מראי מקומות/בבא קמא/כג/ב

מראי מקומות בבא קמא כג ב

בא"ד דגזה"כ וכו' התוס' שאנץ (הובא בשיטה מקובצת) כ' די"ל דסב' היא דמה שהקפידה תורה על אכילה בחצר הניזק כדי שלא יהי' טעם דמאי בעי ריפתך בפומא דחיותאי.

בא"ד אפילו הכניס יד חבירו בשיטה מקובצת (ד"ה עוד הקשו) הביא מהגליונות שהקשו ע"ד תוס' דהא כתבו בע"א דאם פיקח הושיט לא מספק"ל, וא"כ הכא פיקח הושיט (מדאיצטריך למימר דמשסה פטור) וכ' הנחל"ד דאין לומר דכ"ד תוס' בע"א הוא בנזקי שן וא"כ הדבר ברי שתזיקנו ע"כ המושיט חייב, משא"כ הכא דהוא קרן, דהא קתני נמי נחש, ובנחש כ' תוס' לעיל טז. דנחש הוא רגל דאורחי' הוא, אשר ע"כ ביאר דכ"ד תוס' לעיל הוא דחייב מדין גזלן, וזה לא שייך בנוטל יד אדם, ועמש"כ לעיל ע"א מדברי הקצוה"ח דהחיוב מטעם מעמיד, ולפ"ז צ"ת מ"ט בהכניס יד חבירו אינו חייב מדין מעמיד. ועחזו"א סי' י"ד ס"ק ט' משכ"ב, ובסי' ב' ס"ק י' (קטע ב') כתב דאף כשהכניס ידו לתוך חבירו עדיין לא הי' מזומן ההיזק, וע"כ אינו מעמיד. ובשיטה מקובצת הביא תלמידי הר"י שכתבו דשאני נשיכת נחש דהוא גרמא, ויש לפרש כוונתו כהנחל"ד.-בישוב שיטת רש"י בשמעתין עשיטה מקובצת בשם תשו' הרדב"ז באורך, ויסוד הדברים דכל ששמר הניזק כראוי בודאי חייב, ובלא שמר כראוי בודאי פטור, והספק בשמר שמירה פחותה, ומבואר דפטור דחצר המזיק הוא בהצטרפות פשיעת המזיק, ויעויין בראבי"ה (אלף י"ב) בדרך זו, דכל שהניזק פשע קצת בזה מספק"ל דכחצר המזיק, ובשם הר"ר ישעי' ז"ל תי' דיש חילוק בין שלחה שלוחי דחייב אבל אזלא ממילא פטור.

בגמ' מאי בעי רפתך בפומא דכלבאי העיר בחי' רא"ל סי' ע' מ"ט בעי לפטורא דחצר המזיק תיפו"ל שאין כאן רשות הניזק, ובשלמא בקרן דחייב בכ"מ בעינן לפטור רשות המזיק, אבל בשו"ר א"צ לזה ועי"ש משכ"ב, ויש לדקדק דברש"י להלן ד"ה לא אמרינן הביא המשנה דרשות המזיק פטור, וק' מ"ט נטר רש"י עד התם, וי"ל דהכא בשו"ר סגי במה שאינו חצר הניזק, אבל התם בקרן (עי' טז. תוד"ה והנחש וצ"ע בדעת רש"י) ודוק.

בגמ' רבינא אמר וכו' ר"א אמר כ' המהר"ם דחדא מינייהו אב וחדא תולדה, ועשיטה מקובצת בע"א בשם הר"ר ישעי' ז"ל. ועי"ש עוד תשובת הרדב"ז שהקשה דמקרא דרשינן כאשר יבער הגלל ומיירי בשן דאכילה.

בגמ' דשף צלמי ופירש"י שמחקה צורה שעליו, יעויין בשער"י שער ג' פכ"ה (ד"ה ונלענ"ד דיסוד – עמ' רסג) שהק' להמבואר לק' קא. דצביעת בגד לא חשיב משתרשי א"כ ה"ה מחיקתו לא ייחשב הפסד, וכתב דצ"ל דהיו ציורים בולטים וכששף אותם הוא היזק וחסרון בגוף הדבר, אבל אם ישרה בגדי צבעונים במים ויסיר מהם הצבע באופן שלא יהא חסרון בכמות ואיכות הבגדים זה תלוי בסוגיא לק' קא. – ע"ע בש"ך סי' שפ"ו ס"ק ז' שהביא יש"ש בשם צפנת פענח והוא בראב"ן דאם הכה על בתי נפש או שאר כלי כסף וזהב או על טבעת ופחתה לדברי רבה לק' צח. דשף מטבע של חבירו פטור ה"ה בזה יפטר, והש"ך נחלק ע"ז דכ"ד רבה הוא במטבע דליכא אלא צורתא, אבל בכלי מעיקרא כלי הוי והשתא לאו כלי הוא, וע"ע חזו"א סי' י"ג ס"ק ב' (ד"ה ומיהו), וסי' ג' ס"ק י"ב (ד"ה י"א) וסי' ו' ס"ק ג' (ד"ה וכן) מש"כ ללמוד משמעתין.

ברש"י ד"ה דפסעי ל"א וכו' עמש"כ בריש פרקין דהעירוני דלתוס' שאנץ לעיל ג. דטינפה גללים להנאתה לא חשיב שן כיון שאין הנאה בגוף ההיזק, שאין לה צורך שיהא שם עיסה, א"כ ה"נ לל"א ברש"י אין לה תועלת בזה, ושמא י"ל דהכא יש לה הנאה בגלגולה ומוכרח שישפך המשקה ועי'.

חיוב משסה

בגמ' ת"ש שיסה וכו' התוס' לק' נו. (ציינם הרע"א בגלהש"ס) הקשו מ"ט אין המשסה חייב כדין מקרב הדבר אצל האש, ובתוס' הק' כן ע"פ דרכם דהכניס יד חבירו בפי הכלב, וכ"ה בסנהדרין עז. ד"ה סוף, ויעוי"ש במהרש"א דהק' דאף אי מיירי במקרב הנחש ליד ג"כ תיקשי ועי"ש משכ"ב, ועמש"כ בסנהדרין שם.

בגמ' פטור משסה ופירש"י דגרמא בנזקין הוא וק' מ"ש ממסור דחייב בדינא דגרמי וכ' הרא"ש פ"ב דב"ב (סי' י"ז) דההיא דשיסה בו כלב ונחש לא ברי היזקא כולי האי כמו מסור דשמא לא ישוך הכלב והנחש עכ"ד, וברמב"ן בקו' דינא דגרמי כ' וז"ל שיסה בו את הנחש פטור משום דאיהו לאו גורם גוף ההיזק אלא מעצמו הוא ולא דמי למסור דהתם כיון שאין המסיקים (שאין) [רואין] ממונו והוא הראה להם הוא גרם כל הנזק שהרי ממונו שמור הי' ובגרמתו הוציאו מרשות הבעלים וכו' אבל הכא הא קאי גברא והא קאי (נפש) [נחש] מלמה"ד לממון המוטל לפני המסיקין ובא אחר ואמר להם טלו אותו, ונטלוהו שהוא פטור אע"פ שאין רצונם ליטלו אלא מחמת עצה זו שהשיאם זה ליטלו כך נראה לי עכ"ד, עוד כ' הרמב"ן ויש מי שכתב דמשסה ה"ט דפטור משום דמי יימר דמטי לי' להאי גברא דילמא [עריק] ולא פסיק רישיה הוא והא בורכא דאפילו [אין] דרך לנטות ימין ושמאל (חייב) [פטור] [ומשיך] נמי [פטור] עכ"ד.ובמרדכי (רמז כ"ג) כתב וז"ל דגבי משסה מצי למימר המשסה הואיל ויש בעלים לכלב הי' להם לשמור אותו שלא ישתסה הלכך יתחייב בעל הכלב והמשסה פטור משא"כ בשורף שטרותיו של חבירו ומראה ממון חבירו לעכו"ם למוסרו דהתם ברי ההיזק שסתם עכו"ם אנסים וגזלנים והעכו"ם אין לו בעלים לשומרו עכ"ד, והדברים צ"ב דהא קמן שהבעלים לא שמרוהו, ומדוע לא ייחשב המשסה למזיק, וכן ראיתי להעיר מ"ש ממושיט מאכל לבהמה דחייב המושיט וכמש"כ תוס' בע"א, ולא אמרינן דעל בעל הפרה לשמור שלא תאכל.- ע"ע מש"כ לק' כד: במשסה שיתחייב מדין מעמיד ועי"ש עוד.

בגמ' וחייב בעל כלב עי' בתוס' לק' כד: ד"ה המשסה דהקשו מ"ש משור האיצטדין, ובעזה"י שם יבואר.

בגמ' דאפקי' לניבי' הר"מ לא הביא זאת, והוא משום דקי"ל פי פרה כחצר הניזק.

פטור חצר המזיק

בגמ' מ"ט דא"ל ברשותי מאי בעית ראיתי להעיר דחיוב מיתה דשור הנסקל הוא חיובא דשור ופליגי לק' מד: דשור ההפקר ג"כ חייב, א"כ מאי שיאטי' רשות דבעה"ב, ולא דמי להכניס ידו לתוך הנחש דהוא רשות הנחש, ועמש"כ בסמוך מהרש"ש. ובס' אהלי ישועה סי' נ' הוכיח דאיכא תרי דיני במיתת השור, דכשהוא של בעלים חיוב המיתה הוא מדין שור איש עי"ש הוכחה ליסוד זה.

בגמ' לענין קטלא לא אמרינן עפרש"י, הקשה הברכת שמואל סי' ט"ו מאי ס"ד דבחיוב סקילה יהא פטור דחצר המזיק, הא פטורא דחצר המזיק הוא דין בשמירה שאין חיוב שמירה, וחיוב מיתה דשור הוא אף בשמרו שמירה מעולה, ולא גרע משור ההפקר דחייב, ואף לר"י דפוטר הוא מגזה"כ דשור הפקר פטור, אבל אין החיוב תלוי בולא ישמרנו, והוכיח דפטור רשות המזיק הוא כדין שו"ר ברה"ר דהוא פטור בתשלומין, וצ"ע מהיכן ילפינן פטור חצר המזיק, בשלמא בשו"ר דרשינן ובער בשדה אחר ולא כל שאינו שדה אחר ואף רשות המזיק בכלל, אלא בקרן מנלן, ועי' לעיל כא: ומשנ"ת שם מדברי הר"מ. – ואשכחן פלוגתא בראשונים בחצר המזיק האם הוא מדין אונס או"ד דהוא פטור וקטלא שאני, דהנה הרשב"א (הובא בשיטה מקובצת לק' כו: כ' לענין חוששין שמא קירב את מיתתו בקטלא לא חיישינן, וכדאשכחן הכא דקטלא שאני, ומבואר דאין זו סב' בשמירה, והוא כהברכ"ש, ועי' בברכ"ש מש"כ בד' הרשב"א, אכן בשיטה מקובצת לק' מה. (ד"ה אפילו) הביא תר"פ דהוכיח דבשמר ג"כ חייב מיתה, דהרי בבית בעלים אין לך אונס גדול מזה וחייב, משמע דהוא דין אונס, וכן נתבאר לעיל ע"א בתוד"ה תפשוט מדברי התר"פ וכ"ה בתוס' בסנהדרין עו: ד"ה רוצח שהוכיחו מחובל בחבירו ברשות המזיק דאדם המזיק פטור באונס גמור.

כתב הר"מ פ"א מנ"מ ה"ז אבל אם נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתהו בהמתו של בעה"ב ה"ז פטור על הכל שהרי הוא אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק וכו' (עי"ש בר"מ שהביא פסוק וכבר כ' הבאר הגולה והגר"א דהוא תחילת הלכה שלאחרי') ובפ"י הי"א כ' הר"מ אין הבעלים משלמין את הכופר עד שתמית בהמתן חוץ מרשותן אבל אם המית ברשות המזיק אע"פ שהוא בסקילה הבעלים פטורין מן הכופר כיצד הנכנס לחצר בעה"ב שלא ברשותו וכו' פטורין מן הכופר שהרי אין לו רשות להכנס לרשותו של זה שלא מדעתו עכ"ד, וברשימות שיעורים לבעל אהל"י שליט"א עמד בכמה דקדוקים א. דבפ"א לא כ' שלא ברשות, ואף בנכנס ברשות פטור דקי"ל כרבי בדף מז: דאינו חייב, ב. דבפ"א כ' הר"מ סב' לפוטרו ובפ"י לא כתב, וביאר דבפ"א הוא לענין נזקין ושם סגי בהסב' דאילו לא נכנסת והיינו דגרם לעצמו, וע"כ פטור אף כשנכנס ברשות, אבל לענין כופר ליכא סב' זו, אלא הוא דין דברשותו א"צ לשמור כלל, וכ"ז בנכנס שלא מדעתו, וזהו דקתני בברייתא נכנס שלא ברשות, ועי"ש עוד מה שביאר בזה. וע"ע בר"מ פ"ז מנ"מ ה"ז שכתב הר"מ הזיק בעה"ב את השור אם הזיקו שלא לדעת פטור שהרי אומר לו למה נכנסת שלא ברשות שלא ידעתי עד ששגגתי בך ואם הזיקו לדעת חייב נז"ש מפני שיש לו רשות להוציאו מרשותו אבל להזיקו אין לו רשות עכ"ד, הרי שכתב דפטור מטעם אונס שלא ידע בו, ושמא י"ל דבאדם המזיק לא נאמרו פטורים כמבואר בתוס' בע"א ד"ה טמון, ובהכרח בעינן לפטור אונס, וע"ע בר"מ פ"א מחובל הט"ז.- וברש"ש לק' מה. פי' דמ"ש לענין קטלא לא אמרינן, הוא משום דחיוב מיתת השור אינה לעונש בעליו, דשור של הקדש ג"כ בסקילה, ועמש"כ לעיל בסמוך מהרש"ש.

בתוד"ה תא ותימה וכו' לענין קטלא דעת הר"מ פ"י מנ"מ ה"ח דאין הכלב נסקל, ופי' המ"מ דהוא כשור האיצטדין, וס"ל דבממון אין פטור דשור האיצטדין, וכן דעת הריטב"א הובא בנמוקי יוסף, ולפ"ז לא תיקשי קו' תוס'.

כתב הר"מ פ"ב מנ"מ הי"ט המשסה כלבו של חבירו פטור מדיני אדם וחייב בד"ש ובעל הכלב חייב ח"נ וכו' ובהשגות א"א ואם מועד הוא נז"ש משלם, ובמ"מ כתב ולי נראה שאפילו מועד אינו משלם אלא ח"נ כיון שלא עשה בעצמו אלא ע"י שסוי עי"ש דמדמי למיתה דפטור כשור האיצטדין, וע"ע בפ"ו ה"ה בר"מ וראב"ד ומ"מ ואזדו לשיטתם, ובחי' רמ"ש לק' כד: ובקה"י (סי' כ"ג) כ' לבאר בטעמא דמשלם ח"נ דהמשסה שותף בנזק, ואע"ג דהמשסה פטור מ"מ בעל הכלב אינו חייב אלא ח"נ, ויעוי"ש מש"כ לבאר מ"ט לא אמרינן בזה כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי, וע"ע לק' כד: משנ"ת בדין משסה.

בגמ' הנהו עיזי דבי תרבו וכו' דליצנעינהו ה"ר יהונתן ז"ל (הובא בשיטה מקובצת) פי' זיל צנעינהו שים אותם בשמתא אם יבואו עוד לפשוע, ועי' בנמוקי יוסף בסוף הסוגיא (י: מדפי הרי"ף) בשם הריטב"א והרמ"ה ז"ל ובאר הגולה סי' שצ"ז אות א' דלענין תשלומין א"צ התראה, לגדור מר גדירא בארעי' כ' התוס' דאביי ג"כ מודה שאין על הניזק לשמור עצמו ודחויא בעלמא הוא, וכן פסק רב אלפס דליתא לדאביי, וברא"ש (סי' י') כ' בשם ר"ח ז"ל דהלכה כאביי, וכתב ומודה אביי דבעיר אם נכנסה לחצר הניזק ואכלה שחייבת שאין אדם יכול לנעול דלתי ביתו כל היום והרועה יש לו לשמור וכו' אבל כשמתפשטים בשדה אינו יכול לשמור את כולם שלא יכנסו לשדות אחרים וכו' והא דפריך שן דחייב היכי משכח"ל פי' שן דכתיב בקרא ובער בשדה אחר היכי משכח"ל עכ"ד, וכתב החזו"א סי' י"א ס"ק כ' דלאביי פטור אע"פ שרואה אותה יורדת לשדה חבירו דכיון דקשה לשמור על הניזק להרחיק את עצמו, ועוד כ' בסו"ד דאם פשע בעיר והלכה מעיר לשדה אחר ואכלה חייב, עוד כ' דמ"מ חייב מה שנהנית, ובש"ך סי' שצ"ז ס"ק א' הביא ליש"ש שנחלק ע"ד ר"ח דא"כ מדוע אמרו סתם רועים גזלנים ופסולים לעדות, ולדברי ר"ח מסתמא כל השדות גדורים, וא"כ איך נכנסת בשדות אחרים, והא חתירה לא שכיח, ואשר ע"כ פסק כרב יוסף דהוא רבי' דאביי עי"ש, ועי' ש"ך משה"ק על ראייתו, [ומש"כ הש"ך דפוק חזי שאין כל השדות גדורים אע"פ שאין הניזק יכול לתבוע תשלומין דאין לו עדים וראי', הנה ראיתי להעיר דבין מדברי היש"ש ובין מדברי הש"ך מבואר דלא כחזו"א הנ"ל דאף אם רואה שבהמתו יורדת ג"כ פטור, דא"כ תיקשי לאביי דמדוע רועים גזלנים הא אין חיוב כשהם רועים בשדות אחרים, ומדוע הוצרך היש"ש להוסיף דהשדות גדורים, ומה השיב הש"ך שאינם גדורים הא מ"מ אין כאן גזל, וא"כ תיקשי לדברי החזו"א הוכחת היש"ש מדוע רועים גזלנים, ושמא י"ל למש"כ החזו"א דיש חיוב נהנה, א"כ יל"ד דחיוב זה מוטל על הרועה (וצ"ע בזה) ואינם משלמים, א"נ דמודה החזו"א דאסור לבעלים לשלחם לשדות אחרים, אלא אם רואה א"צ למונעה, אבל רועים הם משלחים במזיד וכמש"כ הש"ך וצ"ע] והביא עוד כמה ראשונים כדברי ר"ח וסיים דהכי נקטינן דכבר נודע שדברי ה"ג ור"ח דברי קבלה הם מהש"ס ובפרט שהוכחתי שדבריהם עיקר, ועחזו"א שם שהאריך במש"כ הראשונים שכל ד' ר"ח דברי קבלה ואין לחלוק עליהן עי"ש. – ע"ע בחזו"א שם שדן דיתחייב המזיק להרחיק עכ"פ כדין נזקי שכנים ועי"ש משכ"ב, ובשיטה מקובצת כ' בשם הר"מ מסרקסטה ז"ל דהלכה כרב יוסף וקי"ל דמודה ר' יוסי בגירי' דעל המזיק להרחיק את עצמו, והיינו בנזקי שכנים.- לכאו' כ"ד אביי הוא בשו"ר אבל קרן בודאי על המזיק להרחיק, דהא חיובו אף ברה"ר, ושם לא שייך על הניזק להרחיק.

בגמ' כשחתרה א"נ דנפיל גודא בליליא ק' דאנוס הוא וכדתנן נה: נפרצה בלילה, וכן שם נו. לענין חתירה, ופי' החזו"א (שם) דמיירי שיודע שהיא חותרת וכן ראה דנפיל גודא ובכה"ג חייב, והדברים מבוארים בתוס' לעיל ע"א ד"ה בשחתר, וכתב הברכת שמואל סי' ו' אות ג' דכ"ד תוס' דאם לא ידע דנפל גודא פטור הוא להס"ד דעל הניזק להרחיק את עצמו, וא"כ כ"ז שלא ידע לא חל עליו חיוב, אבל למסקנא דעל המזיק להרחיק את עצמו וא"כ המזיק מחוייב ועומד, ומה שעשה הניזק גדר אינו פוטר את המזיק, וכשנסתלק הגדר הרי חייב המזיק, ומו"ר הגרי"ג שליט"א דן בזה די"ל דאע"פ דשמירת הניזק לא מהני, מ"מ הכא שיש גדר חשיב ג"כ שמירה על המזיק, דכ"ז שהי' גדר לא הי' יכול המזיק לבא לכאן, אא"כ באופן שהניזק בא למקומו על המזיק, בזה י"ל דאין כאן שמירה על המזיק.

בתוד"ה יכלי הי' נשמט אביי כ' הש"ך (שם) דדוחק גדול הוא זה, ועחזו"א (שם) שהרבה לתמוה ע"ד תוס' עי"ש.

בגמ' הני עיזי דשוקא דמפסדי מתרינן במרייהו ופירש"י אפי' ברה"ר, ומדברי תוס' שכתבו שמשלמים מה שהזיקו מבואר דמיירי ברשות הניזק. ובנמוקי יוסף (י: מדפי הרי"ף) כ' אית דמפרשי אפילו ברשות הניזק ואפ"ה לא מחייב עד דמתרינן בהו מפני תקנת השוק עכ"ד, ובר"מ פ"ה מנ"מ ה"א כתב אע"פ שעדיין לא הזיקה. ובר"ח כ' דר"י כשמעתי' ואביי נחלק עליו והלכתא כוותי', ובראב"ן כ' דאביי ג"כ מודה כאן כיון דלא קביעי לא מחייב בהו למגדר משום שבוע או שבועים.– ועי' חו"י סי' קס"ה (ציינו הרע"א בשו"ע סי' שצ"ז) שהק' מ"ט לא אמרי' עביד איניש דינא לנפשי' ויוכל להורגם.

בתוד"ה הנהו דוקא בהנהו דקיימי לשחיטה וכ"ה בראב"ד פ"ה מנ"מ ה"א וכ' המ"מ שכן דעת רוב המפרשים, אבל הר"מ לא פי' כן, וכתב ה"ה דהר"מ פי' עיזי דשוקא שיוצאות לרעות בשוק, ולא העומדות לשחיטה [ולימכר בשוק], וכדברי הר"מ כ"נ בס' המקח שער ז' (עמ' קיט) שכתב וז"ל מי שיש לו בע"ח שהם מזיקים לבנ"א והתרו בו ג"פ שישחטם או שימכרם למי שישחטם ולא קבל התראה ולא מכרן דין הוא שילך כל מי שירצה וימכרם ויקנם לעצמו מאליו וישחוט אותם כדי להסיר הזיקם ויתן דמיהם לבעלים כדג' מכריז רבא וכו' עכ"ד, הרי שסתם הדברים וכ' מי שיש לו בע"ח, ועמד בזה מו"ר זצ"ל בעמק השער, עוד העיר דהס' המקח פי' דההתראה שישחטם, ושלא כדברי הר"מ דמתרה שישמרם, ועי"ש שביאר עוד חילוקי דינים בין ס' המקח לפוסקים.

בא"ד כדאשכחן גבי עיזי דבי תרבו היש"ש (סי' נ"ו) תמה מאד הא בעינן התראה, וא"כ שמא זו היתה ההתראה.

איזהו מועד

במשנה כל שהעידו בו שלשה ימים כ' הרש"ש נ"ל לדקדק מדברי הנ"י לקמן פ"ד (יח: מדפי הרי"ף) וכו' דגם לר"י בג"פ ביום א' מועד הוא לאותו היום עכ"פ עכ"ד, וביאו"ד דכ' הנמוקי יוסף שם לבאר מ"ט נגח שור חמור וגמל נעשה מועד לכל וז"ל דילפינן ליה מהעדאה דיומי דכיון דאייעד לתלתא יומי דלא דמו להדדי כמאן דאייעד לכולהו יומי דעלמא דמי ה"נ כיון דאייעד לתלתא מיני כמאן דהועד לכולהו מיני דמי עכ"ד, למדנו מדברי הנמוקי יוסף דכשם שמועד למין זה אינו מועד למין אחר כך מועד ליום זה אינו מועד למין אחר, וזהו דיליף הנמוקי יוסף דכשם שאם נגח בג' ימים נעשה מועד לכל הימים, ה"ה בג' מינים, וזהו שכתב הרש"ש דלאותו יום מודה ר"י דנעשה מועד, ולפ"ז נמצא דר"י לא פליג אק"ו דר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב לא כ"ש, דהכא טעמא אית לי' דלא הועד לשאר הימים, ובעזה"י יתבאר להלן בזה. וראיתי להעיר בד' הנמוקי יוסף דלר' מאיר דל"ל סב' דחילוק ימים מנלי' דינא דנגח שור חמור וגמל, [ולדברי תוס' דמודה בחזרה דהוא בג' ימים ניחא, אכן בפשוטו ליכא קרא ע"ז דקרא נאמר לענין העדאה].

במשנה ותם כל שיהו התינוקות וכו' כ' הנמוקי יוסף דסגי בפעם א' אבל חזרה הוא ג' ימים, ומקשים בסתירת הנמוקי יוסף לק' פ' דו"ה (יח: מדפי הרי"ף) דבתינוקות בעינן ג"פ, וק' בתרתי א. דס"ל הכא דבחדא זימנא סגי ב' דס"ל הכא דבג"י א"צ ממשמשין, ועי' חי' אנשי שם.

בתוד"ה איזהו לא משום דתיהוי פלוגתייהו בשור המועד ביאו"ד דדין העדאה הוא גזה"כ וכמו שדנו תוס' לק' כד: דבעינן נגיחות של חיוב, ואינו הרגל או ראי' בלחוד, וע"כ מודה רבי דבעינן ג"פ, ועי' בסמוך בתוד"ה ולא עוד ראי' לזה, ולק' פד: איתא דאין מועד בבבל, וע"ע מש"כ לעיל יח. סותוד"ה במועד, ועמש"כ לקמן לז..

וביבמות סה: כ' התוס' בד"ה נשאת דלענין ממון מודה רבי דבעינן ג"פ, ופי' הראשונים דבממון אזלינן לחומרא ואין מוציאין ממון עד שיתחזק בג"פ, והיינו דמספיקא לא מפקינן ממונא, ובאור גדול במשניות הק' דא"כ לענין חזרה יועיל ב' פעמים, וקו' זו תיקשי אף לדרך הראשונה, דבחזרה ליכא קרא והוא סב', ועמש"כ להלן בתוד"ה ולא מדברי התוס' שאנץ.- עוד יל"ע באופנים שאינו דין העדאה כגון לק' מח: בחזא ירוקא ונפל דבעינן תלתא זימני האם לרבי יועיל ב' זימני, ועמש"כ לקמן לז. מד' הטו"א בחגיגה ד. בנגח שור שור וחמור דנעשה מועד לכל לרבי.

בתוד"ה שיהו דאדם אית לי' מזלא כ' הרע"א בשם מג"ש דמשמע דמפרשי ואינו נוגח לתינוקות וכן פי' הר"מ בפה"מ, אכן דקדק מגמ' לק' כד: שאינו נוגח לשוורים, וכ"ה בשיטה מקובצת בשם תור"פ.

בא"ד ולא בא ר"מ למעט שלא תועיל חזרה שלשה ימים ובשיטה מקובצת הביא לה"ר יהונתן ז"ל דר"מ ל"ל חזרה בג' ימים, וכ"ה דעת הר"מ כמש"כ היש"ש סי' כ"ז דהר"מ לא הזכיר חזרה בג' ימים, ותמה בטעמו של דבר, כשם דנעשה מועד בג' ימים כך יועיל חזרה בג' ימים, ועוד הקשה מגמ' לק' לז. בדברי רב זביד דנקט בפשיטות דחזרה הוא בתלתא זימני, ודוח"ל דלא קאי כהלכתא, ועוד דהתם הוא אליבא דר"מ עי"ש, וע"ע בתורע"א שדקדק מהרע"ב דלא כתוס', [ועמש"כ להלן בסותוד"ה ולא מגליונות חזו"א פ"ד מאיסו"ב].

בא"ד וג' פעמים ביום א' נראה דאין מועיל וצ"ב מ"ט לא מהני הק"ו לענין חזרה, ונתקשה בזה האבן האזל פ"ו מנ"מ ה"ז, [ובפשוטו י"ל דהיא הנותנת דממה שלא נגח ג"פ ביום א' אין ראי' שלא יגח בימים אחרים, דהרי טבע השור שאינו נוגח כמה פעמים ביום א', וזהו יסוד הק"ו דקירב נגיחותיו לא כ"ש] והוסיף עוד להקשות דמאחר דחזינן דתינוקות ממשמשין עדיפא מלא נגח ג"פ ביום א', א"כ י"ל דה"ה דעדיפא מלא נגח ג' ימים, וכתב דע"כ שיטת הר"מ מחוורת דלא מהני חזרה בימים וכמשנ"ת. ומתבאר היטב דלר"מ ליכא כלל דינא דימים בין לענין העדאה ובין לענין חזרה, [ויעויין בירושלמי דר"מ דריש קרא דימים לענין אחר עי"ש] ולפ"ז פליגי ר"מ ור"י לשיטתם, ותיקשי בדברי הר"מ דפסק דמועד בג"י, ובחזרה לא מהני בימים, והא להנתבאר הוא דלא כסב' ר"מ ודלא כסב' ר"י, אכן לק' כד. אשכחן תנאי דמחלקי בזה, וע"ע במשנ"ת להלן בגדר דין ימים לר"י, ולפ"ז מתבאר יותר הדמיון דהעדאה לחזרה בזה ודוק.- ע"ע בתוספתא פ"ב ה"ב דמבואר דג"פ ביום א' ה"ז חזרה ועי' חס"ד.– ויעויין בא"ר סי' קי"ד (ציינו השעה"צ שם ס"ק ל') שכתב שמדברי תוס' יש סמך לומר דאע"ג דבשמ"ע דעת המהר"ם דמהני לומר צ' פעמים משיב הרוח, מ"מ בפסח לא יועיל אלא ע"י שיתחזק בל' יום, והיינו דחזינן מתוס' דהסב' דקירב נגיחותיו לא כ"ש לא מהני לענין חזרה, ובדעת הרמ"א י"ל דלהר"מ אין מקור לזה, ועוד ראיתי לדון דזה ג"כ חשיב כהרגל דאומר אתה גבור וכו' מכלכל חיים, [וז"פ שא"א לדון דחוזר לימות החמה או לימות הגשמים של שנה שעברה, דיסוד הדבר דחזרה הוא שלילה והעדאה הוא בחיוב, וע"כ לעולם הוא נידון כהעדאה, אכן ראיתי לדון דלא דמי לשור המועד דהוא לעשותו מועד, אבל הכא עיקרו לעולם הוא לעקור מה שלמוד, דלו יצוייר שלא הי' למוד לומר באופן אחר לא הי' צריך לחזור מספק, אלא דהאופן לעקור מה שלמוד הוא ע"י הרגל חדש וע"כ תליא בהעדאה].

בד"ה ולא פי' בקונטרס וכו' ואינו נראה התוס' שאנץ והמאירי (הובאו בשיטה מקובצת) כ' להקשות עוד דהא רבא גופי' אמר ביבמות דוסתות ושור המועד כרשב"ג, והיינו דבג' פעמים הוי חזקה, וא"כ בדין הוא שלא ישלם נז"ש אלא ברביעית, ותי' התוס' שאנץ דשמא מחזרה דמתני' דייק התם, והיינו דמודה ר"י דבעינן ג"פ לחזרה, וצ"ל הא דאמר רבא דשור המועד כרשב"ג והא בהעדאה מוכח כרבי, וי"ל דהעדאה מקרא יליף, אבל מחזרה דסב' הוא מוכח כרשב"ג, ומתבאר לפ"ז בתוס' שאנץ דבחזרה סגי לרבי בב' פעמים, ועמש"כ בתוד"ה איזהו, ובעיקר קושיתם צ"ע דהא מודה רש"י דמועד הוא ג"פ אלא דסבר דבנגיחה זו דנעשה מועד משלם נז"ש, ולכאו' מבואר דלמדו דנעשה מועד בב' פעמים ובשלישית משלם נז"ש, והעירוני דמדברי תוס' ג"כ מוכרח שלמדו כן, דהתוס' הק' על רש"י דבעינן והועד בעליו קודם שמחייבים אותו נז"ש, והקשו מגוונא שהעידו על ג' נגיחות יחד, דאיתא בגמ' דנעשה מועד ולא הקשו מכל שור המועד, ושמעתי שכן פי' בס' לחם אבירים, וע"כ דלמדו תוס' ברש"י דנעשה מועד ב' פעמים, ואפשר דכוונת קושיתם דמ"מ אין הוכחה ממתני' כרשב"ג די"ל דבתרי זימני נעשה מועד ואינו משלם נז"ש אלא משיגח לאחר שנעשה מועד, ולפ"ז שפיר כ' התוס' שאנץ שמחזרה יש ראי' דהג"פ עושים אותו מוחזק, ולפ"ז בהעדאה ג"כ הוא בג"פ,ולפ"ז אין כוונת התוס' שאנץ דבאמת לרבי חזרה הוא בתרי זימני די"ל דמודה דבממון הוא ג"כ וכמשנ"ת מתוס' ביבמות, אכן התוס' שאנץ לעיל מינה (בשיטה מקובצת ד"ה איזהו) כ' לתרץ קו' תוס' דרבי לא פליג אקרא, דשמא י"ל דהוכחת רבא הוא מחזרה, והיינו דלרבי סגי בחזרה בתרי זימני.- ובמשנ"ת בדברי תוס' דלמדו ברש"י דנעשה מועד ב' פעמים, אכן ברשב"א כ' דנגיחתו והעדאתו באים כאחד, והעירוני דהדבר צ"ב דמאי שייך באים כאחד הרי בעינן שיבא לב"ד ויעידוהו והנגיחה היתה מקודם.- כ' המאירי (הובא בשיטה מקובצת) דאף לרש"י מ"מ הלכתא כאביי, כיון דתליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג אי חזקה בתרי זימני או בתלת וקי"ל כרשב"ג.

המהר"ם הביא מגליון תוס' ישנים (הובא בשיטה מקובצת) בשם הרר"ש מדרוי"ש דכו"ע מודו דבעינן ג"פ, אלא דלרבא דלא כתיב בקרא ג"פ א"צ שיהא בג' ימים, ולרבי דחזקה בתרי זימני אע"ג דמודה דשור המועד בעינן ג"פ וכמש"כ תוד"ה איזהו דלא פליג אקרא, מ"מ א"צ ג"י, ומשנתינו דקתני ג"י הוא כרשב"ג, אבל לאביי דדריש לי' מקרא, אף לרבי בעינן ג"י.

בא"ד ורש"י עצמו חזר בו ע"ע ברש"י כד. בסוף העמוד דקאי בשיטתו כאן, וע"ע בדבריו לק' דף ל"ז שסתר משנתו, ובעיק"ד רש"י דחזר בו יש להסתפק האם חזר רק ממ"ש דבנגיחה שלישית משלם נז"ש, או"ד דחזר בו גם מהא דס"ל שא"צ לייעדו תחילה וכמשה"ק תוס' ע"ז, דבפשוטו אין הכרח שחזר בו מזה, אא"כ נימא דהא בהא תליא, דטעמא דאינו משלם בשלישית נז"ש משום דלא נתייעד, ובשיטה מקובצת בסוף הסוגיא הביא מאירי שכתב וז"ל אף גדולי הדורות שלפנינו כתבו לענין לייעדו תורא אם לא העידו על ג' נגיחות הראשונות עד שנגח נגיחה רביעית שהוא מועד והדברים מתמיהין עכ"ד.

< עמוד קודם · עמוד הבא >

מעבר לתחילת הדף