פני משה/נזיר/ח/א

פני משה נזיר ח א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' שני נזירין שאמר להן אחד ראיתי אחד מכם שנטמא. ומיירי שהן שותקין כדאמר בגמרא דאי במכחישין אותו עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

מביאים קרבן טומאה וקרבן טהרה. בשותפות לאחר שמנו לנזירותן וגלחו ואומר אחד מהן אם אני הוא וכו' ועדיין אינם מותרין לשתות ביין לפי שכל אחד מהן בספק נזיר טמא הוא ותגלחתו שגלח תגלחת טומא' היתה אלא חוזרין וסופרין ל' יום:

וסופרין שלשים יום. וכגון שנדרו שניהם נזירות ביחד לסתם נזירות או שנדרו שניהם ביחד ופירשו נזירותם לזמן קצוב חוזרין ומונים הזמן הקצוב לנזירותם ומפרישין קרבן טהרה בשותפות:

ואומר. אחד מהן אם אני הוא הטמא קרבן טומא' שנעשה כבר שלי וקרבן טהרה שנעשה כבר שלך וזה קרבן טהרתי ואם אני כו' ומעכשיו מותרין לשתות ביין ולהטמא למתים:

יבקש אחד מן השוק. שידור כנגדו להיות נזיר כמו זה שמת ויאמר לו אם טמא הייתי הרי אתה נזיר מיד ולאחר שלשים יום מותר אתה לגלח ולשתות ביין ואם טהור הייתי וחבירי טמא הרי אתה נזיר לאחר שלשים יום:

וסופרין שלשים. מעכשיו ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות ויאמר לאותו שהביא מן השוק אם אני הוא הטמא הרי קרבן הטומאה שלי וקרבן טהרה שלך ואם אני הוא הטהור ועדיין לא חלה עליך נזירות עד לאחר שלשים הרי קרבן טהרה שלי וקרבן טומאה בספק וחטאת העוף שמביא על הספק אינה נאכל' ועדיין אסורין לשתות ביין עד שחוזרין וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה בשותפות:

ואומר אם אני. שהייתי טמא וקרבן טומאה היה שלי וקרבן טהרה היה שלך זה של עכשיו קרבן טהרתי ואם אני הוא הטהור ואותו שמת היה טמא וקרבן טהרה היה שלי וקרבן טומאה היה בספק הרי זה קרבן טהרתך ומכאן ואילך מותרין ביין ולהטמא למתים:

מי שומע לו. לזה שידור כנגדו בנזיר אלא משלים נזירותו ויביא חטאת העוף בספק שהיא באה על ספק טומאה ועולת בהמה מקרבן נזירות טהרה עמה ושאר קרבנות אינו צריך להביא לאלתר שהרי עדיין אסור לשתות ביין ולהטמא למתים עד לאחר שלשים יום השניים:

ואומר אם טמא הייתי החטאת מחובתי. של קרבן טומאה ועולה זו לנדבה דנזיר טמא לא מייתי עולת בהמה ואם טהור אני העולה זו מחובתי והחטאת בספק ואינה נאכלת וחוזר וסופר שלשים יום ומביא קרבן נזירות טהרה בלבד החטאת והעולה והשלמים:

ואומר אם טמא הייתי העולה ראשונה נדבה וזו חובה עם שאר קרבנותיי ואם טהור אני הרי העולה ראשונה חובה וזו נדבה ואלו שאר קרבנותיו:

נמצא. אתה אומר שאם טהור היה שמביא קרבנותיו לחצאים שהרי בתגלחת הראשונה הביא קרבן עולת בהמה ועכשיו מביא חטאת והשלמים:

אבל הודו חכמים לדברי בן זומא. דמה בכך ואין לחוש אם מביא הוא קרבנותיו לחצאין והלכה כבן זומא:

גמ' ולא סוף דבר. לאו דוקא קאמר במתני' שמאמינין לאחד שאמר ראיתי שנטמא אחד מכם אלא אפילו בעיקר נזירות נמי נאמן הוא שאם אומר יודע אני שאחד מכם נזר ואיני יודע איזה הוא שניהם נוהגין נזירות על פיו ומתני' דנקטה להאי גוונא לאשמעינן היאך נוהגין הן בקרבן טומאה וקרבן טהרה:

בשאינן מכחישין אותו. והא דאחד נאמן בשהן שותקין ואין מכחישין אותו אבל אם מכחישין אותו לא בדא אמרו נאמן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא:

היו שניהם מכחישין. היו שנים מעידין והן מכחישין אותם:

יבוא כהדא. דפלוגתא דר"מ ורבנן היא אם הכחשה נגד שני עדים הוי הכחשה או לא:

טהור. דהוי עד אחד בהכחשה:

שניהן נאמנין ממנו. דהכחשה נגד בי תרי לאו הכחשה היא:

הוא נאמן ע"י עצמו. כדמפרש טעמא לקמן:

כיני מתניתא. כן היא המתני' דחכמים נמי כרבי יהודה ס"ל בטומאה ופליגי על ר"מ ורבי יוחנן קאמר דלא גרסינן במתני' וחכמים מטהרין אלא רבי יהודה לחודיה הוא דפליג על ר"מ ואין חכמים מודים לו בטומאה כדלקמן:

מיליהון דרבנן. רבי גוריון ור"י בן חנינה מסייעין לרבי יוחנן דאין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה דאינהו מפרשי לרבי יהודה דלא תימא בין בטומאה ישנה בין בטומאה חדשה קאמר וטעמיה משום דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש דהא ליתא דלא אמר אלא בטומאה ישנה שאמרו לו אתמול נטמאת והיום נגעת בטהרות וטעמא דבהא איכא מיגו שיכול לומר נטמאתי ונטהרתי והלכך אפילו אמר לא נטמאתי נאמן דמתרצינן דיבוריה מאי לא נטמאתי דקאמר לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי אבל בטומאה חדשה שאמרו לו בשעת שנטמאת נגעת בטהרות אינו נאמן דליכא מיגו והיינו דמסייע לרבי יוחנן דמשום הכי אין חכמים מודים לר"י בטומאה דאינהו סברי דמיגו בטומאה לא אמרינן כדמסיק:

ותני כן הדבר על אכילת חלב. דבהא חכמים מודו לרבי יהודה שאם שנים אמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי והוא הדבר על ביאת המקדש שאם אמרו לו נטמאת ונכנסת למקדש והוא אומר לא נכנסתי שהוא נאמן דבהני איכא מיגו שהן בני קרבן ואם ירצה לומר מזיד הייתי באכילת חלב ובכניסה למקדש פטור הוא מקרבן הלכך נאמן אבל בטומאה גרידתא דליכא קרבן אין חכמים מודים לו:

ויודון ליה בטומאה. גרידתא נמי דהא איכא מיגו דטבלתי:

מפני טומאת נזיר. משום דאשכחן בחד דוכתא דאפילו בטומאה גרידתא איכא קרבן וליכא מגו שהרי בנזיר שאומרים לו שנטמא והוא אומר לא נטמאתי אינו יכול לומר טבלתי שהן אומרים לו היכן קרבנך שהבאת על הטומאה ומזיד נמי לא שייך בנזיר שהנזיר חייב בקרבן טומאה על המזיד כשוגג כדדריש לקמן בפתע לרבות המזיד ומכיון דמצינו בשם טומאה דליכא מיגו לפיכך אין חכמים מודים לרבי יהודה בטומאה כלל ואפילו בטומאה ישנה דלא פלוג עבדי רבנן בטומאה:

שאין אומר לו. כלומר לאו שיכולין לומר לו:

ויודון ליה. חכמים לרבי יהודה בתרומה שאם אמרו לו אכלת תרומה ולחייבו בחומש והוא אומר לא אכלתי דנאמן דאיכא מיגו דאיבעי אמר אכלתי במזיד ואין מזיד משלם חומש דאיש כי יאכל קדש בשגגה כתיב:

עד כאן קשי ר' חנינה. שדקדק והקשה במה דחכמים מודים לר"י ובמאי שאינם מודים לו וס"ל דאין חכמים מודים לרבי יהודה בנזירות ור' מנא שמע לה מן הסיפא ודקדק באיזה דבר דחכמים פליגי על ר"י וס"ל דבנזירות חכמים מודו לרבי יהודה דנאמן:

אמרו לו אם ירצה לומר מזיד הייתי. בריש פ"ג דכריתות גבי פלוגתא דר"מ ורבנן שנים אומרים אכל חלב והוא אומר לא אכלתי ר"מ מחייב וחכמים פוטרין שאם ירצה יכול לומר מזיד הייתי ופטור מקרבן:

בשפחה חרופה מה אית לך. למימר אם שנים אמרו לו בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי דמי נימא דאינו נאמן דהא ליכא מיגו דבין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן כדדריש התם בפ"ב דכתיב ונסלח לו מחטאתו אשר חטא לעשות המזיד כשוגג:

שיכול לומר. אפ"ה מיגו איכא דמאי לא בעלתי דקאמר היערתי אבל לא גמרתי הביאה ובשפחה חרופה אינו חייב אלא על הגמר ביאה דשכבת זרע כתיב:

כיי דאמר רשב"ל. אי נמי כהאי דאמר ר"ל שיכול לומר נאנסתי מפני כשפים שעשאת לי להיות עמה ואונס אפילו בשפחה חרופה פטור:

בנזירות מה אית לך. למימר מאי מיגו איכא דבין שנטמא בשוגג או מזיד או אנוס חייב בקרבן דכתיב בפתע פתאום ודרשינן בפתע לרבות השוגג כדכתיב אם בפתע בלא איבה הדפו בפתאום לרבות המזיד והאנוס אונס דכתיב ויאמר ה' פתאום מזיד דכתיב פתאים עברו ונענשו:

תנאי היה בלבי. יכול הוא לומר בשעה שנזרתי היה תנאי בלבי לכשאטמא תפקע ממני נזירותי למפרע אי נמי תחול עלי נזירות אחרת דמכל מקום לא נתחייב בנזירות עד עכשיו כלומר שלא נתחייב בקרבן על נזירות עד עכשיו שהרי אמר תנאי היה וכו':

בשבועות מה אית לך. אם שנים מעידין אותו שנשבע בשבועת העדות או בשבועת הפקדון והוא אומר לא נשבעתי מאי מיגו איכא דבין בשוגג בין במזיד חייב בקרבן כדאמרינן בפ"ג דשבועות בכלן נאמר ונעלם ובשבועת העדות לא נאמר ונעלם לחייב על המזיד כשוגג ושבועת הפקדון גמר תחטא תחטא משבועת העדות:

תניי בדברים אין תניי בשבועות. כלומר ותנאי נמי ליכא למימר דתנאי שייך בדברים שמקבל עליו א"נ תניי בנדרים וכן הוא במסכת נדרים אבל בשבועות אינו יכול לומר בלבי היה לדעת אחרת שהרי לא על דעתו משביעין אותו:

ואתייא כהאי דאמר רבי בא. תירוצא היא כלומר דאפ"ה איכא מיגו בשבועות כהא דאמר רבי בא בשני רב יהודה בשוגג בקרבנה ובמזיד בקרבנה שמזיד הוא על הקרבן שיודע שחייבין עליה קרבן אי נמי בשוגג הוא על הקרבן שיודע ששבועה זו אסורה אבל אינו יודע שחייבין עליה קרבן בהא אמרינן מזיד ושוגג אחד הוא לקרבן:

אבל אם אמר סבור הייתי שאין זו שבועה. שלא הייתי יודע כלל אם זו שבועה היא או כסבור הייתי שאיני יודע עדות לזה פטור דמקרי אנוס בשבועה והלכך אשכחן נמי מיגו בשבועה לפטור מקרבן:

הא כל אילין מילייא לא מצי תנייה. הרי אלו הדברים שאמרנו לא מצי למיתני בהנך דלא מודו ליה רבנן לרבי יהודה דודאי מודו ליה דבכל הני איכא מיגו ואפילו נגד שני עדים נאמן הוא:

וכא מצי תנייה. אלא דהני דחשיב לקמיה הוי מצי למיתני הכא דבהו לא שייכא הכחשה:

מה דרבי יוסי אמר. בפרק מי שקינא לאשתו דאם אחד אמר פלוני אכל חלב והתריתי בו לאו כלום הוא אבל אם אמר לו חלב הוא ואח"כ התרו בו שנים אל תאכל חלב זה ואכל לוקה דבכה"ג לא שייכא הכחשה דאף ע"ג דעיקר עדותו. לא בעד אחד הוא מ"מ כיון שעד אחד נאמן באיסורין כשאמר לו זה חלב הוא לוקה אח"כ ע"פ שנים ואינו יכול להכחיש ולומר לא חלב הוא זה וכן בנזיר כיון שכבר נהג נזירותו על פי אחד תו לא מצי להכחישו ולוקה כשנטמת ע"פ שנים אע"ג דעיקר עדותו באחד הוא וכן בהא דרבי מנא וכלומר דהש"ס רבותא קמ"ל דלפעמים אפי' בעדות אחד לא שייכא הכחשה:

ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה. קתני במתני' הדא דוקא בשעומדין בסוף הנזירות אבל אם בתוך הנזירות ממתינין לו עד סוף הנזירות ואז מגלחין ומביאין וקא משמע לן דלא תימא הואיל דבלאו הכי צריכין לחזור ולספור ימי הנזירות מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה מיד קא משמע לן:

בשהיה זה נזיר שלשים. ודוקא בשהיו נזירין שניהן בשוה דאז מגלחין יחד אבל אם היה אחד מהן נזיר מאה ממתין זה עד מאה ומגלחין ומביאין קרבן בשותפות:

ניטמא באותן הימים. שהוא ממתין ונמצא שהוא סותר מה דינן:

א"ל כמי שחבירו מבקש לו מאחד מן השוק. הרי זה דומה לדין דמת אחד מהן דקתני בסיפא שיבקש לו אחד מן השוק שידור כנגדו וצריכין לספור שני פעמים שלשים מפני שהוא ספק אם הוא נזיר מיד או לאחר שלשים והכא נמי כשנטמא אחד מהן צריך לחזור ולספור שלשים ואז מגלחין ומביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה בשותפות וחוזרין וסופרין שלשים ומביאין קרבן טהרה:

שתה יין. אסיפא דמתני' קאי שמבקש אחד מן השוק שידור כנגדו וצריכין לספור שני פעמים שלשים ואם זה שתה יין בתוך שלשים הראשונים לוקה גרסינן שהרי ממ"נ אסור לשתות ביין אם טמא היא עדיין לא השלים נזירותו וצריך לחזור ולספור שלשים יום ואם טהור הוא עדיין לא הביא קרבנותיו עד לאחר שלשים וכל זמן שלא הביא קרבן אסור בכל והתראת ודאי היא ולוקה:

בתוך שלשים יום האחרונים אינו לוקה. דספק הוא שמא טהור היה ואחר ספירת שלשים הראשונים שהביאו קרבן כבר עלה לו בשביל קרבן טהרה ומותר לשתות ביין או שמא טמא היה וצריך עוד שלשים ועד שיביא קרבן טהרה ולפיכך אינו לוקה:

הבא מן השוק. ששתה אינו לוקה לעולם דבכל חד מאלו השלשים התראת ספק אצלו דלא ידעינן אם חבירו הוא הטמא ונזיר מיד הוא או אם חבירו הטהור ואינו נזיר אלא בשלשים האחרונים:

עד כדון. שאמרנו שאינו לוקה לא על הראשונים ולא על האחרונים בשהתרו בו על הראשונים בפני עצמן ועל האחרונים בפני עצמן דלאו התראה היא כלל:

התרו בו על שניהם. של השלשים ימים כאחד שאמרו לו אל תשתה באלו הימים פלוגתא דר"י ור"ל היא דלר"ל בכה"ג נמי התראת ספק מיקריא:

אם לעכשיו ואם לאחר זמן. לאחר ל' אומרים לו זו לעכשיו וזו לאחר זמן כלומר שצריך לנהוג שתי נזירות מספק ומביא קרבן אחד על השתים:

בתוך שלשים ימים הראשונים לוקה. דהא עדיין לא נהג בנזירות וממ"נ חדא הוא דמיחייש אבל שתה בתוך האחרונים אינו לוקה דספק הוא דשמא כבר קיים נזירותו בשלשים שעברו. והיותר נראה דה"נ איפכא גרסינן בשלשים הראשונים אינו לוקה דשמא עדיין לא חלה הנזירות עליו עד לאחר זמן אבל בשלשים האחרונים לוקה שהרי עדיין לא הביא קרבן והיינו דפריך וחש לומר דאמאי לוקה בשלשים האחרוני' וניחוש דשמא הראשונים נזירות גמורה הוון ואלו האחרונים כבר לאחר נזירותו הן ומשני כל ימי נזרו כתיב לעשות ימים שלאחר מלאת כבתוך מלאת שכל זמן שלא הביא קרבן אסור בכל וממ"נ לוקה ואפי' הימים הראשונים היו לנזירותו שלא הותר עד שיביא קרבן:

ויביא קרבנות חציין. אדרבי יהושע דמתני' פריך דאמר נמצא זה מביא קרבנותיו לחצאין ומה בכך ויביא לחצאין:

שלא תנעול תשובה מבית הוועד. כלומר אף רבי יהושע לא אמר זה אלא כדי לחדד התלמידים שלא ימנעו מלהשיב בביהמ"ד ואפילו בדברים שיודעים שאינם משנה וישאו ק"ו בעצמן מרבי יהושע:

גי' הדפוס משובשת בכאן והגהתי כמו שהוא בפסחים ס"פ האשה. נזיר שנטמא בספק רה"י ואינו בפסח. ואינו יכול לעשות הפסח שאם יצטרך לגלח ולהביא קרבן טומאה יעבור זמן הפסח א"נ ואינו בפסח אלא בשאר ימות השנה משום דבנזיר אין חילוק ואגב דלקמיה נקט לה:

רבי הושעיא רבה אמר הנזיר מגלח. דכיון דק"ל ספק טומאה ברה"י טמא כודאי טומאה מחשבינן לה והנזיר מגלח עליה ואע"ג שידחה מקרבן פסח:

אין הנזיר מגלח. לעולם על ספק טומאה ברה"י:

דתנינן תמן. בסוף פרק דלעיל כל טומאה שהנזיר מגלח וכו' וכיון דעל ספק טומאה ברה"י אין חייבין עליה על ביאת מקדש ש"מ דאין הנזיר מגלח עליה:

יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח רבי הושעיה אמר ידחה לפסח שני. דספק טומאה ברה"י כודאי טומאה הויא:

רבי יוחנן אמר משלחין אותו דרך רחוקה. כדי לפוטרו מפסח הואיל וספק טומאה היא וכהאי דא"ר יוחנן בנטמא טומאת התהום ובפסחים גריס בנטמא טומאת בית הפרס ועיקר דאע"ג דנטמא ודאי הואיל ומדבריהן הוא כספק טומאה מחשבינן לה ומשלחין אותו בדרך רחוקה:

ציבור שנטמא בספק רה"י בפסח ר"י אמר יעשה בספיקן. יעשו קרבן פסח בספק טומאתן דהואיל והטומאה נדחית היא בציבור אפי' נטמאו בספק טומאה יעשו בספקן:

יעשה בטומאה. ומפרש הש"ס דאף ר' הושעיא רבה מודה שיעשו בספקן כלומר דלא תימא רבי הושעיא לקולא קאמר שאינם צריכין עוד להזהר מטומאה ודאית דלדידיה ספק טומאה ברה"י כודאי מיחשב וכמאן דנטמאו בטומאה ודאית דמי הלכך קמ"ל דבהא מודה הוא לרבי יוחנן ולא אמר רבי הושעיא יעשה בטומאה אלא לחומרין לענין שיעשו כלן בטומאה אפילו מיעוט הטהורין כמו פסח הבא בטומאה ונ"מ לחומרא שאין כאן פסח שני דקי"ל שאין עושין פסח שני אלא אם בא הראשון בטהרה אבל אם נעשה הראשון בטומאה אין שם פסח שני:

שכן מצינו שקיבלו אבותינו במדבר הזיית ערלים. בימי יהושע בפסח גלגל שהיו צריכין להזות עליהן שרובן טמאי מתים היו שנטמאו באבותיהן במדבר וקבלו הזייתן כשהן ערלים דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון ובעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחא וכדמסיק רב חסדא כמ"ד בי"א מלו ואם לא הזו עליהן כשהן ערלים לא משכחת לה ד' ימים עד י"ד כמשפט בין הזאת ג' להזאת ז':

ברם כמ"ד בעשירי מלו. לא היו צריכין למנות להזיית ערלים שבעשירי היו מזין הזאת שלישי ובי"ד הזאת שביעי:

מכל מקום לא מנו הזיית ערלים. רבי אבין פליג דאפילו כמ"ד בי"א מלו אין ראיה מכאן דמנו להזיית ערלים דס"ל פסח הבא בטומאה הוה:

והוכשרו הזיותיו. הכשירו אותו דס"ל ערל מקבל הזייה. איסטרטיות. ממונים ושומרי שערים היו בירושלים וערלים היו וטבלו לאחר מילתן ואכלו פסחיהן לערב דערל ישראל לד"ה טובל ואוכל פסחו לערב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף