פני משה/עירובין/ג/א

פני משה עירובין ג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' בכל מערבין. עירובי תחומין אבל עירובי חצרות אין מערבין אלא בפת שלימה בלבד:

ומשתתפין. שיתוף מבואות בין בפת בין בשאר אוכלין:

חוץ מן המים. בפני עצמו ומן המלח בפ"ע אבל אם עירב מים עם מלח נעשה כמורייס ומשתתפין ואמרינן התם בגמרא דהאי בכל לאו דוקא שאין למדין מן הכללות אפי' במקום שנאמר בהן חוץ דהכא תנן בכל מערבין ומשתתפין חוץ מן המים ומן המלח ואיכא נמי כמהין ופטריות שאין מערבין. ומשתתפין בהן דלא חשיבי אוכלין:

והכל נלקח בכסף מעשר. כדכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך:

חוץ מן המים ומן המלח. לפי שאינן גידולי קרקע ואימעוט מפרט המפורש בתירה בבקר ובצאן ביין ובשכר שהן אוכל ופירי מפירי וגידולי קרקע שהבקר והצאן נזונין וגדילין מן הקרקע הן יצאו מים ומלח שאינן גידילי קרקע:

הנודר מן המזון. סתם מזון חמשת המינין הוא דנקרא דזייני וסעדי והכא מיירי באומר כל הזן עלי הלכך אסור בכל מיני דזייני לפי שעה חוץ מן המים ומן המלח דלא זייני כלל:

מערבין לנזיר ביין. דאע"ג דלדידיה לא חזי לאחריני מיהת חזי וכן לישראל בתרומה משום דחזי לכהן:

סומכוס אומר אף בחולין לכהן בבית הפרס. לפי נוסחא דהכא וכדקאמר הכא נמי בגמרא א"כ סומכוס מוסיף הוא אדברי ת"ק ולא פליג אהא דקאמר לישראל בתרומה אלא דמילתא אחריתא קאמר וקמ"ל דאפי' לכהן מערבין בבית הפרס והוא שדה שנחרש בה קבר ומדבריהם גזרו בה טומאה והקילו בה שיהא יכול ליכנס לשם ע"י ניפוח שמנפח לפני רגליו ליזהר שלא יגע בעצם כשעורה שאינו מטמא אלא במגע הלכך מותר להניח עירובו של תחומין שם שהרי יכול הוא ליכנס במקום עירובו והרי הוא ועירובו במקום אחד וחולין דנקט משום דתרומה אסור לכתחלה להכניסה שם ואפי' ע"י בדיקה כדתנן בפרק י"א דאהלות בודקין לעושי פסח ואין בודקין לתרומה אלמא דבתרומה החמירו בה. אבל בנוסחת הבבלי לא גריס הכי אלא גריס סומכוס אומר בחולין ופליג את"ק דקאמר לישראל בתרומה משום דסבירא ליה לסומכוס דמידי דחזי לדידיה בעינן והא דלא פליג אלנזיר ביין משום דאפשר דמיתשיל אנזירותיה ויהא יין ראוי לו אבל תרומה אי מיתשיל עלה הדרא לטיבלה ואי אפשר לו לתקן בשבת ואפילו בין השמשות דאע"ג שאינו אלא משום שבות קסבר סומכוס דכל דבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות:

ולכהן בבית הפרס. מילתא אחריתא היא וסתמא דמתני' היא ולאו סומכוס קאמר לה וטעמא כדפרישית:

רבי יהודה אומר אפילו בין הקברות מפני שיכול לחוץ ולוכל. כלומר שיכול לילך שם ע"י מחיצה בינו לבין הקבר שלא יאהיל כגון שיכנס בשידה תיבה ומגדל דקסבר אוהל זרוק שמיה אוהל וחוצץ בפני הטומאה. ולמסקנא דהתם בפלוגתייהו דר' יהודה ורבנן מסיק הכי דכ"ע סברי אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו ואפי' במצות דרבנן והכא דטעמא דאין מניחין עירוב בבית הקברות משום דקניית עירוב כקניית בית הוא ובית הקברות אסור בהנאה הוא וכהן דנקט לאו דוקא אלא הוא הדין דבישראל פליגי ולהודיעך כחו דר' יהודה דאפילו בכהן שרי ובהא קמיפלגי דר' יהודה סבר דאע"ג דאסור להשתמש וליהנות בבית הקברות מותר להניח עירובו שם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו ואעפ"י שקניית עירוב בין השמשות הוא והעירוב משתמר שם כל יום השבת. וא"כ משתמש באיסור הנאה הוא שלא במקום מצוה שהרי כבר נעשית המצוה בין השמשות משום דקסבר ר' יהודה דלא איכפת ליה בהאי נטירותא ואינו חושש אם יאבד או יגנב העירוב לאחר שקנה לו בין השמשות הלכך לא מיקרי הנאה ורבנן סברי דניחא ליה בנטירותא שישתמר שם ומכיון שכבר נעשית המצוה בין השמשות נמצא נהנה הוא במה שמשתמר שם אח"כ והרי זה משתמש באיסורי הנאה שלא במקום מצוה ואין הלכה לא כסומכוס ולא כר' יהודה אלא כחכמים:

גמ' אמר ר' אחא דר' אליעזר היא. מתני' דקתני בכל מערבין כר"א הוא דאתיא דתנינן תמן לקמן בפ"ז בכל מערבין וכו' דברי ר"א ור' יהושע פליג התם ואמר ככר הוא עירוב:

א"ר יוסי. דלא היא אלא דברי הכל היא מתני' דידן:

מערבין בחצרות ומשתתפין בין בחצרות בין בתחומין. כלומר כל היכא דקתני מערבין בלחוד בתצירות הוא דמיתפרשא וכהאי דקתני התם לר' יהושע ככר באיסר והוא שלם מערבין בו והאי מערבין אעירובי חצרות הוא דקאי דקסבר ר' יהושע בחצרות פת הוא דבעינן:

ומשתתפין. כלומר וכל היכא דקתני משתתפין בהדי מערבין אתה יכול לפרש להא מערבין בין בחצרות בין בתחומין ולר"א אעירובי חצירות נמי קאי ולר' יהושע אעירובי תחומין הוא דקאי וא"כ אתה יכול לפרש מערבין דמתני' כד"ה:

מתני' דקתני בכל מערבין עירובי תחומין וכדפרישנה אליבא דר' יהושע כר"מ הוא דאתיא וכלו' דאף כר"מ מצית לאוקמא דתני כל דבר שהוא נאכל חי בפני עצמו כמות שהוא מערבין בו ואם אינו נאכל אלא עם הפת אין מערבין בו וזהו כר"מ כדמייתי מהאי עובדא דלקמן ומפרשינן לר"מ בכל מערבין על דבר שהוא נאכל חי בפני עצמו הוא דקאמר:

השום והבצלים וכו' דתני בתוספתא פ"ו והתם גריס להא דר' יודה בשם ר' שמעון בן אלעזר:

והושיבו ר"מ בד' אמות שלו. דקסבר אין עירובו עירוב לפי שהבצלים אין דרכן לאכלן חי כמות שהן אלא עם הפת:

אע"ג דר"מ אמר וכו'. סיומא דמילתא היא וכדפרישית דאע"ג דבכל מערבין אוקמינן כר"מ היינו בלבד שהוא נאכל כמות שהוא וזהו דמרבינן בהאי בכל אליבא דר"מ:

הלוף. מין קטניות והקולקוס מין ירק:

על דעתון דרבנן אין מערבין בהן. כלומר אפי' לרבנן אין מערבין בהן שאין דרך לאכלן חיין כלל ואפי' עם הפת:

