מנחה חריבה/סוטה/כט/א

דף כ"ט ע"א

אמר רב גידל אמר רב וכו' וודאי טמא הוא דלא יאכל וכו' יאכל אימא סיפא וכו' לא יאכל אלא לאו שמע מינה וכו עיי"ש, ויש כאן מקום להעיר א) יש חילוק בין חיוב לאו דספיקא לקולא ובין חיוב כרת, לקצת גורסים כן ברמב"ם עיין מהרי"ט ושו"ת דברי אמת ובס' גנת ורדים ושושה"ע א"כ בטומאת בשר הוי לאו וטומאת הגוף הוא באיסור כרת, ב) ועוד יש לחלק ולמפרך דבספק טוה,ג הוא דלא יאכל משום דיש לו טהרה במקוה, ועיין תוס' הרא"ש למס' נדה (דיג) שהעתקתי לעיל ועיין ע"ז ל"ז ע"ב הא נהרא קמייכו זילו טבילו יע"ש ויש לדחות דזה רק מדרבנן אבל לא מהני לדאורייתא ג) ועוד יש לחלק דבטומאת בשר יש לאוקמה הבשר בחזקת היתר הקודמת וגם עליו יש עליו מ"ע לאכול בשר קודש ומצרפינן בהדדי אבל בטומאת הגוף דהוא ספק ליכא עליו חיוב מ"ע זה ואיתרע חזקת חיוב זה ודו"ק, שוב חפשתי וראיתי בק"א דהעיר מה שהקשיתי באות א' עוד ראיתי במהרי"ט אלגזי פ"ה דבכורות שמכריח דס"ט ברה"י הוי וודאי גם לענין עונשין והביא ראיה לזה מכאן דאם איתא דהא דאמרינן דס"ט ברה"י אין דינו כוודאי לענין עונשים הא שפיר י"ל דיוקא דקרא דודאי טמא איכא לאו וחייב מלקות הא סיט נהי דחשוב לענין שריפה מ"מ לענין מלקות מיהא אינו לוקה האוכל אותו וכו' יעש"ה, הנה בתוס' שאנץ שלפנינו העיר כעין זה וז"ל וליכא למימר וודאי טמא הוא דאיכא לאו הא ס"ט ליכא לאו כי אם עשה ? דהא יש לנו לומר דכיון דמפקי' ליה מאיסורא אוקמנא אהיתרא עכ"ל, ועל תירוץ זה יש לעורר מקדושין י"ג ע"ב דקפריך האי עשה מאי עבידתוה אי דאהניא מיתת הבעל תשתרי לגמרי אי דלא אהניא וכו' תוקמא במילתא קמייתא, אלמה לא, אפיקתוה ממיתה ואוקמתא על עשה מידי דהוי אפה"מ וכו' יעש"ה ובדברי המהרי"ט שם מתו מה שהעיר בקיא דהו"מ לומר דאי מדרב לא שמעינן אלא דאזלינן לחומרא בספיקא אבל מ"מ לא הוי אלא סיט איצטריך למגמר מסוטה דס"ט הוי כוודאי טומאה עיי"ש ולהנ"ל א"ש דזה ג"כ מוכרח מפירכת רב גידל, אמנם בלא"ה איני מבין קושיתו דהלא כאן קיימינן רק בענין החילוק שבין דשיבד"ל לאבד"ל, אבל לא בעיקר הלימוד דספק ויל"ע, גם מה שמעורר כאן הק"א דלשיטת התוס' קשה אמאי משווינן ס"ט ברה"י כוודאי טומאה לגמרי דהא ליכא מלקות בספק סוטה כמו שכ' ז"ל עכ"ל, ולדעתי לק"מ דהא דליכא מלקות לדעת התוס' סוטה הוא לאו משום ספק הוא, אלא משום דלא נאמרה לאו אלא איסור עשה, וכמו בכל אזהרות לאו הבמ"ע דאיסורו וודאי הוא ומ"מ ליכא בו מלקות, וידוע הוא דשיטת התוס' יבמות י"א ע"ב דבעלה לוקה עליה משום סוטה עי"ש, – העיין חות דעת סי' ק"י בבית הספק שם כתב עפ"י הגמרא דידין דכל לישנא דקרא משמעותא על הודאי ולאו על הספק ומזה מוכח נמי דשאני בין היכי דכתב רחמנא קו"ע לשב ואל תעשה וכו' יע"ש ובזה יש להסביר קצת תירוץ התוס' שאנץ וליישב מה שהערותי עליו מהא דקדושין וקצרתי, עוד ראיתי שהעיר הערותי הנ"ל באות א וכתב דלאו ראיה דס"ט שאני משאר ספיקות דכל התורה דברה"י טמא וודאי ובר"ה טהור וודאי ולהכי איצטריך שם לחלק בין יש בו דעת לישאל או לא, ול"ז להבין באור כוונת דבריו בזה, ומש"כ עוד בק"א דגבי בשר אית ליה חזקת טהרה וכו' יעי"ש, יעיין תוס' חולין ט' ע"ב ד"ה התם בסוף שכתבו אי מדרב הו"א בדלית ליה חזקת טהרה יעוש"ה וצע"ק:

שם ואי מסוטה עד דאיכא וכו' עיין ק"א שכתב לאו דוקא דהא מקנא לה אפי' משו"ק אע"ג דאיני בני דעת אלא משום דסתם סוטה אית בה דעת נוגע ומגיע ע"כ כ"כ בשם הש"ש ש"א שהעיר בכל זה ועיין במפרשי הירושלמי פ"ק ולדבריו ל"ק מודי על הרמב"ם הנ"ל דמקנא לה משנים, דהוי רה"ר, משום דסתם סוטה הוי רה"י ועוד כמה מדברי האחרונים בטלין לפי דבריו ויל"ע, ומה שמסיים הק"א דמאד צדקו דברי הרמב"ם דק"ו זה אינו אלא אסמכתא וכבר הקשה התוס' דאיכא למפרך מה לסוטה שכן רגלים לדבר וכו' ואין אפוטרופוס וכו' והיכן מצינן למילף מינה לספיקא דעלמא אשר אין טעם גמור לחלק בין רה"י לרה"ר אלא הכל מדבריהם כמש"כ הרמב"ם בפט"ז מהל' אה"ט ע"ש ודו"ק עכ"ל כגון דא מצוה להביא מן החדש ביו"ט ששם במהרי"ט אלגאזי הנ"ל כבר נתבאר דעה זו וז"ל ומדברי הכ"מ דהל' ק"פ מתבאר יפה דמה שנראה מדברי הר"מ בפט"ז מהל' אה"ט דספק רה"י נמי מדבריהם הוא ע"ד שביאר דבריו מהר"מ בן חביב דדוקא בספק שקול טהור מה"ת אפילו ברה"י וכו' אבל ספק הקרוב לודאי כגון ספק סוטה דאיכא רגלים לדבר דנסתרה וה"ה גבי טומאה כה"ג דאיכא רגלים לדבר ס"ט מה"ת אפילו לדעת הר"מ וכו' ודלא כמו שנראה מדברי הרב בתי כהונה וכו' דהר"מ ס"ל דכ"ז דילפינן מסוטה איני אלא אסמכתא בעלמא וכיוצא לזה נראה מדברי הרב בני יעקב שהקשה על סברת הר"מ משמעתין דבכורות ולא שת לבו דלפי מש"כ התוס' והר"ש דמיירי בב' חביות שנטמא אחת מהם וכו' בכה"ג דאיכא רגל"ד אפילו לדעת הר"מ ס"ט מה"ת וכו' ומה יענה לדברי הר"מ דהל' ק"פ דנראה דעכ"פ אף לדעת הר"מ איכא גווני בספק ברה"י דס"ט מה"ת וכו' יע"ש היטב והק"א לא הפיץ כל קרני האור בענין עמוק ומסובך זה ולהוסיף ספיקות על ספיקות ונגד דברי הרמב"ם דהל' ק"פ:

שם בתוס' ד"ה שכן וכו' וי"ל דאי לאו קרא א"ל דלא טמאה אלא לענין בעלה דאיכא ספק ח"מ ב"ד על ידו וכו' עי"ש הנה למדתי פירוש הפשוט דאיכא ספק ח"מ ב"ד הוא משום דענין א"א אם זינתה וודאי הוי ח"מ אלא שלא מצינן להורגה דחסרי עדים והתראה אבל תרומה וכהונה לעולם ליכא אלא זיקת לאו, ובזה ניחא ג"כ ששתקו התוס' ולא הזכירו מבועל משום דשם ג"כ איכא ח"מ לבועל אם היה בעדים והתראה, ואיכא כאן זיקת מיתה וגם כשם שהמים בודקין אותה, כך בודקין אותו. ומדיוק בזה הלשון שבתוס' דאיכא ספק ח"מ ב"ד „על ידו” פירוש דע"י התקשרותה בבעלה איכא חיוב מיתה בזנות דא"א עליה ועל הבועל, ולכך הו"א דמעשה מכוער זה פוגם טומאה לבעלה משא"כ לתרומה ולכהונא, ומה נשתוממתי לראות אח"כ בספר מנ"ק שבנו של המחבר נתקשה בחנם ונתלבט בפשט דברי התוס' והקשה דסוטה לבעלה אינה רק בלאו וכו' ויצא לפרש בדרך רחוקה יע"ש ולע"ד נראה כמש"כ, יע"ש משים עוד בדיבור זה דברים נכונים ואכמ"ל בענינים אלו שכבר דשו ביה רבים ועיין עיו"ט סי' קע"א ועוד וע"כ קצרתי ואף דמשכחת לה סוטה בחייבי לאווין למ"ד דשומ"י שותה מ"מ קרא לאו בהכי מיירי וגם סתם סוטה לאו בהכי מיירי וכמש"כ הק"א לעיל, ומש"כ הש"ש ש"א פי"ג בביאור ותירוץ דברי התוס' עיי"ש דבריו היקרים יל"ע ממש"כ בעצמו בפ"ז דמחזיקין מאיסור לאיסור וכו' יעש"ה וקצרתי. ובמנ"ק כאן לא הזכיר ולא עמד על הפרק הז"ה ועפ"ז היה מקום לומר דפליגי הבבלי והירושלמי שהביאו התוס' אח"ז אי מחזיקין מאיסור לאיסור ויל"ע:

שם בתוס' ד"ה חד לכהונה וכו' עיין באריכות בזה ובביאור מחלוקת ר"י ור"ע בדורש לציון דרוש ב' עי"ש המשך כל המשנה דידן עפ"י הפלפול – שם הא ספק טמא עיין שו"ת בית יצחק סי' קי"ג חאור"ח:

שם ברש"י ככר שני שפסול בחולין וכו' ודיו לי"ל דא"כ בטל ליה קיו וכו וע"ש מה שהקשה בהגהות הגר"ש מדעסיו דזה רק לר"ט אבל לרבנן פליגי עלה מאי איכא למימר והניח בצ"ע כבר מבואר היטב עכשיו לפנינו בתוס' שאנץ שנדפס על הגליון ושם יש חלופי גברא וט"ס ועיי"ש מה שתירץ היטב ועי' תוס' קדו' ה' ע"ב ד"ה חופה ועי' תוס' פסח' ח"י ע"ב ד"ה מה מחוסר כפורי' וכו' ובד"ה למדנו ופלא על הרב הנ"ל שאישתמיט מיניה ועיין בק"נ על הרא"ש פ"ק דקדושין אות ו' דאישתמש עם סברת התוס' הנ"ל. ליישב דברי הרא"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף