קרבן העדה/תענית/ד/ה

קרבן העדה תענית ד ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות. בגמ' מפרש:

ובטל התמיד. שלא היו שם כבשים להקריב שבאה העיר במצור:

והעמיד צלם בהיכל. פליגי בה אמוראי בגמרא:

גמ' שביעי שהוא לאחר הדברו'. דסובר בששי בסיון נתנה התורה ובז' דהיינו יום שלאחר מתן תורה הוא היה התחלת מ' יום הראשונים שנכנס משה למחנה שכינה להיות שם עם ה' לקבל הלוחות:

מ' יומין. אני עומד בהר והיינו מ' יום שלימין יום ולילו עמו ויום עלייתו אין לילו עמו שהרי בז' בסיון עלה נמצא מ' יום כלין בי"ז בתמוז דהיינו כ"ד דסיון וט"ז דתמוז כיון שהגיע יום מ' ולא בא שהעם סברו דמקצת היום ככולו ואותו היום שעלה מן המנין נמצא שכלו מ' יום בט"ז בתמוז:

אינו יודע להבחין. כי משה להיותו אב בחכמה הכיר בניגוני הקולות ואמר קול ענות אנכי שומע ויהושע לא הבין להבחין:

אמר רבי יסא. מאי קול ענות קול שמקלסין לעכו"ם אנכי שומע:

אין כל דור ודור. כלומר כל פורענות מצטרפין לענשו חטא של עגל א"נ שלכל דור משתלם מעט מעונש העגל ול"נ דיליף מדכתיב ונחלו לעולם וסמיך ליה וינחם ה' על הרעה וגו' דה"ק ונחלו לעולם עון העגל לפיכך וינחם ה':

אונקי. משקל קטן בל"א קורין אותו אונט"ץ:

שלא יהא אדם דן אומדות. דאף על גב כשבא אל יהושע אמר קול עכו"ם אנכי שומע אפ"ה לא שיבר הלוחות עד שבא אל המחנה:

כל ערל לא יאכל בו. והיינו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ואינו אלא מעוכב מצוה אחת ואפ"ה לא יאכל בו:

התורה. עשרת הדברות שכל המצות כלולי' בהן וישראל מומרים לא כ"ש שאינן כדאי להן:

יפה עשית ששיברת. מיתורא דאשר קדריש לשון יישר א"כ מדלא א"ל בכעס:

ביקש הקב"ה לחוטפן. שאינן ראויין לכך שגלוי לפניו שלא יעשו תשובה נכונה על אותו מעשה ודריש מדכתיב ואתפוש בשני הלחות ל"ל להתפיסן שהרי כבר היו בידו דכתיב לעיל מיניה ושני לחות הברית על שתי ידי אלא שהיה תופסן בכח:

ולכל היד החזקה. ל"ל דהרי כבר נאמר לכל האותות והמופתים אלא לכל היד החזקה היינו מה שעשה בכח ידו:

ייא שלמא וכו'. הקב"ה משבחו ואמר יהא שלמא ליד דגברה יותר ממני (והי"מ הגיה ודחק בפי' ואין צורך):

הלוחות היו מבקשין לפרוח. כדרך כל הנבראים שחשקן וחפצן לחזור אל מקורם כטבע האש והלוחות מקורן מלמעלה לפיכך רצו לחזור לשם:

והיה משה תופסן. להראות לישראל עד כמה גרם החטא:

הכתב עצמו פרח. אף ע"ג שהיו חקוקים מ"מ היו בדיו שחור ע"ג החקיקה:

והכתב היה סובלן. כנפש הסובל הגוף:

כיון שפרח הכתב. ע"י שחרה אף משה ונסתלקה השכינה ממנו ולא היה כח בידו לעכב הכתב עוד והלך לו:

כבדו על ידיו של משה. לשאת משא ארבעים סאה:

היו משלשלים להם. אותן שבפנים מורידין מעל החומה שתי קופות של זהב מתרומת הלשכה לאותן שבחוץ לקנות שני תמידין:

שני גדיי'. שאינו ראויין לתמידין:

העיד ר"י בן בבא. בעדיות פ"ו:

ה"ג והיו מעלין להן שני כבשים ובסוף שלשלו להם ב' קופות של זהב והעלו להם שני חזירים:

עד שנעץ החזיר. צפרניו בחומה שכן דרכו כשגוררין אותו:

וקפץ. החזיר מא"י מ' פרסה א"נ ממדינת א"י קפץ מ' פרסה שנטבע בים שכן דרך שנופלות המדינות בזועות:

ופריך כתיב בט' לחדש וגו' ואת אמר הכין שהיה בי"ז:

קלקול חשבונות יש כאן. מרוב הצרות טעו בחשבונות ולא רצה. המקרא לשנות ממה שסמכו הם לומר כביכול אנכי עמו בצרה:

ה"ג מהו באחד. עדיין לא נשרף. ועל מה שמחו הא עדיין לא נשרף וא"ל דעל הבקעת העיר שמחו דהא כתיב שאמרה צור אמלאה החרבה ש"מ דלאחר החרבן שמחה:

ביום ולילה. אחד יוצא רץ מירושלים לצור א"כ מסתמא ביום החרבן ידעו ושמחו ומהו בא' אלא שטעו בחשבונות:

אמר יעשה. יום זה שנשבה בנו ראש לחשבנותיו וה"נ עשה יום ט"ב ראש לחשבון ובאמת ביום החרבן נשמע בצור ואותו היום קורא יתזקאל באחד לחדש:

ונתקדש. ונזדמן להריגה א"נ לשון נקי' קאמר ור"ל ונטמא (וי"מ מגיה ונתחלש ואין צורך):

ופריך ניחא נתקלקלו לשעבר ישראל שגלו מרוב הצרות טעו ביום הבקיעה:

להבא. וכי אדם טועה בשביל צרה שתבא בתמיה ואיך טעה יחזקאל בתחילת כתיבתו הלא לא נודע לו החרבן עד לאחר הכתיבה כמפורש בקרא:

בין כמ"ד בט' לחדש. היתה הבקיעה ובא' לחדש היה החרבן:

בין כמ"ד בי"ז היתה הבקיעה ובתשעה באב היה החורבן:

מה ביניהון. כמה ימים היה בין הבקיעה לחורבן:

כ"א יום. מ"ט:

משהוא מוציא את ניצו. משעה שמתחיל להניץ:

צום הרביעי זה י"ז בתמוז. וקרי ליה רביעי שהוא רביעי לחדשים וכן כולם סדר חדשים הוא מונה:

יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. ששקולה מיתת צדיקים כחרבן בית אלקינו:

סמך מלך בבל. התחיל לצור עליה:

שמועה לגולה. לגלות יכניה שגלו לבבל י"א שנה לפני החרבן:

שביהודה מתענין על המעשה. אותן שהיו בשעת החרבן בירושלים ובא"י מתענין בט"ב:

ראשון אחרון. ראשון שבפסוק הוא אחרון לפורענות:

ועל אחרון שבמקרא ראשון לפורענות שהרי תחלה סמך ואח"כ הובקעה:

ואני דורש ראשון ראשון. שבסדר המקרא והפורענות:

ואני רואה דברי מדברי ר"ע. אע"ג שהוא מונה לסדר החדשים מ"מ סדר פורעניות עיקר:

במעברתא. בגשר:

טרלוסה. שם מקום:

מ"ד הועמד. צלם בהיכל תנן במתני' קאי אצלמו של מנשה דמשמע שהועמד כבר קודם אפוסטמוס והוא הסמל הקנאה:

מ"ד העמיד. משמע אותו ששרף התורה הוא העמיד הצלם בהיכל ועל אפוסטמוס קאי:

וה"ג מפני מה לא קבעו אותו תענית. אי"ז בתמוז קאי למה לא קבעו אותו לצום בלילה וביום ושיהא קבוע לעולם ואפי' יש שלום כמו ט"ב:

שלא קיבלו רוב ציבור עליהם. בזמן הגלות הראשון:

כל מה שנעשה בזה חזר. דבט"ב צרה אחת דהיינו החרבן חזר לבו ביום בשני משא"כ בי"ז בתמוז לא נעשית צרה אחת פעמים:

ואין מאור עיניו של אדם חוזר אלא לאחר מ' יום. ותענית ממעט מאור עיניו של אדם דהא חולי הרעבון הוא אחיזת בולמס כדתנן פ"ח דיומא מאכילין אותו עד שיאורו עיניו הלכך לא קבעו שיצומו יום ולילה תוך מ' יום שני פעמים דהיינו י"ז בתמוז וט"ב:

הה"ד ויהי בשנה השנית וכו'. אמתני' קאי דתנן בט"ב נגזר על אבותינו שלא יכנסו וקאמר דמקראי מוכח דבט"ב הוה דבכ' באייר נעלה הענן הרי י' מאייר שהן ג' ימים שנסעו מהר ה' וז' דהסגר' מרים וחדש סיון אכלו בשר תאוה נמצא שבראש חדש תמוז דהיינו ביום שלשים דסיון נשתלחו המרגלים וכלו הארבעים יום בתשעה באב:

לאילן טלייא וכו'. לאותן התינוקות שבורחין מבית הספר ויוצאין לכפרים כך ברחו מהר ה' לכך כתיב ויסעו מהר ה' ולא כתיב להיכן נסעו אלא ויסעו מפני הר ה':

בו ביום נתאוו תאוה. היינו יום ג':

אתון וכו'. באו המרגלים ומצאו ישראל עוסקין בפ' חלה וערלה וגמרא גמיר להו דהוו עסקי בפ' אלו:

ואתם עסוקין בהלכת חלה וערלה. שהן מצות התלויות בארץ:

בכיי' של תפלות. שאין לה טעם כמו תפל בלי מלח:

על שש עריות. והן אחותו מאביו אחותו מאמו ואחות האב ואחות האם ונדה ואשת אח שהן עריות שאין בית דין ממיתין עליהן ואין בן נח מוזהר עליהן אבל שאר עריות אף בני נח היו אסורין בהן דכתיב על כן יעזב איש וגו':

א"ל. משה:

אפי' כן. כדבריכם מה ראיתם הטובה היא אם רעה:

כל עיר שהיינו נכנסים בה היינו רואין אותן טרודין בעסקי מתים:

הוה טב קרתא. היה מת החשוב שבעיר בעוד שבני העיר עסקו בקבורתו היו תרי' את העיר ויוצאין ואין שום אדם היה מרגיש בהן:

ולא עוד וכו'. אף זה מדברי הקב"ה שאמר למרגלים הוא:

ידעין הויתון. ומניין ידעת' איך הייתם בעיניהם אלא שרצונכם להוציא דבה על הארץ ולכך נענשו גם ישראל עמהם שהיה להם ללמוד בדבריהם שכוונתם להוציא דבה:

ממנו. כלפי השכינה כביכול:

ורעו דליותיו. הם הענפים וקאמר דעל ידי המולה גדולה רעו בניהם במדבר ארבעים שנה:

מוצאי שבת. א' בשבת:

ומוצאי שמיטה. שנה שמינית:

וישב עליהם את אונם וגו'. אף על גב דזהו שירה של יום ד' ואותו היום מ"ש הוה קינה בעלמא נפל בפומייהו:

מה את ש"מ. איך שמעינן מינה דאומרים שירה בלא נסכים:

מאחר שאלו נסכים היה. כלומר אף שאלו נסכים היו מיום ד' אין זה זמנו של שיר אלא היה להס לומר שיר של יום אלא ודאי שלא הקריבו נסכים אלא שלא אמרו שיר ביום ד' ואמרו אותו ביום א':

שירו של יום. אמרו דהיינו שיר של יום ד':

שירו של אתמול. הם שטעו וכדפרישי' לעיל:

יהוריב. כך היה שמם של ג' משמרות יהויריב מירון מסרביי וקדרי' להו על הקינ' השם ריב גבר מן רון שבעיר והיינו מהשיר שאמרו ממנו נחרב העיר ונמסר הבית ביד השונאים:

ידעי' עמוק ציפורים. אף זה שם ג' משמרות ודרשות:

כ"ד עובדין. כ"ד מאורעות קשות הזכיר ר' שהיו בשעת החרבן ונרמזים בפסוק בלע ה' ולא חמל:

ופריך ור"י יתיר על ר'. בתמיה והלא ר' היה קרוב לחרבן בה"מ יותר מר"י ובקי טפי במאורעות ההם:

הוה תמן. היו. שם זקנים שהיו זוכרין החרבן וכשהיה ר' דורש מחרבנו היו בוכים ומצטערים ולא היה ר' יכול לגמור כל המאורעות הנרמזים בפסוק:

ברוך ר' רבו בריך וי"ג בדוך ר' היה וכו':

ידיו של עשו בביתר. אע"ג דגדולה היא מה שעשאו בחרבן בה"מ מ"מ בחרבן ביתר לא היה שם אלא בני אדום:

יעלו עשבים בלחייך. כלומר זמן רב אחר מיתתך:

תוקעי קרנות. ראשי גייסות שמקבצים חיילותיה' ע"י קרנות:

מטיפי אצבע. קטועי אצבע שהיו נבדקים ע"י כך אם הם אבירי לב שיחתכו אצבע בשניהם:

רוכב על סוסו. ובעודו רץ שולח ידו בענפי ארז הגבוהים ועוקרו:

באיסרטיה. בצבא שלך:

לא תסעוד. לא תעזרינו:

ולא תכסוף. ולא תשחית אותנו אלא תניח הכל אל הטבע:

עאל ליה. נכנס דרך הביב לעיר שלא היה יכול לכנוס דרך שער העיר שלא יראו אותו שומרי השער:

עבד נפשיה. עשה עצמו כאלו לוחש ליה לר"א דבר מה בתוך האוזן:

חמוניה. ראו אותו בני העיר לאותו הכותי והביאו אותו אל בן כוזיבא וא"ל ראינו לזקן זה שדיבר עם דודך ר' לעזר:

א"ל אנא וכו'. א"ל הכותי לבן כוזיבא אם אני אומר לך מלך אדריינוס הורג אותי ואם לא אומר לך אתה הורג אותי מוטב שמלך יהרוג אותי ולא אתה וא"ל ר' לעזר אמר לי שהוא רוצה להשלים המקום לאנדריינוס:

יהיב ליה. בן כוזיבא לר' לעזר בעיטה חדא ברגלו והרגו:

זרוען של כל ישראל. שהיה מעמידן בתפלתו ועין ימינם כי באור תורתו היה רואים אור:

א"ל חמי לי פטומיה. הראו לי גופו וי"מ גידו והראשון נ"ל:

אשכח. נחש כרוך וראו שנחש הרגו:

של קצוצי תפילין. בתים שהטוטפות נתונים בהן חוץ מן הרצועות:

במכתובים הללו. הם העצים או האבנים שכותבין בהן על האבנים או על השעוה:

עיני עוללה לנפשי. ואין איש אתו שהוא לבדו נשתייר:

מלא קומה. שהיו עומדים בקומתן א"נ שהיו צבורים מלא קומה:

נקבעה הטוב והמטיב. היא ברכה רביעית שבברכת המזון וקבעוהו בבה"מ לפי שבה"מ טעונה כוס והיה ראוי לברך על היין אחר בונה ירושלים והם היו סביב הכרם לכך קבעו הברכה אחר בונה ירושלים:

שהדליקה וכו'. ששמחו על חרבן בה"מ:

בולווטי. יועצים ושרים:

וכדו וכו'. וכשהיו רואין איש עולה לירושלים היו אומרים לו בשביל ששמענו עליך שאתה רוצה להיות שר ומושל:

ארכונטס ובולבוטס. שר ויועץ:

והוא א"ל. אין דעתי על דבר זה:

בדיל וכו'. א"ל בשביל ששמענו עליך שאתה רוצה למכור שדך:

והוה חבריה א"ל מה את. רוצה מזה כתוב ואני חותם לך לעד שקנית שדה זו וכן עשו ולכך היו מדברי' עמו תחלה כדי שיסברו הרואים והעוברים ושבין שבענין המשא ומתן של השדה דברו עמו:

והוון וכו'. והיו משלחין השטר לבן ביתו הממונה על שדותיו וא"ל אם יבא פלוני לכנוס לשדה שלו אל תניחהו כי קניתיו ממנו:

וכיון. ששמע מהם האי גברא שכן הוא אמר הלוואי ששבר רגלו ולא היו עולה לירושלים:

אצדי אורחותיה. יהי' חרב ושמם דרך ביהמ"ק ולא נצטרך לעלות שם לרגל:

אוף אינון. אף הם אנשי ביתר לא הי' סופן בטובה שאעפ"י שהיו רעים לא הי' להם לשמוח בפרהסיא לאידם כמו שנא' שמח לאיד וגו':

ואמרין. הרומיים כל רפואה לדבר זה ליתן כתר מלכות על ראשיהן של אלו:

אמרין. נבדוק עוד פעם א' ואם לא נצליח נהיה להם לעבדים:

פגע. מהאחים בצאתם למלחמה זקן אחד:

אמר. בוראכם יהיה בעזרתכם:

אמר אחד מהאחים לא יסעדינו כי אין אנו צריכין לעזרתו וגרם העון ונהרגו:

היו מוציאין ממנו. שהיו מקננות בענפיו תורים ובני יונה מרובים עד שהיו מוציאין מהולדות מ' סאה בכל חדש:

טור שמעון שם מקום:

תלת. מאה מדות של פתיתי לחם שהיו נותנים כל ע"ש לעניים:

שהיו משחקין בכדור. בשבת א"נ שהיו מבלין ימיהם בהם ולא עסקו בתורה:

קטמוס. פנקס החשבונות ההכנסות של המלך היה גדול כל כך שהיה צריך לישא אותו בעגלה. כבול ושיחין ומגדל צבעיין. שמותן של ג' עיירות:

דלא היו מקבלין. לעובר ושב כלו' לאורחים:

תחלוסייא. מין כרישי"ן וגדל הרבה במהרה:

גופנא. שם מקום:

פלגס. פרונד"א בלע"ז:

שידות. עגלות והיו עשויות משל מתכות ולא היה בו שום עץ:

שידה. כזו לא נמצאת בימינו אפי' אחת וי"ג שירה והוא מין משי וגירסתינו נראה עיקר:

של זכריה. שהרגוהו שרי יהודה במצות המלך יואש כשהשתחוו ליואש ועשאוהו אלוה:

ופריך ולא נהגו בדמו וכו'. בתמיה כיון שהרגוהו במקדש איך לא חששו לכסותו לטהר המקדש או לנהוג בו כדם צבי ואיל:

ומשני אלא כל כך למה נשאר שם להעלות חמה ומאת ה' היתה שיבוא נבוזראדן וינקום נקמתו:

על צחיח הסלע. על חלקת האבן שלא יבלע הארץ:

תוסס. מבצבץ:

תליין בגרדון. מיני יסורין ונגידא:

גרדון. הוא מקום המשפט:

הואיל והקב"ה רוצה לתבוע דמו. נגלה לו על כרחנו:

נזף בי'. גער נבוזראדן בדם זכריה:

א"ל מה את. רוצה לאבד כל אומתך בשבילך:

קלתותי'. הם התאים שהיו סביב למקדש:

והלכו להן אצל ישמעאלים. שחשבו שירחמו עליהם שהם קרוביהם:

דאנן צחיי. שאנחנו צמאי':

וכיון שהיה אחד מהן מתיר הנוד ונתנו לתוך פיו הי' הרוח יוצא ונכנס בבטנו וחנקו:

מטול רב. משא גדולה היתה בערבייא והם הישמעאלים:

מי. שהיו נתונים ביער הלבנון והוא בית המקדש עתה בערב ילינו:

אלא. כמו אלה וה"ק וכי אלה אורח בני דודים כאשר עשו בני ישמעאל לישראל:

ישמעאל. כשהיה צמא במדבר וכי לא הזמין לו ה' מים וכל זה בזכות אברהם כן היה להם לעשות לבניו:

לא מן טיבותכון. לא לקבל טובה מכם באו אלא מפני חרב האויב והיה לכם לרחם עליהם ולהצילם עד כי יעבור הזעם:

שלא רצו לשמר את שמיטיהם. והיתה עיניהם צרה שלא לעזוב הפירות והתבואו' להעניים כדכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך לכך נענשו א"כ יש לכם ללמד שאין לעזבם וליתן להם די מחסורם בעברם עליכם והי"מ דחק מאוד ע"ש:

כי ראו בארון ה'. ויך בעם שבעים איש חמשי' אלף איש:

ואלו. שמתו מאנשי בית שמש היו מן הדרום בצד אחד מן העיר אשר בא דרך שם הארון צא וחשוב כמה היו אנשי בית שמש כולן:

ה"ג וכדון אין את וכו'. וה"פ ועכשיו אם אתה ממלא בקנים כמספר המתים לא תכילם המקום ההוא שהיו עומדים שם האנשים:

מה חציפא היא ארץ ישראל. כלומר מה אמצה כחה שהיא עושה פירות עם שגפרית ומלח שרפה כל ארצה:

מפני שמזבלין אותה. אפילו לתבואות אבל שאר ארצות אין מזבלין אותן אלא לירקות ולאילנות:

מפני שהופכין את עפרה. ממטה למעלה שיהא המקום שלא בא עליה גפרית ומלח למעלה:

עובדא. מעשה שהיה באחד דהוה עומד וזרע בבקעת ארכל ודחק ידו ביתד המחרישה והעמיקו ויצא אש מהעפר השרופה ושרפה הזרע:

לא נראה עוף טס בא"י. שכולן גלו לבבל א"נ מפני שהיה שם גפרית ומלח ולא היו יכולים לעוף באויר ההוא:

בהמה. בגימטרי' נ"ב:

גלו עם ישראל. להיות להם לפרנסה:

שיבוטא. לפי שטעם מוחו כטעם החזיר לכן לא היה ראוי להיות בארץ הקדושה כ"כ הי"מ ול"נ לפי שאינו יכול לילך דרך עליית המים וכן נמצאו דגים במדינתינו שקורין (לאק"ס) שאינן יכולין לילך דרך ירידת המים:

אשרי מי שהוא רואה וכו'. דכתיב ישמח צדיק כי חזה נקם:

קשטי'. אנשי חיל מזוייני':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף