ספר האגור/הלכות ברכת הפירות
|
< הקודם · הבא > |
- הלכות ברכות הפירות
(רסו) על הגרעינין או הפירות כתב הר"ר יונה שמברכין עליו בורא פרי העץ וכ"כ הרא"ש ובלבד שלא יהיו מרים וכ"מ המרדכי וכן ר"י א"ז. והרשב"א כתב שאין מברכין עליהם בורא פרי העץ:
(רסז) פתח בדשכרא וסיים בדחמרא פתח ואמר בא"י כדי לגמור שהכל נהיה בדברו. וכיון שהגיע למלך העולם נזכר שהוא יין ואומר בפה"ג לקולא עבדינן ולא מהדרינן ליה. ור"י פסק לחומרא שמחזירים אותו. ומיהו אומר הרב מאיבר"א דאם היה יודע בטוב מהו כגון שהיה יודע שהוא יין ונטעה בדבורו ואמר בורא פרי העץ תחת פרי הגפן דבתוך כדי דבור יכול לחזור בו ויצא אחר שהיה יודע בטוב שהוא יין מרדכי פ"ק דברכות:
(רסח) שמן זית מברכין עליו בפ"ה ומוקי ליה בחושש בגרונו והר' יוסף פי' לאו דוקא חושש בגרונו ה"ה נמי אם נתן שמן הרבה לתוך אנגרון מברך עליו בפ"ה שהרי נהנה ממנו ובה"ג כתבו שאין לברך עליו אא"כ כייב ליה חנכי פי' כואבים לו השנים דמתכוון לרפואה ונהנה מיניה. וכ"כ מהר"ם. וכ"כ הרמב"ם אם שתה אותו לבדו או שלא חשש בגרונו מברך עליו שהכל. ואינו נראה מה שכתב הרמב"ם שאם שתהו לבדו שיברך עליו שהכל דקאמר בגמרא אי דשתייה בעיניה אזוקי מזיק ליה פי' ולא יברך כלל לה"ט. ונראין הדברים אם שותה אדם משקה לרפואה אם המשקים רעים דלית ליה הנאה לא בריך ואי אית ליה הנאה מיניה לבד הרפואה חייב מרדכי פ"ו דברכות:
(רסט) השיב גדול הדור מהרר"י מולן על יין מזוג לענין בפה"ג אע"ג דבעלמא פסק ר"ת דטעם כעקר דאוריי' אפי' לקולא מ"מ לענין ברכה הוכיח ר"ת בחולין דחד בשיתא בטיל דלא חשיב טעמא לענין ברכה ואי הוה יותר מחד בשיתא הולכין אחר הטעם אי רגילי אנשי למשתיה במקום יין מברך ע"כ:
(רע) על הקפריסין שהן גדילין על הצלף. ה"ג ורב אלפס כתבו שמברכין בפ"ה. והראב"ד כתב בורא פרי העץ. וכן הרא"ש וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא מברכין עלייהו ב"פ האדמה לה"ט:
(רעא) מסמר של גרופלי אין מברכין עליו ביבש אבל עץ קנמון מברכין עליו ב"פ האדמה ועל הצוקרו ואגוז מוסקט ב"פ העץ מרדכי ברכות:
(רעב) על הצוקרו כתב בה"ג בורא פרי העץ ולולי הקבלה היה נראה בורא פרי האדמה סמ"ק:
(רעג) על פלפל וזנגביל יבשים אין מברכין עליהם. וי"א בזנגביל הלח ב"פ האדמה. וכ"כ ה"ג:
(רעד) דבש שזב מהתמרים שהכל ודוקא שערב עמו מים אבל אם הוא בעין ב"פ העץ. והר"ר אפרים לא חלק. והרמב"ם כתב דבש תמרים שהכל לה"ט. דובשא דתמרים מברכין עליה שהכל וכגון שנתנו בו מים ומיהו בלבדו מברכין ב"פ העץ. וה"ג ור"י ז"ל כתבו דאפילו לבדו מברכין עליהן שהכל. עכ"ל ר"י א"ז:
(רעה) סופי ענבים שאינן מתבשלי' לעולם משקין היוצא מהם כשאר מי פירות ומהר"ם כתב מברכים עליהם. ועל היוצא ממנו שהכל ונ"ל שמברכין עליו ב"פ (העץ) [האדמה][1] כמו על הבוסר:
(רעו) אם בשל פרי ויצא טעם הפרי במים כתב הרשב"א שמברכין עליו שהכל והרא"ש פיר' שמברכין עליו ב"פ העץ. ואני המחבר קבלתי מרבותי שבכל מקום שמחלוקת יש בברכות הלך אחר המקל מאחר שעל הכל שאמר שהכל נהיה בדברו יצא:
(רעז) רב אלפס כתב שאחר מים מברכים והר"ר יהודה או' שאין מברכין. א"ז:
(רעח) בני חוצה לארץ חותמין על הארץ ועל הפירות ובני א"י על הארץ ועל פירותיה. ועל היין חותמים על הארץ ועל פרי הגפן ודלא כאות' שחותמין על הגפן ועל פרי הגפן לה"ט נוסחא דראבי"ה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה תורת חיים ומזון שהוצאתנו מארץ מצרים רחם ה' על וגומר מרדכי. ורבינו ישעיה כתבו חותמין על הארץ ועל פרי הגפן אחר היין. ור"ח חותם על כולם על הארץ ועל הפרי וכן רב אלפס וכן ר"י א"ז. ורש"י כתב על הפירות על הארץ ועל פרי העץ על היין על הארץ ועל פרי הגפן. והנכון כדברי רבינו ישעיה ור"ח. משבה"ל. ורב האי גאון כתב מי שאוכל מזונות ותמרים ורימונים ושתה יין צריך לברך ג' ברכות בברכה אחרונה וא"ת יברך ברכה אחת ויסיים בשלשתן הלכה רווחא היא דאין חותמין בשתים. וכן מצאתי בשם מהר"ם אך ר"ח כתב דמברך על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פ"ה ועל תנובת השדה וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פ"ה כי הארץ מוצאת הכל וכ"כ ר"י א"ז משבה"ל:
(רעט) מהר"ם כתב ערמונים וחבושים כיון שאין דרכן לאוכלן חיין כשהן חיים שהכל מבושלין בורא פרי העץ וכ"כ ר"י א"ז. וכ"כ המרדכי. וערמונים וחבושים שלנו אינן כן אלא ראוים חיים ומבושלים:
(רפ) אגוז המטוגן בדבש ב"פ העץ. וכן השיב רש"י וה"ר ישעיה וכן ר"י א"ז. וכן על צוקארו כתב ר"י א"ז שמברכין עליו ב"פ העץ. וי"א כיון שאם בשלם בלי דבש משתנים לגריעותא אם כן הוי דבש עיקר ומברכין עליהן שהכל ולא נהירא. ולי המחוקק נראה שזה עיקר וראוי לברך עליהם שהכל:
(רפא) על יין מבושל כתב בעל הדברות בשם ר' אבן גיאת שאין מברכין עליו בפה"ג אפי' נתבשל מעט וכן מצאתי שהשיב ר"י הגדול להר"ר יקותיאל דמברכין עליו שהכל וכן השיב רב פלטוי. ור' ישעיה כתב דמברכין עליו בפה"ג. כדאיתא בירושלמי שיוצאין בו חובת ארבע כוסות והרבה ראיות אחרות. משבה"ל. וכ"כ הר"י א"ז. והעולם נוהג לברך עליו בפה"ג ועל (הבוס') [הצוקרו][2] כתב בה"ג ב"פ העץ. והרמב"ם כתב כך הגאונים כתבו ב"פ האדמה וי"א בפה"ע. ואני אומר שאין זה פרי ומברכי' עליו שהכל ואפשר להשיב על דבריו:
(רפב) אומר ר"ת כי התותי' הגדלי' בסנה מברכי' עליהם בפה"ע וכ"כ מהר"ם והר"ר יוסף והרא"ש כתבו שמברכים עליהם ב"פ האדמה וכן ראבי"ה. והר"ר מנוח הביא ראיה מן הירושלמי דמברכים על כל מיני אטד ב"פ האדמה וכן על תותים טריזא"ש בוכו"נאו. מרדכי פרק ה' דברכות:
(רפג) לשון א"ז תומי וכרתי וכיוצא בהן שטובי' חיים יותר ממבושלין אומר רב אלפ' דבין חיין ובין מבושלין בפ"ה ונראין דבריו והר' יהוד' כתב דכשהן מבושלין מברך עליהם שהכל. וצ' עיון כי הטורים לא כתבו כן בשם רב אלפס כאשר תראה אחרי כן:
(רפד) אי חנקתיה אומצא ושותה מים אין מברכין לא לפניו ולא לאחריו ודלא כרב עמרם שכתב שמברך לאחריו. וכן הרמב"ם כתב שלא לברך לא לפניו ולא לאחריו:
(רפה) ועל המורדכא המרוקחת בדבש והוא מרקחת נעשה מוורדים או ממיני עשבים נראה לי שיש לברך עליו שהכל אלא שחברי חולקין עלי ואומרים שהדבש הוא תפל ולדבריהם יש לברך עליהם בפ"ה והנני מבטל דעתי מפני דעתם. לה"ט:
(רפו) תומי וכרתי כתבו התוס' כשהם חיים בפ"ה ולאחר בשול שהכל ורב אלפס כתב כשהם חיין שהכל וכשהן מבושלין ב"פ האדמה וכן נהגו הגאונים:
(רפז) כתב רב האי ז"ל גרגלידי דליפתא מבושלי' או כבושים בחרדל או בחומץ בפ"ה. חיין שהכל. וכ"כ בעל ה"ג ויש מן הגאונים שכתבו להיפך וקצת נר' כדברי רב האי ז"ל:
(רפח) חמשת מיני דגן אם אכלן בעין לא שלא מבושלים אינן חשובי' לקבוע להן ברכה ומברכים לפניהן שהכל ואחריהן כתב בה"ג בורא נפשות רבות. וכ"כ הרמב"ם. והתוס' מסופקין אם היא בורא נפשות רבות או מעין ג' ולכן כתבו שיש להזהר שלא לאכלן חיין או שלוקות בעינייהו אלא בתוך הסעודה שאם אדם מסופק בברכה ראשונה יברך מספק שהכל שעל הכל שאמר שהכל יצא. אבל בברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה לה"ט. וכ"כ המרדכי:
(רפט) על פת דוחן כתב רב אלפס שהכל וכן הרמב"ם וה"ג כתבו ב"פ האדמה. והרא"ש כתב תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות וכ"כ גאון:
(רצ) תוריתא דנהמא תואר של לחם כלומר צריך שיהיה בו מראה של לחם כלומר שלא נימוח לגמרי וניכר וידוע שהוא לחם והכי קיימא לן כרבא וכרב ששת דמברכין המוציא וברכת המזון על פירורין שאין בהן כזית כגון דאיכא תוריתא דנהמא:
(רצא) ונראה כשנותנים פת במים כלומר פירורים והמים מתלבני' מחמת הפירורין אזיל ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל ר' דוד ממגנצא ללבן פירורי' בלילה כדי לאוכלן בשחרית בלי ברכת המזון ובלי המוציא מרדכי:
(רצב) כשנותנין קמח בתוך פולין או עדשים או כרישין או לתוך שקדים שעושין לחולה אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מיני מזונות וטוב להחמיר ולגומעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא ופטור ממה נפשך מרדכי. ומיהו אותן נילי"ש דקים הרבה ולא הוי אלא גובלא בעלמא ויש להסתפק אם יש לברך המוציא או בורא מיני מזונות. ור"י נהג שלא לאוכלן כי אם בתוך הסעודה לברך על פת תחלה כדי לפוטרם מברכה שהיה מסופק. ואותם פרטא"ש ורוש"לייש חייבין בחלה ובהמוציא הואיל ואית להו תוריתא דנהמא. וכ' מהר"ם דר"י מפארי"ז לא היה רגיל לאכול פרטא"ש ורוש"לייש כי אם בתוך הסעודה שלא היה ברור לו אם יש להם תוריתא דנהמא:
(רצג) כתב הרמב"ם כל הברכות כולם אי נסתפק לו אם ברך אם לא אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף מפני שהם מדברי סופרים. ונראה דוקא ראשונה היא מדרבנן אבל אחרונה מעין ג' דאורייתא דמסמיך ליה אקראי וכן יראה מדברי ה"ג ל"הט:
(רצד) מטעמת התבשיל אין נ' לברך עד רביעית לכאורה משמע אפי' היה בולע וכ"כ הרמב"ם אבל ר"ח פירש דווקא בטועם ופולט:
(רצה) בירושלמי משמע דעל בריה כמו על גרגיר של ענב או של רמון שמברכין אחריו אפי' שהוא פחות מכזית. מה"ט. וכ"כ מהר"ם בשם הירושלמי והתוספות מספקין בו. לכן יש להזהר שלא לאכול בריה כי אם פחותה מכזית או יותר מרביעית כדי שלא להכנס בספיקא:
(רצו) האוכל פחות מכזית משבעת המינין שאינו יכול לברך אחריו ברכה מעין שלש כתב ר"י שיש לברך בורא נפשות רבות וכתב הרא"ש ולא נהירא וכן יראה מדברי הרמב"ם יש להסתפק אם יש לברך על פחות מכשיעור מז' המינין לאחריו בורא נפשות רבות ומסקנ' דאין לברך כלל אחריו:
(רצז) ועל היין ושאר משקים מסופק ר"י אם מברך אחריו אפילו בכזית. או שמא דוקא בכביצה וטוב ליזהר לשתות או פחות מכזית או יותר מכביצה:
(רצח) היו לפניו מינין הרבה ר"י אומר אם יש בהם מז' המינין מברך עליו וחכ"א על איזה שירצה לברך ומוקמינן ליה כשברכותיהן שוות ר' יהודה אומר כיון שברכותיהן שוות וא' נפטר בברכת חברו מין ז' עדיף אבל אם אין ברכותיהן שוות וצריך לברך על שניהם על איזה מהן שירצה יברך תחלה ואח"כ יברך על השניה אפי' אם היה האחד מהן חביב יכול לברך על האחד תחלה. לה"ט והר"ר ישעיה והר' שמואל בר חפני גאון פסקו כר' יהודה. ורב שמואל בן חפני כתב כבר הודיענו ה' ברכות הן לפני המאכל ומקצתן מוקדמות לקצתן בהזדמן כולן לפניו. ברכת המוציא קודם לברכת בורא מ"מ. בורא מיני מזונות קודמת לפרי העץ. ופרי העץ קודמת לפרי האדמה והאדמה קודמת לשהכל משב"הל. ורב האי גאון ורש"י פסקו הלכה כרבנן. אבל ה"ג פסקו דבכל פעם ב"פ העץ קודם לברכת האדמה וכן פסק רא"ם בספר יראים מרדכי. ובסמ"ק כתב בשאין ברכותיהן שוות צריך להקדים החביב. והרא"ש כתב כסברא ראשונה מלה"ט מספר א"ז כל היכא שאין ברכותיהן שוות מברך על זה וחוזר ומברך על זה וכגון שאין אחד מהן עיקר. אבל אם היה אחד מהן עיקר שבשבילו מתחיל האכילה מברך על עיקר כדתניא היו לפניו צנון וזית מברך על הצנון ופטור על הזית בד"א בזמן שהיה הצנון עיקר וחביב. אבל אם הצנון עיקר ולא חביב מברך על הזית וחוזר ומברך על הצנון ואפושי בברכות עדיף דאין להפקיע הברכות כל כי האי גוונא עכ"ל:
(רצט) ראיתי כתוב שברכת ב"פ העץ קודמת לברכת ב"פ האדמה אבל הרא"ש כתב שהן שוות ועל אי זה מהן שירצה יברך תחלה:
(ש) ירושלמי פת נקיה טמא ופת קיבר טהור מברך על אי זה מהם שירצה ואם פת אינו יהודי נקי וחביב ושל ישר' אינו חביב על איזה שירצה יברך אם אינו נזהר מפת של עובדי כוכבים. אבל השר מקוצי צוה לסלק הפת לבן של עובדי כוכבים מעל השלחן עד לאחר ברכת המוציא מרדכי ברכות:
(שא) כתוב בסמ"ק אם יש בני אדם שישבו או הסיבו יחד על היין בזמן הזה כל אחד מברך לעצמו שאין אנו רגילין עתה לקבוע עצמינו על היין. ונ"ל שאין חלוק האידנא בין מעיקרא. מרדכי:
- ↑ ע"פ דף התיקונים
- ↑ ע"פ דף התיקונים