מגדל עוז/אבל/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

'''אלו שאדם חייב להתאבל כו' עד דין של תורה.''' פרק אלו מגלחין <small> {{ממ|דף כ"ב}}: </small>

'''בנו או אחיו כו' עד אין מתאבלים זה על זה.''' פרק ב' דיבמות <small> {{ממ|דף כ"ב}}</small> :

'''וכן אשתו הארוסה כו' עד ולא מתאבלת עליו.''' בסנהדרין פרק נגמר הדין:

'''כל הקרובים שהוא חייב להתאבל וכו' עד וכן בשאר הקרובים:''' כתב הראב"ד ז"ל לא מחוור דבנו עצמו מדרבנן הוא עכ"ל:

'''ואני''' אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפיו שהרי ברייתא מפורסמת היא פרק ואלו מגלחין גמ' מתני' דהקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל כו' ת"ר כל האמור בפרשת כהנים כהן מיטמא להם ואבל מתאבל עליהן ואלו הן אביו ואמו בנו ובתו אחיו ואחותו מאביו ואשתו הוסיפו עליהם אחיו מאמו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו וכשם שמתאבל עליהם כך מתאבל על שניים שלהם דברי ר"ע ר"ש בן אלעזר אומר אין מתאבל אלא על אבי אביו ועל בן בנו וחכמים אומרים כל שמתאבל עליו מתאבל עמו ואסיקנא מאי עמו עמו בבית אבל שלא בפניו אינו מתאבל על שני שלו כי הא דאמר ליה רב לרבי חייא בריה וכן אמר רב הונא לרבה בריה באפה נהוג אבילותא דלא באפה לא תנהוג אבילותא ויש מן הגאונים ז"ל כתבו שאלו האמורים בפרשת כהנים שכהן מיטמא להם אבלות שנוהג עליהם ביום ראשון מן התורה הוא אבל אלו שהוסיפו עליהן אין אבלות אלא מדברי סופרים וכן הביא ר"י אלפס ז"ל זאת הברייתא להלכה רווחת וגם כתב רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בנמוקי שלו תחלת שער האבל בחבור תורת האדם וזהו כלשון ר"מ ז"ל ולא ראינו חולק על זה מעולם לפי שהוא תלמוד ערוך אלא ודאי הוא לא אמרו ולא כתבו:

== {{עוגן1|ה}} - {{עוגן1|ו}} ==

'''אשתו הנשואה וכו' עד בעל כרחו.''' פ' אלו מגלחין:

''' בד"א בזכרים שהוזהרו וכו' עד אין מטמאות:''' כתב הראב"ד ז"ל קשיא לי הא דתניא וכו': ''' ואני ''' אומר מ"ש ר"מ ז"ל בכאן הוא שסמך על מה ששנינו בסוטה סוף פרק היה נוטל מה בין איש לאשה כו' עד האיש מיטמא למתים ואין האשה מיטמאה למתים ומוכח לה בגמרא מדכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ולא בנות אהרן וה"נ מייתי לה פ"ק דקדושין עם שכבר שנינו בברייתא פרק אלו מגלחין שנסחתי למעלה כל האמור בפרשת כהנים כהן מיטמא להם אבל מתאבל עליהן ואינו גורס ואשתו אלא באותן שהוסיפו וכבר כתבתי מדעת הגאונים ז"ל דאותן שהוסיפו הם מדרבנן והוא דעת ר"מ ז"ל וכן כתב בתחלת זה הפרק בפירוש שהאיש מתאבל על אשתו הנשואה והיא עליו מדבריהם וקרא דלה יטמא וקראי דמייתי בספרא אסמכתא בעלמא נינהו ועדיין ר"מ ז"ל חוזר לבאר בזה מיד ואני מוכיח דבריו בע"ה ומן התימה על הראב"ד ז"ל אם סובר היה כי אבילות אשתו נשואה מדאורייתא למה לא חלק עליו בתחלת זה הפרק והמתין לו ע"כ ומ"מ רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל סייע לראב"ד ז"ל בזה וכתב כי כל הגירסאות נמצאות גירסת אשתו עם הראשונות שלא הוסיפו והאמת יורה דרכו:

'''אשתו של כהן מתטמא לה וכו' עד לא יטמא לה.''' ביבמות פ' האשה רבה <small> {{ממ|דף צ'}} </small> מוכח ההוא להדיא וזהו כמו שכתבתי להצילו מיד הראב"ד ז"ל אף כי רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל מסייעו:

'''וכן כל אותן שאמרנו עד לוקה.''' מפ' האשה רבה <small> {{ממ|דף צ'}} </small> הסכים כן ומדעת מקצת הגאונים ז"ל:

'''אשתו הפסולה אינו מטמא לה.''' פ"ב דיבמות <small> {{ממ|דף כ'}}</small> :

''' לפיכך מי ששמעה כו' עד ואע"פ שהיא חללה.''' ביבמות פרק האשה רבה <small> {{ממ|דף צ'}}</small> :

''' וכן מיטמא לבנו כו' עד הרי זה מיטמא להם.''' פ"ב דיבמות:

== {{עוגן1|י}} - {{עוגן1|יא}} - {{עוגן1|יב}} - {{עוגן1|יג}} ==

'''אחותו הנשואה עד אינו מטמא לה.''' פרק הבא על יבמתו:

== יד ==

'''ואני''' אומר אמת הוא שהרב ז"ל הביא בהלכות טומאה הא דתניא בסיפרא ומייתי לה בנזיר פ' ג' מינין <small> {{ממ|דף מ"ג מ"ד}} </small> לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מיטמא לאבר מן החי מן אביו אבל מחזיר על עצם כשעורה מאביו ע"כ, ומכלל דבריו שהוא פוסק כך אמנם נסתייעו דברי ר"מ ז"ל אצלי מדגרסינן בנזיר פ' ג' מינין גמ' מתניתין דנזיר שהיה שותה כו' אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ואקשינן עליה דרב מהא מתניתא לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר על עצם כשעורה מאביו ופרקינן רב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים יצא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ע"כ, אלמא הלכתא כרב דהא רב חסדא דהוא אמורא בתרא אמרה למלתיה וכן פסקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל ועוד דכיון דתלמודא פריק למלתיה מכלל דקים ליה כוותיה ועוד דמעשה רב בכל מקום ומדמקשי ליה מהא דאחותו ופרקה שמעינן דה"ה לשאר קרובים כמ"ש ר"מ ז"ל. שוב מצאתי לרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בנמוקי תורת האדם שלו בשער שני סוף ענין הכהנים שסייע לר"מ ז"ל מהא דרב חסדא אמר רב ומההוא מעשה שכתבתי והוסיף עוד ז"ל וז"ל ועוד דרבים נינהו ולא דחינן ברייתא דרבים מקמי ברייתא דיחיד דלא מפרש בה מאן קתני לה ודילמא רבי יהודה היא דפליג התם בנזיר ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב גם קי"ל הלכה כבתרא ואע"ג דתני רב כהנא כראב"י לה יטמא לה מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב אבל מיטמא הוא לשדרה וגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מנינו וקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו יחיד במקום רבים כדמוכח בפרק הבא על יבמתו אפ"ה לא דחינן מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מקמי כללא דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי דהא רב גופיה אית ליה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כדמוכח התם ביבמות והכא לא סבר לה כוותיה אלמא לא מסתברא טעמייהו א"נ הך מתניתא דר' אליעזר בן יעקב רב כהנא הוא דתנא לה ולא מיתניא בסתמא דתלמודא ורב לא תני לה ולא סבר לה דכל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה בי מדרשא הלכך עדיפא ליה מעשה דרבים ומימרא דרב חסדא ורב דקי"ל בכל מקום הלכתא כאמוראי וכ"ש דאיסורא דאורייתא הוא וספק איסורא לחומרא וכן כתב הר"מ ז"ל וכן הלכה עכ"ל והם דברים המוכיחין:

'''לפיכך אסור לכהן להטמא וכו' עד סוף הפרק.''' באבל רבתי ובנזיר פרק כהן גדול ופרק הבא על יבמתו ובספרא פרשת אמור אל הכהנים ובפרק הסמוך אוסיף לקח ואגדיל כח לחזק דברי ר"מ ז"ל בזה הפסק:

'''אין הכהן מיטמא וכו' נקטע ראשו וכו' עד וכן שאר הקרובים:''' כתב הראב"ד ז"ל הרב אינו פוסק כן עכ"ל: ''' ואני ''' אומר אמת הוא שהרב ז"ל הביא בהלכות טומאה הא דתניא בסיפרא ומייתי לה בנזיר פ' ג' מינין <small> {{ממ|דף מ"ג מ"ד}} </small> לה יטמא ואינו מטמא על איבריה שאין אדם מיטמא לאבר מן החי מן אביו אבל מחזיר על עצם כשעורה מאביו ע"כ, ומכלל דבריו שהוא פוסק כך אמנם נסתייעו דברי ר"מ ז"ל אצלי מדגרסינן בנזיר פ' ג' מינין גמ' מתניתין דנזיר שהיה שותה כו' אמר רב חסדא אמר רב נקטע ראשו של אביו אינו מטמא לו מ"ט דאמר קרא לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ואקשינן עליה דרב מהא מתניתא לה יטמא ואינו מטמא לאיבריה לפי שאין אדם מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מחזיר על עצם כשעורה מאביו ופרקינן רב דאמר כי האי תנא דתניא מעשה שמת אביו של רבי צדוק בגינזק ובאו והודיעוהו לאחר שלש שנים יצא ושאל את רבי יהושע בן אלישע וארבעה זקנים ואמרו לו לאביו בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא חסר ע"כ, אלמא הלכתא כרב דהא רב חסדא דהוא אמורא בתרא אמרה למלתיה וכן פסקו רבותינו בעלי התוספות ז"ל ועוד דכיון דתלמודא פריק למלתיה מכלל דקים ליה כוותיה ועוד דמעשה רב בכל מקום ומדמקשי ליה מהא דאחותו ופרקה שמעינן דה"ה לשאר קרובים כמ"ש ר"מ ז"ל. שוב מצאתי לרבינו הגדול הרמב"ן ז"ל בנמוקי תורת האדם שלו בשער שני סוף ענין הכהנים שסייע לר"מ ז"ל מהא דרב חסדא אמר רב ומההוא מעשה שכתבתי והוסיף עוד ז"ל וז"ל ועוד דרבים נינהו ולא דחינן ברייתא דרבים מקמי ברייתא דיחיד דלא מפרש בה מאן קתני לה ודילמא רבי יהודה היא דפליג התם בנזיר ועוד דלא אשכחן אמורא דפליג עליה דרב חסדא אמר רב גם קי"ל הלכה כבתרא ואע"ג דתני רב כהנא כראב"י לה יטמא לה מיטמא ואינו מיטמא לאיבריה פרט לכזית מן המת וכזית נצל ומלא תרווד רקב אבל מיטמא הוא לשדרה וגולגולת ולרוב בניינו ולרוב מנינו וקי"ל משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי ואפילו יחיד במקום רבים כדמוכח בפרק הבא על יבמתו אפ"ה לא דחינן מימרא מפורשת דרב חסדא אמר רב מקמי כללא דמשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי דהא רב גופיה אית ליה משנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי כדמוכח התם ביבמות והכא לא סבר לה כוותיה אלמא לא מסתברא טעמייהו א"נ הך מתניתא דר' אליעזר בן יעקב רב כהנא הוא דתנא לה ולא מיתניא בסתמא דתלמודא ורב לא תני לה ולא סבר לה דכל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא לא מותבינן מינה בי מדרשא הלכך עדיפא ליה מעשה דרבים ומימרא דרב חסדא ורב דקי"ל בכל מקום הלכתא כאמוראי וכ"ש דאיסורא דאורייתא הוא וספק איסורא לחומרא וכן כתב הר"מ ז"ל וכן הלכה עכ"ל והם דברים המוכיחין: