עצמות יוסף/קידושין/עט/א
|
|
עצמות יוסף
קידושין עט א
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
מתני' מי שנתן רשות וכו' איתמר קדשה אביה בדרך וכו' ומוקי לה במסקנא דההוא יומא דמשלם ששה רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וכו' פרש"י דקדש ביומא דמשלם שית אביה בבקר והיא בערב וכו' ע"כ ויל"ד למה הוצרך רש"י ז"ל לומר שקדשה אביה בבקר והיא בערב ואפי' היתה היא עצמה מתקדשה בבקר היה ג"כ המחלוקת דלרב אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו ולשמואל דאמרינן השתא הוא דאייתי סימנים א"כ אמרינן דמה שקבלה היא בבקר לא היו קדושין איברא דלרב איכא חידושא דאפילו דקדשה אביה בבקר ואיכא למימר דבאותו זמן היתה נערה אפ"ה כיון דהשתא הויא בוגרת אמרינן דמצפרא נמי בוגרת היתה וגם לשמואל אפשר דאיכא קצת חידוש:
ולענין הלכה בדינא דמתני' כ' הרמ"ה ז"ל דאי שויא שליח אחרינא דבתרא הוי קדושין וכו' והרב בעל הטורים הביא דבריו בא"ה בלי מחלוקת ובסימן קמ"א כתב דברי הרמ"ה וכתב דאין דעת הרא"ש ז"ל כן שכתב בתשובה אשה שמנה שליח לקבל גיטא מיד בעלה בכל מקום שימצאנו וכאשר ארכו הימים וכו' דע כי לא נתבטל שליחות הראשון בכך ושניהם שלוחים וכו' ונראה דיש לחלק בין גרושין לקדושין דבגרושי' זכות הוא לה לפי שהיא יושבת בעגון ולכך איכא למימר דדעתה היא שתתגרש באיזה צד שיהיה אבל בקדושין אע"ג דניחא לה לאשה משום טב למיתב טן דו מ"מ בשליח זה נתרצה יותר משליח אחר. והרמ"ה ז"ל לא הורה לעשות מעשה לענין קדושין ולא ראיתי בגרושי' חשש לזה אולי הרמ"ה ז"ל השוה העניינים במקומו והטור סמך למ"ש דבריו בהלכות קדושין והרא"ש ז"ל נ"ל שאינו חולק על דברי הרמ"ה בהלכות קדושין אלא בשליח שעושה האשה אבל בשליחות שעושה הבעל נראה שאפשר שיודה הרא"ש להרמ"ה ז"ל:
תוס' קדשה אביה בדרך וכו' וא"ת אמאי אפליגו רב ושמואל בכה"ג לפלגו בקדשה אביה גרידא וכו', וקשה אמאי לא הקשו התוס' הך קושי' לצד אחר דאמאי לא אפליגו בקדשה היא עצמה גרידא דלרב הויא מקודשת משום דאמרי' הרי היא בוגרת לפנינו ולשמואל, חיישינן חששא בדוקא כיון דאיכא למיחש דילמא השתא הוא דאייתי סימנים ומאי דקדשה היא עצמה לא תפסי בה קדושין וא"כ מספיק' הוא דחיישינן ואת"ל דה"ה דהך קושיא ג"כ נכללת בדברי התוס' אלא שהתוס' הקשו בקמייתא דהיינו בקדשה אביה זה א"א שהרי התוס' תירצו דודאי לא פליגי בקדשה אביה לחוד דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה בחזקת פנויה כמו שהיתה קודם שקדשה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קדושי האב קדושין דהשתא ליכא למימר הכי בקדשה היא עצמה דהא היא בוגרת לפנינו מחייב דקידושי' קדושין וחזקת פנויה מחייב דלא יהיו תופסים בה הקדושין שלה והם דברים סותרים ונראה דודאי ופשיטא שבחלוקה הזאת הויא מקודשת כיון דאיכא למימר אחזקה דפנויה לא תהיה מקודשת ואיכא למימר הרי היא בוגרת לפנינו ותהיה מקודשת ולכך לא נקט כה"ג אלא נקט קדשה אביה וקדשה היא עצמה ללמד לנו דאפ"ה חייש שמואל לקדושי אביה אע"ג דאיכא למימר לא ניחוש לקדושיו כיון דאיכא לקדושי אביה תרתי לטיבותא חדא לאוקומא אחזקת פנויה ועוד מטעמא דהרי היא בוגרת לפנינו ולא ניחוש אלא לקדושי דידה קמ"ל דצריכה גט משניהם. אלא דאכתי איכא למיחש דהא לקמן גבי מקוה אמרינן התם תרתי לריעותא וכו' משמע הא לא היה תרתי לריעותא הוה אמרי' השתא הוא דחסר וא"כ הכא גבי קדשה עצמה כיון דאיכא חזקה דפנויה לא נאמר הרי היא בוגרת לפנינו אלא נאמר השתא הוא דחסר ואוקמה אחזקה דפנויה ולא תפסי בה קדושין ודמי ממש למאי דתירצו התוספות דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה בחזקת פנויה והרי היא בוגרת לפניך כמו כן נאמר השתא הוא דבגרה ומעיקרא נערה היתה וכיון שכן לא תפסו בה קדושין דידה נמשך מזה דעכ"פ לא הוי קדושי דידה היכא דלא קדשה אביה קידושין ולא קדושי אביה היכא דלא קדשה איהי עצמה ולפי שיקשה לך א"כ היכי קאמר שמואל חיישינן לקדושי שניהם כיון דע"כ כשהם נפרדים אין שום אחד משניהם תופסים כיון דאיכא לאוקמה אחזקה דפנויה ולקדושי האב נאמר הרי בוגרת לפנינו ולקדושי דידה נאמר השתא הוא דבגר' לז"א התוס' אבל עתה שקדשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנויה כדי שנאמר שתהיה מותרת כדפרישנא דממה נפשך היא מקודשת או מצד קדושי דידה או מצד קדושי אביה וכיון שכן מטעם זה הוא דליכא לאוקומא אחזקת פנויה ותהיה מותרת כן נראה בעיני שיובנו דברי התוס' ולפ"ז אין ללמוד מדבריהם ז"ל היכא דאיכא ספק בקדושי אשה כגון ספק דרבנן ואח"כ תפסה קדושין אחרים גמורים שלא נאמר דלא נוקמא הך איתתא בחזקת פנויה מצד הקדושין השניים שכבר היא מקודשת לאחר דהא לא דמי מ"ש התוס' לזה כלל:
והוזקקתי לזה לפי שראיתי רב מוסמך בדורנו זה הקשה על מ"ש ה' מוהרש"ך בח"ג סי' א' בזה ואני הארכתי בתשובות בזה עם שהאמת אין ללמוד מדברי התוס' ולא מידי שהתוס' לא כתבו זה כ"א לשמואל לא אליבא דרב דהלכתא כוותיה ורב בלי ספק דפליג אהך סברא וס"ל דבכל גוונא אמרינן הרי בוגרת לפנינו ואוקמא אחזקת פנויה וקדושי האב אינן קדושין אלא קדושי דידה:
פרש"י וכ"ת וכו' לא גרסי' וכו' הכונה היא דובלבד לא גרסי' דהא אם הוה אומר פחות הוה סליק אדעתך למטעי דדוקא פחות הוא דליכא הא יותר אפשר דאיכא אבל כיון דלא קאמר הכי ליכא למטעי וכ"כ התוס' בנדה דרש"י לא גריס הכא בלבד ע"ש תוס' ואי ס"ד לא פליגי וכו' ולפי' כעס שמואל דאפילו רב נמי מודה הטעם הוא מדקאמר כ"ע כיילי ליה בקבא זוטא וכו' ואי רב לא הוה מודה וכי לרב קארי לכ"ע כיילי וכו' וכיון דאיכא רב היכי הוה מקפיד כ"כ אלא ודאי דאפילו רב לא קאמר אלא להלכה לא למעשה ודחו התוס' בזה דלא נהירא דלכל הפחות משמע דעביד כרב והיה קפיד אפילו בזה:
כלל למדנו משמעתין כלל מחודש מדברי הריטב"א במאי דפסיק בגמרא הלכתא כרב עם היות דהוי מלתא דאסורא מ"מ אי גם בהך פלוגתא תלי מלתא דממונא, לא אמרינן הלכתא כשמואל באיסורי כיון דבהא מלתא גופא דאפליגו הוי איסור' אע"ג דמהך פלוגתא נלמוד מלתא דממונא לא יהיה הדין כשמואל דהיכי נעביד תרתי דסתרן ודוקא היכא דפלוגתייהו במלתא דממונא הוי הדין כשמואל אבל כשהוי מלתא דאיסורא ה"ה דבענין ממונא הלכתא כרב ולכך כתב הריטב"א על הא דפסיק תלמודא דהלכתא כוותיה דרב ז"ל והא דאיצטריך תלמודא למפסק כוותיה וכו' ותו דפשטא דמתני' דרב כרבי נתן ושמואל אמר כרבי יעקב דהלכתא כוותי' וקמ"ל תלמוד דשנויא דשנינן שנויא הוא דרב דאמר אפילו כרבי יעקב עכ"ל והנה מדאיצטריך תלמודא לתרץ דשנויא דשנינן שנויא הוא ש"מ דאי לאו הכי אע"ג דפליגי רבי נתן כרבי יעקב בענין ממונא לא הוה פסקינן כרבי יעקב עם היות דאתי רבי יעקב כשמואל דהוי הלכתא כוותיה בדיני. ואפשר דטעמיה דהריטב"א ז"ל לא הוי מהך טעמא אלא משום דאי לא הוה קאמר תלמודא דאפילו רב אתי כרבי יעקב הייתי פוסק כרבי נתן וכרב בענין ממונא הפך מאי דקי"ל דכשמואל בדיני וטעמא משום דרבי נתן הוי דיינא ונחית לעומקא דדינא וכמו שפסק רמב"ם וראבי"ה וראב"ן אפילו לפי האמת וכמ"ש הגהות מיימו' פ"ה מהלכות זכייה ומתנה איברא דהתוס' לא הזכירו תירוץ הריטב"א אפשר לטעות מדבריהם ולומר דלא אית להו הך כללא ונראה דאפשר שיש בעיני התוס' דחייה והיא הדחייה שכתבתי והריטב"א ז"ל חתם בדבריו ז"ל ותו דהכא נמי איכא ממונא שאין האב זוכה בכסף קדושיה ע"כ כנראה דהוי איסורא וממונא ופסק תלמודא כרב כנראה דאי לאו הכי לא היינו פוסקים כוותיה באסורא ואפשר הייתי אומר דלענין איסורא איתשיל. שוב ראיתי אחר החיפוש בדברי הרב מוהריב"ל ח"ג סימן צ"ח איזן וחיקר בזה וכתב ז"ל על דברי הריטב"א ז"ל הא קמן מאי דכתבינן דאי לאו דפסק תלמודא דהלכתא כרב לא הוה כללא דהלכתא כרב באיסורי דכיון דבההיא דקדשה אביה וכו' איכא ממונא שאין האב זוכה בכסף קדושיה ה"ל כאלו לענין איסורא וממונא איתשיל ע"כ:
ולענין הלכה הרמב"ם בפ"ב מהלכות אישות לא הזכיר סימני בגרות כלל ואפשר דלא גריס בברייתא בפרק יוצא דופן אלו הן סימני בגרות וכו' וסוגי' זו צ"ע לדעתו וכבר נתקשה בה ה"ה ז"ל ואפשר דהכי פריך לדעתו ז"ל אילימא בתוך ששה השתא הוא דבגרה כלומר יעלה על דעתך לומר שיהא בוגרת וכי בזמן הזה היא בוגרת הא אין סימנים לבוגרת אלא אחר שיעברו הששה חדשים של נערות וכה"ג נראה שצריך שיפורש לדעת רבינו ירוחם שכתב בנתיב כ"ה ח"ה ולפי גירס' הרי"ף ורש"י וכו' ולפי גירסא התוס' עדיין היא נערה עכ"ל והנה לא ראיתי בדברי התוס' הכרת לזה. ובפירושי לא"ה הארכתי לבאר מאין הוציא רבינו ידנחש שכתבו כן התו' ודקדקתי על דבריו יפה:
ובקיצורי לדינים כתבתי הנכללים מפרק יוצא דופן ואין צורך לשנות הדברים וזה לי ימים מועטים בא לידי שאלה מארץ המוריא"ה על בחור שנסתפקו במנין שנותיו. וקדש אשה וחדשתי דינים נלמדים אמתיים לע"ד ושם העליתי אחר הדקדוק בספרים כל החלוקות שיש בדבר ולפי שראיתי טעות בדברי שהקנים אשר הוא ראוי להעלים את שמם מפני הכבוד ראיתי לכתוב בכאן הדינים שהוצאתי מהספרים יהיה לטוטפות בעיני הדיין והם אלו. כל קטנה שנסתפקו במספר שנותיה ולא נבדקה בעת הספק אם הביאו סימנים או לא ונתקדשה הם ספק קדושין מן התורה וטעם הדבר הוא שכל ספק שיש בשנים יש ג"כ בסימנים וכשם שיש לספק אם היא קטנה או גדולה כמו כן יש לספק אם הביאה סימנים והוה לה ספקא דאורייתא ולחומרא אבל אם נבדקה ולא מצאו לה סימנים אין הספק נופל מדאורייתא כ"א מדרבנן משום דחיישינן שמא נשרו ומחמרינן ג"כ מדרבנן:
וזה למדתי מתשובת הרשב"א ז"ל שכתב בסימן אלף רי"ו וכן נתבאר שכל שיש ספק קדושין דאורייתא אינה אלאה אלא בגט הלכך אשא זו שנסתפק במספר שנותיה אנו חוששים שמא כבר הגיע לכלל שנותיה ומקודשת היא ד"ת ואם נבדקה ולא מצאו לה סימנים אפשר שגם בזו אנו חוששים לשמא נשרו וכדרבא אלא שיש להתיישב בזה לפי שיש לומר שיש בזה ב' ספקות ספק הגיעה לכלל שנותי' ספק לא הגיעה לכלל שנותיה כשקדשה ואפילו את"ל הגיע' ספק הביאה סימנים ונשרו ספק לא הביאה וכל ס' ספקא אפי' בשל תורה לקולא ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי יש עוד להתיישב בדבר עכ"ל:
והמדקדק היטב הדק ישגיח בתחילת התשובה שכתב שכל שנסתפקו במספר שנותיה הויא מקודשת ד"ה ובסמוך כתב דהויא ספק ספקא והענין הוא זה דודאי כל קטנה שהגיע לכלל שנותיה חזקה שהביאה סימנים ואינה צריכה בדיקה להקל והו' ספק דאורייתא אולי הגיעה לכלל שניה ואם יש לה שנים מסתמא שהביאה סימנים ואם הגיעה לכלל שנותיה ולא נמצאו סימנים אמרינן דנשרו ולא תמאן. ואם נסתפקו במספר שנים ונבדקה ולא נמצאו לה סימנים אז יש צד גדול להקל ולו' שמה שאין לה סימנים אינו בעבור שנשרו אלא בעבור שהיא קטנה בשנים דדוקא כשהיא גדולה ודאית הוא דחשבינן נפשין ואמרינן דנשרו ולכך בזאת החלוק' שיש ספק בשנופיה ונבדקה ולא מצאו לה הוא דכתב הרשב"א ז"ל הספק ספקא:
ואם קטנה זאת שנסתפקו במספר שנותיה ונבדקה ונמצאו בה סימנים הי' מקום לומר שהסימנים יהיו הוכחה על השנים ותהי' גדולה ודאית ומ"מ אף בזו דנין בה כשאר ספקות לחומרא וזהו שכתב. ה"ה בפרק שני מהל' אישות בשם הרמב"ן ז"ל וקטנה שלא נודע אם הגיעה לכלל שנותיה והביאה סימנים לא מצי' בגמ' דינא מפורש וי"א שמטילין אותה לחומרא כדין כל הספקות עכ"ל הנה הרב חדש לנו שגם בזו שהביאה סימנים היא בספק כ"ש כשאנו מסופקים דודאי היא בספק ועיין בתשובת הרב מוהרש"ך ז"ל בח"א בסימן כ"ג ובסימן כ"ט ונראים דבריו סותרים ובמה שכתבתי בסיתור דברי הרשב"א ז"ל שהיה נראה לכאורה ודקדקנו החילוק שיש בדבריו יראה הרואה בעיניו שהב' דינים שכתב ה' וכו' צדקו יחדיו עם שבאמת ה' זלה"ה לא ירד בזה בפירוש דברי הרשב"א ז"ל להבינם ע"ד שכתבתי שהרי הביא ראיה מס"ס שכתב הרשב"א ולפי מאי דפרישית אין הספק ספקא עולה לאותו הדין כלל. הנה אלו העיקרים בנויים על קו היושר והאמת שומרם כאישון בת עין כי הם דינים אמתיים נצרכים בכל עת ובכל רגע ובמסקנת שמעתין כתב הרמ"ה דוקא במכחישתו וכו' והמעיין יראה שיש להרמ"ה ז"ל גירסא אחרת בגמרא אינה שוה לגירסתו וה' מוהרי"ק בטור אה"ע הביא פי' יפה על דברי הרמ"ה ז"ל ואינה מתיישב' כפי גי' ספרינו וה' הנזכר העתיק גי' ספרינו בלי כונה לפ' דברי הרמ"ה ז"ל:
תהילה ועוז לאל העוזר הנה לא ינום ולא יישן
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |