4,085
עריכות
←ב
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (הטמעת אותיות בראש כל ס"ק עם קישור-עוגן למעבר לשאילתות ובחזרה, עיצוב קוד מקור) |
(←ב) |
||
| שורה 9: | שורה 9: | ||
== ב == | == ב == | ||
{{העמקש|ב}} '''ברם צריך למימר מהו שיעשה שליח וכו' ת"ש דאמר רבה כו'.''' [כל האמור בסימן זה והדומים לו מוסב על זמן הסנהדרין בזמן הבית]. מדקאי רבינו בלאו עושה מעשה עמך ומייתי עלה הא דרבה בר רב הונא וכן הא דתדר"י אלמא דמפרש דמיירי כל הסוגי' בלא עשה תשובה. ומכ"מ אין הבן נעשה שליח לכתחילה. וכדעת הרי"ף יבמות פרק ב' שיישב הקושיא על הא דתנן התם ממזר חייב על מכתו ועל קללתו של אביו והקשה הש"ס והא לאו עושה מעשה עמך הוא. והקשה הרי"ף מסוגי' דסנהדרין אין הבן נעשה שליח לקלל ולהכות את אביו. ויישב הרי"ף דודאי אין הבן חייב מיתה אבל מכ"מ לכתחילה אסור. וכ"כ הרמב"ם ה' ממרים פ"ה. וזהו דעת רבינו. ולא כהתוס' ביבמו' שם שישבו קושיא זו דהא דתדר"י מיירי בשעשה תשובה ומכ"מ משכחת חיוב מלקות על עבירה שעשה כבר. ולהתקלל היינו נדוי על הזכרת ש"ש לבטל' וכדומה שחייב נדוי אע"ג שעשה תשובה. אבל בלא עשה תשובה באמת מותר. והנה מש"כ התוס' דאפי' אחר שעשה תשובה חייב נדוי אם נתחייב ע"י עבירה. אמת וברור הוא. וראיה מדוד המלך שנדוהו על מעשה דבת שבע אף ע"ג שעשה תשובה וכדאי' ביומא ובסנהדרין פ' חלק וכמ"ש לעיל סי' ל' אות א' באריכות בס"ד. וה"ז כעונש מלקות שלא מהני תשובה וכ"כ הגאון פנים מאירות. ולא כשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ג שכ' שהרי"ף חולק בהא על תוס' וטעות הוא במח"כ. ומה שלא יישב הרי"ף כהתוס'. היינו משום דס"ל דאפי' בלא עשה תשובה מיירי תדר"י וסוגיין מוכחת הכי. דאי' שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו כו' א"ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים ה"נ כבוד שמים עדיף. ושקיל וטרי טובא. ומסיק מאי הוי עלה. אמר רבה בר"ה וכן תדר"י לכל אין הבן נעשה שליח כו'. משמע דקאי בחד ענין דמיירי רב ששת. ולהתו' צ"ל דהבעי' ור"ש מיירי ג"כ בעשה תשובה ובמכות וקללות שהיו חייבים ע"פ דין [והא דמסיק בסוגי' דרב ששת מפרש הא דתני' היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בשעשה תשובה. היינו מכות וקללות שאינו מחויב בדין שהרי אוקמינן באין מסרבין בו לצאת]. וא"כ ק' הא דקאמר ואחר מי התירו כו'. האיך מדמה איסור לאו לאיסור מיתת ב"ד. דבאחר אתי עשה דארבעים יכנו ודוחה ל"ת דפן יוסיף. וה"נ איסור נדוי למי שאינו חייב ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן. ומה"ת לא אסור כי אם קללה בשם. וא"כ במקום מצוה שמחויב בנדוי אתי עשה דרבנן ודחי לאיסור דרבנן. משא"כ בן לאב מ"ע דהכאה לא היה דוחה איסור מיתת ב"ד. וה"נ בנדוי עובר על מ"ע דכבד ומורא ובארור מקלה או"א דפירושו מבזה כמבואר ברמב"ם ה' ממרים. והאיך אתי עשה דרבנן לנדות את האב שחייב בזה. ולידחי מ"ע מה"ת ולוקי בארור. וגם לפרש"י על ואחר מי התירו היינו קללה דסוטה יתן ה' אותך. א"א לפרש כהתוס' דממ"נ אי לא חטאה אינה מקללה כלל אדרבה מברכה ונקתה ונזרעה זרע. ואי באמת חטאה והיא אינה מודה הרי אינה עושה תשובה ובזה לא דברנו לשיטת התוס'. וצ"ל להתוס' דקאי במיתת ב"ד. דאחר מי התירו בזמן הסנהדרין להרוג את החוטא. הרי עשה דובערת הרע מקרבך אינו דוחה ל"ת שיש בו מיתה אלא כבוד שמים עדיף. וזה דוחק דאחר מי התירו לא קאי מעין השאלה להכות ולקלל. אבל לדעת רבינו וסיעתו מיירי הסוגי' בהכאה וקללה שלא ע"פ ד"ת ממש. אלא כהא דמ"ק דט"ז דמחינן ולייטינן על עבירה ובלא עשה תשובה ועדיין אינו עושה מ"ע. ובהאי גוונא ליכא עשה להכותו ולקללו ואינו אלא מצוה מדברי קבלה ושפיר מקשה ר"ש האיך דוחה לאו דהכאה וקללה אלא כבוד שמים כו'. והא דמקשה הש"ס מדתני' מה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר. ולשיטת רבינו וסיעתו דמיירי כל הסוגי' בלא עשה תשובה מאי קושיא על ר"ש לוקמי הכא בשעשה תשובה ובזה לא שייך כבוד שמים אלא מ"ע לבד דמחויי' מלקות כמשמעו מש"ה יש חילוק בין אחר דמ"ע דארבעים יכנו דוחה ל"ת דפן יוסיף משא"כ הבן. לק"מ דאכתי לא ידע סברא דעשה תשובה ולבסוף הסוגי' דמוקי אידך ברייתא דהיוצא ליהרג כו' כשעשה תשובה ממילא מתיישב הא נמי. עוד ראיה לדעת רבינו מהא דמכות די"ב דרמי בנו אבנו אי לעשה גה"ד ומשני הא ריה"ג דגה"ד מצוה הא ר"ע דס"ל שהוא רשות והדר מקשה מהא דתדר"י לכל אין נעשה הבן שליח כו'. ולשיטת התוס' דבלא עשה תשובה ודאי מותר מאי רומיא. ולישני הא בשוגג הא במזיד ולא עשה תשובה. דנמסר לגה"ד כדאיתא שם ד"י מי שנתחייב מיתה הרגוהו אלא אפי' בכה"ג אין הבן נעשה שליח כו' וע"ע בסמוך וע' הטעם לעיל סי' ל' אות א'. וכ"ז בדאיכא אחר כדיוק לשון רבינו. ליעבד אחר. הא בל"ז ודאי כבוד שמים עדיף: | {{העמקש|ב}} '''ברם צריך למימר מהו שיעשה שליח וכו' ת"ש דאמר רבה כו'.''' [כל האמור בסימן זה והדומים לו מוסב על זמן הסנהדרין בזמן הבית]. מדקאי רבינו בלאו עושה מעשה עמך ומייתי עלה הא דרבה בר רב הונא וכן הא דתדר"י אלמא דמפרש דמיירי כל הסוגי' בלא עשה תשובה. ומכ"מ אין הבן נעשה שליח לכתחילה. וכדעת הרי"ף יבמות פרק ב' שיישב הקושיא על הא דתנן התם ממזר חייב על מכתו ועל קללתו של אביו והקשה הש"ס והא לאו עושה מעשה עמך הוא. והקשה הרי"ף מסוגי' דסנהדרין אין הבן נעשה שליח לקלל ולהכות את אביו. ויישב הרי"ף דודאי אין הבן חייב מיתה אבל מכ"מ לכתחילה אסור. וכ"כ הרמב"ם ה' ממרים פ"ה. וזהו דעת רבינו. ולא כהתוס' ביבמו' שם שישבו קושיא זו דהא דתדר"י מיירי בשעשה תשובה ומכ"מ משכחת חיוב מלקות על עבירה שעשה כבר. ולהתקלל היינו נדוי על הזכרת ש"ש לבטל' וכדומה שחייב נדוי אע"ג שעשה תשובה. אבל בלא עשה תשובה באמת מותר. והנה מש"כ התוס' דאפי' אחר שעשה תשובה חייב נדוי אם נתחייב ע"י עבירה. אמת וברור הוא. וראיה מדוד המלך שנדוהו על מעשה דבת שבע אף ע"ג שעשה תשובה וכדאי' ביומא ובסנהדרין פ' חלק וכמ"ש לעיל סי' ל' אות א' באריכות בס"ד. וה"ז כעונש מלקות שלא מהני תשובה וכ"כ הגאון פנים מאירות. ולא כשו"ת שבות יעקב [[שבות יעקב/ב/קיג|ח"ב סי' קי"ג]] שכ' שהרי"ף חולק בהא על תוס' וטעות הוא במח"כ. ומה שלא יישב הרי"ף כהתוס'. היינו משום דס"ל דאפי' בלא עשה תשובה מיירי תדר"י וסוגיין מוכחת הכי. דאי' שם בעו מיניה מרב ששת בן מהו שיעשה שליח לאביו כו' א"ל ואחר מי התירו אלא כבוד שמים ה"נ כבוד שמים עדיף. ושקיל וטרי טובא. ומסיק מאי הוי עלה. אמר רבה בר"ה וכן תדר"י לכל אין הבן נעשה שליח כו'. משמע דקאי בחד ענין דמיירי רב ששת. ולהתו' צ"ל דהבעי' ור"ש מיירי ג"כ בעשה תשובה ובמכות וקללות שהיו חייבים ע"פ דין [והא דמסיק בסוגי' דרב ששת מפרש הא דתני' היוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללו חייב בשעשה תשובה. היינו מכות וקללות שאינו מחויב בדין שהרי אוקמינן באין מסרבין בו לצאת]. וא"כ ק' הא דקאמר ואחר מי התירו כו'. האיך מדמה איסור לאו לאיסור מיתת ב"ד. דבאחר אתי עשה דארבעים יכנו ודוחה ל"ת דפן יוסיף. וה"נ איסור נדוי למי שאינו חייב ג"כ אינו אסור אלא מדרבנן. ומה"ת לא אסור כי אם קללה בשם. וא"כ במקום מצוה שמחויב בנדוי אתי עשה דרבנן ודחי לאיסור דרבנן. משא"כ בן לאב מ"ע דהכאה לא היה דוחה איסור מיתת ב"ד. וה"נ בנדוי עובר על מ"ע דכבד ומורא ובארור מקלה או"א דפירושו מבזה כמבואר ברמב"ם ה' ממרים. והאיך אתי עשה דרבנן לנדות את האב שחייב בזה. ולידחי מ"ע מה"ת ולוקי בארור. וגם לפרש"י על ואחר מי התירו היינו קללה דסוטה יתן ה' אותך. א"א לפרש כהתוס' דממ"נ אי לא חטאה אינה מקללה כלל אדרבה מברכה ונקתה ונזרעה זרע. ואי באמת חטאה והיא אינה מודה הרי אינה עושה תשובה ובזה לא דברנו לשיטת התוס'. וצ"ל להתוס' דקאי במיתת ב"ד. דאחר מי התירו בזמן הסנהדרין להרוג את החוטא. הרי עשה דובערת הרע מקרבך אינו דוחה ל"ת שיש בו מיתה אלא כבוד שמים עדיף. וזה דוחק דאחר מי התירו לא קאי מעין השאלה להכות ולקלל. אבל לדעת רבינו וסיעתו מיירי הסוגי' בהכאה וקללה שלא ע"פ ד"ת ממש. אלא כהא דמ"ק דט"ז דמחינן ולייטינן על עבירה ובלא עשה תשובה ועדיין אינו עושה מ"ע. ובהאי גוונא ליכא עשה להכותו ולקללו ואינו אלא מצוה מדברי קבלה ושפיר מקשה ר"ש האיך דוחה לאו דהכאה וקללה אלא כבוד שמים כו'. והא דמקשה הש"ס מדתני' מה מי שמצוה להכותו מצוה שלא להכותו מי שאינו מצוה להכותו אינו דין שמצוה שלא להכותו מאי לאו אידי ואידי במקום מצוה הא בבנו הא באחר. ולשיטת רבינו וסיעתו דמיירי כל הסוגי' בלא עשה תשובה מאי קושיא על ר"ש לוקמי הכא בשעשה תשובה ובזה לא שייך כבוד שמים אלא מ"ע לבד דמחויי' מלקות כמשמעו מש"ה יש חילוק בין אחר דמ"ע דארבעים יכנו דוחה ל"ת דפן יוסיף משא"כ הבן. לק"מ דאכתי לא ידע סברא דעשה תשובה ולבסוף הסוגי' דמוקי אידך ברייתא דהיוצא ליהרג כו' כשעשה תשובה ממילא מתיישב הא נמי. עוד ראיה לדעת רבינו מהא דמכות די"ב דרמי בנו אבנו אי לעשה גה"ד ומשני הא ריה"ג דגה"ד מצוה הא ר"ע דס"ל שהוא רשות והדר מקשה מהא דתדר"י לכל אין נעשה הבן שליח כו'. ולשיטת התוס' דבלא עשה תשובה ודאי מותר מאי רומיא. ולישני הא בשוגג הא במזיד ולא עשה תשובה. דנמסר לגה"ד כדאיתא שם ד"י מי שנתחייב מיתה הרגוהו אלא אפי' בכה"ג אין הבן נעשה שליח כו' וע"ע בסמוך וע' הטעם לעיל סי' ל' אות א'. וכ"ז בדאיכא אחר כדיוק לשון רבינו. ליעבד אחר. הא בל"ז ודאי כבוד שמים עדיף: | ||
== ג == | == ג == | ||