תנינן תרין כללין במתני' ולא דמיין חד לחד. לא בפירושא דבכל ולא באוקימתא דתנאי וכדמסיים ואזיל בכל מערבין וכו'. נתהפך הגירסא כאן ומסורס הוא דגבי בכל מערבין צ"ל ובלבד דבר שהוא נאכל חי כמות שהוא וכדאוקימנא כר"מ ובהכל נלקח בכסף מעשר צ"ל בין בדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא ובין בדבר שאינו נאכל כמות שהוא דגבי כסף מעשר לא שמעינן למאן דס"ל דצריך שיהא נאכל חי כמות שהוא:

בכל מערבין וכו' בין כר"ע בין כר' ישמעאל דפליגי לקמן בכסף מעשר הוא דאתיא אבל האי כללא דכסף מעשר לא אתיא אלא כר"ע ברם כר' ישמעאל הא שמעינן מיניה ומדרשא דידיה דהאי כללא לאו דוקא הוא דהכל משמע אפי' כמהין ופטריות ודגים וחגבים בכלל ולר' ישמעאל אין נלקחין הן בכסף מעשר והך פלוגתא עיקרה לעיל בפ"א דמעשר שני בהלכה ה' היא:

לומר מה הפרט מפורש דבר שהוא וולד וולדות הארץ וכו'. והשתא לדרשת רבי ישמעאל אימעוט דגים וחגבים וכמהין ופטריות כדאמר מה נפק מביניהן וכו' דלרבי ישמעאל צריך שיהא וולד ולדות הארץ שנבראו מן הארץ במעשה בראשי' ואימעוט דגים דממיא איברו וחגבים דג"כ לאו וולדות הארץ הן דמרקק נבראו וכמהין ופטריות אין גדילין בארץ ולרבי עקיבא דגים לא אימעוט דפרי מפרי נינהו וכן לר"ע איתרבו נמי חגבים שהן פרי מפרי ומכשירי פרי כלומר שמתקנין ואוכלין בהן איזה דבר וכן כמהין ופטריות שהן גדילין באלין ונקראין פרי מפרי ומכשירי פירי:

א"ר יוסי טעמא שאין מערבין במים ומלח לפי שאין הגוף ניזון מהם ואנן מידי דאוכל ומזון בעינן בעירוב:

שהן מין קללה. כלומר דאשכחן בהו קללה מים במבול שהיו לשחת הארץ ומלח כדכתיב גפרית ומלח שרפה כל ארצה:

עשאן מי מלח. שעירב המים עם המלח:

נלקחין בכסף מעשר. והוא הדין דמערבין בהן כדלקמן:

והוא שנתן לתוכו שמן ור' יוסי הקשה על זה דא"כ מעתה לא יערב בהן אלא לפי חשבון השמן שעירב בהן דאם אתה הולך אחר השמן דווקא הא בעינן שיעורא בשמן כדלקמן:

תמן תנינן. בפיאה פ"ח וגרסינן להאי סוגיא שם בהלכה ה' על המתני' אין פוחתין לענים בגורן מחצי קב חטים וקב שעורים וכו' חצי לוג יין ר"ע אומר רביעית רביעית שמן ר"ע אומר שמינית:

וכן לעירוב. באלו השיעורים:

הדא דתימר ביין. ר' חנינא ס"ל דביין דוקא שיעורו לערב בחצי לוג כשיעור במעשר עני אבל בשמן צריך שיהא כדי לאכול בו מזון שתי סעודות וכדתני בתוספתא פ"ו והכי תנינן שם היין כדי לשתות בו מזון שתי סעודות והשמן כדי לאכול בו מזון שתי סעודות והחומץ כדי לטבול בו מזון שתי סעודות. וחצי לוג יין היינו כדי לשתות בו מזון שתי סעודות רביעית לכל סעודה:

כדי לטבל. הא דקתני בחומץ מפרש משום דבהך ברייתא דמייתי הכא סתמא קתני בחומץ מזון שתי סעודות ובתוספתא שלפנינו מפורשת היא:

למי נצרכה. הא דר' ינאי שמערבין באפונין חיין לר"מ הוא דנצרכה. דס"ל לעיל דדבר שהוא נאכל חי כמות שהוא בעינן ושלא תאמר אפונין חיין הואיל והן מסריחין את הפה אין מערבין בהן קמ"ל:

בשר חי מערבין בו. שיש שאוכלין אותו חי כדתנינן במנחות פ' שתי הלחם חל יוה"כ להיות ע"ש שעיר של יה"כ והוא של מוסף שנאכל הוא לכהנים נאכל הוא לערב ואעפ"י שאין יכולין לבשלו לא בשבת ולא ביוה"כ הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה שאינם קצים לאכול בשר חי:

הדא בלבודא. ובפיאה גריס בלקורא והוא מין עשב ונקרא אובלא דדנא ואין דרך כל בני אדם לאכול אותו חי ומכיון דאמרת מערבין בבשר חי דאיכא אינשי דאכלי א"כ העשב הזה דאילין כיתאי דאכלין חי מיניה יהא ג"כ מותר לערב בו:

בעון קומוי היידן אילין אינון. כך הוא בפיאה שם ששאלו אותו מה הן אלו אינון דקאמרת:

אמר לון קקולי. כך קורין בלשון ארמי לפעפועין יודליש בלע"ז ולגודגדניות קורין הנדקוקי אליינדרא בלע"ז ולחלוגלוגות קורין פרפחינ"י פולפל"י בלע"ז:

תמן תנינן. ריש פ"ו דנדרים הנודר מן המבושל וכו' וגרסינן להסוגיא שם:

מתניתא אמרה שהשלוק קרוי מבושל. הא ממתניתא אחריתא שמעינן דקרוי הוא מבושל דתנינן פ"ו דנזיר היה מבשל את השלמים או שולקן ובקרא כתיב הזרוע בשלה אלמא דמתניתין קרא לשלוק מבושל:

וקריא אמר. ובמקרא מצינו שאף הצלוי קרוי מבושל כדכתיב ויבשלו את הפסח ואין תימר שלא כהלכה עשו הא ליתא דכמשפט כתיב התם כדאמר ר' יונה בוצרייה:

מתני' וכו'. כלומר והשתא דממתני' דנזיר שמעינן שהשלוק קרוי מבושל ומהמקרא שמענו שהצלי קרוי מבושל א"כ קשיא אהא דתנינן הנודר מן המבושל מותר בצלי ובשלוק:

אמר ר' יוחנן. לא קשיא שהילכו בנדרים אחר לשון ב"א ואין דרך לקרות לצלי ושלוק מבושל:

ר' יאשיה. פליג אמתני' דנדרים דקסבר הלכו בנדרים אחר לשון תורה ואסור בצלי ובשלוק:

מה נפק ביניהון וכו'. דקס"ד דר' יאשיה ס"ל בין לקולא בין לחומרא הולכין בנדרים אחר לשון תורה והלכך הא נמי איכא בינייהו שאם אמר קונם יין שאני טועם בחג דלר' יוחנן אסור ביו"ט האחרון של חג דבלשון בני אדם בכלל חג הוא ולר' יאשיה מותר דבלשון התורה חג העצרת מיקרי ורגל בפני עצמו הוא. ודחי לה הש"ס שאף ר' יאשיה מודה בזה שאסור ולא אמר הולכין בנדרים אחר לשון תורה אלא לחומרא:

אכל חליטין. מיני חלוט ברותחין אמר שלא טעם מידי בהאי יומא א"נ פירות גינוסר היו ומתוקין הן כמיני חליטין בדבש:

והתנינן הנודר וכו'. ובכל מילי אסור הוא אלמא דאיקרו מזון:

פתר לה. ר' יוחנן להאי מתני' כר' יאשיה דהולכין אחר לשון תורה וכל מיני מזון מיקרו:

מה ת"ל מזון. דהא כתיב בר ולחם אלא מכאן שכל הדברים ואפי' פירות קרויין מזון:

נדר מן הככר. שאסר על עצמו בקונם מערבין בו כדמפרש טעמא שכן אחר ראוי לאוכלו אבל אם הקדישו אסור אכולי עלמא:

ר' אחא בעי. עלה וכי אין אדם נשאל על הקדישו והרי הוא כיין לנזיר דלכ"ע מערבין בו ואפי' לסומכוס ומשום דיכול לשאול עליו לחכם ויתיר לו:

ר' מיישא בעי. עלה בענין אחר תמן גבי תיקון מבוי אמר ר"ש וכו' אפי' עשה הלחי מע"ז כגון מעצי אשרה מתרת את המבוי ואע"ג דאסור בהנאה לכולי עלמא והכא את אמר הכין דהקדישו אין מערבין בו:

אמר ר' אלעזר. הא לא קשיא דתמן מכל מקום נסתם המבוי שהרי אין שיעור ללחי ברחבו ולא בעינן שיהא ראוי לו ליהנות ממנו אלא כשנסתם נסתם אבל הכא מה אית לך למימר הא בעינן שיהא ראוי לכל הפחות לאחרים:

מערבין לנזיר וכו'. וכדפרישית במתני':

ולכהן בבית הפרס מתני' דב"ש. בתמיה כלומר הא דבעינן דוקא בבית הפרס ולא בבית הקברות להת"ק לא אתיא אלא כב"ש דסברי אין מערבין לו לאדם אא"כ היה כלי תשמישו שם שיכול להלך ולהשתמש במקום עירובו והלכך דוקא בבית הפרס שיכול להלך שם על ידי נפוח:

סומכוס כב"ש וכו'. כלומר לאו מילתא היא דאמרת דודאי סומכוס הוא דכב"ש ס"ל לפיכך קאמר מערבין בחולין לכהן בבית הפרס מפני שצריך לילך לשם ולאכול ואי אפשר אלא בחולין שאינו יכול לאכול תרומה בבית הפרס אבל להת"ק איכא למימר דלא סבר לה כב"ש דלא קפדינן אלא בכדי שיכול לילך לשם ולקנות העירוב ואפי' בתרומה ואעפ"י שלא יכול להכניסה לבית הפרס אפשר הוא להכניסה בשידה תיבה ומגדל שחוצץ בפני הטומאה ולא תטמא:

ופריך הואיל וכך מעתה אפי' בין הקברות נמי ראוי הוא לעבור על השבות ולאכול שכן הוא ראוי ליכנס וכו' וכלומר דנהי דהא לא מצית אמרת דאיהו גופיה יכנס בשעת קנויות עירוב ע"י שידה תיבה ומגדל שהרי צריך להניח העירוב שם וזה אי אפשר שא"כ יטמא עצמו כשיוציא ידו להניחו מיהו מ"מ משכחת לה בכה"ג שישלח עירובו ע"י ישראל מבעוד יום ולהניחו שם וכשיעשה כך אז ראוי היא הכהן עצמו שהעירוב בשבילו וצריך שיכול לילך לשם דהוא ועירובו במקום אחד בעינן והרי יש לו תקנה להכנס שם בשידה תיבה ומגדל ואפי' לאכול שם בשעת קניית העירוב שהוא בין השמשות וכיצד שיעשה לו חור פחות מטפח באותה השידה בכדי שלא יכנס הטומאה דפחות מטפח אינו מביא את הטומאה ויתחוב בכוש או בקיסם בהעירוב שמונח שם דרך החור ולהביאו אצלו ולאכול ואין כאן אלא משום שבות בטילטול הכוש והקיסם ויכול הוא לעבור על השבות דקיי"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות ולא משני מידי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף