ערך/חייב איניש לבסומי בפוריא
|
|
ערכי אוצר הספרים היהודי השיתופי 
חייב איניש לבסומי בפוריא
מקורעריכה
בגמרא במגילה (ז:) אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
הרי"ף והטור (או"ח סימן תרצה) פסקו דין זה להלכה, וכן פסק השולחן ערוך (שם ס"ב).
טעםעריכה
הלבוש (או"ח סימן תרצה ס"ב) כתב שבשיעור שתיית יין כזה בודאי יהיה שמח. ואם כן דין שתיית היין הוא רק היכי תימצי לקיום מצות שמחה.
אבודרהם (דיני פורים), מהר"ם מרוטנבורג (דפוס ברלין סימן רעב) ואליה רבה (או"ח סימן תרצה סק"א) ביארו שקבעו חכמים לעשות משתה יין בפורים להזכיר הניסים הגדולים שנעשו על ידי משתה היין בסיפור המגילה, שנטרדה ושתי מהמלכות ובאה אסתר תחתיה, וכן מפלת המן שנעשתה ע"י משתה אסתר. טעם זה הובא גם בביאור הלכה (שם ד"ה חייב). וע"ע כעין זה בדרשות ר"י אבן שועיב (פ' תצוה), יערות דבש (ח"א דרוש ג).
דעת הרמב"םעריכה
דעת הרמב"ם (מגילה פ"ב הט"ו) שישתה יין עד שישתכר וירדם בשכרות.
המפרשים הקשו מדוע לא פסק הרמב"ם את דין הגמרא שחייב לשתות עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
בביאור שיטתו כתב בספר גנזי המלך (מגילה ז:) שכיון שנרדם הרי הלך השכל ממנו ושוב אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וכך גם מביא הרמ"א (או"ח סימן תרצה ס"ב) בשם המהרי"ל שאינו צריך להשתכר כל כך אלא ישתה יותר מרגילותו וישן, ובשנתו אינו יודע להבין בין ארור המן לברוך מרדכי. ובדרכי משה הקצר הוסיף שכן משמע בדברי הרמב"ם.
ויש שפירשו שמה שפסק הרמב"ם שעליו לישון אחר שהשתכר הוא כדי שלא יארע ח"ו תקלה על ידו מחמת שכרותו (מעשה רקח).
ואכן יש שפירשו שבעקבות המעשה המובא בגמרא (ז:) שרבה שחט את רבי זירא מתוך שכרות בפורים, נדחו דברי רבא להלכה ואין לשתות עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וכן משמע מדברי המאירי (מגילה שם) שהביא דעת קצת גאונים שדברי רבא נדחו להלכה ואחר כך הוסיף והביא את דעת הרמב"ם. וכ"כ הערוך השולחן (ס"ג) בדעת הרמב"ם.
והראשונים שלא סברו כפירוש זה (שנדחו דברי רבא), יש להם ראיה מהמשך הגמ' שם, שמסופר על שנה לאחמ"כ ששוב רצה לבוא לסעוד עמו, והשיב לו "לאו בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא", משמע להדיא שהאמוראים לא ביטלו דין זה[1].