מראי מקומות/תמיד/כז/ב

מראי מקומות תמיד כז ב

גמרא

מסייע ליה לרבי יוחנן

כתב הרא"ש, ומתני' סייעתא לרבי יוחנן דאמר מחילות לא נתקדש, מדתנן שבעל קרי היה מהלך במסיבה דהיינו מחילות, ואי הוו קדושות לא היה בעל קרי הולך שם. אבל להא דאמר ובעל קרי משולח חוץ לשתי מחנות לא מייתי סייעתא ממתניתין אלא מילתא דרבי יוחנן הוא דמסיק.

כעי"ז בגמ' בפסחים (סז:) אמרינן זב וכל זב לרבות בעל קרי, מסייע ליה לרבי יוחנן וכו'. וכתב רש"י, הני תרתי מילי שמעינהו כי הדדי מרביה וכי הדדי אמרינהו. וכ"כ המפרש כאן. וכתב המל"מ דמדברי רש"י נראה שהוקשה לו שאין שייכות זה לזה.

אמנם המל"מ כתב לבאר ששני דינים אלו תלויים זה בזה, כי מאחר ובעל קרי משתלח חוץ לב' מחנות ע"כ שמחילות לא נתקדשו, כי אם נתקדשו קשיא מתני' דידן איך הלך לשם בעל קרי. והוסיף המ"ל דאפשר דממשנה זו למד רבי יוחנן דינים אלו ולכן סמכם זה לזה, כי מאחר שהצריכתו המשנה ללכת במחילה ע"כ שיש חילוק בין הר הבית למחילות, וע"כ שבעל קרי אסור בשתי מחנות ומחילות לא נתקדשו. ולפ"ז יש ראיה ממתני' לשני הדינים.

והראב"ד כתב שהראיה מהמשנה היא ממה שבעל קרי נכנס למחילה שתחת העזרה אף שבעזרה אסור להיכנס, וש"מ דמחילות לא נתקדשו. ונראה שמעמיד הראיה רק כלפי מחנה שכינה. וראה מפרש לעיל (כו.) דפליגי ריו"ח ור"ל אם בירה היינו בית המקדש או מקום בהר הבית, וא"כ מחילה זו אין הכרח שהיתה תחת המקדש, וצ"ב.

בבית הכסא

המפרש כתב שלא היה שם דלת. אמנם הרא"ש בפירושו השני פירש שהיה שם דלת והדלת היתה סגורה, ולפ"ז פירש באופ"א את סוגיית הגמרא, ראה להלן.

עד כאן לא סליקת לשעיר

הרא"ש פירש לא באת לארץ ישראל שדרים שם רומיים שהם מבני עשו מהר שעיר. והבאר שבע פירש אף הוא שלארץ ישראל ונקרא שעיר על שם עשו הוא אדום שהיה בא"י, ועוד פירש דהיינו לישמעאל שהיה מושל בא"י ונקרא שעיר כדאמרי' בקידושין (עב.) הראני ישמעאלים, א"ל דומין לשעירים של בית הכסא. [ואולי לכן כינה אותם שעירים דוקא בענייני בית הכסא]. ובהגהות מהר"ב רנשבורג ביאר שנקרא על שם עשו חתנו, כמו שייסד הפייטן בסליחה כלה שעיר וחותנו. והראב"ד פירש כפשוטו עדיין לא באת לארץ בני עשו, לרומי.

עד כאן לא עיילת לשעיר

בביאור סוגיין מי טען כנגד מי, מצאנו ג' מהלכים בראשונים. גירסא דידן וכדמפרשו לה המפרש והרא"ש בביאורו הראשון ורש"י בברכות (סב:) היא שרבי אבא אמר לרב ספרא 'עד כאן לא סליקת לשעיר' על שאמר לו 'ליעול מר' ורבי אבא הוסיף והביא ראיה לדבריו ממתני' דתמיד. והגמרא מסיקה בביאור טעמו של רב ספרא שעשה כן לפי שחשש שמא רבי אבא מסוכן הוא. ולדרך זו יש לבאר מה היה הטענה של רבי אבא לרב ספרא, אם עצם דיבורו בבית הכסא, או תוכן דיבורו שאמר לו 'ליעול מר' והלא אין להיכנס שנים לבית הכסא. וראית הגמרא מהמשנה בתמיד תלויה ועומדת בשני ביאורים אלו כפי שיתבאר להלן.

ביאור אחר העלה הרא"ש דרב ספרא הוא שהוסיף ואמר לרבי אבא לאחר מכן עד כאן לא סליקת לשעיר כו' [ונראה שלא גרס בגמרא אמר ליה רבי אבא עד כאן וכו', אלא רק אמר ליה עד כאן, אלא שלביאורו הראשון פירש דהיינו רבי אבא, ולביאורו השני פירש דהיינו רב ספרא]. וטענתו היתה על נחירתו של רבי אבא שלא היה לו לנחור כיון שראה שהדלת סגורה, והלא לשם כך תקנו כן שכשהדלת סגורה בידוע שיש שם אדם ולא יצטרכו לדבר זה עם זה, והוה הדין שלא יצטרכו לנחור זה לזה. ומה שהוסיפה הגמרא ורב ספרא סבר דלמא מסוכן הוא, היינו שהוקשה לה כיצד דיבר רב ספרא בבית הכסא, ומבארת דהיה סבור שרבי אבא מסוכן, ולפ"ז צ"ל דלבסוף ראה שאינו מסוכן ולכן אמר לו עד כאן וכו'.

ובפירוש הראב"ד העלה דרך נוספת בביאור הסוגיא, דרב ספרא אמר לרבי אבא ליעול מר, והוסיף ואמר לו עד כאן לא סלקת לשעיר וגמרת מילי דשעיר, היינו שתמהני עליך האיך אתה נוהג מנהג שעיר ולא דיבר איתו יותר מזה. ואחר כך מקשה הגמרא שהרי משנה מפורשת היא שאין להיכנס לבית הכסא כשיש שם אדם, שהרי לכך עשו שם דלת כדי שידעו שיש אדם ולא יכנסו, ומשנה זו ודאי ידעה רבי אבא, וע"כ שאם נחר כדי להיכנס היינו דהיה מסוכן. ועל זה מוסיפה הגמרא שרב ספרא היה סבור שהיה לרבי אבא לחשוב שמא רב ספרא עצמו מסוכן ואם יכנס לשם יפסיקנו בעמוד החוזר. וצ"ב דא"כ מה טען רב ספרא לרבי אבא ממנהג בני שעיר, הלא נכנס לשם מחמת הסכנה, וכל הטענה היתה שמא אף הוא מסוכן, וצ"ב.

למימרא דלא בעי למיעל

משמע שהטענה היא על תוכן דבריו כשאמר לו 'ליעול מר', והלא אין לשנים להיכנס לשם. ועל זה מייתי ראיה ממתני' תמיד שמבואר שכשמצאו נעול בידוע שיש שם אדם ולא היה נכנס לשם. וכ"ב הגר"א (הגהות הגר"א בברכות שם, ביאור הגר"א או"ח סימן ג סק"ה, הגהות על הרמב"ם דעות פ"ה ה"ו).

ובגמרא בברכות (סב:) איתא למעשה זה דרב ספרא ורבי אבא, ואחר דמייתי לראיה ממתני' אמרי 'אלמא לאו אורח ארעא הוא'. ופירש"י, אלמא אין מספרים בבית הכסא, ואת אמרת ליעול מר. היינו שהעמיד טענתו כלפי דיבורו בבית הכסא.

ובהגהות הגר"א תמה למה לא פירש כדמפורש בגמרא בתמיד 'למימרא דלא מיבעי ליה למיעל', היינו דהטענה היתה על מה שאמר לו 'ליעול מר' ולא על עצם הדיבור בבית הכסא. ואם כן אין מקור לדין זה שאסור לדבר בביה"כ. והרמ"א (או"ח סימן ג ס"ב) כתב ולא ילכו שני אנשים ביחד ולא ידבר שם ויסגור הדלת בעדו משום צניעות. וכ"כ הרמב"ם (דעות פ"ה ה"ו) כתב ולא ידבר כשהוא נפנה אפילו לצורך גדול. וכתב הגר"א (בביאור הגר"א סק"ה, ובהגהותיו לרמב"ם ש) דמקורם מדברי הגמרא בברכות שם, ותמה כנ"ל דבגמ' בתמיד משמע שהטענה היתה מצד כניסתו לביה"כ ולא מצד דיבורו שם.

ולעיל הבאנו דברי הרא"ש בסוגיין שהעמיד ראיית הגמרא על עצם הדיבור בבית הכסא, שכתב וז"ל: אלמא תיקנו דבר זה לסימן שלא יצטרך לשאול אם יש שם אדם ויצטרך הלה להשיב לו [ומשמע מדבריו שביאור זה הוא אף לפי ביאורו הראשון]. ולכאורה אף רש"י בברכות ביאר כן. ואין להקשות מנין דאסור לדבר שם, דילמא היה שם דלת כדי שלא יכנסו שנים לשם. דיש לומר שלכך היה די שישאלו זה לזה אם יש שם אדם, ובהכרח דאסור לדבר ולכן הוצרכו לדלת דוקא. ואמנם אכתי קשיא דאף אם אסור לדבר לא בעינן לדלת אלא סגי בנחירה. אמנם ברא"ש מבואר בביאורו השני שהיתה טענת רב ספרא מדוע נחר רבי אבא כיון שראה שהדלת נעולה, מבואר דאף שרק נחר עדיין טען כנגד רב ספרא שכיון שהדלת נעולה לא היה לו לנחור, ואם כן יש לומר דלכך תקנו דלת דעדיפא מנחירה.

ורב ספרא סבר דילמא מסוכן הוא

היינו רבי אבא, ולכן אמר לו להיכנס. וראה לעיל ביאור הראב"ד שפירש באופן אחר מהלך הסוגיא וביאר דטענת רב ספרא היתה דילמא מסוכן הוא עצמו, דהיינו רב ספרא.

שטוף ושתי שטוף ואחית

המפרש כתב שאף שאין אדם שותה אא"כ שטף, מכל מקום ישטוף אחריו דילמא איקרי ושתי בלא שטיפה ונמצא בולע רוקו. וברא"ש נראה להפך שבאמת כל בן תרבות צריך לשטוף אחר שתייתו כדי שלא יצטרך השותה אחריו לשטוף, אלא שישטוף אף קודם שתייתו שמא אותו ששתה בו לא היה בעל תרבות.

וכשאתה שותה מים

לדברי הרא"ש נראה שיש כאן שני דינים, היינו שאם שתה כל מה שבכוס ומניח הכוס לשימוש אחר, אזי בין ביין ובין במים ישטוף את הכוס לאחריו. ואם הכוס עדיין מלאה ורוצה להעבירה לאחר, אזי אם יש בה מים ישפוך על שפת הכוס במקום ששתה, ואם יש בה יין יקנח בידו את מקום הנחת פיו.

ובמפרש כתב שהדין הנזכר תחילה שטוף ושתי שטוף ואחית איירי ביין, ואילו במים ישפוך. וצ"ל דביין שאינו יכול לשפוך על כרחו צריך לסיים שתיית כן היין ואז לשטוף את הכוס. או שנפרש ששטיפה היינו הדחה מבחוץ ובשפת הכלי, ואילו במים אין צריך שטיפה על ידי דבר חיצוני רק שפיכה מתוך הכלי עצמו.

ומת בצמא באותה שעה אמרו כו'

אין טעם התקנה כדי שלא יבואו לידי סכנה, כמבואר במפרש (ד"ה ואחר) שבכל אדם צריך לשפוך קודם שנותן לו אלא שהיתה הו"א שהואיל ותלמידו הוא לא אנינא דעתיה, ואם כן כיון שנתבאר שאנינא דעתיה שוב צריך לשפוך כמו אצל כל אדם. ומעשה זה הוא רק ראיה עד כמה אנינא דעתיה, שאף שמת בצמא לא שתה ממנו.

ודייסא

ובב"ח ל"ג לה אלא קרא חייא, ולכאורה לפי זה לא יצדק הלשון 'דמו' בלשון רבים, וצ"ע.

דכפתילה של אבר דמו

המפרש ורבינו גרשום פירשו ששורפים את הגוף כפתילה של אבר. והרא"ש כתב שאם בולע את רוקן נעקר כאילו היה מכניס פתילה של אבר לתוך פיו.

מפרש

ד"ה כסי וקום

שלא יראוך. נראה דהינו דוקא במקום מגולה. והרא"ש כתב שלא יראה בשרך, ולדבריו אפשר שאף כשהוא בתוך בית הכסא, ויל"ע.

ד"ה איש הר הבית

והיו לו מפתחות הר הבית. יש להבין אם בא לאפוקי שלא היו לו מפתחות העזרה, או ליתן טעם לשמו. והתפא"י (מדות פ"א בועז אות ג) דקדק מדברי מהפרש שלא היה מחזר רק על משמרות הלויים דאל"כ האיך יוכל לבוא לבית המוקד כיון שרק מפתחות הר הבית היו בידו.

עוד צ"ב למה הוצרך למפתחות הר הבית, אא"כ היה גר בירושלים ובא באמצע הלילה לבדוק את המשמרות ולא היה יושב בהר הבית מבעוד יום.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף