מראי מקומות/תמיד/ל/א

מראי מקומות תמיד ל א

גמרא

בחבלא דצבתא

המפרש והרא"ש פירשו שמשפשף בחבל העשוי מצורי דקל עד שיסיר את קליפת העץ. והרא"ש הביא אית דגרסי בחלבא דצבתא, דהיינו שמושח אותו בחלב של צב ועל ידי זה ימות הזרע. וכן גרס רבינו גרשום וביאר ששמושחים אותו בחלב של צב כדי שידבקו הזרעים יחד.

היכא דמסיק ימא שרטון

המפרש פירש דהיינו במקום שהים גדל. הרא"ש פירש אצל שפת הנהר במקום לחלוחית, והוא כעין דברי המפרש. ורבינו גרשום פירש דהיינו באי של ים.

מאי טעמא

רבינו גרשום פירש מאי טעמא עביד לה חזות, והמפרש והרא"ש פירשו מאי טעמא חזיתה כלפי מזרח. ועכ"פ צ"ל שאף להטעם שהיו מציתין משם את האליתא הוצרכו לעשותו מצד מזרח כדי שתתלבה האש מכח הרוח.

כדי שתהא הרוח מנשבת בה

המפרש (כט. ד"ה וחזיתה) פירש דהרוח מנשבת בה דרך שער מזרח. והרא"ש (כאן) הוסיף שכל שערי המזרח מכוונים זה כנגד זה ונכנס בהן הרוח. ועוד כתב שרוח מזרחית עדיפא שהיא רוח קשה וחזק.

מפרש

ד"ה בואו. וכן מוכח ביומא. בחק נתן הגיה וכן הוכיחו ביומא, דכן מפורש בגמרא שם. ועי' רא"ש ד"ה מי זורק ומשנ"ת שם. ד"ה מי שוחט. הואיל ועבודה תמה היתה. צ"ב דשם איתא להדיא רק בזר שסידר שני גזרי עצים ולא בזר שסידר את המערכה שאינה עבודה תמה. וכמו"כ דחיית הגמרא לאתקפתא דרבא דאישתמיטתיה הא דתניא וכו' איתא בגמרא שם ללישנא קמא, ודין 'עבודה תמה' מבואר רק בלישנא בתרא שם, וצ"ב.

רא"ש

ד"ה מי זורק

וכדאמרינן זרק הזורק וקבל המקבל. צ"ב איך ילפינן מינה דהמקבל הוא הזורק. ובגמ' לפנינו שם מדאמר קבל המקבל ובא לזרוק, ומינה משמע שפיר דהמקבל הוא הזורק, וכ"ה המפרש כאן (ד"ה בואו), וצ"ב.

ד"ה מי מדשן

לא חשש התנא לשנות וכו'. תמוה אף שלא חשש לשנות כסדר, מה ראה על ככה להפסיק סדר עבודת התמיד בדישון מזבח הפנימי והמנורה, וצ"ע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף