משנה למלך/כלי המקדש/ו

משנה למלך ‏ כלי המקדש ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

י

ומהו קרבן העצים וכו' ויום שיגיע לבני משפחה זו וכו'. אפי' יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה וכו'. ואני מסתפק בזה אם המנהג הזה משעה שהתנדב אותם נאסר בהספד כו' אף קודם שיעלה אותם למזבח ומפשט דברי רבינו הכי מוכח מדלא קאמר אפילו יחיד שהעלה עצים ונקט הדין בנדבה ולא בנדר משום דבנדבה הרי התפיס אותם בקדושה ומש"ה נהגו לעשות אותו י"ט אבל בנדר אין כאן שום מעשה כלל עד שיביאם ליד הגזבר ומ"מ הדבר קשה בעיני דמשום הנדבה יעשו אותו י"ט דבשלמא בהקטרה מצינו כיוצא בזה דהא קי"ל דערב פסח אסור במלאכה מדינא לפי שהוא זמן שמקטירים כל ישראל את קרבנותיהם וראיתי לתוס' ריש פ"ד דפסחים (דף נ') שכתבו בשם הירושלמי דאף יחיד ביום שמביא קרבן אסור במלאכה והקשו בירושלמי א"כ ערב פסח יהא אסור כל היום כמו יחיד שמביא קרבן ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות ע"כ. ותו אמרינן התם בירושלמי רבי אבהו בעי אמר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלן מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן אמר ר"י פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח עולה שהקריבוה בשחרית עולה היא ע"כ. הרי מכל זה מבואר שמה שהיו עושים י"ט הוא בשביל ההקרבה ואולי נאמר שדברי רבינו לאו דוקא ומ"ש אפי' יחיד שהתנדב רוצה לומר שהתנדב והעלה על גבי המזבח וכל עצמו של רבינו לא בא ללמדנו אלא דאפי' עצים חשיבי קרבן וכדאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ') ומש"ה אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה וכל שכן המקריב קרבן ממש ונראה דקרבן העצים שהיה להם כמו י"ט לא היה הטעם משום שהיו מתנדבים להביא עצים אלא מפני שהיו מקריבים אותו היום עולות נדבה וכמ"ש רבינו ומש"ה היה להם כמו י"ט אבל מטעמא דהיו מתנדבים להביא עצים לא היה נעשה להם י"ט מתרי טעמי חדא שהרי כבר כתבנו שהעיקר הוא ההקרבה ואלו שהיו יוצאים ליערים להביא עצים מאן אמר לן שבאותו היום היו מביאים אותם ומעלים אותם על המערכה ועוד דאף דנימא שבאותו היום עצמו היו מביאים העצים ומעלים אותם על המזבח אפ"ה לא יתחייב משום זה לעשותו י"ט דאלת"ה א"כ כל יום ויום שהיו מעלים מאותם העצים יעשו אותו י"ט וזה לא אמרה אדם מעולם וטעמא דמילתא אף דקי"ל דיחיד המעלה עצים חשיב כמו קרבן דעושה אותו היום כמו י"ט הכא שאני משום דע"כ אלו שהיו מתנדבים להביא עצים למערכה ע"כ מיירי שהיו מוסרים אותם לציבור דאי לא לא מהני לפי שכמו שהתמידין צריכים שיהיו משל ציבור הכי נמי עצים שהרי אפי' יחיד שהתנדב להביא קרבן צריך שהעצים יבאו משל ציבור וכדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף כ"א וכ"ב) ואף שבתלמודא דידן פ"ד דתעניות (דף כ"ח) כשהביאו ברייתא זו דזמן עצי כהנים לא הוזכר שם שהיו מוסרים אותו לציבור אלא אמרו סתמא ועמדו אלו והתנדבו משלהם מ"מ הדבר מוכרח מצד עצמו שהיו מוסרים אותה לציבור ובירושלמי ריש פ"ד דשקלים ובפ"ד דתעניות הלכה ו' הביאו ברייתא זו ואמרו בפירוש ועמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לציבור ע"כ. ועוד היה רוצה רבי אחא שם לומר דברייתא זו דקתני דמהני מסירה לציבור רבי יוסי היא דאית ליה אף הרוצה מתנדב שומר חנם אבל חכמים דפליגי התם הכא נמי לא מהני וכבר הובא מחלוקת זה דרבי יוסי וחכמים סוף פ"ב דמציעא ותירצו בירושלמי דע"כ לא נחלקו רבי יוסי וחכמים אלא בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור ע"כ ומ"מ לכ"ע בעינן מסירה לציבור וכמ"ש רבינו בפ"ח מהלכות כלי המקדש דין ז' וז"ל וכן כלי שרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרים ע"כ הרי דלכ"ע בלתי מסירה לציבור לא מהני ומה שיש לשאת ולתת בדינים אלו כבר הארכתי בספר רביעי סימן ס"ד (תמצאנו בהלכות שקלים יע"ש באורך) וא"כ כיון שהיו מוסרים אותם לציבור נמצא דבשעה שהיו מעלים אותם על המזבח לא היה משלהם כי אם משל ציבור ומש"ה לא היו עושים י"ט בזמן הקרבת העצים ומה שהיו עושים י"ט באותם הימים הוא משום עולות נדבה שהיו מקריבים באותם הימים. ומ"ש רבינו אפילו יחיד כו' לא מיירי בדמסר לציבור אלא הכוונה היא שהתנדב עצים משלו דע"כ לא בעינן שיהיו משל ציבור אלא במה שהוא צורך למזבח אבל כל שיש צורך במערכה יכול להתנדב להביא עצים כמו כל קרבן נדבה וכמ"ש רבינו ריש פי"ד ופי"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י"ג יע"ש ואלו שהיו מקריבים עצים משל עצמן היו עושין אותו י"ט כמו שהוא הדין במקריב קרבנות. וי"ל בדברי רבינו הללו דבכל החלוקות דהיינו זמן קרבן העצים שהיו מקריבים קרבן ובמקריב עצים כתב דמה שהיו אסורים בעשיית מלאכה הוא מנהג משמע דאית ליה דאפילו איסורא דרבנן ליכא והנה התוס' בריש פרק מקום שנהגו כתבו דמהירושלמי משמע דאיסור עשיית מלאכה הוא מדאורייתא והר"ן בריש פ' מקום שנהגו כתב ואפשר דמדרבנן הוא אלא דאסמכו לה אקראי יע"ש ועיין בחידושי הרא"ם במצות ל"ת לסמ"ג סי' ע"ה ד"ה דא"כ יע"ש ומ"מ לדברי הכל אינו מנהג לבד אלא איסורא נמי איכא. ורבינו בפ"ח מהלכות יו"ט דין י"ז כתב דהעושה מלאכה בערב פסח דמנדין אותו מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן והוא הטעם הנאמר בירושלמי וכמ"ש שם ה"ה ומבואר הוא דאיסור המלאכה אחר חצות אינו תלוי במנהג אלא אסור מן הדין וא"כ איך כתב כאן שאיסור עשיית המלאכה הוא מנהג ואולי ס"ל לרבינו דדוקא פסח וחגיגה שהוא כולל לכל ישראל אסרו חכמים במלאכה אבל יחיד המביא קרבן לא אסרו אלא שישראל נהגו כן וכעת לא ידעתי מנין חילוק זה. עוד אני תמיה במ"ש דזמן עצי הכהנים מה שאסורים בהספד ובתענית הוא מנהג ולא מן הדין דהא בפ"ק דתעניות אמרינן א"ר אלעזר בן צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו הוא ע"כ ואי אמרת דאיסור התענית אינו אלא מנהג איך יתכן שנדחה התענית שהוא תקנת חכמים מפני המנהג ובפ"ג דעירובין (דף מ"א) למ"ד דהמתענה בערב שבת דאינו משלים הקשו מהך עובדא ואמרו טעמא די"ט הא ערב יו"ט משלימין ותירצו שאני י"ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות ע"כ הרי מהך סוגיא מוכח בהדיא דאיסור התענית אינו מנהג לבד אלא איסורא דרבנן איכא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שמדברי הירושלמי ריש פרק מקום שנהגו נראה דביום שהיה מביא קרבן מלבד שאסור במלאכה אסור ג"כ בהספד ובתענית וכן הוא בירושלמי פ"ב דחגיגה הלכה ד' ויראה שזו היא כוונת המשנה בפ"ב דחגיגה (דף י"ז) דתנן ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת כו' ומותרים בהספד ובתענית ע"כ ולא נתבאר מהיכא תיתי שיהיו אסורים בהספד ובתענית ולפי דברי הירושלמי שכתבנו ניחא שכיון שהיו מביאין קרבנות באותו היום היו אסורים בהספד ובתענית אלא שהתירו הכל שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת. ובגמרא התם (דף י"ח) רמינן אמתני' דהא איתמר מעשה ומת אלכסא בלוד נכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר"ט מפני שיו"ט של עצרת היה כו' ותירצו לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות אחר שבת כאן ביו"ט שחל להיות בשבת הרי דס"ל לר"ט דהיכא דחל יו"ט אחר השבת דאסור בהספד ובתענית ולא מצאתי שום טעם לזה כי אם מפני שהיה יום הבאת קרבנות ואסור בהספד ובתענית ואע"ג דר"ט לא היה בזמן הבית כי אם אחר החורבן מכל מקום סבירא ליה לרבי טרפון דכיון שנאסר בזמן הקרבן אסור לעולם וכ"כ התוס' בריש פ"ד דפסחים גבי איסור מלאכה בערב פסח וז"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם וכ"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל שם. ומכאן אני תמיה על הרז"ה שכתב דכיון דטעם איסור המלאכה בערב פסח אינו אלא מטעם הקרבן אינו אסור כי אם בזמן הבית אבל בזמן הזה שרי שהרי מדברי רבי טרפון הללו מוכח דכיון דנאסר בהספד ובתענית משום הקרבן אסור לעולם וצ"ע. ודע שיום טבוח כשם שאסור בהספד ובתענית כך אסור בעשיית מלאכה שכבר הוכחנו מדברי הירושלמי שבכל יום שהיה בו הקרבת קרבן אסור בעשיית מלאכה. שוב ראיתי הדבר מפורש לתוס' בפ"ב דחגיגה (דף י"ז) ד"ה אלא לאו לתשלומין שהביאו מן הירושלמי שיום טבוח אסור בעשיית מלאכה וכתבו בסוף דבריהם אף תלמוד שלנו לא פליג בהא דמדרבנן מיהא מיתסר יום טבוח ע"כ. וא"ת לפי זה אמאי לא תנן במתניתין דהיכא דחל יום טבוח באחד בשבת שיהיה מותר בעשיית מלאכה מפני הצדוקין הן אמת דלפי דברי התוס' דריש פרק מקום שנהגו שכתבו דמן הירושלמי נראה דמן התורה מיתסר בעשיית מלאכה ניחא דדוקא איסור של דבריהם רצו לעקור מפני הצדוקין אבל איסור התורה לא ואף שגדול כוחם של רבותינו אפילו לעקור דבר מן התורה היינו דוקא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה לא. ונראה דאף לסברת הר"ן דאית ליה דאף הירושלמי מודה דאינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מדרבנן והתוס' ג"כ מודים דתלמודא דידן ס"ל דלא מיתסר כי אם מדבריהם וכמו שכתבנו דבריהם ומוכרח מן הסוגיא דקאמר ה"א מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומי עצרת אסור בעשיית מלאכה קמ"ל מ"מ נראה דטעמא דלא תנן במתניתין דמותרים בעשיית מלאכה הוא משום דאפשר דחכמים לא רצו לעקור יום טבוח מכל דיניו אלא הניחו מקצת לעשות היכר ליום שהוא יום הקרבת קרבן והניחו אותו באיסור עשיית מלאכה והתירו ההספד והתענית מפני הצדוקין. ודע שלפי מה שכתבנו איסור ההספד והתענית ואיסור עשיית מלאכה ביום הקרבן אחד הוא ולפי זה נראה דערב פסח אסור בהספד ובתענית משום הקרבן דלא גרע ערב פסח מיום טבוח ולא מצאתי דין זה. ואע"ג דבלאו הכי מראש חדש ניסן עד אחר המועד אין מתענין בו ואין מספידין בו מהטעם שכתוב במסכת סופרים מ"מ ע"כ תלמודא דידן לא ס"ל הך דמ"ס דהא בפ"ו דמנחות (דף ס"ה) אמרינן ת"ר אילין יומיא דלא להתענאה בהון מריש ירחא דניסן איתוקם תמידא דלא להתענאה בה ומשמע דדוקא תענית אסור אבל בהספד שרי ולפי מ"ס אף בהספד אסורים ואע"ג דרש"י שם גריס דלא למיספד מ"מ כבר כתבו שם התוס' דעיקר הגירסא היא דלא להתענאה ואף לפי גירסת רש"י הדבר מוכרח דש"ס דילן לא ס"ל הא דמ"ס מדאיצטריכו לטעמא דאיתוקם תמידא וכמבואר וא"כ נהי דלא ס"ל הך דמ"ס מ"מ היה להם לאסור בע"פ תענית והספד דומיא דיום טבוח. וכ"ת הכי נמי הא ליתא דהא בפ"ב דתעניות (דף י"ז) אמרינן אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד למה לי עד סוף לימא עד המועד ומועד גופיה יו"ט הוא ואסור. ואם איתא דע"פ אסור בהספד ותענית היה לו להקשות לימא עד ע"פ וע"פ ופסח יו"ט הוא. ומיהו לזה יש לדחות ולעולם דאסור בהספד ובתענית אבל מ"מ אינו אסור אלא מחצות היום ולמעלה שהוא זמן הקרבת הקרבן ומש"ה אינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מחצות ולמעלה וכמ"ש התוס' בר"פ מקום שנהגו ומש"ה לא הקשו לימא מתמניא עד ע"פ דהא איצטריך לטעמא דאיתוקם תמידא לע"פ כדי לאוסרו בהספד ותענית אף קודם חצות אבל ביום טבוח אסור כל היום בהספד ותענית מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבנות. וא"ת כפי מה שכתבנו דשאני יום טבוח שאסור כל היום מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבן א"כ איך כתב רבינו בסוף ה' י"ט שהטעם שאסור במלאכה ע"פ אחר חצות הוא מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן דכיון שיש בו חגיגה יהיה כל היום אסור שהרי זמן הקרבתו דומיא דיום טבוח. הא לא קשיא כלל משום דחגיגה זו דנקט רבינו אינה חגיגת ט"ו דההיא אינה נשחטת מערב יו"ט וכדאמרינן בפ"ז דפסחים (דף ע') אמר עולא אר"א שלמים ששחטן מעי"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה ורבין לא פליג עליה אלא שיוצא משום שמחה אבל מודה הוא שאינו יוצא משום חגיגה וכדאיתא התם וכבר הכריחו התוס' שם דאפילו הקדישן מתחלה ושחטן לשם חגיגת ט"ו לא מהני אלא חגיגה זו דנקט רבינו ז"ל היא חגיגת י"ד שהיו שוחטים עם הפסח כדי לאכול הפסח על השובע וכיון דמשום פסח קא אתיא זמן הקרבתה הוא עם הפסח ויש להביא קצת ראיה לזה מההיא דאמרינן בפרק אלו דברים (דף ע') איבעיא להו לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי וכו' וכן נסתפקו שם בשאר דינים הנוהגים בפסח אי הוו ג"כ לבן תימא בחגיגת י"ד ומדלא בעי אי חגיגת י"ד נשחטת בזמן הקרבת הפסח ש"מ דבהא אף רבנן מודו דנשחטת עם הפסח. אך קשה מההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נ"ט) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומדלא תני נמי בהדייהו חגיגת י"ד ש"מ דחגיגת י"ד דינה כשאר הקרבנות. וכבר הביא רבינו ברייתא זו בריש הלכות תמידין ומוספין יע"ש. שוב התבוננתי בזה וראיתי דע"כ חגיגת י"ד אינה נשחטת כל היום כדין חגיגת ט"ו שהרי בפ"ו דפסחים (דף ע"א) אמרינן לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד ופירש"י שם אשר תזבח בערב בחגיגת י"ד מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של י"ט ראשון עצמו קאמר קרא דא"כ מאי בערב הלא שחיטתו ביום כולו ע"כ. הרי שהכריחו בגמרא דבחגיגת י"ד מיירי מדכתיב בערב דמשמע דס"ל לתלמודא דזמן שחיטת חגיגת י"ד היא בערב אלא שקשה לזה ההיא דר"פ תמיד נשחט שלא הוציאו מן הכלל חגיגת י"ד. והנראה אצלי בזה הוא דודאי חגיגת י"ד נשחטת אחר חצות מדכתיב בערב אבל אינה נשחטת אחר תמיד של בין הערבים אלא קודם התמיד. וטעמא דמילתא דדוקא פסח הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים ואמרינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בין הערבים וכדאיתא בר"פ תמיד נשחט. וא"כ גבי חגיגת י"ד נהי דכתיב ביה בערב לאשמועינן שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד מנין לנו כיון דלא כתיב ביה בערב ובין הערבים ולפ"ז ניחא ההיא דפרק תמיד נשחט משום דהתם מיירי בדבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים. ומצינו כיוצא בזה שהרי פסח שני כתיב ביה בין הערבים ואפ"ה נסתפקו התוספות דפ"ג דיומא (דף כ"ט) ד"ה אלא ובפרק התכלת (דף מ"ט) ד"ה ת"ל וערך אם זמן הקרבתו הוא אחר התמיד משום דדוקא פסח ראשון הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה ערב ובין הערבים כמו שיע"ש. ונראה דאף אם נאמר דפסח שני נקרב אחר התמיד אין ללמוד משם לחגיגת י"ד משום דשאני פסח שני דמכח ראשון קא אתי וכיון דלמדנו קרא דהוא בין הערבים אמרינן דלכל דיני פסח ראשון אקשיה רחמנא וה"ה דנקרב אחר התמיד אבל חגיגת י"ד דיינו מה שאמרה תורה בערב לומר שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד זו מנין לנו מאחר דהזהירנו הכתוב עליה השלם כל הקרבנות כולם. וכ"ת לפי זה אמאי לא שאלו אליבא דבן תימא אם חגיגת י"ד נשחטת אחר התמיד כמו הפסח הא לא קשיא כלל דאפשר דאף לבן תימא אינה נשחטת אחר התמיד משום דכיון דאקשיה רחמנא לפסח ואפ"ה כתיב בה בערב ש"מ דדוקא להך מילתא שיהא בערב הוא דאקשיה אבל שיהא אחר התמיד לא דאי לא תימא הכי למה לי דכתב רחמנא בערב. ועוד שאין ללמוד מאותה סוגיא הך מילתא דאכתי קשה אמאי לא שאלו לבן תימא אם נשחטת חגיגת י"ד על החמץ או לא, הן אמת דמדברי רש"י שכתב דנשחטת עם הפסח משמע דס"ל דנשחטת בזמן הקרבת הפסח דהיינו אחר התמיד והדבר צריך אצלי תלמוד. ובדברי רבינו לא ראיתי גילוי לדין זה שלא כתב אלא בסוף ה' קרבן פסח דין י"ב וז"ל כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים כו' ובדין י"ג כתב דהכתוב שאומר אשר תזבח בערב מיירי בחגיגת י"ד ומ"מ היה לו לבאר הדין בפירוש. שוב ראיתי להר"מ בחידושיו לסמ"ג במצות ל"ת סי' ע"ה שכתב דערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן וזמן חיוב פסח מתחיל בחצות כתב על זה הרא"ם וליכא לאקשויי מהא דתניא אין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו דמשמע דשחיטת חגיגה קודמת לשחיטת התמיד והיה ראוי לאסור המלאכה קודם חצות די"ל כיון דחגיגת י"ד אינה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע והוי טפל אצל הפסח לא חשש התנא לומר חוץ מחגיגה וקרבן פסח א"כ אפילו את"ל דשחיטתו קודם התמיד מ"מ אינו נשחט אלא מחצות יום ולמעלה כו' א"נ כיון דחגיגת י"ד אינו אלא כדי שיאכל הפסח על השבע אין לאוסרה המלאכה אלא בעד שחיטת הפסח לבדו והשתא אתי שפיר הא דפתח בחגיגה ופסח וסיים בפסח לבדו ע"כ. והנה כפי תירוץ האחרון נ"ל דס"ל דחגיגת י"ד זמנה הוא כל היום דומיא דחגיגת ט"ו אלא שאעפ"כ אין לאסור המלאכה בשבילה ותמהני איך עלה בדעת הרב לומר זה שהרי בגמרא אוקמוה לקרא דאשר תזבח בערב בחגיגת י"ד ואי כדברי הרב היכי כתב רחמנא בערב הא זמנה כל היום וצ"ע. העולה מתוך מה שכתבנו דלעולם כל היכא שזמן הקרבן הוא כל היום כל אותו היום אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ושאני ערב פסח שהקרבן שהיו מקריבין אותו היום היה אחר חצות ולפי זה היה מן הדין שיהא ערב פסח מחצות ולמעלה אסור בהספד ובתענית ולא מצאתי דין זה ואדרבה בפרק ערבי פסחים (דף ק"ח) אמרינן דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא והתוספות כתבו שם דהיה מקבל עליו ממש תענית והמגדיל עלי התימה הוא בגמרא היו רוצים דטעמיה דרב ששת הוא משום קרבן פסח וס"ל כבן בתירא דהיה מכשיר פסח ששחטו שחרית אלמא דס"ל דמשום הקרבן חייב להתענות שמא יפשע ולא יעשה הקרבן ולפי מה שכתבנו הקרבן הוא סיבה למניעת התענית. וממה שהבכורות מתענין לא קשה שאפשר דתענית זה היא תקנה קדומה והכי איתא במסכת סופרים ובירושלמי איתא ריש פרק ערבי פסחים שרבי היה מתענה ערב פסח לפי שהיה בכור אך מאי דקשה לי הוא מאותה דרב ששת דאיך יתכן בשביל הקרבן יתחייב להתענות והדבר צריך תלמוד. עוד אני נבוך בדינים אלו לפי מ"ש למעלה בשם התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה משום הקרבת הקרבנות ודין זה לא הוזכר בשום מקום וכ"ת דדוקא בזמן המקדש היה אסור אבל השתא דליכא קרבן לא הא ליתא שהרי ערב פסח לא נאסר אלא מטעם הקרבן והאידנא נמי אסור וסבור הייתי לומר דפסח שהוא יום שכל ישראל מביאין בו קרבן אסרוהו חכמים בסתם במלאכה מפני הקרבן וה"ה השתא נמי דליכא קרבן אסור במלאכה אבל יום טבוח שאין קרבן לכל העולם דהא קי"ל כב"ה דמביאין בי"ט שלמים ועולות וא"כ יום טבוח אינו אלא למי שלא הקריב בי"ט לא אסרוהו חכמים בעשיית מלאכה. ומ"ש התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה הוא דוקא למי שמקריב באותו יום דלא גרע ממי שמקריב בכל הימים שאסור בעשיית מלאכה אבל מעולם יום טבוח לא נאסר במלאכה אלא שקשה לזה מההיא דרבי טרפון שכתבנו לעיל דמשמע דיום טבוח אסור בהספד ובתענית אפילו האידנא דליכא קרבן ולא ידעתי טעם לחלק בין הספד ותענית לעשיית מלאכה. עוד צריך להתיישב בההיא דאמרינן עלה דהך דרבי טרפון לא קשיא כאן בי"ט שחל להיות אחר שבת כאן בי"ט שחל להיות בשבת ולא ידעתי טעמו של ר"ט שאסר יום טבוח בהספד מאיזה טעם הוא אי משום שמי שלא הקריב בחג יהיה מקריב ביום שאחריו א"כ כל ששה ימים שאחר החג יאסר בהספד וזו לא שמענו וממקומו מוכרח דהוצרך לאוקומי עובדא דרבי טרפון בי"ט שחל אחר שבת משמע דאם חל בשבת לא משכחת יום שיאסר בהספד וסבור הייתי לומר דר"ט ס"ל כבית שמאי דאין מביאים עולות בי"ט ולפי סברת רש"י לב"ש קרבן ראיה וחגיגה אינה קריבה בי"ט ומש"ה ביום שאחר החג היו כל ישראל מקריבין קרבנותיהם ומש"ה ס"ל דאסור בהספד חוץ מהיכא דחל בשבת מפני הצדוקין אבל בשאר הימים אף שהם תשלומים אינם אסורים בהספד כיון שאינו זמן קבוע לכל ישראל אך הדבר הוא דוחק גדול בעיני שר"ט שנה משנתו כב"ש ואליבא דב"ה לא מצאתי טעם לחלק בין יום שאחר שבועות לשאר ימי התשלומין וכל ימי התשלומים נקראים ימי טבוח וכדאיתא בפ"ב דחגיגה (דף י"ז). ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשולחנו הטהור טור א"ח סי' רכ"ד שפסק דאסור להתענות במוצאי חג השבועות ובשאר ימים טובים לא אסר להתענות ביום שאחר י"ט משמע דס"ל דנשתנה יום שאחר שבועות משום דהוי יום טבוח ומטי בה מהך דר"ט וכ"כ בחיבורו בשם הר"ר יעקב ן' חביב ז"ל ולא ידעתי לדידן דקי"ל כב"ה מה הפרש יש בין יום שאחר החג לשאר ימי התשלומין. וראיתי להחכם בעל מגן אברהם שכתב דהטעם שאסור להתענות במוצאי חג שבועות הוא משום דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת והדברים אלו הם שלא בדקדוק דאדרבה היכא דחל בשבת מותרים בהספד ובתענית מפני הצדוקין כדתנן במתני' ואדרבה יש לתמוה על מרן דלמה לא ביאר שאם חל לעצרת בשבת שיום א' מותר בהספד ובתענית. וסבור הייתי לומר פי' אחר דבהך מילתא דר"ט דמה שמנע ההספד ביום שאחר עצרת לא היה מפני הקרבן שהרי אינו זמן חיוב להקרבת קרבן לכל ישראל אלא מטעם שכל יום שאחר י"ט אסור בהספד ובתענית ובירושלמי קורא אותו בנה דמועדא וכמ"ש מרן בטור א"ח סי' תצ"ד ובפ"ד דסוכה (דף מ"ה) אמרינן כל העושה איסור לחג מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח ופירש"י בשם יש אומרים שהוא יום שאחר החג ובזה הוא ניחא לי הא דכתיב בנחמיה (סי' ט') וביום כ"ד לחדש הזה נאספו בצום ובשקים כו' ויש לדקדק דאמאי לא נאספו ביום כ"ג אלא ודאי משום דהיה אסרו חג ולא רצו לגזור בו תענית. אך ראיתי לתוס' בפ"ק דר"ה (דף י"ט) ד"ה מימות עזרא כו' שהכריחו מפסוק זה דבימי עזרא היה אלול מעובר וכתבו ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י"ט ומשום כך המתינו עד כ"ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד דבר שבצבור היה ע"כ. ואף שמדברי התוס' נראה שדין זה אינו אלא מנהג מ"מ אפשר דבימי ר"ט כבר נתפשט מנהג זה ובגמרא הקשו לר"ט דאף דנימא שכל יום שאחר י"ט יהא אסור בתענית מ"מ ביום שאחר עצרת אינו אסור בתענית מפני הצדוקין שהרי אפילו בזמן הבית שהיו מקריבין קרבנות ביום שאחר העצרת והיו אסורין בהספד אפ"ה התירו מפני הצדוקין ותירצו דעובדא דר"ט היה שחל עצרת בימי החול ואף שמדברי המקשה נראה דס"ל דטעמי' דר"ט שמנע ההספד היה מפני שהיה יום טבוח דקאמר אלא אימא שיום טבוח היה י"ל דלעולם דהמקשה לא ידע דין זה דאיסור התענית באסרו חג ובזה ניחא דאיך נעלם מהמקשה תירוץ הגמרא שהוא פשוט עד מאד אלא דהוה ס"ל דע"כ טעמיה דר"ט הוא משום יום טבוח דהא ליכא טעמא אחרינא ויום טבוח לא משכחת לה אלא בשחל בשבת דאז יום טבוח הוא באחד בשבת לפי שכל ישראל חייבים להביא ביום זה קרבן ראיה וחגיגה לפי שאינם דוחים את השבת אבל אם חל עצרת באחד מימי החול אין לו יום טבוח שהרי בי"ט כבר הקריבו כל ישראל קרבנותיהם ומש"ה הקשה לו ממתני' דקתני ומותרים בהספד ובתענית ותירצו דר"ט מיירי בשחל עצרת באחד מימי החול ומה שאסרו בהספד הוא מטעמא אחרינא וכמ"ש ומה שלא תירצו בקיצור דטעמיה דר"ט אינו משום הקרבנות כי אם משום אסרו חג הוא ללמדנו דאף לפי טעם זה דאסרו חג היכא דחל עצרת בשבת מותרים בהספד מפני הצדוקין אלא שקשה לזה דאמרינן בפ"ב דתעניות (דף י"ז) שבתות וימים טובים הן אסורים לפניהן ולאחריהן מותרין הרי מוכח בהדיא דלאחריהם דימים טובים מותרים בהספד ובתענית ולפ"ז יש לתמוה על מה שפירש רש"י בשם יש אומרים וליכא למימר דלאו דוקא דלאחריהם קאי לשבתות ולפניהם קאי לשבתות וימים טובים דהא התם הקשו לימא עד המועד ומועד גופיה י"ט הוא כו' ותירצו לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו הרי מבואר דיום שלאחריו מותר בתענית וליכא למימר דרש"י לא אמר שחייב באכילה ובשתיה ביום שאחר י"ט כי אם ביום שאחר סוכות שהוא נקרא חג סתמא שהרי הרב בעל המפה הביא דברי רש"י הללו בסוף סי' כ"ט דקאי בהלכות פסח. אך לפי דברי התוס' שכתבנו דמשמע מדבריהם שאינו אלא מנהג ניחא דאף דנימא שהמנהג הוא קדמון מימות התנאים הוצרכו לומר לאסור יום שלאחריו כדי לאוסרו מן הדין ולא מטעם מנהג ועדיין צריך אני להתיישב בכל זה:

יא

אנשי מעמד אסורים מלספר כו'. דין זה חזר וכתבו רבינו בפ"א מהלכות ביאת מקדש ועיין במ"ש מרן שם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >

מעבר לתחילת הדף