קרן אורה/נזיר/ג/ב

קרן אורה נזיר ג ב

תוס' בד"ה מכדי חיישינן קאמר ולא ודאי קאמר אלא חששא ודלמא צפורי נדבה קאמר דכל כמה דאיכא לפרושי כו' שפיר טפי. עכ"ל. הוצרכו לזה לפי משמעות המקשן דר"י חיישינן דקאמר היינו חששא בעלמא א"כ מאי פריך ודלמא צפורי נדבה אמאי לא חיישינן נמי איפכא אלא ע"כ ס"ל להמקשן דהכי שפיר טפי וכן פירשו ע"ז הדרך כל הני קושיות ולזה כתבו בד"ה כגון דמש"ה לא מהני אמירת לבו כיון דהני מסתברי טפי במשמעות לשונו אבל היכא דהדבר שקול מהני מחשבת הלב וזה לא אתיא שפיר לפי גרסתם לעיל דאהא לחוד הוי ידים שאין מוכיחות וע"כ משום דמסתבר טפי לנזירות מלתענית ואפ"ה לא מהני מחשבת לבו אם לא כשנזיר עובר לפניו וי"ל דדוקא התם דהוי לשון קצר לגמרי הוא דלא מהני מחשבת הלב אבל הכא דלשונו מבואר אלא דכוונתו אינה מבוארת הולכין בזה אחר מחשבת הלב כל ששניהם שקולים. ולדבריהם ז"ל היכא דאין נזיר עובר לפניו צריך להביא צפורי מצורע וכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם ז"ל לא משמע כן:

בד"ה כגון שהיה נזיר עובר לפניו. ע"ש שהקשו אפילו כי נזיר טהור עובר לפניו למה לא נימא דנתכוין לפוטרו מצפורי נזיר טמא משיטמא זה ועיין בירושלמי בפ"ב הלכה ה' דאיתא התם היכא דאמר הרי עלי קרבן נזירות לאחר שיזיר דלא חל דהוי כמתנה על דבר שלא בא לעולם וא"כ הכא נמי היכא דנזיר טהור עובר לפניו והוא נודר בקרבנות טומאה לאחר שיטמא הוי נמי דבר שלא בא לעולם ולא הוי נדר כלל אבל דין זה צ"ע ויתבאר לקמן במכילתין בס"ד ומכאן סיוע קצת לדברי הרמב"ם ז"ל דבכל הני נדרים דמתניתין בעינן שיאמר בלבו שנתכוין לשם נזירות וא"ש נמי הכא דע"כ בלא"ה אפילו שנזיר עובר לפניו בעינן שיהא בלבו לנזירות:

בא"ד לכן נראה למהר"ף דאהיה תחתיו אין סברא כו'. לשון אהיה תחתיו אינו מדוקדק ומיותר הוא וק"ל:

גמרא לר"י אע"ג דאמר הכי אי נזיר עובר לפניו כו'. היינו לר"מ דוקא אבל לרבנן אפילו בצפורים הסמוכים לשער לא הוי נזיר והדבר פשוט ועיין בקרבן עדה ואין דבריו מובנים:

ימין זו שבועה. וקס"ד משום דמתפיס במאי דסמיך ליה ולפי"ז אפילו נתכוין לימינו הוי שבועה וכמו שאמר שבועה דמי וא"כ למאי דמסיק נמי דימין גופא שבועה ה"נ אפילו ימינו שבועה היא אבל הטור בשם הראב"ד ז"ל בסי' רל"ז כ' דדוקא אם נתכוין לימינו של הקב"ה ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שבועות שכ' בלאו לאו ובמבטא שיזכיר שם או כינוי ובימין לא כתב שיזכיר השם ועיין בש"ך שם סי' רל"ז מש"כ בשם הב"ח ובמש"כ עליו וא"כ נפקא מינה ג"כ בזה למאי דס"ד משום דמתפיס במידי דסמיך ליה לא עדיף משבועה עצמה דצריך הזכרת השם ולמסקנא ימין חמיר משבועה ואפילו בלא הזכרת השם הוי שבועה ועיין בזה בדברי הגר"א ז"ל שם בסי' הנ"ל:

מתני' הריני נזיר מן החרצנים ומן הזגין כו'. ומוכח בגמ' דאו או קתני ויש להסתפק היכא דאמר לכולהו הריני נזיר מן החרצנים או מן הזגין אי לא הוי אלא נזיר אחת או הוי נזיר לכל חד כיון דבכל חד לחודיה הוי נזיר כי קאמר לתרווייהו מן החרצנים או מן הזגין הוי נזיר שתים ועיין בירושלמי אמתניתין דאוקמא להא בפלוגתא דר"י ור"מ אי בעינן ווי"ן ופי' הפני משה אינו נראה דחד נזירות ודאי חייב בכל גוונא ואפילו לא נתכוין אלא לחרצן לחוד דגזה"כ הוא בשנזר מחד מין הוי נזיר לכל דקדוקי נזירות וכדילפינן בגמרא מקרא דמיין ושכר יזיר ויותר נראה דעת הק"ע בזה וקצת יש לדקדק מנ"ל מקרא דמיין ושכר למילף דהוי נזיר גם לטומאה כיון דאשכחן נזירות בלא איסור טומאה כמו נזירות שמשון א"כ מנ"ל דקבלת יין הוי קבלה גם לטומאה ועיין במש"כ בנדרים פרק בתרא בשמעתא דמיפר למתענה כו':

שם גמ' מ"ט דר"ש אמר קרא מכל אשר יעשה כו'. יש לדקדק אמאי לא אמרינן דפליגי בסברא כי היכי דפליגי בעלמא דלרבנן כיון דאמר הריני נזיר הוי ליה נזיר וכי אמר בתר הכי מן החרצן לאו כלום קאמר כיון דליתא נזירות לחצאין ור"ש ס"ל דלא הוי נזיר משום שלא התנדב כדרך המתנדבים. וי"ל דלא שייך הכא סברא זו דלא התנדב כדרך המתנדבים כיון דקבל עליו קצת דיני נזיר ומן הדין היה חייב בכולהו כמו בהריני נזיר שעה א', דהוי נזיר למ"ד יום לכ"ע ומה לי אם קבל מקצת זמן או מקצת איסור בתרווייהו אין נזירות לחצאין אלא דהכא לר"ש גלי קרא דמכל אשר יעשה כו' דבעינן שיזיר מכולן ורבנן דאצרכו לקרא דמיין ושכר יזיר היינו לאפוקי מקרא דמכל אשר יעשה דמשמע דבעינן שיזיר מכולן דוקא אלא דבריש נדרים אמרינן דזה חידוש הוא הא דהוי נזיר אפילו כי לא אמר אלא הריני נזיר מחרצן משמע דמסברא ה"א דלא הוי נזיר ולרבנן איצטריך קרא דליהוי נזיר וע"כ צריך לחלק בין היכא דאמר הריני נזיר שעה אחת דהוי מקצת זמן דאפילו ר"ש מודה דהוי נזיר למ"ד יום משום דכיון דחל על מקצת זמן ממילא הוי נזיר כל למ"ד אבל בהריני נזיר מחרצן מסברא ה"א דלא הוי נזיר כלל כיון דלא קבל עליו אלא חרצן לחוד להכי ילפינן לה מקרא דהוי נזיר ולר"ש איצטריך מכל אשר יעשה לאפוקי מקרא דמיין ושכר כו' ובילקוט פ' נשא הביא בשם הספרי כי יפליא למה נאמרה פרשה זו לפי שהוא אומר כי ידור נדר כו' שאם נדר יום אחד אסור יום אחד ממין אחד אסור באותו המין שומע אני אף בנזירות כן ת"ל כי יפליא שאם נזר יום אחד אסור למ"ד יום. נזר מלשתות יין אסור גם להיטמא למתים משמע דתרווייהו חד מלתא הוא מקצת זמן ומקצת איסור ועיין ש"מ שכתב דר"ש יליף מקרא דמחרצנים ועד זג דמיותר הוא ואתי למילף דאם בא להזכיר צריך להזכיר את כולן ולא ידעתי מי הכריחו לזה ולמה לא נפרש כפשטיה דמכל אשר יעשה מגפן היין יליף דבעינן שיזיר מכל המינים וכדמשמע בגמרא ועוד דהא מחרצנים ועד זג איצטריך לכלל ופרט כדאיתא לקמן בפ' ג' מינים עיי"ש:

ור"ש ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין הרשות מאי היא קידושא ואבדלתא הרי הוא מושבע ועומד עליו מהר סיני. ופי' המפרש דקיי"ל נשבע לבטל את המצוה פטור וחילק בין נזירות לנדר וכבר הקשו עליו התוס' ז"ל דהא יין קידוש לאו דאורייתא. וכ"ש הבדלה ובש"מ הקשו עוד דהא בקידוש והבדלה סגי במלא לוגמיו ונזיר אינו אסור אלא ברביעית ולר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מה"ת ועוד דלר"ש קיימינן וכ"ש למכות לא קשיא הא דאכתי מושבע ועומד הוא (נהי דלחול על איסור כתבו התוס' בשבועות דשבועה חלה על חצי שיעור אפילו לר"י אבל לבטל את המצוה לא חיילא שבועה אפילו אפחות מכשיעור) אבל עוד הקשה שם דהא יכול אחר לטעום גם מה שפירשו בד"ה אלא כי הא דא' רבא שבועה שאשתה דבהא שפיר חייל מהא דתנן דחייב על השניה משום שוא הוא פלא דאדרבה מהתם מוכח דלא חייל ומשום שבועת שוא הוא דלוקה ועי' בא"מ והעיקר כמו שפי' התוס' ז"ל דבלשון בתמיה פריך וכי מושבע ועומד הוא דאיצטריך קרא ומסיק דיין מצוה היינו שנשבע שבועה שאשתה ומשמע משמעתין דלא אשכחן יין מצוה אלא בכה"ג. ובילקוט הביא בשם הספרי ריה"ג אומר מיין ושכר יזיר למה נאמר לפי שנאמר ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך אף נזיר במשמע ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר בשאר יינות חוץ מיין מצוה או אינו אלא אפילו יין מצוה ומה אני מקיים ואכלת כו' חוץ מנזיר ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות משמע דיין של מע"ש קרי יין מצוה דמצות עשה לאכלו ולשתותו בירושלים אבל תלמודא משמע דס"ל דאין זה יין של מצוה ולא מצינו יין של מצוה כ"א בשבועה שאשתה ובירושלמי לקמן פרק ג' מינים איתא אמתניתין דיין לא הותר מכללו אצל מצוה הוין בעי מימר בד' כוסות של פסח אבל שבועה שאשתה ונזר ישתה אתא מימר לא ישתה היינו דמסיק דלא ישתה וכרבא ודלא כפי' הפ"מ שם עכ"פ מדברי הספרי והירושלמי נראה דלא הותר שום יין של מצוה ואפילו מצוה של תורה ודלא כשיטת המפרש ז"ל ודרך אגב אכתוב לשון הספרי שם מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות שהיה בדין הואיל ואונן אסור ביין ונזיר אסור ביין אם למדת לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין הרשות אף נזיר לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות וקל וחומר ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה אינו דין שלא יעשה בו יין מצוה כיין הרשות עובד יוכיח שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה ועשה בו יין מצוה כיין הרשות לא אם אמרת בעובד שכן חייב בו מיתה תאמר בנזיר שאין בו מיתה לא עשה בו יין מצוה כיין הרשות ת"ל מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות עכ"ל הספרי הובא בילקוט שם והוא צריך ביאור היכן מצינו באונן שלא עשה בו יין מצוה כיין הרשות אי יין של מע"ש דקרי לה יין של מצוה הא אונן אסור במעשר וצ"ל דאקידוש והבדלה וד' כוסות קאמר דמותרים לאונן כי הא דתניא דבשבת וי"ט מותר לאכול בשר ולשתות יין וק"ו מה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה היינו דאסור באכילת קדשים אע"פ שהוא מצוה מ"מ מותר הוא ביין מצוה נזיר שלא עשה בו אכילת מצוה כו' דלא מצינו בנזיר שנאסר באכילת מצוה כ"ש שלא נעשה בו יין מצוה כיין הרשות וקאמר עובד יוכיח דלא עשה בו אכילת מצוה דבכהן העובד ג"כ לא נאסר שום אכילת מצוה ואפ"ה עשה בו יין מצוה כיין הרשות דכל יין אסרה תורה לבוא אל המקדש ופריך מה לעובד שכן חייב מיתה להכי איצטריך מיין ושכר יזיר כן נראה לכאורה ביאור דברי הספרי (ועיין בספר זית רענן) וא"כ משמע דאיצטריך קרא לאסור קידוש והבדלה ותיקשי וכי מושבע מהר סיני הוא וכפי' התוס' ז"ל הא אין בהם מצוה אלא מדרבנן ומה שהותר לאונן הוא משום דליכא אנינות בשבת וי"ט והיה נראה לד' הספרי ז"ל דהא דה"א דנזיר מותר ביין מצוה לא משום דאין הנזירות חלה לבטל המצוה אלא משום דמצות נזיר הוא משום פרישות וה"א דלא נאסר אלא ביין הרשות אבל כל שיש בו קצת מצוה לא אסרה תורה דלא יצא בזה מגדר הפרישות ומש"ה מותר אפילו ביין קידוש והבדלה כיון שיש בהן קצת מצוה וכן ביין של מע"ש והוי ילפינן מאונן דנאסר ביין ג"כ משום דאסור בשמחה ובשל מצוה מותר להכי איצטריך קרא דבכל יין נאסר וא"ש לפ"ז נמי מה דהוו בעון מימר בירושלמי דמתניתין דפ' ג' מינים דתנן דיין לא הותר במקום מצוה מיירי בד' כוסות של פסח דיקשה מאי קמ"ל מתניתין בזה דהא אינן אלא מדרבנן ולפי הנ"ל ניחא אבל בגמרין משמע דלא איצטריך קרא אלא ביין מצוה של תורה דה"א דאין הנזירות חלה על המצוה ולד' התוס' ז"ל ג"כ צריך לחלק בין נזירות לנדרים דאל"ה למה לי קרא להכי הא כבר שמעינן דנדרים חלים על דבר מצוה וכ"כ התוס' ז"ל בשבועות וכמו שכ' בזה בחי' לנדרים אלא די"ל דבאמת אין חילוק בין נדרים לנזירות ואפ"ה איצטריך קרא לאסור יין מצוה דלא נילף מק"ו מטומאה ותגלחת דהותרו מכללן במקום מצוה וכדאיתא להדיא לקמן בפ' ג' מינים ומטעם זה ג"כ יש לדחות גי' זו דהש"ס פריך הרי מושבע ועומד הוא ולמה יאסר בו דהא במתניתין דלקמן מבואר דלא הותר מכללו כלל במקום מצוה ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין ועיין רש"י לקמן פ' ג' מינים:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף