צל"ח/חולין/צח/ב

צל"ח חולין צח ב

דף צ"ח ע"ב

גמרא דכ"ע בהדי איל וכו' הא ודאי דללישנא בתרא הלכה כר"ש לפי שסוגיית האמוראים לשיטתו ולכך הקדים מר סבר שהוא ר"ש אבל ללישנא קמא סוגיא דאמוראי לדברי הכל וממילא הלכה כרבנן לגבי ר"ש ולכך הקדים מ"ס שהם רבנן ומתורץ קושיית התוספות בד"ה מר סבר מעל רש"י ושפיר קם פירוש רש"י אדרבא על סוגיית התוספות קשה למה יקדים מ"ס על ר"ש לדברי חכמים וצריך לומר לפי שללישנא בתרא רצה להקדים ר"ש משום דהלכה כיותיה לכך גם בלישנא קמא הקדים מ"ס על ר"ש אבל באמת גם זה לא יתכן ונהפוך הוא שללישנא קמא היה לו להתחיל מ"ס הראשון בתנא קמא מצד שהלכה כוותיה וגם הוא ת"ק וגם בלישנא בתרא אם רצה להשוות הסדר היה לו להתחיל בת"ק:

והנה יש לנו ספק בהך פלוגתא דבין ת"ק לרשב"י בכל הנך לישנא אם הם מחולקים מקצה אל הקצה והיינו לל"ק דמ"ס מחתך והדר מבשל ומ"ס מבשל והדר מחתך והנה האי דסבר מבשל והדר מחתך היינו דוקא כך ולא שהרשות בידו דהא לתוס' דמ"ס מבשל והדר מחתך היינו ת"ק הרי שלימה דקאמר ת"ק היינו מחוברת והרי קאמר אין בשילה אלא שלימה ולרש"י דמ"ס מבשל והדר מחתך הוא רשב"י מ"מ דוקא הוא שהרי לפלוגי על ת"ק אתי ואמר אין בשילה אלא שנתבשל עם האיל והיינו במחובר אבל בהא יש לספק האי מ"ס דמחתך והדר מבשל אם הוא בדוקא או שהרשות בידו לעשות כן אבל אם רצה להניחה מחוברת עדיף טפי וכן לאיכא דאמרי הנה מ"ס בהדי איל מבשל היינו רשב"י ובדוקא קאמר שהרי בהדיא קאמר אין בשילה אלא שנתבשל עם האיל אבל מ"ס דהיינו ת"ק בקדרה אחרת מבשל אם הוא בדוקא ומפיק לקרא מפשוטו לגמרי או אם הוא רצה לומר בקדירה אחרת היינו הרשות בידו לבשל בקדירה אחרת אבל אם רצה לבשלה באותו קדירה כפשטיה דקרא פשיטא שרשאי. אמנם מדקאמר תלמודא ללישנא בתרא פליגי הנך אמוראי לרשב"י מכלל דת"ק דוקא בקדירה אחרת קאמר דאלת"ה אלא גם לת"ק רשאי באותו קדירה וגם לדידיה שייך בישול בששים או במאה א"כ גם לדידי' איתא להך פלוגתא דאמוראי אלא דהיא גופה קשיא מי הכריח להש"ס לומר דפליגי מקצה אל הקצה ומתוך כך נדחק לאוקמי אמוראי אליבא דרשב"י לחוד ונימא באמת דלת"ק הרשות לעשות כמו שירצה וממילא דקאי שיטת אמוראי לכ"ע:

ונראה משום דסתם ת"ק בר פלוגתא דר"ש ע"פ רוב הוא ר' יהודה ואי הוה ס"ל לר"י שהרשות בידו לבשל בין בהדי איל ובין בקדרה אחרת ולשיטת הפוסקים דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוא רק מדרבנן והחידוש דזרוע בשילה הוא שמצוה לבטלו והיינו למ"ד דוקא בהדי איל אבל אי הוה אמרינן שהרשות בידו כמו שירצה א"כ אין זה חידוש וקשיא לר"י למה לא נגמור מזרוע בשילה דמין במינו בטל. ולפי זה צריכין אנו לומר דאביי דמוקי ברייתא דזהו היתר וכו' כר"י הוא לל"ק דלכ"ע בהדי איל מבשל דאי ללישנא בתרא א"כ ס"ל לת"ק דאיהו ר"י דבקדרה אחרת מבשל לה וא"כ ליכא כאן היתר הבא מכלל איסור. ומעתה נחזי ללישנא קמא דמ"ס מבשל והדר מחתך היינו דוקא בין לפירוש התוס' דהיינו ת"ק ושלימה היינו מחוברת א"כ הרי קאמר אין בשלה אלא שלימה ובין לפירש"י דרשב"י סובר מבשל והדר מחתך א"כ אין בשילה אלא עם האיל דקאמר היינו מחוברת אבל הא מספקא לן מ"ס דמחתך והדר מבשל אם הוא בדוקא או רשות והנה מדהקדים מ"ס מחתך והדר מבשל היינו בדוקא שאם היה מקדים מ"ס מבשל והדר מחתך ואח"כ היה אומר ומ"ס מחתך והדר מבשל שייך לומר לאוסופי על דברי הראשון בא אבל כיון שעדין לא הזכיר שום דבר שיהיה מעלה לבשל והדר לחתך רק התחיל מ"ס מחתך והדר מבשל בודאי בדוקא קאמר וזה היה כוונת הגמ' מה שהקדים מ"ס זה קודם:

וההכרח שהכריח הגמרא להרחיק הפלוגתא בזה מן הקצה אל הקצה נלע"ד לכל השיטות דלשיטת רש"י דמ"ס מחתך והדר מבשל הוא ת"ק הדבר מוכח מדקאמר ת"ק אין בשילה אלא שלימה ולמעוטי דבר אתי דאל"כ נימא סתם בשילה שלימה ומדקאמר בלשון שלילה ממעט איזה דבר ואין לומר דממעט שא"צ להיות מחוברת הא מדקאמר בשילה שלימה מכלל שא"צ להיות מחוברת שאם היה צריך להיות מחוברת נימא שתהיה מחוברת וממילא שהיא שלימה ומדקאמר בלשון שלילה ודאי שכוונתו שאינו רשאי להניחה מחוברת ולדעת התוס' דמ"ס מחתך היינו רשב"י ג"כ מוכח מדקאמר בלשון שלילה דלדעת רש"י אמר בלשון שלילה לומר שזה שאמר ת"ק דבשילה הוא שלימה אמר הוא אין בשילה כמו שאתה אומר שלימה אלא בשילה היינו עם האיל במחובר אבל לדעת התוס' הת"ק בעי מחובר ור"ש לא בעי מחובר והוה ליה למימר בשילה שנתבשלה עם האיל וממילא ידעינן שא"צ להיות מחובר דאי מחוברת פשיטא שנתבשלה עם האיל ולכך צריך לומר שאתי לשלול שאינו רשאי להניחה מחוברת:

אמנם לדעת התוספות דשלימה דת"ק היינו מחוברת קשה הוה ליה למימר בשילה שלימה ומה אתי לשלול. ונראה ע"פ מה שמבואר למטה בתוס' בד"ה רבא אמר שכתבו דלפעמים שהזרוע ומקצת מן האיל היו חוץ לרוטב ונותן הזרוע טעם במה שבחוץ. והנה לשטת ר"י לעיל (בדף צו ע"ב) בתוס' בד"ה אם יש וכו' עיין שם דברים אלו מרפסין איגרין דמה בכך שמקצת האיל מבחוץ לרוטב כיון שמקצתו מבפנים הרוטב מבלבל הטעם בכלו ולדברי ר"י צ"ל דגרס בגרסת ר"ת לקמן בתוספות בד"ה גלי רחמנא דגרס לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור ודברי התוס' הללו הם לשטת רש"י אלא דקשיא לי גם לשטת רש"י לא אתי שפיר דהא מוכח בתוס' לעיל בשיטה דירך שנתבשל בה ג"ה (דף צו ע"ב) בדבור המתחיל אם יש דאפילו לרש"י או לר"י אפילו כולה חוץ לרוטב דלא מצרפינן שאר חתיכות שבקדרה מכל מקום אותה חתיכה שאיסור נבלע בה משערינן בכולה שהרי כתבו שם דהך דירך מיירי במקצתה חוץ לרוטב לשטת רש"י ולשטת ר"י בכולה חוץ לרוטב ואפ"ה מבואר שם אם יש בה בנ"ט ומשערינן עכ"פ בכל אותה חתיכה וא"כ האיך כתבו התוס' כאן דמיירי שמקצת האיל חוץ לרוטב ומה בכך הרי אפ"ה בכל האיל משערינן ובזה ניחא לי מה שהקשה הרשב"א איך שיערו הנך אמוראי מר בששים ומר במאה והלא איכא גם מים בקדרה ויהיה הרבה יותר מהשיעור ואם נימא ששיערו עם המים א"כ נתת דבריך לשיעורים דלפעמים יהיה הרבה מים ולפעמים מעט. ולפי מה שכתבתי ניחא דהמים אין לצרף כיון דלפעמים הזרוע חוץ לרוטב אבל האיל בכל גווני משערינן בכוליה שהרי עכ"פ קצתו תוך הרוטב והאיל כלו מתבשל כאחד והוא גוש אחד ומצטרף כלו. ונחזור לדברי התוס' שסתרי אהדדי ונלע"ד דעד כאן לא כתבו התוספות לעיל (דף צו) דאותה בודאי משערינן בכוליה אלא בירך שנתבשל בג"ה שהוא מחובר בו ולכך נבלע בכלו אף אם אין החתיכה ברוטב מ"מ כיון שהוא בקדירה ע"י הבל הקדירה נבלע בכל אותה חתיכה אבל כאן שכתבו התוס' דלפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב אתי לשטת מאן דסבר מחתך והדר מבשל ואין הזרוע מחובר לאיל רק מונח עליו ולכך חוץ לרוטב אינו נבלע רק במה שנוגע כדי נטילה ואין כאן ששים:

ובזה עלה על דעתי לומר דת"ק ורשב"י ללישנא קמא פליגי בפלוגתא דרש"י ור"י דמאן דאמר מבשל והדר מחתך סבר כשטת רש"י דאפילו מקצתו תוך הרוטב אין הרוטב מבלבל הטעם בכלו ולכך היה צריך להיות מחובר בשעת בישול דאל"כ יש לחוש שיהיה מקצתו חוץ לרוטב אבל כשהוא מחובר לא איכפת לן במה שמקצתו חוץ לרוטב ומאן דסבר מחתך והדר מבשל סובר כשטת ר"י וא"כ אף שיהיה מקצת מן האיל חוץ לרוטב והזרוע לא תהיה מחובר בו אפ"ה פליטת הזרוע לתוך האיל מבולבל בכולו על ידי הרוטב שמקצתו בתוכו:

ובזה ניחא דרש"י פירש אין בשילה אלא שלימה שלא ידע באיזה לשון והתוס' כתבו בשל לה והנה לל"ק לתוס' לת"ק שלימה היינו מחוברת לאיל ואיך נפקא לן זה מבשילה ונראה משום דיש לדקדק הא כל הקדשים נאכלים בכל מאכל ולמה דקדקה התורה באיל נזיר להיות מבושל אמנם הטעם משום דכאן הצריכה התורה לבשל האיסור עם ההיתר בקדירה וצריך בישול ואי הוה צלי או צלי קדר לא משערינן רק כדי נטילה ולפעמים יהיה שמנונית הרבה ולא יהיה אפילו רוב ק"ו שלא יהיה ששים או מאה ולכן הצריכה לבשל בקדירה כדי שיתבלבל הטעם בכל האיל וכל זה אם הוא מחובר אבל אם אינו מחובר מה מועיל הבישול הלא לפעמים הרוטב מתמעט ויהיה חוץ לרוטב ולכן קאמר ת"ק אין בשילה אלא שלימה ממה דדקדק הכתוב להיות דוקא מבושל מכלל שהוא מחובר ונראה דגם רש"י לא נעלם ממנו דברי התוס' דבשלה היינו בשל לה אלא דהוה קשיא ליה ללישנא בתרא דלת"ק בקדירה אחרת מבשל וא"כ אין כאן ביטול איסור כלל וא"כ למה דקדק הכתוב שיהיה דוקא מבושל אלא צ"ל דבאמת ת"ק דסבר בקדירה אחרת מפיק ליה לקרא מפשטיה לגמרי ובשילה אין פירושו כלל על בישול ואין בשילה אלא שלימה וא"כ ליכא למימר דבשילה היינו בשל לה שהרי אין פירושו כלל לבשל ולכך פירש רש"י לא ידעתי באיזה לשון. והנה קצת רצו לומר דמה שכתבו התוס' דלפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב אתי גם לשטת ר"י ומיירי שהאיל היה מנותח לנתחיו ומונח חתיכה מן האיל מקצתו חוץ לרוטב ועל חתיכה זו מונח חתיכה אחרת מן האיל עם הזרוע ואז אפילו לר"י החתיכה שכולה חוץ לרוטב נאסרת:

אמנם לענ"ד נראה דלכ"ע האיל לא היה מנותח ואמינא בה טעמא חדא דהא צריך להבין לרבא לדברי התוספות דכאן באיל נזיר מותר אפילו בליכא רוב וא"כ היכי ילפינן מניה ששים ומאה אפילו לאסמכתא דהא היה כאן מותר לגמרי אפילו בלי ביטול כלל ואמנם עולה על דעתי דרבא הך ברייתא מפרש דקתני זהו איסור הבא מכלל היתר וס"ל להך ברייתא כמ"ד מחתך והדר מבשל ומשכחת איסור מכלל היתר והנך אמוראי דילפי מהכא מר למאה ומר לששים סברי כמ"ד מבשל והדר מחתך ושפיר משערינן בכולו והא דאמרינן לל"ק אליבא דכ"ע היינו קודם שזכינו לסברת רבא אליבא דברייתא שכאן הוא היתר הבא מכלל איסור ולא עלה על דעתו החשש שישאר קצתו חוץ לרוטב אבל למסקנא לאו לכ"ע הוא וכן מה דקאמר ללישנא בתרא אליבא דרשב"י לא קאי במסקנא. אבל אם נימא שהאיל היה מנותח והנה האיל עצמו לא הוזכר כלל בפלוגתא דתנאי אם היה שלם או לאו ואם מצינו ברייתא שהיה מנותח אז לכ"ע היה מנותח וא"כ איך גמרי הנך אמוראי מאה וששים כלל הא למסקנא לא היה לא מאה ולא ששים אלא ודאי שאין סברא כלל לומר שהאיל היה מנותח:

ועוד אומר אני דהנה התוס' כתבו בד"ה מאי חזית וכו' ואע"ג דלחומרא מקשינן וכו' וכן בסמוך פריך ונגמר מהכא לקולא משום דאיכא לאוקמי קרא דמשרת וחטאת להיתר מצטרף וכו' והנה אומר אני דזה שפיר יכולין אנו לומר דאף דהתירה התורה באיל נזיר טעם כעיקר מ"מ היתר מצטרף לאיסור לא התירה כאן ואם יש שמנונית בעין צריך להסיר אבל איפכא ליכא למימר שהתורה התירה כאן שמנונית בעין דהיינו היתר מצטרף וכו' אבל טעם כעיקר לא התירה שהרי אם השמנונית הזרוע הוא בעין על האיל חוץ לרוטב ממילא נבלע בו ויש כאן טעם כעיקר וא"כ קשה לשטת ר"ת בד"ה גלי רחמנא דגריס הכא לא נצרכא אלא להיתר מצטרף וכו' א"כ קשה מאי מקשה מאי חזית דהרי לחומרא מקשינן וליכא למימר דנקיים שניהם ואיל נזיר שהיתר היינו היתר מצטרף וחטאת שאסר היינו טעם כעיקר שהרי אי מאיל נזיר ילפת להתיר היתר מצטרף ממילא גם טעם כעיקר מותר אלא ודאי שאף שמקצת שמנונית מונח בעין על מקצת האיל שחוץ לרוטב מ"מ לא הותר טעם כעיקר משום דמה שנבלע בו ודאי נתבטל משום דקצתו תוך הרוטב וקאי ר"ת בשטת ר"י אי נמי בשטת רש"י ולמ"ד דמבשל והדר מחתך שאז ודאי נבלע בכלו וא"כ שפיר קאמר מה חזית דהרי נוכל ללמוד מאיל נזיר היתר מצטרף ומחטאת נוקי לטעם כעיקר וכל זה אם האיל היה שלם אבל אם האיל היה מנותח שפיר הותר כאן טעם כעיקר כמו היתר מצטרף לאיסור ודוק:

ולפי מה שכתבתי טעם על שצריך כאן בישול הוא משום דבצלי אוסר כדי נטילה א"כ שפיר נוכל לומר דמ"ס בקדרה אחרת היינו אף בקדרה אחרת ואם ירצה באותו קדרה רשאי ומה דקאמר לל"ב רשב"י משום דלת"ק לל"ב קאמר אין בשילה אלא שלימה היינו דמפיק מפשטיה לגמרי שאין הפירוש כלל שיבשל ורשאי לעשות גם צלי וא"כ אז ליכא ביטול שהרי אוסר כדי נטילה ואפ"ה שרי ולפי זה הפלוגתא בין ה"ק לרשב"י דלרשב"י דסבר באותה קדרה אינו רשאי לעשותו צלי שאם היה רשאי לעשותו צלי לא אתיין הנך אמוראי כשום חד מנייהו ולפי זה על כרחך דאין הלכה כרשב"י שהרי משנה שלימה שנינו באיל נזיר נאכל בכל מאכל וא"כ הנך אמוראי מרשב"י ילפי לענין ביטול אבל מ"מ אין הלכה כמותו ואפ"ה הקדים מ"ס דרשב"י למ"ס דת"ק ובמה דסיים פתח א"כ שפיר הקשו התוספות על רש"י מה דשינה בלישנא קמא מ"ס דת"ק קודם רשב"י דלא כל"ב ונסתר תירוץ שלי שכתבתי משום דלל"ק הלכה כת"ק ולל"ב כרשב"י שהרי גם לל"ב הלכה כת"ק ובמה שכתבתי דלל"ב ת"ק מפיק מפשטיה לגמרי ובשילה אין פירושו בישול כלל נלע"ד לתרץ מה קשה לכאורה לל"ב במה ראה רשב"י בדברי ת"ק שבקדרה אחרת מבשל שבא לחלוק עליו וכי בשביל שהצריך שתהא הזרוע שלימה סובר שבקדרה אחרת מבשל לה כיון שפשוטו של מקרא שבאותה קדרה מבשל מי הגיד לרשב"י שת"ק מפיק לקרא בזה מפשטי' אמנם למה שכתבתי הדבר מוכרח מדמפיק לקרא בזה מפשטי' שאין בשילה פירושו מבושל כלל ומנ"ל הא אלא דקשה ליה מ"ש משאר קדשים וקשה הא שנא ושנא דכאן צריך רוטב שיבלבל הטעם שיבוטל בששים ואין לומר דאף בצלי בטל משום דמין במינו בטל ברוב וגם בכדי נטילה עכ"פ רוב איכא שהרי גם שפולט אינו פולט אלא מכדי נטילה בסמוך לו ומה שכתבו התוספות דלפעמים איכא שמנונית הרבה בעין זה דבר שאינו מצוי זה אינו שהרי ת"ק דר"ש הוא ר"י ולדידיה מין במינו לא בטל ושפיר בעי בישול ויבוטל ברוטב דרואין מינו כאלו אינו ושאינו מינו דהיינו המים רבים עליו ומבטל לו אלא ודאי מדלא שני ליה בין בישול ובין צלי ודאי שסבר שלא התירה התורה כלל בזה לבטל איסור כדרך שלא התירה גם בשאר איסורים לבטל איסור לכתחלה ודוקא בקדרה אחרת ושפיר אתא רשב"י לפלוגי עלה. עוד נלע"ד רש"י דפירש מ"ס מחתך והדר מבשל היינו ת"ק ותוס' דפירשו דהיינו רשב"י לשטתייהו דהרי כתבתי דלשטת התוספות קשה כיון דלל"ק מסתמא הלכה כת"ק שהרי מהנך אמוראי אין שום הכרעה דהרי לל"ק אתיין אמוראי לכ"ע וא"כ למה הקדים רשב"י לת"ק אמנם התוס' לשטתייהו דכתבו לקמן בד"ה רבא אמר וכו' דנותן טעם היינו טעם גמור לפי שלפעמים מקצתו חוץ לרוטב וכבר כתבתי שזה דוקא למ"ד מחתך והדר מבשל והנה לכאורה קשה מה חסר לרבא בשנויא דאביי וצ"ל דלא ניחא ליה לרבא לאוקמי ברייתא דזהו איסור כר"י דמין במינו לא בטל משום דהוא דלא כהלכתא דדוקא בחמץ סבר רבא מין במינו לא בטל כרב וכמו שכתבו התוס' בפסחים (דף ל ע"א) ע"ש וקשה הרי גם לאוקימתא דרבא דזהו היינו לטעם כעיקר אתי ג"כ דלא כהלכתא שהרי זהו דוקא למ"ד מחתך והדר מבשל דהיינו רשב"י לדעת התוס' אלא על כרחך דרבא סובר דבזה הלכתא כר"ש ב"י וא"כ לדעת התוספות גם בל"ק הלכה כרשב"י כדמוכח מדברי רבא ולכך הקדים מ"ס דרשב"י לת"ק אבל רש"י לשטתו דנותן טעם דרבא היינו טעם כל דהו דאסור בקדשים וא"כ אין מדברי רבא הכרע כלל אם מחתך והדר מבשל או להיפך וא"כ מסתמא לל"ק הלכה כת"ק וא"כ מ"ס הראשון היינו ת"ק:

והנה לדברי רש"י צריכין אנו להבין מה חסר לרבא באוקימת' דאביי דלא נצרכה אלא לר"י דמין במינו לא בטל ולדברי רש"י אין לומר דלא רצה רבא לאוקמי דלא כהלכתא דהרי לקמן (דף קט ע"א) פסק רש"י כר"י דמין במינו לא בטל ומביא ראיה מדברי רבא בפסחים וא"כ לדברי רש"י פסק רבא עצמו כר' יהודה ולמה לא מוקי רבא כשמעתיה ונראה דזהו כוונת רש"י דהנה בדברי רבא פירש רש"י דס"ל דטעם כעיקר מדרבנן ומביא ראיה מדסיים במלתיה דרבא אטו לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובה בטל ובדברי אביי לא פירש כן ואדרבא פירש להיפך וז"ל רש"י שם בדברי אביי מדאורייתא ברובא בטל כלומר אי לאו מהאי גמרינן הוה לן לבטולי ברובא משמע שבאמת לא בטל ברובא אפילו מדאורייתא משום דגמרינן מזרוע בשילה ונראה משום דלכאורה קשה בדברי אביי דאמר דזהו למעוטי שאר איסורים דמין במינו לא בטל קשה הרי גם בשאר איסורים אמרינן רואין מינו כאלו אינו ואף דאביי לית ליה רואין מינו כאלו אינו היינו לרב אבל לר' יהודה ודאי רואין מינו כאלו אינו וכמו שכתבו התוס' (בדף קח ע"א) בד"ה דאמר רבא ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו וא"כ העצמות יבטלו הבשר והבשר יבטלו העצמות דעצם ובשר שני שמות הם עיין בחידושי אליהו רבא בשמעתין אמנם אביי לשיטתו דס"ל במס' ע"ז דמין ומינו בתר טעמא אזיל וא"כ עצם ובשר חד טעמא נינהו ולפי זה רבא לשטתו דס"ל בתר שמא ולכך לא מצי לאוקמי כר"י אמנם גם לאביי קשיא דהא איכא מים בקדרה שהוא הרוטב וא"כ מין בשאינו מינו הוא ונימא רואין מינו כאלו אינו אלא דבלא"ה לא קשיא שבמים ליכא כדי ביטול וצריך לצרף האיל והאיל הוא מין במינו אמנם אם טעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ מדאורייתא בטל במים לחוד שהוא אינו מינו ורואין מינו כאלו אינו וא"כ גם לר"י מותר אפילו בכל איסורין שבתורה וא"כ איך מוקי אביי זהו למעוטי שאר איסורים כר"י אלא דסובר אביי דטעם כעיקר מדאורייתא משום דיליף מזרוע בשילה לחומרא ומדאורייתא היא חומרא זו אבל בדברי רבא נהפוך הוא שהיה קשה לרש"י למה לא מוקי רבא כר' יהודה כשמעתין שהוא פוסק כר"י אלא ודאי משום דגם כר"י לא אתי משום דרואין מינו כאלו אינו ושאינו מינו דהיינו מים רבין עליו ומבטלו וקשה הא במים ליכא כדי ביטול אלא ודאי דסבר רבא טעם כעיקר מדרבנן:

והנה הרמב"ם בה' מעה"ק פרק ט' הלכה ה' פסק דמבשלו ואח"כ מחתכו ע"ש בכ"מ וכתב הכ"מ דפסק כל"ק ופירש כפירוש התוס' דת"ק סבר מבשלו ואחר כך מחתכו ופסק כת"ק ולפי זה קשה על הרמב"ם למה הקדים הגמרא מ"ס דרשב"י בל"ק לת"ק כיון שהלכה כת"ק לכך נ"ל להיפך שהרמב"ם מפרש כרש"י דמ"ס מחתך והדר מבשל היינו ת"ק וא"כ נקט הגמרא מ"ס כסדר דת"ק שנה בתחלה בברייתא ומה דפסק הרמב"ם דלא כת"ק היינו משום דקשיא ליה בדברי רבינא מה חסר לו בשינויא דרבא אלא ודאי דסבר מבשל והדר מחתך ולא משכחת טעם גמור באיל נזיר שאפילו יוצא מקצתו לחוץ כיון שהוא מחובר בו בכולו משערינן וא"כ מוכח מדברי רבינא דהלכה כרשב"י דמבשל והדר מחתך ופסק כרבינא דבתרא הוא:

אלא דקשיא כיון דלל"ק אף דהלכתא כר"ש ב"י להרמב"ם אפילו הכי הקדים מ"ס שהוא ת"ק קודם רשב"י כסדר השנוי בברייתא א"כ לאיכא דאמרי למה הקדים מ"ס דרשב"י קודם לת"ק ונראה משום דלל"ב ת"ק מפיק לקרא מפשטיה ורשב"י אתי כפשטיה דקרא הקדים פשטא דקרא לת"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף