משנה ברורה/אורח חיים/תריח
|
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך
|
דין חולה ביום הכיפורים
(א) רופא בקי. פי' בקי (א) באותו מקום ועיין לעיל סימן שכ"ח סעיף יו"ד דהביא שם המחבר דעת יש מי שאומר דלא בעינן בקי אלא כל אדם בחזקת בקי קצת לענין ספק נפשות (והיינו באומר עכ"פ שמבין בחולי זה) ומסיים הרמ"א שם די"א זה דוקא ברופא ישראל אבל בעכו"ם אינו נאמן עד שיהיה בקי (ב) וה"ה הכא ודע דביולדת לכו"ע מהימנינן לנשים דאינהו בקיאי בהו [ד"מ]:
(ב) ויסתכן. ה"ה אפילו אינו אומר בהדיא שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי נותנין לו (ג) שאנו חוששין שמא יסתכן:
(ג) שומעים לרופא. דשמא הוא (ד) נבעת ואינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשא. ואפילו החולה בעצמו הוא רופא מומחה [פמ"ג]:
(ד) צריך אני. אפילו אם (ה) הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו שומעים לחולה:
(ה) שומעים לחולה. היינו כשהחולה אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי ובלבד שמזכירין לו (ו) תחלה שהיום הוא יו"כ דשמא שכח אבל אחר שהודיעוהו שהיום יו"כ והוא שואל לאכול א"צ לדקדק עליו יותר דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעא לא מחזקינן. כתבו הפוסקים אם החולה רוצה להחמיר אחר שצריך לכך עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש. עוד כתבו (ז) דבמקום שמאכילין אותו אין צריך כפרה ע"ז דאונס רחמנא פטריה כ"ש שלא היה רק כחצי שיעור וכפרה לא נאמר רק על השוגג:
(ו) רופא אחד אומר צריך. ואפילו אם הוא עכו"ם או אשה (ח) נאמנים להכחיש הרופא שני ישראל שאומר אינו צריך משום דספק נפשות להקל (ט) ודוקא אם העכו"ם הוא בקי אבל כשאינו בקי (י) אינו נאמן להכחיש ישראל:
(ז) ורופא אחד אומר אינו צריך. והחולה שותק או שאומר שאינו יודע דאם גם החולה אומר שא"צ לא היו שומעין לרופא האומר שצריך וכדלקמיה בס"ג:
(ח) ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן. ר"ל שאותן שנים שאמרו א"צ (יא) הם יותר בקיאין ומופלגין בחכמה זו אפ"ה אין הולכין אחריהם להחמיר בספק נפשות כיון שגם האחרים האומרים שצריך לאכול הם ג"כ בקיאין בחכמה זו. ועיין במ"א ובא"ר שדעתם להורות כהפוסקים שסוברין דכשהן שוין במנין הולכין אחרי הבקיאין ומופלגין בחכמה זו יותר דלא כהרמ"א (יב) אכן אם אותן האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין כ"כ:
(ט) ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך וכו'. קמ"ל בזה דמצרפינן דברי החולה לרופא (יג) ולא אמרינן בזה דנבעת הוא ואינו מרגיש במחלתו וכנ"ל בסק"ג כיון דגם רופא אחד אומר כמותו:
(י) ורופא אחד אומר צריך וכו'. ואם הרופא ההוא (יד) הוא מופלג בחכמה יותר מאחרים חוששין לדבריו להאכילו אף שהם רבים נגדו (טו) אבל אם המופלג אומר א"צ ושנים שאין מופלגים אומרים צריך הולכין אחר רוב מנין ומאכילים אותו:
(יא) מאחר ששנים וכו'. ר"ל דתרי כמאה חשיבין ולא אזלינן בתר רוב דעות בסכנת נפשות:
(יב) אע"פ שמאה רופאים וכו'. אפי' (טז) הם בקיאים ומופלגים יותר בחכמה מרופא זה משום דהחולה מסייעו ולב יודע מרת נפשו:
(יג) והרופא מסופק. פי' שמכיר החולי אלא שמסופק אם יסתכן דאל"ה הוי כאינש דעלמא:
(יד) מאכילין אותו. דדברי החולה אין מעלין רק בשאומר צריך אני וכו'. וממילא מאכילין אותו מחמת דברי הרופא שמסופק דספיקו הוא ספק נפשות ולהקל:
(טו) אין מאכילין אותו. דאינו יודע של חולה איננו מחמת בקיאות כדבריו של רופא (יז) דרוב חולים אינם יודעים ובקיאים בחולי שלהם. והיכא שהרופא (יח) הוא מסופק ואומר איני יודע אף שרופא אחר אומר אינו צריך מאכילין אותו ודעת הט"ז דאם החולה בעצמו הוא רופא והוא מסופק ואומר איני יודע ג"כ מאכילין אותו אפי' אם רופא אחר אומר אינו צריך [וא"ר מפקפק ע"ז דאפשר שאינו מבין על עצמו בעת מחלתו אף שהוא רופא עי"ש ונראה דתלוי זה לפי מהות המחלה אם הוא מחלה של חום שאין דעתו צלולה ע"כ בוודאי יש מקום לדברי הא"ר]:
(טז) מאכילין אותו. אף בלא רופאים דספק נפשות הוא:
(יז) מאכילין אותם מעט מעט. מיירי שדי להם בזה להשקיט רעבונם וכדלקמן בס"ח:
(יח) כשני שלישי וכו'. ה"ה יותר מעט רק שלא יהא קרוב לביצה דבזה יש חיובא:
(יט) וישהו. ר"ל אחר אכילתו כדי שלא יצטרפו האכילות להדדי:
(כ) כדי אכילת ארבעה ביצים. ואם קשה לו להמתין שיעור זה ימתין עכ"פ כדי שיעור אכילת ג' ביצים דלכמה פוסקים בשיעור זה הוא ג"כ הפסק ולא מצטרפי להדדי [מ"א]:
(כא) יבדקו בחולה עצמו. ר"ל דלענין שתיית מלא לוגמיו צריך לשער בדידיה ולא בדעלמא כדלעיל בסימן תרי"ב. וכתבו האחרונים יש להחולה לבדוק זה מעיו"כ דהיינו שיכניס לתוך פיו משקין ויפליטם לתוך כלי וכן ישער מעיו"כ ויביט על המורה שעות (זייגער) כמה מינוטין הוא שוהא בשיעור אכילת ד' ביצים וכשיעור הזה ישהא ביוה"כ בין אכילה לאכילה וכן בין שתיה לשתיה וכלקמיה [ועיין בתשובת חתם סופר ח"ו סט"ז שכתב שההפסק בין אכילה לאכילה יהיה כשיעור ט' מינוטין שזה שיעור כדי אכילת פרס] ודע שבין אכילה לשתיה א"צ לשהות כלל וכדלעיל בסימן תרי"ב דאכילה ושתיה אין מצטרפין:
(כב) כדי אכילת ד' ביצים. ולפחות ישהו כדי אכילת ג' ביצים:
(כג) כדי שיעור שתיית רביעית. דלכמה פוסקים בשיעור זה הוי הפסק דלא יצטרפו להדדי וכדלעיל בסי' תרי"ב ס"ט וע"ש במ"ב:
(כד) או שהחולה אומר כן. וכתבו האחרונים דנוהגין שנותנין לפניו מאכל ואומרים לו יו"כ היום ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת אכול בבת אחת ואם לאו תאכל מעט מעט פחות מכשיעור. וכתבו האחרונים דצריך כל מורה להיות דינים אלו שגורים בפיו מבעיוה"כ כי יוכל להיות דבשהיות מעט יש בו סכנת נפשות. ואם הוא שאלה שהמורה צריך לעיין הדין ויש שם אחר בקי שיודע להשיב מיד אין חולקים בזה כבוד להרב.
ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סימן שכ"ח וסימן ש"ל כי אין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת:
(כה) בולמוס. והוא (יט) מסוכן למות עי"ז וכשמראיתו חוזרת בידוע שנתרפא. ואיתא בגמרא דעיקר הסימן שהאירו עיניו משיודע להבחין בין טעם תבשיל יפה לטעם תבשיל רע:
(כו) עד שיאורו עיניו. משמע מלשון זה דבזה אין צריך לצמצם ליתן לו פחות פחות משיעור וכנ"ל דיוכל לבא ע"י השהיה לסכנה:
(כז) עיין לעיל סי' שכ"ח סי"ד. דמבואר שם דכיון שהוא צריך לאכול לאלתר והנבילה מוכנת מוטב להאכילו נבילות:
(כח) חולה שאכל ביוה"כ. וכן יש לנהוג לנערים שאוכלים ביוה"כ וכן היולדת שאינה מתענה [מט"א]:
(כט) שאומר יעלה ויבוא. הטעם כיון דבהתירא אכל הו"ל יוה"כ כמו לדידן שאר יו"ט (כ) ואם חל בשבת אומר רצה והחליצנו (כא) ויש שמקילין בזה שאפילו יעלה ויבוא א"צ לומר שלא תקנו אלא במקום שמצוה באכילתו וה"ה שאין לומר רצה והחליצנו כשחל בשבת (כב) ועכ"פ קידוש בודאי אין לו לעשות דיש חשש ברכה לבטלה (כג) וכן אם שכח לומר יעלה ויבוא או רצה כשחל בשבת ונזכר אחר שסיים ברכת בונה ירושלים לא יחזור:
< הקודם · הבא >