנן אבל בשאר מילי שהאשה כשרה בהם מה"ת אף גזלן דאורייתא כשר לה. ועוד משמע מדבריו דלרבא דבעי רשע דחמס ומשום חשדא הוא דפסולי פסולין הם אפילו לעדות שהאשה כשרה לה עפ"ז י"ל דרבא ורב יוסף דפליגי ביבמות בגזלן דאורייתא לענין עדות אשה אזלי לטעמייהו דרב יוסף משמע לעיל דס"ל כאביי מדאמר לרצוני רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד משמע דלא משום חשדא פסולי אלא מגזה"כ מש"ה אמר דהיכא דהקילו חכמים להאמין אפילו אשה גם הם כשרים ומש"ה אמר דגזלן דאורייתא נמי כשר לעדות אשה לרבנן ורבא ס"ל דמטעם חשדא הוא דפסולי א"כ א"א לומר דרבנן מכשרי גזלן דאורייתא וע"כ טעמא דרבנן משום דפלגינן דיבוריה ומש"ה מהימן כי אמר הרגתיו. והנה אחר העיון שבתי וראיתי עוד מקום אחד לדברי ש"ג מהא דאיתא בבכורות דף ל"ה א"ל ר"פ לאביי לר"מ דאמר החשוד על הדבר ל"ד ול"מ ואמר ר"מ החשוד לד"א חשוד לכל התורה כולה כהנים היכא דייני דינא משמע דאי לא הוי חשוד לכל התורה לא תקשי ואמאי הא לענין לדין לכ"ע אפילו רשע בד"א פסול הוא לכל דיני תורה כמו להעיד אלא ש"מ דלעדות ולדין נמי לא מיפסיל מה"ת אלא לאותו דבר שהוא חשוד בו לרבנן דר"מ אלא דהתם קאמר ליה ר"פ לאביי ולאביי משמע דמה"ת פסול משום דרשע הוא. וראיתי להתוס' ז"ל שם שכתב דלא פריך התם אלא לאביי דס"ל דמרע לשמים לחוד הוי חשיד אבל לרבא דאמר דמרע לשמים לא הוי חשיד להיות רע לבריות לא פריך ולא הבנתי דבריהם ז"ל דרבא ואביי לרבנן פליגי אבל לר"מ כ"ע מודו דחשיד לדבר אחד הוי חשוד לכל התורה אלא דא"כ תיקשי היכי פסקינן הלכתא כאביי דאתיא כר"מ דעד זומם כו' דילמא ר"מ לטעמיה דמומר לד"א הוי מומר לכל התורה כולה אבל לדידן דלא קי"ל כוותיה בהא דלא מיפסיל נמי אלא לאותו דבר החשוד וכן ל"ל לרבא למימר ע"כ לא קאמר ר"מ כו' תיפוק לי' דר"מ ס"ל מומר לד"א הוי מומר לכל התורה ועיין בתוס' שם דף ל"ו בד"ה אימור כו' דמשמע מדבריהם להדיא דלר"מ הוי חשוד לכל מילי אפילו לאיסורין ועיין ברא"ש שם ובמע"מ. שוב מצאתי בתוס' עירובין פרק הדר שכתב דרבא ואביי פליגי אליבא דר"מ דלאביי אליבא דר"מ הוי חשוד לכל התורה אפילו מרע לשמים לרע לבריות ולרבא לא הוי חשיד אלא מרע לשמים לרע לשמים אפילו מקילתא לחמירתא אבל לא לרע לבריות ולפי שיטתם טעמיה דאביי נמי משום חשדא הוא משום דס"ל כר"מ דהוי חשוד לכל התורה כולה ולא משמע כן בסוגיא שלנו אלא טעמא דאביי משום אל תשת רשע עד וכן כתבו התוס' בבכורות להדיא דאף דלא קי"ל כר"מ בהא ולא הוי חשוד לכל התורה אפ"ה לענין עדות פסול הוא משום דרשע הוא וא"כ הדק"ל מנ"ל לאביי הא כיון דר"מ לטעמיה ולא קי"ל כוותיה אלא ש"מ דמדרבנן הוא ומכח סתם מתניתין דר"ה ודברי הש"ג יש להם סעד גדול ומה שנראה מדברי התוס' בבכורות דמטיל מום בבכור הוי כאוכל נבילות להכעיס אין זה מוכרח ונראה יותר דהוי כאוכל נבילות לתיאבון כיון שהוא מטיל מום כדי לאכול הבכור ולפי מאי שכתבו התוס' דלא הוי מומר בפ"ר גבי השוחט בשבת בחולין אין אנו צריכין לכל הנ"ל דמשמע ליה לאביי דאפילו לא הוזם אלא פ"א פסול לכל התורה כולה וע"כ היינו משום דהוי רשע ולא משום חשדא והדברים עמוקים דוק בהם. ויש עוד לדבר בזה בשלמא לענין עדות יש לומר דפסול הוא לכל התורה משום דהוי רשע אלא לדין כנ"ל וצ"ל דמסברא ידעינן דדין ועדות שוין הן כמו לענין קרובים והא דפסק הרמב"ם ז"ל דאפילו חשוד לאותו דבר דנו ומעידו וכרשב"ג צ"ל דהא דקאמר דנו לאו דין ממש קאמר אלא הוראה לאחרים ולהורות בדבר איסור מותר כמו להעיד אלא דלא ידענא לחלק כעת בין דין להוראה וכש"כ למ"ד דלדין נמי סגי בחד א"כ דין והוראה שוין ועוד דהא איתקשי רבים לנגעים ועוד דהא אשה פסול לדון ולהורו' לא עדיף רשע מאשה ומש"כ משום דאין אדם חוטא ולא לו א"כ לדון נמי נימא הכי והי' נראה דודאי מוחזק לן דעבר אלאו דאוריי' פסול נמי להורות ובחשוד הוא דאמרינן דיכול לדון לאחרים וצ"ע בזה בדברי הפוסקים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף