176,460
עריכות
אין תקציר עריכה
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) (תוספת מההשמטות) |
מהדורה קמא (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
||
| שורה 34: | שורה 34: | ||
גם מ"ש מטעם עשה חייב בביעור הוא דבר תימא דהא אף בכ"כ ובב"ח דאסור מה"ת אף שלכדה"נ מ"מ בנסרח מותר אף דלא נאמר האיסור בלשון אכילה וכמו שביאר זאת המחב' מקור חיים בעצמו בספרו ח"ד {{ממ|סי' ק"ג}}. וע"כ הברור דרק בחמץ חידשה התורה לחייבו על שאור אבל מזה לא נלמוד חיוב שלכד"א וכנ"ל וכל דברי המקו"ח שם מוקשים מאד. | גם מ"ש מטעם עשה חייב בביעור הוא דבר תימא דהא אף בכ"כ ובב"ח דאסור מה"ת אף שלכדה"נ מ"מ בנסרח מותר אף דלא נאמר האיסור בלשון אכילה וכמו שביאר זאת המחב' מקור חיים בעצמו בספרו ח"ד {{ממ|סי' ק"ג}}. וע"כ הברור דרק בחמץ חידשה התורה לחייבו על שאור אבל מזה לא נלמוד חיוב שלכד"א וכנ"ל וכל דברי המקו"ח שם מוקשים מאד. | ||
'''{{עוגן1|גם}}''' מה שהעלה לדינא דאם נסרח מאכילת אדם ולבסוף נתחמץ מותר דהא בטומאת נבילות דלא תליא בלשון אכילה אמרינן בבכורות דאם נסרחה אח"כ בעינן עד לכלב ובסרוח מעיקרא הוא עד לגר וכתב כן בדעת הראב"ד תמהני הא דעת הראב"ד בהשגות | '''{{עוגן1|גם}}''' מה שהעלה לדינא דאם נסרח מאכילת אדם ולבסוף נתחמץ מותר דהא בטומאת נבילות דלא תליא בלשון אכילה אמרינן בבכורות דאם נסרחה אח"כ בעינן עד לכלב ובסרוח מעיקרא הוא עד לגר וכתב כן בדעת הראב"ד תמהני הא דעת הראב"ד בהשגות {{ממ|פ"ב}} מטומאת אוכלים דכיון שהי' כבר אוכל אף דעדיין לא נגע בטומאה סוף סוף לא מקרי סרוחה מעיקרא עיי"ש. ואם נדמה טומאה לחמץ ג"כ אסור אף בסרוחה מעיקרא. ועיין חמד משה שם ודבריו מגומגמים דהא לגבי חמץ כתיב אכילה ואינו דומה לטומאה כמובן: | ||
'''{{עוגן1|ודע}}''' דכנראה מדברי הכ"מ {{ממ|פ"א}} מחמץ סובר בדעת הראב"ד לענין שאור דרק בזה אסור הואיל דראוי לחמע בו ואף בנפסל מאכילת כלב חייב לבער הוא רק לענין לעבור בב"י אבל באכילה אין הפרש בין חמץ לשאור ואינו חייב וזה חידוש גדול שיהי' עובר על ב"י על דבר דא"ח אם אוכלו. והא מבואר בש"ס דאיתקש אכילת חמץ להשבתות שאור דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ועיי"ש בפסחים {{ממ|דף ה'}} ובתוס' שם וא"כ אין היקש למחצה ומהראוי דעל מה דאינו חייב באכילה לא יהיה חייב בהשבתה ומה דא"ח בהשבתה אינו עובר על ב"י ועיין מג"א {{ממ|סי' תמ"ב}} בקמח חיטים דנתערב מין במינו הואיל דראוי לאכילה מה"ת אינו עובר בב"י וה"נ דכוותיה ואף דשם עכ"פ מדרבנן חייב לבער דחיישינן לדלמא אתי למיכל מיניה ועיי"ש בח"י ודברי המק"ח שם בחידושיו {{ממ|סק"א}} שכ' בפחות מס' מותר לקיימו הם דברי תימא כיון דעכ"פ מדרבנן אסור באכילה דמב"מ בעי ס' בכל איסורין מדרבנן וממילא אסור לקיימו וכבר הרגשתי בזה בהגהותי בד"ח {{ממ|חלק יו"ד סוף סי' י"ב}} אולם זה מחשש דלמא אתי למיכל אבל בא"ר לאכילה ומותר מה"ת דכבר נפסל מאוכל אף מדרבנן א"צ לבער וצ"ע דברי הכ"מ ולהיפך מצינו דאף האסור באכילה כמו תערובות חמץ לדעת ר"ת אינו עובר בבל יראה אף דהוא בלאו ועי' ספר יראים סי' ק"ה אף דמקשינן השבתה לאכילה היינו אכילה שיש בו כרת ולא אכילה דלאו מכ"ש דל"נ לומר דיעבור בב"י על המותר מה"ת באכילה: | '''{{עוגן1|ודע}}''' דכנראה מדברי הכ"מ {{ממ|פ"א}} מחמץ סובר בדעת הראב"ד לענין שאור דרק בזה אסור הואיל דראוי לחמע בו ואף בנפסל מאכילת כלב חייב לבער הוא רק לענין לעבור בב"י אבל באכילה אין הפרש בין חמץ לשאור ואינו חייב וזה חידוש גדול שיהי' עובר על ב"י על דבר דא"ח אם אוכלו. והא מבואר בש"ס דאיתקש אכילת חמץ להשבתות שאור דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ועיי"ש בפסחים {{ממ|דף ה'}} ובתוס' שם וא"כ אין היקש למחצה ומהראוי דעל מה דאינו חייב באכילה לא יהיה חייב בהשבתה ומה דא"ח בהשבתה אינו עובר על ב"י ועיין מג"א {{ממ|סי' תמ"ב}} בקמח חיטים דנתערב מין במינו הואיל דראוי לאכילה מה"ת אינו עובר בב"י וה"נ דכוותיה ואף דשם עכ"פ מדרבנן חייב לבער דחיישינן לדלמא אתי למיכל מיניה ועיי"ש בח"י ודברי המק"ח שם בחידושיו {{ממ|סק"א}} שכ' בפחות מס' מותר לקיימו הם דברי תימא כיון דעכ"פ מדרבנן אסור באכילה דמב"מ בעי ס' בכל איסורין מדרבנן וממילא אסור לקיימו וכבר הרגשתי בזה בהגהותי בד"ח {{ממ|חלק יו"ד סוף סי' י"ב}} אולם זה מחשש דלמא אתי למיכל אבל בא"ר לאכילה ומותר מה"ת דכבר נפסל מאוכל אף מדרבנן א"צ לבער וצ"ע דברי הכ"מ ולהיפך מצינו דאף האסור באכילה כמו תערובות חמץ לדעת ר"ת אינו עובר בבל יראה אף דהוא בלאו ועי' ספר יראים סי' ק"ה אף דמקשינן השבתה לאכילה היינו אכילה שיש בו כרת ולא אכילה דלאו מכ"ש דל"נ לומר דיעבור בב"י על המותר מה"ת באכילה: | ||