מראי מקומות/ברכות/לח/א
מראי מקומות
ברכות לח א
האי כובא דארעאעריכה
בשפת אמת (פסחים לה:) כתב להסתפק בהא דמבואר בגמ' (שם) דאין יוצאים חובת מצה במצה של טבל, מה הדין בתבואה שלא ראתה פני הבית דאוכלים ממנה עראי. אבל אכילת קבע אסורה. האם יוצא יד"ח מצה. דנימא דמצות מצה קובעת גם לחייב בתרומה. ולא יוצא יד"ח מצה כמו בשאר טבל ע"כ.
והג"ר מנחם זעמבא זצ"ל בהגהותיו לספר פסקי תשובה (ח"א סי' ע) כתב להביא ראיה נפלאה לספק זה, דהנה הרמב"ם (בפ"ו דחו"מ ה"ו) פסק דמצה שאפאה בקרקע יוצא בה יד"ח מצה. וקשה דבהלכה ז' שם כתב, דכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אינו יוצא בו יד"ח מצה ע"ש. ובגמ' כאן מבואר דכובא דארעא גובלא בעלמא הוא וכן פסק ברמב"ם (פ"ג דברכות ה"ט) דעיסה שנאפתה בקרקע מברך עליה בתחילה בורא מיני מזונות ע"ש. ומוכח דאכילת מצה נחשב כאכילת קבע. וכה"ג הרי מברך שפיר המוציא וכמש"כ הרמב"ם (פ"ג דברכות ה"ט) שם ולכן שפיר יוצא יד"ח מצה ונפשט ספקו של השפ"א ג"כ ודו"ק היטב.
זה הוא שאומרים עליו דאדם גדול הוא ובקי בברכות וכו'- בט"ז (או"ח סי' תרמז ס"ק ד) במה דאיתא שם במחבר דערבי נחל הגדלים במדבר או בהרים כשרים הקשה, כיון דרוב הפוסקים ס"ל דהגדלים שלא על הנחל עכ"פ לכתחלה פסולים, אף שהרא"ש (פ"ג דסוכה סימן יג) חלק עליהם. וכתב שלא ראה לרבותיו נוהגים כן והכשיר לכתחלה וכוותי' פסקו הטוש"ע, מ"מ היה לנו לחוש לכתחלה לדעת רוב הפוסקים לקחת הגדילים על הנחל דוקא. ותירץ דטפי ניחא להראות חדוש וליקח שלא מן הנחל, דת"ח צריך להראות חדוש בברכותיו כמש"כ הרא"ש (פסחים פ"א סימן י) לענין על ביעור חמץ, ממה דאמרינן בגמרא (ברכות לח ע"א) לענין המוציא כן עכ"ד.
וטען על כך הגאון בעל ערוך לנר בספרו בכורי יעקב (שם ס"ק ב): ולענ"ד אין זה דומה כלל, דבשלמא לענין ברכה שרק מדרבנן היא ואמרינן ג"כ בגמרא (שם נ ע"א) מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא, בה יש להראות חדוש, אבל לענין מצוה דאורייתא דהוי ספק איסור דאורייתא, ודאי טפי היה לנו לחוש לדעת הפוסלים וכו' ע"כ.