קרבן העדה/שבת/יב/א

קרבן העדה שבת יב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' הבונה. שאמרו באבות מלאכות כמה יבנה וכו':

והמסתת. המרבע את האבן ומתקנ' הכל לפי המקום יש מקומות שרגילין להחליקה ויש מקומות שרגילין לחרוץ בה חריצין:

המכה בפטיש. גם הוא באבות מלאכות והוא נקרא פי"ק בלע"ז שמנפץ בו את הסלע לאחר שחצב את האבן סביב ומבדילה מן ההר קצת הוא מכה בפטיש מכה גדולה והיא מתפרקת ונופלת והויא גמר מלאכתה של אבן וכל גמר מלאכ' תולד' דמכה בפטיש היא:

מעצד. כמו קורנס גדול של ברזל והקודח נוקב ונועץ בכותל:

כל שהוא. אכולהו קאי אמכה בפטיש ואמסתת ואקודח:

ומלאכתו מתקיימת. שמקיימין כיוצא בה ואין מוסיפין עליה:

בשבת. אהעושה מלאכה קאי כל העושה מלאכה והיא מתקיימת בשבת:

קורנס. מרטיל"ו בלע"ז:

סדן. אנבס"ט בלע"ז:

מפני שהוא כמתקן מלאכה. ואע"פ שאינה מכה על הפעולה אלא על הסדן שכן מרדדי טסי המשכן עושין כן שמכה שלש על הטס ואחת על הסדן להחליק הקורנס שלא יבקע את הטס שהוא דק:

גמ' ופריך ולא לשעה היתה. בנין הקרשים ואמאי חייב:

כמי שהוא לעולם. שהרי לא ידעו אימתי יסעו:

ה"ג מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. כ"ה לעיל פ' כלל גדול וה"פ כיון שהבטיחן ידעו שלא יהיה הבנין לעולם והדרא קושיא לדוכתא:

הדא אמרה. זאת אומרת אפילו בנין מן הצד שמיה בנין וחייב שהרי העמדת הקרשים לא הוו בנין ממש:

הדא אמרה. וש"מ אפילו נתן ע"ג ד"א ולא ע"ג הקרקע ממש הוה בניין:

הדא אמרה. וש"מ בניין ע"ג כלים הוה בניין דקס"ד דאדנים ככלים חשיבו וקיי"ל דאין בניין ע"ג כלים:

ומשני אדנים כקרקע הן. וליכא למפשט מינה שום דבר לא מן הצד ולא ע"ג דבר אחר ולא ע"ג כלים. ל"א אכלים לחוד קאי דליכא למפשט מינה:

המביא את הטיט חייב. אבל הנותן את האבן פטור:

בראש הדימוס. שורת אבני החומה:

למי נצרכה. לא צריכה להא דבנאי שיישב את האבן בראש הדימוס שהוא חייב אלא לרבנן אבל לרבי יוסי אפילו נתן את האבן בארץ חייב וכ"ש בראש הדימוס:

וההן דעביד דפין. והאי דעושה דפין ע"ג קורות הבית או שעושה ספי הבית חייב משום בונה:

דנקר כיפין. חוצב סלעים:

כפין. שעושה כפות בנקירה זו:

ה"ג עמודין דחייץ מקטע. פי' שהוא חותך עמודין שעושין לחציצה ולמחיצה:

פספס מקטע. המקצץ אבנים בכולם חייב משום מסתת:

המרכיב מטה של גילה. היא מטה העשויה פרקים ומרכיב קצתו על קצתו:

אינו אלא כנוטל מלבין. הוא דפוס של לבנים ונותנו ע"ג לבנים בשבת שהוא פטור ואף זה כן דסובר דאין בנין בכלים כאלו:

להתיר שלחן של פרקים בשבת. התיר לבני ריש גלותא להעמיד שלחן של פרקים בשבת דס"ל אין בניין בכלים וגם משום מכה בפטיש ליכא דהא אין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד:

ה"ג אמרו ר"ה בר חייא הוה עמיה. וכ"מ בבבלי ס"פ כירה וה"פ ר"ה בר חייא היה עם רב המנונ' בהוראה זו להתיר שלחן של פרקים בשבת:

מאן דהורי ליה. שמותר:

לא יליף ולא שימש. לא למד ולא שימש ת"ח דסובר ר"י דיש בנין בכלים כדא"ר ירמיה בשם רב בסמוך המרכיב מטה של גילה חייב משום בונה:

לווחים שבספינה. עצים שמניחים בספינה לישב עליהן:

ונקליטי המיטה. שעושין עמוד בראש המטה ועמוד בסופו ומניחין כלונס מזה לזה ומשליכין סדין עליו ונעשה אהל בלא גג:

ויד הסכין שבראשו. כלומר יד שתותבין בו הסכין:

לא יחזור. גזרה שמא יתקע בחוזק:

ואם תקע. בחוזק:

אם היו רפויים נוטל ומחזיר. אפי' לכתחלה דכיון דרפוי ליכא למיחש לשמא יתקע ואינהו כי הורו ברפוייה הורו:

ה"ג תני קבועין חיבור לטומאה ולהזייה תקועים חיבור לטומאה ואינו חיבור להזייה הנוטלין וכו'. וכ"ה בתוספתא דכלים פ"ח דב"מ וה"פ לווחים שבספינה וכו' אם קבועים במסמרו' ויתדות חיבור לטומאה ולהזייה אם נטמא אחד מהן גם השני טמא וכן אם היו שניהם טמאים והזה על אחד מהן גם השני טהור אבל אם היו תקועים בחוזק ולא נעשו במסמרות לא הוו חיבור להזאה אלא לטומאה לחוד ולחומרא הוה חיבור:

הנוטלין והנותנין. בשעת מלאכתן נותנין אותן בתוך בית יד שלהן ואח"כ נוטלין הימנו אינו חיבור כלל:

והכא את אמר הכין. דאפי' בתקע לחוד הוה מלאכה גמור':

ומשני תמן דרכן לקבע. כיון שדרך לקבוע במסמרים והוא לא קבעו אינו חיבור להזייה אבל הכא מיהת רוצה להשתמש כן בתקיעתו וה"ל גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש:

קרן עגולה וקרן פשוטה. שניהם מין כלי זמר והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ומכניסין בהן חלילים ומוציאין קולות הרבה קרן עגולה מעשה אומן הוא וצריך לתקוע בנקבים בחוזק והוי מלאכה ובקרן פשוט מכניסו בריווח ודרכן לפרקן תמיד ופטור:

קני מנורה. שיוצאין ממנה קנים לנרו' הרבה ונוטלין הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותן:

ה"ג קנה של סיידין. וכ"ה בבבלי ס"פ כירה וה"פ הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים ונותנין מטלית בראשה ושורין בסיד המחוי את הבית וכשהוא טח מלמט' אי אפשר לו אלא בקנ' קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו:

פטור. כדמפרש בסמוך:

מפני שהוא מלמעלן למטן. שהבנין הוא שתוקע קנה זה שלמטה בשל מעלה ואין דרך בנין בכך:

הרי החופר בחולות. מי שהוא חופר בחול ומתיירא שיפלו הצדדין צריך לעשות לוחות בצדדי החפירה נמצא כשהוא חופר מלמטה תוחב הלוחות באותן של מעלה והוה נמי מלמעלה למטה וחייב:

כאן לשע' וכו'. כלומר היינו טעמא דקנה של סיידין פטור שאינו אלא לשעה שהרי צריך לפרקו תמיד:

כאן. החופר חול להבנין הוא לשהות שיהא שם זמן רב:

המלחים את התירצין. המחזיר את הקרשים שנועלין בהן פתחי חניות בשבת חייב משום בונה:

וב"ה מתירין. בי"ט:

להחזיר. לכתחלה בי"ט בתמיה בשלמא לסלק את התריסין לא קשיא דמלאכת אוכל נפש הוא אלא להחזיר איך מקילין:

התירו סופו. להחזירן משום תחלתו כדי שיסלקן שאם לא יתירו לו להחזיר לא יסלקנו כלל:

ופריך ולא יפתח. ומה בכך:

ומשני אף הוא ממעט בשמחת י"ט. שאינו נוטל האוכלין שבתוכו לכך התירו לו אפילו להחזיר:

מחזיר. אע"ג דשרי לו להחזיר מ"מ לא יחזיר כל צרכו כלומר לא יתקע דא"כ ה"ל כבונה:

כשאין שם פתח. בתיבה ובחנות התירו לסלק התריסין:

אבל בשיש שם פתח. אסור לסלק דהא לא התירו אלא משום שמחת י"ט וכיון דאפשר לו להשתמש דרך הפתח ליכא שמחת י"ט בסילוקו:

מתני' דר"ש. ולא כרבנן וכדמסיק:

הגורד. לאחר שנגמר הכלי צריך לגרדו וזהו גמרו:

ל"א הגורד כלונסות או קלפים דהוה תולדה דממחק:

הקודח. נוקב עץ או אבן ואפילו אינו נוקב אלא קצת שאינו עובר לעבר השני (שבכותל):

והקוצץ. עצים או מה שאינו צריך לכלי:

העובד את העור. היינו המעבד ואינו חייב עד שיעבד כל צרכו וה"ה כל המלאכות שעושה אינו חייב עד שיגמור את כולה:

לא אתיא מתניתין אלא כר"ש. בתמיה הא כרבנן אתיא הכא גבי סדן אפילו התחלת מלאכות ליכא אבל כר"ש לא אתיא דהא ר"ש בעי עד שיגמור כל המלאכה ורבנן דמתניתין סברי כל שהיא מתקיימת כיוצא בה סגי אפילו צריך להוסיף עליה חייב ל"א בניחותא קאמר ודאי דלא אתיא מתניתין אלא כר"ש ולא כרבנן:

דר"ש לא עבד מקצת מלאכה ככולה. דבעינן עד שיגמר כל המלאכה ואז אפילו בכל שהוא חייב וכן קאמר תנא דמתניתין כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת שזהו גמרו חייב:

ורבנן עבדו מקצת מלאכה ככולה. א"כ אפילו אין מלאכתו מתקיימת חייב:

וקשיא על דרשב"ג. דקאמר אף המכה בקורנס על הסדן חייב הא לאו מידי קעביד אלא מפני שאימן ידיו לעשות מלאכה א"כ מי שנטל לקצור ולא קצר נמי יהא חייב וזהו ודאי לכ"ע פטור:

השובט. המיישר השתי בכרכרו של עץ שראשו חד:

מקטקט. הוא כמו המדקדק והיינו כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו ליישבן שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיח' מעכבתו מהתחבר יחד עם הארוג:

מפני שהוא כמיישב בידו. שהמכה זו גורמת החיבור ומיישב המלאכה לעשות מלאכתו להבא ה"ה המכה בקורנס על הסדן גורמת המלאכה הנכונה והוה ליה התחלת מלאכה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף