עונג יום טוב/קכד
|
< הקודם · הבא > |
שאלה בדבר העגונה שבא הגב"ע שהלך בעלה מאקירמאן ונהרג תוך איזה ימים ונמצא הכרה בבגדיו כפי המבואר בגב"ע ויבואר פרטי הדברים בתוך התשובה אי"ה:
תשובה הנה המבי"ט כתב בתשובה (סימן קל"ח) אם נאבד יהודי בדרך שהלך ממקום פלוני למקום אחר ואח"כ באותו דרך נמצא הרוג דמן התורה תלינן שזה הוא שנאבד ועדיפי ממים שאין להם סוף ובתשובת ש"י הביא ראי' לזה מפלוגתא דרבי ורשב"ג (פ"ק דפסחים) בשדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר דאמרינן היינו האי שנאבד היינו האי שנמצא וראיתי להאחרונים ז"ל בתשובתם שנשתמשו הרבה בסברת המבי"ט ז"ל היכא שהלך מביתו בלי קטטה ע"מ לשוב ולא שב ולא נודע עקבותיו היכן הוא ובדרך שהלך נמצא הרוג שאז הוא בגדר אבידה ואמרינן האי שאבד האי שנמצא [וכלשון רש"י בכתובות (דף כ"ב) באומרת ברי אלו הי' חי הי' בא עיי"ש]:
אולם לפי ענ"ד נראה דאין לסמוך על סברא זו כלל דא"כ תקשה (בפ"ג דגיטין) גבי המביא גט ואבד ממנו בנמצא לזמן מרובה במקום ששיירות מצויות פסול אמאי לא נימא היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ואין לומר דהתם מיירי שלא נודע שאבד כלל וגם הוא בעצמו לא מצאו אלא אחר מצאו דלא שייך לומר היינו האי שאבד היינו האי שנמצא דא"כ לאלתר נמי אמאי כשר הא אין השליח נאמן כשאין הגט בידו ואפילו במקויים חיישינן לשמא נמלך עליהם שלא ליתנן כדתנן בפ"ק דב"מ (דף י"ח) וכמ"ש התוס' שם דף הנ"ל ד"ה נפק דק וכו' דגם במקויים יש לחוש לנמלך והשליח לא מהימן כשאינו בידו ולא מהימן כלל לומר שנתן הבעל לידו לגירושין א"ו דמיירי שמצאו השליח בעצמו ואז נאמן לומר שאבד במגו דלא אבדתי או שמצאו אחר ויש עדים שנאבד מהשליח וכ"כ הר"ן ז"ל שם בסיפא דמצאו בחפיסה ודלוסקמא אם מכירו כשר דמיירי במצאו בעצמו ובמק"א הארכנו בזה בעזה"ש וכמ"ש התוס' ביבמות (דף ק"כ) בד"ה מצאו קשור ובד"ה אמר רבא שם עיי"ש עכ"פ הרי מיירי שידוע שהשליח הזה אבד הגט או שהוא מצאו בעצמו וא"כ אמאי לא נימא גם לזמן מרובה היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ויהא כשר אפילו לזמן מרובה ורבי גופא דסובר היינו האי שאבד היינו האי שנמצא אמר שם בגיטין דבעינן שימצא לאלתר ובעי שיעורא כדי שיכתוב את הגט אבל לזמן מרובה לא ולא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ע"כ נראה דלא אמרינן הך סברא דהיינו האי שאבד אלא בקבר דהקבר שנאבד וודאי ישנו שם ולא אזיל לעלמא ואם באנו לחוש לקבר אחר אנו צריכים לומר שיש שני קברים וזה לא אמרינן אלא אמרינן דליכא אלא קבר אחד האי שנמצא היינו האי שאבד אבל באדם דאיכא למימר דהאדם שאנו יודעין שהלך בדרך זה אזיל לעלמא וזה הנמצא הוא איש אחר לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא:
ולהכי גבי גט נמי לא אמרינן היינו האי שאבד לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין בהא דאמר שם איזהו שלא לאלתר רנ"א כל ששהא כדי שתעבור שיירה ותשרה שם ורשב"א אומר כל שעומד ורואה שלא עבר שם אדם וי"א שלא שהה שם אדם והקשה הרשב"א ז"ל כיון דעיקר החילוק בין שיירות מצויות לאין שיירות מצויות דבשיירות מצויות הוי נפילה דרבים וחיישינן ואין שיירות מצויות הוי נפילה דיחיד אם כן אפילו לא עבר שם אדם נמי ניחוש שמא מהשיירא שעבר שם מכבר נפל קודם שעבר זה השליח שם ועוד מאי מהני מה שעבר שם אדם יחידי אכתי מקרי נפילה דיחיד ותירץ דבאמת אנפילה דיחיד לא חיישינן רק דחיישינן שמא נפל משיירא שעברה מכבר ואם לא עברה שם שיירא אחר השליח לא אמרינן שהוא משיירא שעברה כבר דגיטו של זה להיכן הלך רק אם שהה שם שיירא אמרינן דגיטו של זה נדרס ונדחף ברגלי השיירא שעברה וגט הנמצא הוא משיירא שעברה מכבר ולמ"ד דעבר שם אדם נמי חיישינן הוא משום דחייש ג"כ שהגט הוא משיירא שעברה מכבר והגט של השליח נדחף ברגלי האיש שעבר שם וכן למ"ד ששהא שם אדם עיי"ש דמה"ט מסיק בירושלמי דאפילו עבר שם א"י נמי פסול אע"ג דא"י וודאי לא הי' בידו גט כלל משום דעיקר החששא שמא נפל הגט משיירות קודם שעבר שם השליח רק דאם לא עבר שם אדם אין תולין בגט אחר דגט של זה היכן הוא וכשעבר שם אדם דאיכא למתלי בנדרס ונדחף ע"י העוברים שוב חיישינן דגט הנמצא הוא מהשיירא שעברה מקודם עיי"ש ברשב"א ז"ל וא"כ להכי לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא דזה לא אמרינן אלא אם זה שהי' שם וודאי כאן כמו גבי קבר אז לא חיישינן לקבר אחר אלא אמרינן היינו האי וכן גבי מצאו לאלתר תלינן שזה שנמצא הוא גיטו של השליח מה"ט דגיטו להיכן אזל כיון שלא נדחף ברגלי אדם] אבל לזמן מרובה שיש לומר גיטו של זה נדחף ע"י שעבר שם אדם חיישינן דלמא גט הנמצא אחר הוא:
ולפי"ז גם גבי נ"ד שנמצא הרוג אף שיודעין שאיש אחד שהלך בדרך זה נאבד לא אמרינן היינו האי שנאבד היינו האי שנמצא משום דחיישינן דזה שנאבד אזיל לעלמא. ואף לרבה דסובר דבלא הוחזקו שני יוב"ש מהדרינן הגט אף בשיירות מצויות ולא חיישינן לאחר וכמ"ש בגיטין (דף כ"ז) ובב"מ (דף י"ח) ומשום דכיון שיודעין שנפל מזה ואין אנו מכירין אחר אין לחוש שמא אחר אבד התם שאני משום דלא חיישינן ליוב"ש אחר כל כמה דלא הוחזק וגם בזה פסקו רוב ראשונים כר"ז דאף בלא הוחזקו חיישינן ליוב"ש הרי שאף שזה וודאי אבד גט ויש סימן דיוב"ש חיישינן שמא נאבד גט של יוב"ש אחר:
ואף שהתוס' כתבו בב"מ (דף כ') שזהו רק מדרבנן משום לעז בעלמא א"כ מדאורייתא לא חיישינן שמא מאחר נפל היינו דווקא הכא דאיכא שם יוב"ש שמוכיח שהוא גיטו של זה השליח הא בלא"ה חיישינן שמא מאחר נפל ולא אמרינן היינו האי שאבד וכנ"ל וכן גבי יצחק ריש גלותא ביבמות (דף קט"ו) דאזיל מקורטבא לאספמיא ושלחו מתם ר"י ר"ג אזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב ופסקינן כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק הוא נמי משום דאיכא שמו ושם אביו ושם כינויו הא לאו הכי שלא היו שולחין שם המת רק איש אחד אזל מקורטבא לאספמיא ושכיב לא הי' מועיל ואף דוודאי יצחק מאספמיא נאבד מביתו ולא נודע סיבת מניעת בואו לביתו:
וכן מוכח מדברי הרשב"א ז"ל ביבמות (דף קכ"א) בהא דאמרינן מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלתה בידם אלא רגלו אמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא וז"ל מסתברא שקשרוהו ברגלו ושלשלוהו אבל אם השליכוהו והשליכו מצודה בים ולא עלה בידם אלא רגלו או אפילו כל גופו בלא ראשו אין משיאין את אשתו דחוששין שמא אותו הלך לו ויצא במקום אחר ורגל זה מאדם אחר הוא והראי' דההוא דאתלי נורא בי גנני ואשתכח גברא חריכא ופסתא דידא דשדי' ואפ"ה חיישינן דילמא מאינש אחרינא דאתי לאצולי וההוא ערק ואזל לעלמא משום כיסופא ועוד מעשה דב' ת"ח דאסיקנא התם דאסקוה וחזיוה הא לאו הכי אמרינן הני אזיל לעלמא ואתו אחריני עכ"ל וע"ש שתמה על הר"מ ז"ל שכתב אם השליכוהו לים והשליכו מצודה דתנשא ומפרש דגם הר"מ מיירי שלא נתעלם מן העין עד שעלה רגלו בידם הרי דבאדם דיש לחוש שאזיל לעלמא לא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא:
והא דאמרינן בבכורות (דף כ"ה) בעלי מומין אוסרין בכל שהוא ור' יוסי אמר יבוקר ומוקי לה ר' יוחנן כשבדק ומצא קא מפלגי בפלוגתא דרבי ורשב"ג דת"ק דאסר לכולהו סובר תיבדק כל השדה כולה הילכך כולהו צריכים ביקור ור"י דאמר יבקר סובר כרבי דאמר נמצא בתוכה קבר הנכנס לתוכה טהור דאמרינן האי שאבד היינו האי שנמצא להכי אמר יבקר היינו דסגי בהאי ביקור שמצא בעל מום אחד עיי"ש הרי דאמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא אפילו בדבר שאינו קבוע כמו קבר דהא בהמה בע"מ אפשר למיזל לעלמא:
נראה לי דהתם מיירי שהיו הבהמות סגורין בדיר ואינן יכולין ליצא לחוץ ולהכי סובר ר"י דכיון שמצא אחד מהן בע"מ אמרינן היינו האי בעל מום שנאבד ולא חיישינן שמא בע"מ אחר הוא לבד הבע"מ שנאבד והכי משמע לישנא דהש"ס שם דקאמר ר' אסי מ"ט לא מוקי לה כרחב"א דמיירי בנתערב בע"מ ובדק ולא מצא ומשני אמר לך בשלמא גבי טומאה אימר בא עורב ונטלה בא עכבר ונטלה אלא הכא בעל מום להיכא אזיל עכ"ל הגמ' הרי דמיירי שאין הבהמות יכולין להלוך ולברוח מכאן וא"כ שפיר תלי לה ר"י בפלוגתא דרבי ורשב"ג דלרבי אמרינן האי שאבד היינו האי שנמצא אבל במידי דמצי למיזל לעלמא מודה רבי דלא אמרינן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא וכן אין ללמוד מהא דכתבו התוס' בגיטין (דף כ"ד) דלרבה בהוחזק ואין שיירות מצויות מהדרינן גיטא ולא חיישינן שמא מאחר נפל אע"ג דידעינן שיש יוב"ש אחר דכבר כ' הרשב"א ז"ל הטעם שם משום דלנפילה דיחיד לא חיישינן וזה מקרי נפילה דיחיד עיי"ש וגם בזה חלקו הרא"ש והר"ן ז"ל ופסקו כר"ז דבהוחזקו לא מהדרינן אף באין השיירות מצויות מכ"ז מוכח דלא אמרינן הך סברא שכתב המבי"ט לומר באיש הנאבד היינו האי שנמצא היינו האי שנאבד ואין לומר דבאמת מדאורייתא שרי אף בשיירות מצויות והוחזקו משום דאמרינן היינו האי וכנ"ל וגבי גט מחמרינן משום לעז וכמ"ש התוס' בב"מ (דף כ') ד"ה איסורא דא"כ אמאי פסקו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לחומרא בהך פלוגתא דרבה ור"ז דאפילו בלא הוחזקו חיישינן כיון דהוי רק מדרבנן בעלמא א"ו דהוי איסור דאורייתא וכן פסקו לחומרא בפלוגתא דכל שלא שהה שם אדם או לא עבר שם אדם דבעינן לאלתר שלא עבר שם אדם הרי מוכח דהוי ספיקא דאורייתא ופסקינן לחומרא:
ויש להביא ראי' למ"ש דבשיירות מצויות והוחזקו הוי איסור דאורייתא מדברי הרמב"ם ז"ל (בפרק שלישי מהלכות גירושין) שפסק בשיירות מצויות ולא הוחזק סגי בלא שהה שם אדם ובהוחזקו כתב דבעינן שלא עבר שם אדם ותמה עליו הראב"ד ז"ל דמ"ש עיי"ש וכן הרשב"א ז"ל הקשה כן ולפי הנ"ל א"ש שהר"מ ז"ל סובר דבשיירות מצויות והוחזק הוי חשש דאורייתא ופסקינן כהאי תנא דסובר שלא עבר שם אדם לחומרא אבל בלא הוחזק בזה שיטת הר"מ ז"ל כשיטת התוס' דהוי רק משום לעז בעלמא וכמ"ש התוס' בב"מ (דף כ') גבי הא דפריך היכא פשיט מר איסורא מממונא] ולהכי סגי בשלא שהה שם אדם דבזה פסקינן לקולא באיסור דרבנן אבל בשיירות מצויות והוחזק הוי דאורייתא ועוד דהא אמר (בדף כ"ז) בבעיא דסימנין דאורייתא או דרבנן למנ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים א"א דרבנן לא מהדרינן משום דמיירי בשיירות מצויות והוחזקו דאז הוי חששא דאורייתא ולא מהני סימנין דרבנן הרי מוכח מכ"ז דבשיירות מצויות והוחזקו לא אמרינן היינו שאבד וכו' אף מדאורייתא דלא כסברת המבי"ט ז"ל:
ובמש"כ בדעת הרמז"ל דבשיירות מצויות והוחזקו הוי איסור דאורייתא ובלא הוחזקו הוי רק איסור דרבנן משום לעז בעלמא ומותר מה"ת יש לישב בזה הא דהקשו התוס' שם בב"מ דביבמות פריך אמשנה דאין מעידין אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו ורמינהו מצאו קשור בכיס וארנקי אפילו לזמן מרובה כשר ובב"מ לא מייתי הך ברייתא למפשט בעיין דסימנין דאורייתא ולפי מ"ש אפ"ל הא דלא פשיט מהא דמצאו קשור משום דלא מצי למיפשט בעיין מזה דאיכא למימר דמיירי בלא הוחזקו שני יוב"ש והוי רק משום לעז כמ"ש התוס' להכי כשר אפילו לזמן מרובה אבל הך בעיא מיירי היכא דהוי חששא דאורייתא כגון שיירות מצויות והוחזקו ובזה אפשר דלא מהדרינן משום דסימנין דרבנן אבל ביבמות פריך שפיר אמתניתין דשם קאי אמתניתין דאין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו ועיין בר"מ (פ' י"ג מהלכות גירושין) דמפרש בהדיא דהך אעפ"י שיש סימנין בגופו וכליו קאי ארישא דאף שניכר בפרצוף ולא בחוטם ויש נמי סימן אין מעידין ובבכורות (דף מ"ו) אמר שם דמדאורייתא סגי בפדחת או פרצוף לחוד ורק בעדות אשה אחמירו בה רבנן. ואפ"ה לא מהני סימנין אלמא דאפילו היכא דהוי רק איסור דרבנן לא מהני סימנין ושפיר פריך ממצאו קשור בכיס וארנקי דאפילו אם מיירי בלא הוחזקו שני יוב"ש דהוי רק מדרבנן נמי לא בעינן למיהדר גיטא משום דסימנין דרבנן ולא עביד רבנן תקנתא אף באיסור דרבנן כמו במתניתין דפרצוף עם הסימנין דהוי רק איסור דרבנן דמה"ת סגי בפדחת לחוד ואפ"ה לא מהני סימן:
ובזה מבואר דעת הר"מ ז"ל (דבפ"ג הלכה ח') כתב מצאו בחפיסה ודלוסקמא ויש לו טב"ע בארכו וברחבו של גט הרי הוא בחזקתו ותתגרש בו ושם מיירי בשיירות מצויות ולא הוחזקו ובהלכה שאח"כ דמיירי בשיירות מצויות והוחזקו לא הזכיר כלל דין טב"ע רק נקב יש בצד אות פלוני ולפמ"ש א"ש דברי הרמב"ם ז"ל ובכונה לא הזכיר טב"ע גבי שיירות מצויות והוחזקו משום דסובר דלא מהני כלל דהא דמהני טב"ע בצורבא מרבנן אף במצאו אחר שאין לו מגו דלא אבדתי אע"ג דקיי"ל אין ע"א נאמן באיסורין באתחזק איסורא ובפרט בדבר שבערוה כדאמרינן בפ"ק דגיטין ולא מפלגינן בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא דגם רבב"ח דאייתי גיטא הוצרך לומר בפ"נ ובנ"ח כדאיתא בגיטין (ד' ה') דבלא"ה לא מהמנינן אע"ג דהוי צורבא מרבנן והכא גבי גט שנאבד מהימן צורבא מרבנן וע"כ הטעם הכא משום דכיון דאיכא עדים דנעשה שליח הגט ואבד ממנו ואין כאן חשש רק משום שני יוב"ש והוי רק חשש דרבנן והימנוהו רבנן לצו"מ וכ"ז הוא רק בלא הוחזק שני יוב"ש דהוי רק חששא דרבנן משום לעז כמ"ש התוס' אבל בהוחזק ושיירות מצויות דהוי חששא דאורייתא לא מהני טב"ע דצורבא מרבנן כלל דהדרינן לכללא דאין ע"א נאמן באיסורין ולהכי בדין שיירות מצויות והוחזק שכתב בהלכה שאח"כ לא הזכיר כלל דין טב"ע רק נקב יש בצד אות פלוני שמהני שהרי הוי סימן מובהק דבחששא דאורייתא לא מהני טב"ע רק בלא הוחזקו דהוי רק חששא דרבנן בזה מהני טב"ע:
והשתא ניחא מש"פ הר"מ ז"ל כר"ז דבלא הוחזקו נמי חיישינן ולא פסק כרבה לקולא דבלא הוחזקו לא חיישינן דבדרבנן בעינן למיפסק לקולא ולדברינו אתי שפיר משום דסתמא דתלמודא סברי בעובדא דרבב"ח דמהני טב"ע וע"כ מיירי בלא הוחזקו דהוי רק חששא דרבנן דבחששא דאורייתא לא מהני טב"ע דאין ע"א נאמן באיסורין וע"כ דמיירי בלא הוחזקו א"כ חזינן דסתמא דגמרא סובר כרבי זירא דגם בלא הוחזקו חיישינן מדרבנן ומהני לזה טב"ע ומיירי שידעו שנאבד הגט מרבב"ח רק החשש הוא משני יוב"ש דאז הוי מדרבנן ומהני טב"ע בלא הוחזקו אבל אם לא הי' ידוע שנאבד ממנו הגט דאז בעינן עדות מדאורייתא לא מהני טב"ע:
ובזה א"ש הא דפריך ר"ע לרבה בב"מ (דף כ') דפשיט לי' ממתניתין דכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר היכי פשיט לי' איסורא מממונא וא"ל תרדא שטרי חו"מ תנן וקשה אטו ר"ע לא ידע סיפא דמתניתין דשטרי חליצה ומיאונין תנן דהוי נמי איסורא ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהוי מדרבנן דלא הוחזקו שני יוב"ש הוי סובר ר"ע דאיכא לאפלוגי בין איסור כרת ומיתה לאיסור לאו דבממונא ואיסור לאו כמו חליצה לא חיישינן בלא הוחזקו ובאיסור א"א חיישינן מדרבנן ורבה השיב לו תרדא שטרי חליצה ומיאונין תנן ורבה לטעמי' דסובר ביבמות (ד' קי"ט) ועיין יבמות (ד' פ"ב) דגרסינן רבה] מכדי איסור דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת וכדפרש"י ביבמות דפלוגתייהו היכא דאיכא חשש עצם האיסור ולא הרחקה בעלמא בזה סובר רבה דליכא לאפלוגי בין איסור כרת לאיסור לאו וכיון דבשטר חליצה מהדרינן ולא חיישינן לשני יוב"ש ה"ה באיסור א"א דמ"ש:
ובזה אתי שפיר מה שהקשו התוס' שם ביבמות דקאמר בחד לישנא אפלוגתא דר"א בן מהבאי ורבנן דכולי עלמא סימנין דאורייתא ובחד לישנא דכולי עלמא סימנין דרבנן ופריך להך לישנא דכולי עלמא דאורייתא אמאי אין מעידין אף על פי שיש סימנין בגופו ובכליו ואמאי לא פריך נמי להך לישנא דסימנין דרבנן מהאי דמצאו קשור בכיס וארנקי ואמאי כשר ולפמ"ש אתי שפיר דדוקא אמתניתין קמקשה מברייתא דכיס וארנקי משום דאף אם נימא דברייתא מיירי בלא הוחזקו והוי דרבנן ולהכי מהני סימנין מ"מ תקשה ממתניתין דפדחת לחוד נמי הוי מדרבנן ואפ"ה אין מעידין אבל אברייתא דשומא לא קשה אף אם נימא דכו"ע סימנין דרבנן ופליגי בשומא סימן מובהק דאיכא למימר דאף דסימנין דרבנן ולא מהני במיתה אבל בגט מהני כיס וארנקי משום דהוי רק מדרבנן משום לעז:
והנה הארכנו לבאר בדעת הר"מ ז"ל דבשיירות מצויות ולא הוחזק הוי רק איסור דרבנן אבל היכא דשיירות מצויות והוחזקו הוי חששא דאורייתא שמא מאחר נפל ולא אמרינן היינו הך דאבד היינו הך שנמצא וע"כ מטעם שכתבנו דכיון דאיכא למימר דהגט נדחף ברגלי העוברים שמה חיישינן שמא גט זה אחר הוא ול"ד לשדה שאבד בה קבר שהקבר הראשון בוודאי עדיין הוא בשדה זו ולפ"ז אין לנו מקום להקל בעובדא דידן אלא משום הכרת הבגדים שהכירו בטב"ע הקאפאטע והאקאפעלוש והנה דעת הב"י והיש"ש דלא מהני בבגדים אפילו סימן מובהק ועיין בתשובות נוב"י מה"ק (סי' ל"א) בשם הר"מ ברבי ז"ל שרוצה לומר דאף למ"ד דחיישינן לשאלה זהו דווקא בסימן אבל בטב"ע מודה דלא חיישינן לשאלה משום דטביעת עין הוי כעדות ברורה. וע"ש שדחה דבריו ז"ל דאין חילוק וגם בטב"ע חיישינן לשאלה:
ויש לי להביא ראיה מדברי התוס' יבמות וב"מ שכתבו דלהכי לא מייתי הסוגיא דב"מ מהך ברייתא דמצאו קשור בכיס וארנקי דסימנין דאורייתא משום דאיכא למדחי דמיירי שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע עיי"ש ואפ"ה פריך שם הגמרא בב"מ דניחוש לשאלה גבי כיס וארנקי הרי דגם בטב"ע חיישינן לשאלה (ועיין במהרש"א שם):
אולם הרבה מראשונים ז"ל פסקו דלא חיישינן לשאלה וסמכו על דברי התוס' ביבמות שכתבו דלמסקנא דמשני ואיבע"א כליו בחוורי וסומקי לא חיישינן כלל לשאלה וכ"כ הנמוק"י והסכים לזה הגר"א ז"ל בביאורו והכי משמע וודאי לישנא דהש"ס דקאמר כליו דחיישינן לשאלה ואי חיישינן לשאלה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן משמע וודאי דרק משום דוחק קושיא דמקשה אמ"ד סימנין דאורייתא ממתניתן אעפ"י שיש סימנין בגופו ובכליו והוצרך לשנות גופו דארוך וגוץ דהיינו סימן גרוע ובכליו לא רצה לאוקמי בסימן גרוע דסתם כלי יש בה סימן מעליא והוצרך לומר דחיישינן לשאלה אבל לפי המסקנא דמשני דגם בכליו מיירי בסימן גרוע כגון בחוורי וסומקי אין צריך לומר כלל דלגבי כלים חיישינן לשאלה והב"ח בתשובה שדא בה נרגא דהא בסוגיא דב"מ קאמר מתחילה ואבע"א כליו בחוורי וסומקי ואח"כ פריך ממצא קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה הרי דהך סברא דחיישינן לשאלה קאי גם למסקנא וע"כ דסברא פשוטה היא לחוש לשאלה:
ולפמ"ש הרי"ף ז"ל ביבמות דפסק גבי יצחק ר"ג הוה אזיל מקורטבא לאספמי' ושכיב דפסקינן כרבא דלא חיישינן לתרי יצחק וגבי גט פסק כר"ז דאפילו בלא הוחזקו חיישינן בשיימ"צ לתרי יוב"ש. וכ' הרא"ש בפ' כל הגט דטעמו של הרי"ף ז"ל דדוקא גבי גט פסק לחומרא משום דאפשר בגט צו"מ אבל משום תרתי ליכא למימר דהא איהו צורבא מרבנן הוי ובטב"ע לחוד מהדרינן ואה"נ דבאינש דלאו צו"מ מהדרינן בתרתי דמהני סימנא לדון באבידה ואחר שהגט בידו מהני טב"ע אף למאן דלא הוי צו"מ כמ"ש הר"מ ז"ל:
ובזה א"ש מה שיש לתמוה טובא בהך מילתא דצו"מ מהימן טפי מאינש אחרינא הא לענין איסורין צו"מ שוה לכל אדם וגם רבב"ח דאייתי גיטא בפ"ק דגיטין (דף ה') הוצרך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דבזה כל שליח נאמן משום דמעיקרא מידק דייק ומשום עגונה אקילו בה רבנן אף בשליח דעלמא שאינו צו"מ הא אם לא אמר בפ"נ רק שאמר שהוא שליח הגט או ידעתי לא מהני אף בצו"מ ומדוע בגט שאבד מהימן צו"מ ואחרי כותבי מצאתי גם להגאון בעל בית מאיר שעמד בזה באהע"ז (סימן קל"ב) גם הר"מ ז"ל לא הזכיר כלל הך דינא דצו"מ מהימן בטב"ע גבי גט אבל לפי מה שכתבנו א"ש דהר"מ סובר דבאמת ליכא שום מעלה לצו"מ יותר משאר אדם לענין איסור רק כיון דלענין אבידה מהדרינן לצו"מ (ושם הוא בכלל דרשהו אם רמאי הוא דצו"מ ידעינן דלאו רמאי הוא בלא סימנין] להכי כיון שצריכין להחזיר לו מחמת דין אבידה (ומיירי שיש בו שו"פ) ממילא הוי הגט ביד השליח ונאמן עליו אבל אינש בעלמא דלא מהדרינן לי' מדין אבידה אינו נאמן בשמצאו אחר כיון שאינו בידו ולהכי מספקא לי' להש"ס אי משום סימנא וסימנין דאורייתא ומהדרינן לכל אדם ומהני גם לענין איסור כיון דסימנין דאורייתא או משום טב"ע ולא מהדרינן אלא לצו"מ שצריכין להחזיר מטעם אבידה ואח"כ מהני הכרתו ולהכי לא הביא הר"מ דין דלצו"מ מהדרינן בטב"ע ואינש אחרינא לא מהדרינן דכיון דעיקר החזרה הוא מדין השבת אבידה והא דמהני לענין גיטא הוא ממילא וכבר השמיענו הר"מ ז"ל הך דינא בהלכות גזילה ואבידה דלצו"מ מחזירין ע"י טב"ע ולא שנה לנו כאן אלא דין השנוי במשנה דבסימן בינוני בכלי וטב"ע בגט מהדרינן לכל אדם אף למי שאינו צו"מ אף במצאו אחר וכמו שבארנו:
ונ"ל דזה כוונת הרמב"ן ז"ל בחי' לגיטין אמשנה דמצא בחו"ד וז"ל הא דתנן מצאו בחו"ד אם מכירו כשר ה"ה למכירו בגט עצמו בט"ע דכשר דהא איהו ידע בנפשי' וטב"ע עדיפא אפילו בע"ה טפי מסימנא אלא אורחא דמלתא קתני דלא שכיח טביעותא בגט וקמ"ל דפירות בכלי מהדרינן וסמכינן אסימנא דכלי (היינו טב"ע) והא דאמר רבב"ח ולא ידענא אי משום סימנא אהדרוה נהלי' אי משום טב"ע וש"מ דמהדרינן בי' אבידתא ודווקא לצו"מ דלא משקר בדיבורי' אבל אינש בעלמא לא מהדרינן בי' אבידה דלמא משקר אבל גיטא מה לי צו"מ מה לי שאר אנשי עכ"ל ודבריו ז"ל אין להם ביאור דהא רבב"ח נמי לענין גט קאי ומחלק בין צו"מ לע"ה ומאי מחלק בין אבידה לגט ולפמ"ש זה כוונתו ז"ל שבא לפרש מתניתין שמחזירין הגט בטב"ע דכלי ומיירי שמצאו בעצמו להכי נאמן אפילו לאו צורבא מרבנן ואע"ג דאמרינן דדוקא לצורבא מרבנן מחזירין ע"ז תירץ דגבי רבב"ח החזירו מטעם אבידה ואח"כ מהימן גם לענין גט להכי מחלקינן בין צו"מ לע"ה דלענין אבידה הדין כן כמ"ש אבל הכא במתניתן שמיירי במצאו בעצמו אם הי' לו טב"ע הי' נאמן גם ע"ה כיון שיש לו מגו גם ע"ה מהימן והתם גבי רבב"ח הא מצאו אחר ואין לו נאמנות ואין החזרה רק מטעם אבידה מדין ממון ואח"ז מיהא מהימן ממילא ובאבידה מחלקינן בין ת"ח לע"ה אבל במתניתין שמצאו בעצמו ומכירו בטב"ע אפילו ע"ה נאמן במגו וזה ברור:
אלא שקשה על דברינו אלה מהא דאמרינן בב"מ (דף כ"ח) הוא אומר סימני הגט והיא אומרת סימני הגט ינתן לה ע"ש בגמרא ופסק כן הרמב"ם ז"ל דבעינן סי"מ דנקב יש בו בצא"פ אבל ס"ב לא מהני ואמאי נימא כיון שצריך להחזיר לה הגט מדין אבידה דסימן הבעל לא מהני מידי והוי אח"כ הגט בידה ונאמנת לומר שנתגרשה כמו כל אשה דנקיטא גט בידה וצ"ל דמיירי שהגט אין בו שו"פ דלית בי' דין אבידה ואפשר לומר עוד כיון דסד"ר ומהדרינן רק מטעם דניחא לי' לבעל אבידה כדאמר בש"ס ובשטרות דלא ניחא לי' ללוה לאהדורי למלוה כתב הרא"ש ז"ל דלמ"ד סד"ר צ"ל דחכמים ידעו טעמו של דבר ונ"ל דכוונתו דכאן דכיון דעביד רבנן תקנתא באבידה לא פלוג רבנן בכל עניני אבידה אפי' בשטרות וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו על ב"מ וזהו דווקא בשטרי ממון אבל בגט אשה שעיקרו אינו לממון רק להתגרש לא מהדרינן בסי' בינוני כיון דאין הבעל מודה דהא אמר שממנו נפל ולא ניחא לי' לאהדורי לא עביד תקנתא כיון דלא ניחא לי' ודווקא במתניתין דמביא גט ואבד ממנו דאין הבעל כאן ולא ידעינן דלא ניחא לי' בזה מהדרינן לכללא דלענין לצור עפ"י צלוחיתו בעינן למיהדר בסימן בינוני ולהכי בנמצא בחפיסה ודלוסקמא מהני אח"כ הטב"ע בגט כמ"ש בדעת הר"מ ז"ל אבל בש"ס (בדף כ"ח) שהבעל אומר ממנו נפל ולא ניחא לבעל דלהדרי' לדידה לא עביד רבנן תקנתא בגט ולהכי כתב הר"מ ז"ל דבעינן נקב בצד אות פלוני:
והא דאמרינן (בדף י"ח) גבי מצא גט אשה בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ומשנינן כגון דקאמר נקב יש בצא"פ ולא מהני ס"ב אע"ג דבעינן למיהדר לה מטעם אבידה וגם הבעל אינו מעכב דהא מודה נראה לי דהר"מ לא יפרש כפי' התוס' שמודה שמכבר נתנו לה וממנה נפל דבזה הי' מועיל סי' בינוני דידה כיון שצריך להחזיר לה מדין אבידה רק דמיירי שמודה שרוצה ליתן לה עכשיו וממנו נפל ורוצה ליתן לה ולהכי בעינן סימן מובהק כי היכא דלא ניחוש ליוב"ש אחר והבעל והאשה גופא אינם יודעים אם זה הגט שלו ובאיסור לא מהני ס"ב להכי בעינן ס"מ אבל אם אומר שכבר נתן לה והיא אומרת ס"ב נמי מהני כיון שמודה שממנה נפל וניחא ליה לבעל להחזיר לה מדין אבידה וכשמחזירין לה מדין אבידה והיא יודעת שכבר נתגרשה בו היא נאמנת אחרי שהוחזר לה הגט:
ועוד נ"ל דהדברים נכונים בלא"ה דאף שכתבנו דגבי השליח אם נאבד ממנו והוא נותן סימן בעינן להחזיר לו ע"י סימן מדין אבידה ואחר שהוא בידו אם מכיר אותו בטב"ע שהוא שלו נאמן זהו דווקא בשליח שאומר שמכיר הגט ששלו הוא ואחר שהוא בידו נאמן לומר שזה הגט שלו הוא שנאבד ממנו ומגרשה בו אבל אם האשה אומרת שנאבד ממנה אף אם נחזיר לה מדין אבידה לצור ע"פ צלוחיתה בסי' בינוני אפ"ה אינה נאמנת לומר אח"כ שנתגרשה וממנה נפל ואף שאחר החזרה הוא בידה מ"מ כיון שהיא אינה אומרת שמכרת אותו בטב"ע שזהו שנתגרשה בו ונאבד ממנה רק שאומרת ס"ב ובסימן לא מחזקינן לה שממנה נפל לענין איסור מאי אמרת הואיל והגט בידה נאמנת לומר שנתגרשה ז"א דהא אינה אומרת שבגט זה נתגרשה דהא אינה מכרת הגט (וסימן לא מהני לענין איסור) רק שאנו רוצים להאמין לה שנתגרשה בגט והיא גרושה ע"י גט זה או ע"י גט אחר הא לענין זה לא שייך לחזק נאמנותה מחמת שהגט בידה כיון דאינה אומרת שבגט זה דווקא נתגרשה ודווקא גבי שליח שנמסר בידו הגט מדין אבידה ואחר שהוא בידו מאמינין לו מה שאומר שמכיר הגט שזהו שאבד א"ש דכיון שהוא בידו נאמן לומר שהוא שלו אבל באשה שאינה מכרת הגט רק שאומרת ס"ב וס"ב לא מהני לענין איסור אף שמחזירין לה מדין אבידה אינו מועיל להחזיקה לגרושה אף שהגט בידה דהא אינה יודעת שזה הגט שנתגרשה בו רק שאומרת שנתגרשה בגט ומה שגט זה בידה אינה ראי' שנתגרשה בגט כלל דלענין איסור סימנין לאו דאורייתא ולהכי א"ש מה דמשני דבזמן שהבעל מודה דקאמרה נקב יש בצא"פ ולא סגי בס"ב ואין ה"נ אם היתה נותנת ס"ב ואומרת שהיא מכרת בטב"ע נמי מתירין אותה להנשא מה"ט דכיון שמחזירין לה מדין אבידה ע"י הסימן נאמנת לומר שזה הגט שלה ובו נתגרשה אבל עכשיו שאינה מכרת אותו בטב"ע מאי מהני מה שמחזירין לה הגט והוא בידה הואיל ואינה אומרת שבו נתגרשה רק שאומרת שנתגרשה ואינה יודעת אם בגט זה אם בגט אחר דהא הסימן בינוני אין בו כח וראי' שבגט זה נתגרשה דסימנין לאו דאורייתא לענין איסור:
ומיושב נמי מה שקשה לפי דברינו בהא דקאמר בב"מ וביבמות מצא קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה ומאי קושיא הא לענין ממון לא חיישינן לשאלה כדתנן מצא כלי ולפניו פירות וכיון דצריך להחזיר לו הגט ע"י סימן אי סימנין דאורייתא [ומהני נמי לענין איסור] וליכא רק חשש שאלה א"כ הא בעינן למימר כאן שהוצרכנו להחזיר לו הגט מדין אבידה דבדין אבידה לא חיישינן לשאלה ממילא הוי אח"כ בידו ונאמן שלא השאיל לאחר וכמ"ש בדעת הר"מ ז"ל. ולשיטת הריטב"א א"ש שכתב דחיישינן לשאלה אף באומר שלא השאיל לאחר שמא שכח אבל לדברי המהרש"א שכתב דבמצאו בעצמו לא חיישינן לשאלה כיון שהוא נאמן ואומר שלא השאיל לאחר א"כ קשה במצאו אחר נמי לא ניחוש לשאלה כיון שצריכין להחזיר לו מדין אבידה ממילא נאמן לומר שלא השאיל לאחר. וצ"ל כמ"ש דלא מהני מה שמחזירין לו מדין אבידה והוא אח"כ בידו אלא היכא שיכול לומר שיודע שזה הגט שנאבד ממנו:
אבל אם אינו אומר שמכירו שזהו שנאבד ממנו לא מהני מה שהוא בידו ולא מהימן ג"כ לומר שלא השאיל לאחר:
הנה הארכנו לבאר שאין ראי' מדברי הר"מ ז"ל שסובר דחיישינן לשאלה ממה שהצריך במצאו בחו"ד טב"ע בארכו ורחבו של גט ולא סגי בסימן שבכלי והנה בנהרג זה הכירו כל פרצוף פניו שהי' ניכר רק שהספק אם נהרג קודם ג"י או תוך ג"י ולדעת הריטב"א שהביא הנמ"י דחששא דהשתנות פניו אחר ג"י הוא דרבנן וכיון דהוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא ניתרת ע"י הכרת פנים יש לסמוך אהכרת בגדים כיון דאיכא תרי לישנא בגמרא אי חיישינן לשאלה ואיפלגי רבוותא בזה בדרבנן סמכינן להקל דלא חיישינן לשאלה וכן ראיתי להגאון שא"ר ז"ל בתשובותיו החדשות שסמך להקל במשאל"ס היכא דאיכא הכרת בגדים מה"ט דמים שאל"ס דרבנן סמכינן אהך לישנא דלא חיישינן לשאלה:
וה"נ נוכל לסמוך אדעת הריטב"א דחששא דג"י הוי דרבנן ולא חיישינן לשאלה היכא דהותרה מה"ת בלאו הכי כנלע"ד:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |