פני משה/ברכות/ג/ה

פני משה ברכות ג ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

מתני' לא יפסיק. תפלתו לגמרי אלא יקצר כל ברכה וברכה ויאמר הפתיחה והחתימה בלבד:

ולקרות עד שלא תנץ החמה. שהותיקין מדקדקין על עצמן לגמור אותה עם הנץ החמה כדכתיב יראוך עם שמש:

יתכסה במים. ודוקא במים עכורים שאין לבו רואה את הערוה אבל צלולים לא:

ולא יתכסה לא במים הרעים. מים סרוחים:

ולא במי המשרה. מים ששורין בהן פשתן:

עד שיטיל לתוכן מים. התם בגמרא פריך וכמה מיא רמי ואזיל וקאמר דחסורי מיחסרא וה"ק לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה כלל ולא יקרא אצל מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים ושיעור המים שיטיל למי רגלים של פעם אחת רביעית:

וכמה ירחיק מהן. מן המי רגלים שלא הטיל לתוכן מים ומן הצואה:

ארבע אמות. ודוקא כשהן מלאחריו או מצדדיו אבל אם היו לפניו מרחיק מלא עיניו עד שלא יראה אותן ואח"כ יקרא:

גמ' מתניתא. דקתני לא יפסיק דוקא ברבים אם מתפלל עם הציבור אבל המתפלל בינו לבין עצמו מפסיק וכר"מ דמחמיר בבעל קרי כדקתני בתוספתא והובאה בהלכה דלעיל דס"ל כת"ק דמתני' שמהרהר בלבו ואינו משמיע לאזניו:

ברם כר' יהודה. דמיקל טפי דחכמים דתוספתא היינו ר' יהודה וכדקאמר ר' יהודה במתני' דמיקל לענין ברכת המזון לפניו ה"נ סבירא ליה אפי' מתפלל בפני עצמו אינו מפסיק:

בשאין לו מים לטבול. כדאמר התם בתוספתא דפלוגתייהו בשאין לו מים אבל אם מצוי לו מים לטבול אף ר' יודה מודי שהוא מפסיק אם מתפלל בינו לבין עצמו שהרי יכול לטבול ואח"כ יתפלל:

יטבול וימות. כלומר אף אם ימות מחמת טבילה צריך הוא לטבול שהרי גרם לעצמו:

ואם באונס. שראה קרי לאנסו אין מטריחין עליו לטבול:

מרגיל. ממשיך את הקרי עליו שמשמש את מטתו:

אין מטריחין עליו. כלל אפי' לנתינת ט' קבין:

עיר שמעיינה רחוק. וצריך שהות הרבה לילך לשם ה"ז קורא את שמע בתחלה ואח"כ ילך למעיין ויורד וטובל ואח"כ יתפלל דתפלה יש לה זמן ביותר:

אם הוא אדם מסוים. כלומר שהוא בעל בשר וקשה לו לטבול בבקר עשו אותו כדין מעיין רחוק וקורא ק"ש ואח"כ יורד וטובל:

תני. בתוספתא פ"ב:

ובשעה שהוא נותן לעורות. שמעבדין אותן בצואת הכלבים ואז ריחן רע:

ומתניתא אמרה כן. שצריך להרחיק מכל ריח רע דהא קתני וכמה ירחיק מהן ואדלעיל מי המשרה קאי ומאי קמ"ל ר' ירמיה:

תיפתר במישרה של כובסין. ואין בהן משום ריח רע וטעמא דמרחיקין מהן משום הכובסין דלא ליתי לאטרודי:

אם במישרה של כובסין הא תנינן וכו'. כלומר נהי דמוקמת לה בשל כובסין הא מיהת תנינן נמי לא במים הרעים והן סרוחין ועלה קתני בסיפא וכמה ירחיק מהן וא"כ ש"מ דמרחיקין מכל ריח רע ועוד מדקתני בחד בבא לא במים הרעים ולא במי משרה ש"מ דחד טעמא אית להו ובמשרה של פשתן קאמר ומפני שריחן רע ואכתי הא דר' ירמיה לא צריכה:

תני. תוספתא שם:

מפני שמחשבותיו רעות. ומתוך כך מימיו נסרחין:

ולא קטן הוא בתמיה ומאי מחשבות רעות אית ביה:

ולא כתיב כי יצר וגו' מנעריו. וכדאמר ר' יודן דמנעריו חסר וי"ו לומר משעה שננער מבטן אמו ויוצא לעולם יש לו יצר ולב רע:

ברכים. שעדיין רכין הן:

בבא מן הדרך. שאז הן ריחן רע מחמת הטרדה:

ותני. בברייתא כן:

ובלבד באדומים. בתרנגולים אדומים:

מסוף ריח רע. ממקום שכלה הריח רע צריך להרחיק ד' אמות:

כהדא וכו'. כלומר לאו דוקא שעכשיו עיניו רואות אלא אם הוא במקום שיכול לראות ואפי' עכשיו אינו רואה כעין ההיא עובדא:

מהו מימר מיליא דאורייתא. שהמקום מקום מטונף ועכשיו אינו נראה וא"ל מכיון שאם היה ביום היינו רואין את שלפנינו א"כ אף עכשיו אסור הוא:

תני. בתוספתא שם:

גרף. הוא הכלי:

ומהו כדי רביעית. כלומר השיעור רביעית שנותן אם הוא נותן בתחלה קודם שיטיל מי הרגלים לתוכו והיינו דקאמר נתן לתוכו וכו' אם נתן בתחלה או לבסוף הוא דקאמר שיש בו מי רגלים ואם נתן לתוכו רביעית מים יקרא:

רביעית בתוך רביעית. כלומר אם כבר יש בו מי רגלים נותן לתוכן רביעית מים וקורא אבל בתחלה מטיל לתוכו כל שהן ודיו:

אחד כלי קטן ואחד כלי גדול. שיעורו ברביעית מים:

שלאחר המטה. והמטה מפסקת בינו. לבין הגרף:

שלפני המטה לא יקרא. עד שירחיק ד' אמות:

תרתיה. שם המקום:

מן ימא לטיגני. כלומר מה תקנת בזה הרוק הלא הוא נימוח מיד ואינו שוהא אלא כמן ימא לטיגני:

מראשותי המטה. שהוא ישן עליה. והוא שתהא המטה גבוה עשרה טפחים. דאז הויא רשות לעצמה:

חבלי המטה. היוצאין ממנה לא יגעו בהתיבה של ספרים דאם יגעו הוי כמחובר למטה:

עושה לו כיליון. כמו כילה ומחיצה בפני עצמו:

עד היכן. יהיה גבוה זה הדבר אחר:

דיסקי. שק:

מפשילן. על החמור מאחוריו ורוכב ואינו חושש:

כהדין דיקלרא. כמו הסל הזה שתולין הרצועה מלמעלה והסל מלמטה שהוא דרך בזיון אלא צריך שיהו קציצות התפילין מלמעלן ורצועות יהיו תלוין מלמטן דיקולרא סל בפ"ק דמגילה אי חקלאה מלכא ליהוי דיקולא מצואריה לא נחית:

אתיא. הא כדאמר ר' חנינא שראה את רבי מעטש מלמעלה בתפלתו:

ונותן ידיו על פיו. מפני הפיהוק:

כדי שיהא כוסו נקי. פיו ושפתיו יהיו נקיים בתפלה:

לפניו אסור. לרוק כלל:

לימינו. אם רוקק לצדו אסור לרוק לימינו ולשמאלו מותר:

הדא הוא דכתיב יפול מצדך אלף. ורבבה מימינך אלמא דהימין שהוא חשיב והוא סובל הרבבה שלא יגשו אליו:

בההין דהוא רקק איצטלין דהוא מותר. גרסי' וט"ס בספרי הדפוס. אם הוא רוקק באיצטלא ובבגד שלו או במטפחת כ"ע מודים שהוא מותר:

ושייף. ברגלו:

המתפלל אל ירוק. מיד אחר שסיים מפני שעדיין תפלתו שגורה בפיו:

עד שיהלך ד' אמות. לאו דוקא אלא כלומר עד שישהא כדי הילוך ד' אמות כדלקמן:

וכן הרוקק אל יתפלל. מיד אחר הרקיקה:

לא סוף דבר וכו'. כדפרישית:

א"ר אמי. ודאי דהכי הויא שאם אתה אומר עד שיהלך ארבע אמות בדוקא א"כ המטיל מים והולך ד' אמות יהא אסור להתפלל שם לפי שאני אומר שמא אחר בא והטיל שם מים מתחלה וכלומר אם אתה חושש לכך אין לדבר סוף שאפי' בכל הדרך יהא אסור להתפלל שמא אחד הטיל מים בכאן אלא ודאי אין חוששין לזה המקום וכששוהא כדי הילוך ד' אמות שאז אינם ניכרין מותר:

עד שתיבש כעצם. ואז מותר לקרות ק"ש כנגדה ולהתפלל:

מים. מי רגלים כל זמן שמטפיחין אסור:

כל זמן שרישומן ניכר. אפי' אינן מטפיחין אסור:

עד שיקרמו פניה. שלמעלה בצואה וכן אמר שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן ולא בעינן עד שתיבש כעצם:

ר' ירמיה ר' זעירא בשם רב. לא כדאמר ר' אבא בשמו אלא כך אמר רב צואה אפי' עשויה כעצם אסורה:

שמואל אמר וכו'. כלומר בהא דקאמר משמיה דשמואל ור' יוחנן מודו ר' ירמיה ור"ז דכן סבירא להו כדאמר ר' אבא בשמייהו:

אמר חזקיה ר' אבא מחמיר במים יותר מן הצואה. בתמיה ואכתי לא פירש דבריו עד לקמן:

א"ל ר' מנא מן הדא דגניבא. כלומר אם כך הוא כוונת דעתך בתמיה דהא אי למאי דאמר ר' אבא משמיה דרב אתה מתמיה שמחמיר במי רגלים יותר מן הצואה וכי היכן הוא מחמיר והלא איהו קאמר דרב סבר במים כל זמן שהן מטפיחין דוחא ובצואה צריך שתיבש כעצם ואם כן בצואה הוא מחמיר ואם מן הדא דגניבא דקאמר ר' אבא משמיה כל זמן שרישומן ניכר אתה מתמיה שלפ"ז הן חמורין יותר מן הצואה שאע"פ שרישומה ניכר אם יבשה כעצם מותר קשיא ומאי שייך סברא דגניבא לדרב דילמא באמת גניבא מחמיר עוד יותר בצואה:

א"ל. חזקיה לא כמאי דסלקא אדעתך שאני מתמיה מן הדא דגניבא אלא למאי דאמר ר' אבא משמיה דרבגופיה אני מתמיה לפי שבדין הוא שצואה אפי' היא יבישה כעצם אסורה שעדיין משמשות שלה קיים אבל מי רגלים אין ממשן קיים ואע"פ שמטפיחין מ"מ נבלעין בארץ הן ואיהו קאמר דרב ס"ל במים כל זמן שהן מטפיחין אסור וצואה אם יבשה כעצם מותר ועל זה אני תמה דלדידיה אליבא דרב מחמיר הוא במים יותר מן הצואה אלא ודאי מחוורתא כר' זעירא בשם רב:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף