פני משה/מעשר שני/ב/א

פני משה מעשר שני ב א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' מעשר שניניתן לאכילה ולשתיה ולסיכה. דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך ושתיה בכלל אכילה וסיכה כשתיה כדכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו:

לאכול דבר שדרכו לאכול. ואין מחייבין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון פת שעיפשה או התבשיל שנפסד וכיוצא בו וכן דבר שדרכו לאכול כשהוא חי אוכל אותו חי ואם מבושל מבושל ואין משנין אותו וכן בשתיה:

אין מפטמין שמן של מעשר שני. אין עושין אותו מפוטם בעיקרי בשמים מפני שמשנה את טעמו ומוציאו מכלל אכילה וכן אין לוקחין בדמיו שמן מפוטם מהאי טעמא:

אבל מפטם הוא את היין. שעושין אותו אנומלין כדתני גבי תרומה בריש פרק י"א דתרומות שמערבין יין ודבש ופלפלין ונקרא אנומלין:

נתן בתוכו דבש ותבלין. ובנוסחת המשנה נפל לתוכו והיינו הך. שנפל לתוך היין של מעשר שיש לו בירושלים דבש ותבלין של חולין והן של אחר ומחמת זה השביח היין השבח הוא לפי מעשר כיצד אם היה היין שוה שני זוזים והדבש יהתבלין שוין זוז והשביח בעצי חולין והשביחה כל השבח למעשר שני לפי שאין השבח ניכר בפת:

זה הכלל כל ששבחו ניכר. בגמרא פליגי בה בפירושא דהאי מילתא והמסקנא כך הוא דכל שהותיר במדה אז אם השבח ניכר הוא השבח לפי חשבון ואם לא הותיר במדה אפילו שבחו ניכר השבח לשני בלבד יכל שאין שבחו ניכר אפילו הותיר במדה השבח להשני בלבד:

גמ' ניתן לאכילה. זה בפירוש כתבה התורה ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ולשתיה למדנו שהשתיה בכלל אכילה ולקמן קאמר דמגופיה דקרא נפקא דכתיב תירושך זה היין וכתיב ואכלת:

מנין שהשתיה בכלל אכילה. סוגיא זו כתובה בפרק יום הכפורים בהלכה ג' ובפ"ג דשבועות בהלכה ב' והגי' ביומא מיושבת ביותר:

לא תאכל דם. הוציאו הכתוב בלשון אכילה ובמה אנן קיימין והמקרא הזה אם בדם שקרש דשייך ביה אכילה:

והתני. בתוספתא דטהרות פ"ב דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה וקס"ד דלענין אכילה קאמר שאינו חייב עליו:

אלא כי אנן קיימין. להכתוב לא תאכל דם בדם כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה אלמא שתיה בכלל אכילה:

והתני. בתוספתא דכריתות פ"ב המחה את החלב וכו' אם יש בו כזית הרי זה חייב וקשיא לר' יונה דלא בעי לפרש הכתוב בדם שקרש הא בהדיא תנינן הקפה את הדם ואכלו ה"ז חייב:

מה עבד לה ר' יונה. השתא להאי תוספתא דטהרות אינו לא אוכל וכו' וכלומר דעל כרחך דהכי מפרשינן לה דם שקרש אינו לא אוכל ולא משקה לענין טומאת אוכלין ומשקין והשתא מנא ליה דשתיה בכלל אכילה:

חזר רבי יונה ושמעה מהכא. דשתיה בכלל אכילה דכתיב ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' ואכלת שם וגו' אלמא דקרי לכולהו אכילה ומה אנן קיימין להאי ואכלת על היין ושכר אם בנותן טעם יין בתבשיל כלומר דאם תרצה לפרש דקרא מיירי שנותן היין לתוך התבשיל שיתן בו וטעם קשיא והלא הטעם לפגם הוא והיאך יאמר הכתוב על זה ואכלת דמשמע שבדרך אכילה הוא ואין זה דרך אכילה אלא על כרחך ביין כמות שהוא נאמר וביומא ובשבועות גריס הכי בהדיא אלא כי אנן קיימין כמות שהוא והתורה קראה אותו אכילה:

רבנן דקיסרין אמרין. דמהכא לא שמעינן מידי דתיפתר באילין אורזנייה וגמזיזנייה מיני מאכלים הנזכרים לעיל בפרק כיצד מברכין שנעשים מאורז ומשארי מינים ועושין אותן עם בשמים כתושין ומשימין לתוכן יין וכל הטפל לאכילה כאכילה ולפיכך קראו הכתוב אכילה:

שמע לה מן הכא. כלומר מן המקרא אפשר לדחות כדאמרן ומהמתנ' דפ"ג דשבועות שמעינן דשתיה בכלל אכילה דתנינן שבועה. והגי' משובשת בכאן וכצ"ל כמו שהוא ביומא ובשבועות. שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת. אלמא דשתיה בכלל אכילה ולפיכך אינו חייב אלא אחת דהוי ליה כאוכל וחוזר ואוכל בהעלם אחת:

אמרין חברייא קומי ר' יוסי ומר דבתרה. החברייא הקשו לרבי יוסי על זה דא"כ אמור הסיפא דקתני התם שבועה שלא אוכל ושלא אשתה חייב שתים ואמאי הא מכיון דשתיה בכלל אכילה א"כ כשנשבע שלא אוכל חלה השבועה גם על השתייה וכשחזר ונשבע שלא אשתה אין שבועה חלה על השבועה ואינו חייב אלא אחת מבעי' ליה:

אילו וכו'. דברי ר' יוסי הן וה"ג בהדיא ביומא ובשבועות אמר לון רבי יוסי אילו מי שהיה לפניו שני ככרים וכו' שמא אינו חייב שתים אם אכל את שתיהם בתמיה דודאי כל חדא וחדא שבועה בפני עצמה היא וא"כ ה"נ במתני' כן דמכיון שפרט ואמר לא אוכל ולא אשתה הוה להו כשתי ככרות ואמרינן דדעתו היה לישבע על האכילה בפני עצמה ועל השתיה בפני עצמה ולפיכך חייב שתים:

שמע לה מהכא. מהאי מתני' דשבועות ש"מ דשתיה בכלל אכילה שבועה שלא אוכל וכו' הא אם אכל אוכלין ראוין ושתה משקין ראוין חייב לא שלא אוכל קאמר בתמיה אלא דשתיה בכלל אכילה:

ניחא כמתני' דאנן אמרין שבועה שלא אוכל. כלומר הניחא לפי הנוסחא דאנן אמרין בהאי מתני' דשלא אוכל בלבד קאמר:

ברם כרבנן דאינון אמרין שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. כלומר אלא להנהו רבנן דגרסי במתני' שנשבע על שתיהן מאי איכא למימר וביומא גריס כרבי דהוא אמר שבועה שלא אוכל ושלא אשתה. ובזה גי' דהכא יותר ניחא:

שמע לה מן הדא. ממתני' דיום הכפורים דקתני אכל ושתה בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא ומחד קרא נפקא:

לא אכלתי באוני. גבי ווידוי מעשר כתיב אלא שתיתי בתמיה הא גם בשתיה אסור לאונן אלא דשתים בכלל אכילה:

ניחא וכו'. ה"ג להא בשבועות שם ויותר ניחא היא ואהתם קאי. עד כדון בשאמר שלא אוכל ושתה. כלומר עד כאן לא שמענו אלא בנשבע שלא אוכל ושתה דחייב דשתיה בכלל אכילה. איפכא מאי. ברם אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל מהו וקאמר הש"ס דדוקא שתיה בכלל אכילה אמרו אבל אין אכילה בכלל שתיה:

אית דבעי משמע מן הדא. דשתיה בכלל אכילה דכתיב לא תוכל לאכול וכו' והתורה קראה אותה אכילה דלא תוכל לאכול כתיב וקאמר תירושך זה היין:

ואינו מחוור. אהא דדריש ויצהרך זו סיכה קאי כלומר שאין זה נכלל בלאו גמור דאע"ג דדריש ויצהרך על הסיכה אינו לוקה עליו חוץ לחומה כדמסיים ואזיל דאין תימר דסיכה ג"כ במחוור הלאו היא א"כ ילקה עליו אם סך בשמן של מע"ש חוץ לחומת ירושלי' ואנן לא תנינן בפרק אלו הן הלוקין אלא האוכל מע"ש חוץ לחומה ושתיה היא בכלל אכילה ואם איתא דאף על הסיכה לוקה ה"ל למיתני בהדיא:

א"ר יוסי בן חנינה. מילתא באנפי נפשה היא ואיידי דאיירי בחוץ לחומה מייתי להא דר' יוסי בר חנינא דאין לוקין על מעשר שני אם אכלו חוץ לחומה אא"כ כבר נכנס לירושלים דקלטוהו מחיצה ואחר כך יצא דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך דוקא משנכנס למקום אכילתו והוציאו לחוץ והא דנקט טהור משום דכשנטמא א"צ להוציאו דמע"ש שנטמא פודין אותו אפי' בירושלים ומסתמא להטהור הוא מוציא דאינו יכול לפדות משנכנס לירושלים:

מנין שאינו מחוור. כלומר ועוד ראיה שאין הסיכה בלאו מחוור ואין לוקין עלהסך חוץ לחומה:

כהדא דתני. בברייתא והובאה בהאי תלמודא ביומא שם ובפ"ק דתענית:

בשבת. כל סיכה שאינה לרפואה ממש מותר בין שהיא של תענוג או אינה של תענוג אלא למיחוש בעלמא כהאי דתנינן בפי"ד דשבת החושש במתניו לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן:

ביה"כ הכל אסור. דחד מה' עינוים הוא:

בתשעה באב ובתענית צבור. שגוזרין על הגשמים כדתנינן עברו אלו ולא נענו ב"ד גוזרין ג' תעניות וכו' ואסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובסיכה של תענוג הוא דאסרו אבל לא בשאינו של תענוג אלמא דהא דאמרינן סיכה כשתיה אינו אלא אסמכתא בעלמא דהא מקילינן בתשעה באב ובתענית צבור:

והתני שוה סיכה לשתיה. בכל מקום ומשני היינו לאיסור וכן לתשלומין לזר הסך בשמן של תרומה אבל לא שוותה לעונש וכן ביוה"כ דווקא לאיסור הוא דשוה אבל לא לעונש דלא חייבה התורה אלא על אכילה ושתיה ומלאכה:

והתני. בת"כ פ' אמור ולא יחללו דכתיב גבי זר האוכל תרומה להביא את הסך ואת השותה אלמא דסך עובר בלאו:

לית כאן סך. סמי מכאן סך:

ואין לית כאן סך לית כאן שותה. כלומר ואם כך הוא דסמית להא א"כ אף אנן נאמר דכולא האי ברייתא לא תנינן לה וסמי נמי שותה דלא איצטריך לרבות דהא שתיה בכלל אכילה היא וכתיב וכל זר לא יאכל:

דלא כן. כלומר ועל כרחך הוא כך דאל"כ אלא דמרבי' לשותה מולא יחללו א"כ דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף הוא לכשיעור בתמיה דמכיון שאינן משם אחד בדין הוא שאין אכילה ושתיה מצטרפין ואנן לא תנינן הכי דהא דתנן גבי יה"כ האוכל ושותה אין מצטרפין היינו משום דביה"כ ביתובי דעתא תליא מילתא ובהכי לא מייתבא דעתיה אבל בעלמא מצטרפין הן כדתנן בפ"ו דנזיר אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב וה"ה הכא בתרומה ומטעמא דהכל משם אחד הוא דשתיה בכלל אכילה ואי כדקאמרת דמולא יחללו מרבינן שותה א"כ אכילה ושתיה משני לאוין הן באין ובדין הוא שלא יצטרפו אלא ע"כ דה"ק לרבות את הסך כשותה ושותה נפקא לן דשתיה בכלל אכילה היא:

מנין שהוא מחוור בעשה. על חוץ לחומה קאי דאע"ג דאמרינן דהסך חוץ לחומה אינו עובר בלאו דלא תוכל לאכול בשעריך דאינה בכלל אכילה מ"מ בעשה הוא עובר ומנין לזה וקאמר ר' אלעזר דמדכתיב גבי ווידוי מעשר לא נתתי ממנו למת ומה אנן קיימין המקרא הזה אם כדקתני לקמן בפ"ה דעל להביא ארון ותכריכין לחוד קאי קשה דהא דבר שהוא אסור גם לחי דמעשר שני לא ניתן אלא לאכילה ולא לעשות ממנו שאר צרכיו ולקנות מלבושין ואם לחי אסור כ"ש למת ולמה לי אלא איזהו דבר שהוא מותר לחי ואסור למת הוי אומר זו סיכה ואם נתנו לסיכה למת עובר בעשה הוא דמכלל דלא נתתי הוא בא וה"נ לענין חוץ לחומה דנהי דאין בכלל דלא תוכל לאכול דאע"ג דכתיב ויצהרך אמרינן דסיכה אינה בכלל הלאו מ"מ בעשה הוא:

כיצד לאכול דבר שדרכו לאכול וכו'. כדגרסי' להא לעיל בפ"ח דשביעית וה"ה הכא לענין מעשר שני:

אין מחייבין אותו לאכול לא פת שעיפשה ולא קניבת ירק. זהו הנשאר מפסולת הירק אחר שקנב ובירר אותו ולא תבשיל שעיברה צורתו ונפסד:

אין שומעין לו. לפי שאין דרכן לאכלן כך:

לא אניגרון. מיא דשילקי אכסיגרון מיא דכולהו שלקי ואם שלקן אין מחייבין אותו לשתות המים לפי שאין דרך לשתותן אלא עם השמן כדאמרינן בפ' כיצד מברכין:

ולא יין בשמרים. אם יש בו שמרים וא"א לבוררן אין מחייבין אותו לשתותו כך:

לא יהא מגמע חומץ ופולטו. לפי שהוא מפסידו ועוד שהוא ניכר דלרפואה הוא דעביד ולא ניתן מע"ש אלא לאכילה ושתיה:

ואינו נמנע. וחושש ואם נתרפא נתרפא כדרך ששנינו בשבת:

לא יערענו בשמן. שזהו לרפואה אבל לתוך אניגרון נותן הוא שמן הרבה וגומע ואם נתרפא נתרפא:

לא יסוך יין וחומץ וכו'. ומפרש לה כגון החושש את ראשו וכו' ולפעמים עושין כך לרפואה ובשל מעשר שני אסור שאין דרכן לסוך בהן וניכר שהוא לרפואה:

שפיטמו. בבשמים אסור לסוך בו וכו' כדמפרש ואזיל שזה השמן דרכו לכך לסיכה ואף אם פיטמו מותר אבל היין אין דרכו לפטמו לסוך בו אלא לשתיה הוא שמותר כדתנן במתני':

שנסרח. מהו שמותר להשתמש בו. ופשט ליה דפקעה קדושתו שאין ראוי למאכל אדם ומה צריכה ליה למיבעי בשמן של שביעית שאע"פ שנסרח לא פקעה קדושת שביעית ממנו שהשביעית נוהגת בין שראוי לאדם או לא שהרי אף במאכל בהמה נוהגת ומ"מ איכא למיבעי שאפשר מכיון שנסרח אינו ראוי לכלום:

זה שהוא לוחש וכו'. לענין שבת קאמר וגרסינן להא לקמן בשבת פ' י"ד בהלכה ג':

זה שהוא לוחש. הלוחש להעלות גידי אזנים הוא והכי אמר בהדיא בפ' במה אשה החושש אזנו נותן שמן ע"ג ראשו ולוחש ובלבד שלא יתן לא ביד ולא בכלי והכא פליגי בה ומייתי להא משום האי דלקמן. מה ביניהון. כלומר ואלא היאך הוא נותן למ"ד לא בידו ולא בכלי ובמאי פליגי:

מאיסה. לאו לשון מיאוס הוא אלא מלשון נמס כלומר האי איכא בינייהו דמ"ד נותן בין ביד בין בכלי מאוס הוא שלאחר שנתן השמן ע"ג ראשו חוזר וממיס אותו ומעבירו לכאן ולכאן דבין ביד ובין בכלי מותר להמיס את השמן ע"ג כל הראש ואינו חושש ומ"ד נותן שמן ע"ג ראשו ולוחש אינו מאוס כלומר בנתינה לחוד הוא דמתיר אבל אינו ממאיס אח"כ את השמן על הראש לא ביד ולא בכלי משום דניכר דלרפואה הוא דעביד וזה אסור בשבת משום שחיקת סממנים:

רבי יונה אמר דמעשר שני איכא בינייהו. וכלומר דלפי הא דאמרן במאי דפליגי הנ"מ הוא לענין מע"ש אם כדרך שהתירו בשבת מותר ג"כ לעשות בשמן של מעשר שני או לא דלמ"ד בשבת מותר להעביר השמן אח"כ על כל פני הראש בין ביד בין בכלי א"כ דוקא בשבת הוא שאמרו כך אבל בשמן של מעשר שני אסור לעשות כן דלא ניתן אלא לסיכה של גופו וכשהוא מעבירו אחר כך בכלי נמצא מפסיד המעשר שני במה שנדבק בהכלי ואפילו במה שנדבק ביד הפסד הוא מכיון דלא נתכוין לסוך כדרך הסיכה ולמ"ד דגם בשבת נותן שמן ע"ג ראשו אבל לא יסוך אח"כ לא ביד ולא בכלי וזה מותר הוא גם במעשר שני א"כ מה שמותר לעשות בשבת מותר להשתמש כך בשמן של מעשר שני:

אמר ר' יוסי וכי כל שהוא מותר בשבת. ואין בו איסור שבת מותר הוא להשתמש כך במע"ש בתמיה והתני מדיחה היא אשה בנה ביין בשבת מפני הזיעה דאע"ג דתנינן לא יסוך ביין ובחומץ להדיח מפני הזיעה מותר אבל בתרומה אסור לעשות כן מפני שמאבד את התרומה וא"כ היא תרומה היא מעשר שני דדין אחד להם בזה דלא ניתנו אלא לאכילה ולשתיה ולסיכה בדבר שדרכו לכך הרי דמצינו דבשבת מותר וכנגדו במעשר שני אסור אלא ודאי דאף הכא נמי כן ואין לדמות זה לזה:

מהו כדון. כלומר ואלא במאי פליגי בשבת ומ"ט דמ"ד דאסר בין ביד בין בכלי:

ובלבד וכו'. כלומר משום הכי הוא שאף שהתירו לזה בשבת ובלבד שלא יעשה בשבת כדרך שעושה בחול ואידך מ"ד ס"ל דלא חששו לכך:

דגים שנתבשלו וכו' אמר רב הושעי' דלא כר' יהודה הוא. כצ"ל וכך הוא לעיל בפ"י דתרומות בהלכה א' על הא דקתני התם בצל שנתנו לתוך עדשים וכו' ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנותן טעם:

ר' יהודה מתיר בצחנה. הוא תבשיל של מיני דגים קטנים שאינו נותן בצל שלם לתוכה אלא כדי ליטול את הזוהמא ולא כדי ליתן בו טעם וקס"ד דר' יודה ס"ל דאין דין נ"ט בדגים וא"כ מתני' דהכא דלא כר' יהודה הוא:

רבנן דקיסרין בעיין. הקשו על זה דלדידך נימא נמי דהא א"ר אבוהו בשם ר' יוחנן בריש פ"ו דנזיר כל האיסורין שנתבשלו עם היתר מין במינו ואי אפשר למיקם אטעמא משערין את האיסור כאילו הוא בצל או קפלוט ואם היה נותן טעם בההיתר באותו השיעור שהוא לפנינו אוסרו ומעתה תימר נמי דהא דלא כדר' יהודה בתמיה וכי לית ליה לר' יהודה נותן טעם בבצל וקפלוט אלא ודאי דלא קאמר כ"א בצחנה לפי שהן מינין שמעלין זוהמא הרבה ובהן הוא דאמר שאין הבצל אלא ליטול את הזוהמא ומתני' דהכא ככ"ע אתיא:

מודה ר' יודה. מילתא באנפי נפשה הוא דבבצל של הקדש ובבצל של ע"ז דחמירי מודה ר' יודה דלעולם אוסר הוא:

א"ר יוחנן כל שיש בו הותיר מדה. לפרש לזה הכלל דמתני' קאי ולדעת ר' יוחנן ה"ק כל ששבחו ניכר מחמת התערובת שנתערב עמו ונראה וניכר בו אז מה שניתוסף במדה חולקין השבח לפי חשבון כגון ברישא שנפל דבש ותבלין לתוך היין של מעשר וא"כ בודאי ניתוסף הוא במדה ממה שנתוספו בו מהדבש והתבלין ואם השבח ניכר בכלו והיינו שמחמת כן יפה יותר ממה שהיה שוה בתחילה נמצא שיש כאן שבח הניכר ויתרון המדה חולקין השבח הזה לפי חשבון כדפרישית במתני' או כיוצא בזה כגון שהמעשר הזה שוה שלשה זוז והדבש והתבלין זוז וכשנפלו לתוך היין השביחוהו והוסיפו במידתו והרי עכשיו שוה חמשה זוז וזה נקרא שבח הניכר שעלה בדמים יותר ממה שבתחלה חולקין בהשבח לפי חשבון ומגיע לבעל המעשר שלשה זוז ושלשה רביעי זוז ולבעל הדבש והתבלין זוז ורביע זוז ואם אין שבחו ניכר כגון שלא השביח במקח ממה שהיה שוה בתחילה אע"פ שיש כאן יתרון המדה שאנחנו רואים שניתוסף המדה מחמת הדבש והתבלין אפ"ה כל השבח למעשר שני משום דאין כאן שבח הניכר הכי מפרש ר' יוחנן לזה הכלל דהמתניתין ודברי רבי יוחנן בעצמן כך מתפרשין לפ"ז כל שיש בו הותיר מדה השבח לפי חשבון כלומר דארישא קאי יין שנפל לתוכו דבש ותבלין שודאי יש בו הותיר המדה וכל ששבחו ניכר וכו' כדאמרן דבעינן נמי שבח הניכר וסוף דברי ר' יוחנן דקאמר וכל שאין בו הותיר מדה השבח לשני זה הוא לפרש טעמא דסיפא דמתני' עיסה של מע"ש שאפאה והשביחה השבח לשני משום דאע"ג דיש כאן שבח הניכר דמסתמא פת אפוי שוה יותר מעיסה מ"מ מכיון שאין כאן הותיר המדה אין לבעל העצים כלום והכל להשני:

רשב"ל. ס"ל דלא בעינן הותיר המדה אלא בטעם בלבד הדבר תלוי וזה הכלל דהמתני' מפרש לה הכי כל ששבחו ניכר שהטעם שהשביח ניכר הוא אע"פ שלא ניתוסף במדה כגון שאחר שנפל לתוכו הדבש והתבלין חזר והסירו לפי הערך שנתערב בו ונשאר המדה כמו שהיתה מ"מ מכיון שהיין השביח בטעמו מחמת הדבש והתבלין שהיו בו חולקין השבח לפי חשבון ממה ששוה עכשיו יותר ממה שהיה בתחילה וכל שאין טעם שבחו ניכר כלומר שלא עלה בדמים יותר מחמת הטעם ואינו ניכר הוא אע"פ שיש כאן שבח הטעם הכל הוא לשני:

מתניתא פליגא על רשב"ל. כצ"ל וכעין דמקשה לקמן מהתוספתא לרשב"ל ומתרץ לה הכי דהא קתני עיסה של מעשר שני וכו' השבח לשני והרי הדבר ידוע דהפת משביח הוא בטעמו וניכר השבח עכשיו ממה שהיתה עיסה בתחילה וקתני השבח לשני וקשיא לריש לקיש:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר אע"פ שיש כאן שבח הטעם מ"מ הכא מיירי שאינו ניכר כגון שהפת והעיסה שוין בדמים. הן דלפעמים מי שרוצה לקנות עיסה צריך לשלם לבעל העיסה כמו אם היתה אפויה ואף שצריך לעצים ולאפות אותה מעלה העיסה בדמים מפני משקלה שמשקל העיסה יותר הוא מן הפת לפי ערך משקלו ונמצא שאין כאן שבח הניכר דלכ"ע לא נקרא שבח הניכר אא"כ עלה בדמים יותר ממה שהיה בתחילה ול"פ אלא בהא דלר' יוחנן בעינן נמי הותיר במדה ולרשב"ל לא בעינן אלא שהשבח הניכר בא מחמת שבח הטעם:

מתני' פליגא על ר' יוחנן דגים וכו'. וקס"ד דלאחר שנתבשלו ביחד הסיר הדגים מהן או שכל אחד ואחד ניכר בפ"ע הוא דהוי כמסיר והפרידן זה מזה והרי אין כאן לא בקפלוטות של מעשר ולא בדגים הותיר המדה אלא שבח הטעם בלבד וקתני השבח לפי חשבון וקשיא לר' יוחנן:

ר' יוסי וכו'. כלומר דפליגי אליבא דר' הושעיה בהך שינויא דר' יוסי בשם רבי הושעיה קאמר דהכי הוה משני לה דתיפתר שבישל שניהן כאחת וכלומר שנתבשלו עם הקפלוטות דקתני לאו שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דקאמר דתידוק מינה שאין כאן אלא שבח הטעם בלבד לא היא אלא דהכא במאי עסקינן שנתבשלו הרבה זע"ז עד ששניהם נראים כאחת שנתמעכו מחמת הבישול וא"א להפרידן זה מזה ונמצא שיש כאן הותיר המדה ג"כ כמו בדבש ותבלין שנפלו לתוך היין והשבח הוא ניכר ששוה עכשיו ביותר ממה שהיו שוין לפיכך השבח לפי חשבון הכי קיבל ר' יוסי מרבי הושעיה שתירץ כך בדרך אוקמתא כדאמרן:

ר' יונה בשם ר' הושעיה. לא אמר כך שתירץ בדרך אוקמתא אלא דבעי בדרך קושיא וכלומר דע"כ הוא דבהכי מיירי שנתבשלו כל כך עד ששניהן כאחת הן דאי לא תימא הכי אלא שנתבשלו ביחד בלחוד הוא דמיירי ואין כאן אלא שבח הטעם בלבד קשיא מאי איריא דקתני שנתבשלו עם הקפלוטות הא אפילו אם לא נתבשלו ביחד משכחת לה דהגע עצמך אע"פ שבישל לזה בפ"ע וזה בפני עצמו ועירבן מיד אחר הבישול כלום יש בדגים אלא טעם קפלוטות וכו' כלומר פשיטא הוא שנותנין טעם זה בזה והשתא אי ס"ד דמתני' לא איירי אלא בשאין בהן כי אם שבח טעם בלבד קשה דלמה לי שנתבשלו דקתני לא ה"ל למיתני אלא הכי דגים שנתבשלו ונתערבו עם הקפלוטות של מעשר שני אי נמי דגים וקפלוטות מבושלין שנתערבו אלא ודאי דמדקתני שנתבשלו עם הקפלוטות ע"כ דהא קמ"ל שנתבשלו כ"כ עד שנעשו שניהן כאחת ויש כאן הותיר המדה ושבח הניכר וכדר' יוחנן והלכך השבח לפי חשבון:

מתני'. דפ"ה דביצה פליגא על ר' יוחנן דתנינן שם האשה ששאלה מחברתה מעי"ט תבלין ומים ומלח לעיסתה הרי אלו כרגלי שתיהן שאין מוליכין אותן אלא במקום ששתיהן יכולות לילך דהתבלין ומים ומלח קנו שביתה אצל בעליהן אלמא שאע"פ שאלו נבלעין הן בהעיסה ואין כאן אלא נותן טעם בלבד מ"מ הולכין אחריהן והעיסה עם התבלין או מים ומלח נגררין אחר שתיהן וקשיא לר' יוחנן דקאמר דנתינת טעם בלבד לא מהני שיהא לשניהן חלק בהשבח:

אמר ר' בא. שאני איסור תחומין דעשו חכמים לתחומין כמו למידת הדין כלומר לענין ממון ולמקח וממכר דכל שיש לשני' חלק בהדבר לא בטיל האי לגבי האי ולאו משום דזה נותן טעם בזה הוא:

תדע לך שהוא כן. גבי תחומין דתמן בבבל אמרין בשם רב חסדא ולא ידעינן אם קיבל זה מן שמועה או מן חדא ברייתא דתני לה שאפילו עצים ששאלה מחברתה לאפות עיסתה הולכין אחר רגלי שתיהן והא סברינן מימר עצים אין בהן ממש כלומר דודאי מסתברא הוא שבעצים אין בהם בנותן טעם ולא ניכר ממשות העצים בפת ואפילו הכי הולכין אחריהם ש"מ דטעמא דתחומין משום דעשו אותן כמו דיני ממונות:

מתני' פליגא על רשב"ל. תוספתא היא בפ"ק תבשיל של מעשר שני וכו' ובתוספתא כתוב השבח לפי חשבון וט"ס היא וגי' דהכא עיקרית השבח לשני והא תבלין נותנין טעם בהתבשיל ויש כאן טעם שבחו ניכר וקתני לשני וקשיא לרשב"ל:

פתר לה בשאין טעם שבחו ניכר. כלומר דמיירי בשאין השבח ניכר מחמת טעם התבלין וכדמשני לעיל אליבא דר"ל אהא דמקשי עליה מעיסה שאפאה וכדפרישית דלעיל נמי גרסינן פליגא על רשב"ל והכתוב בספרים לעיל על ר' יוחנן ט"ס הוא:

והתני. בסיפא דהתוספתא שם תבשיל של חולין שתיבלו בתבלין של מעשר שני לא יצא מעשר שני מידי פדיונו כלומר שאין התבלין של מעשר שני בטלין לגבי התבשיל של חולין והרי הן מעשר שני בכל מקום שהן וצריך לחשוב לפי חשבון התבלין שזה הוא למעשר שני. ובתוספתא הגי' כך הוא אל יוציא מעשר שני שלו לפדיון והיינו הך למאי דפרישית שאל יחשוב בעיניו שהמעשר השני הזה כמו אם נפדה הוא ושיעשה אותו בטל לגבי תבשיל חולין אלא שאינו בטל הוא והשבח הוא לפי חשבון והשתא היכי מיתרצי לה ר"י ור"ל להך סיפא דתוספתא וקאמר הש"ס דכל חד וחד לטעמיה הוא דמתרץ לה דעל דעתיה דר' יוחנן והוא שיהא שם הותיר המדה בהתבשיל מחמת התבלין של מעשר שני כגון שתיבלו בתבלין הרבה וחולקין שבח הניכר לפי חשבון ולדעתיה דר"ל אע"פ שאין כאן הותיר המדה והוא שיהא טעם שבחו ניכר מחמת התבלין חולקין השבח לפי חשבון:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף