2,422
עריכות
וכז - וכו
מ (←top: סדר בשורות, תגים, רווחים, תבניות וכו' (בוט)) |
(וכז - וכו) |
||
| שורה 5: | שורה 5: | ||
{{עוגןד|חוששין לסבלונות ופירש"י|'''חוששין''' לסבלונות ופירש"י}} שאם שדכה תחלה ואח"כ שלח לה סבלונות בעדים וכו' בפרק האיש מקדש וכתבו התוספות דאי לא שדכה תחלה מנא ידעה דלשם קידושין שלח לה סבלונות עכ"ל ולפי זה לר"ח אפילו לא שידך נמי חיישינן שמא קידשה כבר בלא שידוכין אבל ב"י כתב ע"ש הרשב"א והר"ן דאף לר"ח דוקא בדשדיך והא דנקט שלח לה לאו דוקא דה"ה נתן לה מידו לידה בפני עדים אלא אורחא דמילתא נקט כיון דאינה אצלו אינו הולך אליה ליתן לה אלא רגילות הוא לשלוח לה א"נ רבותא נקט וכל שכן אם נתן לה בעצמו והא דקאמר רש"י דשלח לה סבלונות בעדים כוונתו לומר ששלח הסבלונות ע"י שני בני אדם לתת לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו א"נ שלח לה ע"י איש אחד אלא שצוה עליו לתת לה בפני שני עדים אבל שלחם ע"י שנים או שלח ע"י א' בפני שני עדים והנתינה ליד האשה לא היה אלא ע"י א' משמע ודאי דלפרש"י אין לחוש לקידושין דהיאך יקדש אותה באלו הסבלונות כיון שלא נתן ליד האשה בפני שני עדים והכי משמע מכל דברי המפרשים דלרש"י צריך שינתנו הסבלונות ליד האשה בפני שני עדים וכ"כ ב"י מיהו בתרומת הדשן בסימן ר"ז כתב לפרש דמ"ש ה"ר שמחה דאף לפרש"י לא בעי עדים היינו דלא בעי עדים בשעה שיתן ליד האשה אלא דשלח הסבלונות בפני עדים וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קידושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו נתנם לה כאשר ציוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן בפרק האומר דלב"ה הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה ואע"ג דהביאה הוי קידושין והמקדש אשה בביאה העדים אינם רואים הביאה הואיל ורואים הדברים שמתוכם יבא ודאי לידי ביאה חשוב עדות וה"ה שולח סבלונות וכתב עוד שם על שם תשובת ה"ר שמחה דכך הורו הגאונים הרב אברהם והר"י הלב"ן והר' יצחק והרבי אלעזר ממי"ץ. ויש להקשות לפירוש ת"ה דא"כ מנ"ל לה"ר שמחה לפרש דברי רש"י לצדדין ודילמא מה שפירש"י ושולח לה סבלונות בעדים היינו שנתן ליד האשה בעדים ולפע"ד נראה דס"ל לה"ר שמחה דודאי כך היא דעת רש"י כפשוטן של דברים שנתן ליד האשה בעדים אלא דלא פירש"י דבעי עדים אלא בתחלת הסוגיא למאי דקס"ד דאף במסבלי והדר מקדשי חיישינן לקידושין השתא ודאי אי לאו עדים אפילו קידשו ממש ושניהם מודים לא חיישינן לקידושין אבל למסקנא דקאמר מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן וכו' השתא ודאי לא בעי עדים אלא כיון ששניהם מודים דשלח לה סבלונות חיישינן לקידושין דאנן סהדי כאילו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין כלל ואע"ג דבעלמא אפי' פירש בהדיא לשם קידושין בלא עדים לא מהני כלל אפילו שניהם מודים דשאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר והיינו משום דכיון דרוב בני אדם מקדשי והדר מסבלי אמרינן אנן סהדי וכו' ולפי זה ודאי דעת הר' שמחה דלא בעי עדים כלל לא בשעה ששילח הסבלונות ולא בשעת חיילות הקידושין כשהאשה מקבלת הסבלונות מיד השליח זו היא דעת הר' שמחה והגאונים דעימיה שהורו דאף ע"ג דליכא עדים חוששין ופשיטא דליכא עדים כל עיקר ואפ"ה חוששין באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מטעמא דאנן סהדי וכו' דלא כמו שפירש בתרומת הדשן גם מה שהביא בת"ה מתשובת הר"ח א"ז דאפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליח שויתה וכו' והא דאמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים על כרחיך בשעת חיילות הקידושין לא בעינן שנים וראיה מפ' האומר עכ"ל הא דכתב על כרחיך בשעת חיילות הקידושין לאו לדיוקא כתביה דבשעת חיילות הקידושין לא בעינן שנים אבל בשעת שליחות בעינן שנים אלא אף בשעת שליחות לא בעינן עדים וטעמא דאמרן אליבא דהר' שמחה דכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי אנן סהדי וכו' ולא הזכיר הר"ח א"ז שעת חיילות הקידושין אלא לחלק בין בדבר שבערוה בעלמא דבעינן שנים לחיילות הקידושין דהכא דלא בעי' שנים לא בתחילת שליחות הסבלונות ולא בשעה שהגיע ליד האשה וכדאמרינן בפ' האומר לב"ה דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דאנן סהדי דבא עליה ה"נ אנן סהדי באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי דבתורת קידושין נתנן וכאילו קדשה בפנינו דמי ואף למה שפירש בת"ה דבעינן עדים בשעת שליחות מבואר בדבריו דהיינו דוקא באתרא דליכא מנהג קבוע לשלוח סבלונות אחר שידוכין ורצויי האשה אלא שאם חפץ לשלוח סבלונות מקדשי והדר מסבלי השתא ודאי כיון דליכא למימר אנן סהדי וכו' דדילמא לא שלח כל עיקר לפיכך בעינן עדים בשליחות הסבלונות ושוב אנן סהדי דלשם קידושין שלח כיון דנהיגי דמקדשי והדר מסבלי אבל היכא דמנהג קבוע הוא לעשות קנין אחר שידוכין ולשלוח וכו' מעתה אנן סהדי דודאי שלח לה ואנן נמי סהדי דלשם קידושין שלח לה כיון דמקדשי והדר מסבלי ולא בעינן עדים כל עיקר ולמאי דפרישית דלה"ר שמחה ס"ל דלמסקנא לא בעינן עדים כלל לפירש"י ס"ל נמי כיון דנהגי דמקדשי והדר מסבלי אפילו ליכא מנהג קבוע לשלוח סבלונות וכו' מ"מ ע"פ עד אחד או אפילו אין עוד שם עד כל עיקר אלא ששניהם מודים חוששין לקידושין מטעמא דאנן סהדי וכו' וכאילו קדשה בפנינו: כתב הר"ן דלפרש"י דוקא בשנתן סתם אבל פירש לשם סבלונות ודאי ליכא למיחש וה"ה אם הוא אמר שנתן לה לשם דורון בעלמא דאין חוששין לקידושין מהרי"ק שורש קע"א: | {{עוגןד|חוששין לסבלונות ופירש"י|'''חוששין''' לסבלונות ופירש"י}} שאם שדכה תחלה ואח"כ שלח לה סבלונות בעדים וכו' בפרק האיש מקדש וכתבו התוספות דאי לא שדכה תחלה מנא ידעה דלשם קידושין שלח לה סבלונות עכ"ל ולפי זה לר"ח אפילו לא שידך נמי חיישינן שמא קידשה כבר בלא שידוכין אבל ב"י כתב ע"ש הרשב"א והר"ן דאף לר"ח דוקא בדשדיך והא דנקט שלח לה לאו דוקא דה"ה נתן לה מידו לידה בפני עדים אלא אורחא דמילתא נקט כיון דאינה אצלו אינו הולך אליה ליתן לה אלא רגילות הוא לשלוח לה א"נ רבותא נקט וכל שכן אם נתן לה בעצמו והא דקאמר רש"י דשלח לה סבלונות בעדים כוונתו לומר ששלח הסבלונות ע"י שני בני אדם לתת לה והן הן שלוחיו והן הן עדיו א"נ שלח לה ע"י איש אחד אלא שצוה עליו לתת לה בפני שני עדים אבל שלחם ע"י שנים או שלח ע"י א' בפני שני עדים והנתינה ליד האשה לא היה אלא ע"י א' משמע ודאי דלפרש"י אין לחוש לקידושין דהיאך יקדש אותה באלו הסבלונות כיון שלא נתן ליד האשה בפני שני עדים והכי משמע מכל דברי המפרשים דלרש"י צריך שינתנו הסבלונות ליד האשה בפני שני עדים וכ"כ ב"י מיהו בתרומת הדשן בסימן ר"ז כתב לפרש דמ"ש ה"ר שמחה דאף לפרש"י לא בעי עדים היינו דלא בעי עדים בשעה שיתן ליד האשה אלא דשלח הסבלונות בפני עדים וכיון דשולח בעדים אנן סהדי דלשם קידושין שלח ובודאי השליח עשה שליחותו נתנם לה כאשר ציוה המשלח ובהכי סגי דהוי שפיר עדות של שנים בדבר ערוה כדאמרינן בפרק האומר דלב"ה הן הן עדי יחוד הן הן עידי ביאה ואע"ג דהביאה הוי קידושין והמקדש אשה בביאה העדים אינם רואים הביאה הואיל ורואים הדברים שמתוכם יבא ודאי לידי ביאה חשוב עדות וה"ה שולח סבלונות וכתב עוד שם על שם תשובת ה"ר שמחה דכך הורו הגאונים הרב אברהם והר"י הלב"ן והר' יצחק והרבי אלעזר ממי"ץ. ויש להקשות לפירוש ת"ה דא"כ מנ"ל לה"ר שמחה לפרש דברי רש"י לצדדין ודילמא מה שפירש"י ושולח לה סבלונות בעדים היינו שנתן ליד האשה בעדים ולפע"ד נראה דס"ל לה"ר שמחה דודאי כך היא דעת רש"י כפשוטן של דברים שנתן ליד האשה בעדים אלא דלא פירש"י דבעי עדים אלא בתחלת הסוגיא למאי דקס"ד דאף במסבלי והדר מקדשי חיישינן לקידושין השתא ודאי אי לאו עדים אפילו קידשו ממש ושניהם מודים לא חיישינן לקידושין אבל למסקנא דקאמר מאי הוי עלה א"ר פפא באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן וכו' השתא ודאי לא בעי עדים אלא כיון ששניהם מודים דשלח לה סבלונות חיישינן לקידושין דאנן סהדי כאילו קדשה בפנינו ולא בעי עדים על הקידושין כלל ואע"ג דבעלמא אפי' פירש בהדיא לשם קידושין בלא עדים לא מהני כלל אפילו שניהם מודים דשאני התם דליכא למימר אנן סהדי אבל הכא איכא למימר אנן סהדי ומהני שפיר והיינו משום דכיון דרוב בני אדם מקדשי והדר מסבלי אמרינן אנן סהדי וכו' ולפי זה ודאי דעת הר' שמחה דלא בעי עדים כלל לא בשעה ששילח הסבלונות ולא בשעת חיילות הקידושין כשהאשה מקבלת הסבלונות מיד השליח זו היא דעת הר' שמחה והגאונים דעימיה שהורו דאף ע"ג דליכא עדים חוששין ופשיטא דליכא עדים כל עיקר ואפ"ה חוששין באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי מטעמא דאנן סהדי וכו' דלא כמו שפירש בתרומת הדשן גם מה שהביא בת"ה מתשובת הר"ח א"ז דאפילו קבלה אשה אחרת דדילמא שליח שויתה וכו' והא דאמרי' אין דבר שבערוה פחות משנים על כרחיך בשעת חיילות הקידושין לא בעינן שנים וראיה מפ' האומר עכ"ל הא דכתב על כרחיך בשעת חיילות הקידושין לאו לדיוקא כתביה דבשעת חיילות הקידושין לא בעינן שנים אבל בשעת שליחות בעינן שנים אלא אף בשעת שליחות לא בעינן עדים וטעמא דאמרן אליבא דהר' שמחה דכיון דרובא מקדשי והדר מסבלי אנן סהדי וכו' ולא הזכיר הר"ח א"ז שעת חיילות הקידושין אלא לחלק בין בדבר שבערוה בעלמא דבעינן שנים לחיילות הקידושין דהכא דלא בעי' שנים לא בתחילת שליחות הסבלונות ולא בשעה שהגיע ליד האשה וכדאמרינן בפ' האומר לב"ה דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דאנן סהדי דבא עליה ה"נ אנן סהדי באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי דבתורת קידושין נתנן וכאילו קדשה בפנינו דמי ואף למה שפירש בת"ה דבעינן עדים בשעת שליחות מבואר בדבריו דהיינו דוקא באתרא דליכא מנהג קבוע לשלוח סבלונות אחר שידוכין ורצויי האשה אלא שאם חפץ לשלוח סבלונות מקדשי והדר מסבלי השתא ודאי כיון דליכא למימר אנן סהדי וכו' דדילמא לא שלח כל עיקר לפיכך בעינן עדים בשליחות הסבלונות ושוב אנן סהדי דלשם קידושין שלח כיון דנהיגי דמקדשי והדר מסבלי אבל היכא דמנהג קבוע הוא לעשות קנין אחר שידוכין ולשלוח וכו' מעתה אנן סהדי דודאי שלח לה ואנן נמי סהדי דלשם קידושין שלח לה כיון דמקדשי והדר מסבלי ולא בעינן עדים כל עיקר ולמאי דפרישית דלה"ר שמחה ס"ל דלמסקנא לא בעינן עדים כלל לפירש"י ס"ל נמי כיון דנהגי דמקדשי והדר מסבלי אפילו ליכא מנהג קבוע לשלוח סבלונות וכו' מ"מ ע"פ עד אחד או אפילו אין עוד שם עד כל עיקר אלא ששניהם מודים חוששין לקידושין מטעמא דאנן סהדי וכו' וכאילו קדשה בפנינו: כתב הר"ן דלפרש"י דוקא בשנתן סתם אבל פירש לשם סבלונות ודאי ליכא למיחש וה"ה אם הוא אמר שנתן לה לשם דורון בעלמא דאין חוששין לקידושין מהרי"ק שורש קע"א: | ||
{{עוגןד|ומ"ש רבינו לפיכך|'''ומ"ש''' רבינו לפיכך}} אם רוב העיר וכו' טעם דבריו דלפירש"י דמחמרינן טובא לחוש דהסבלונות עצמן הם קידושין אע"ג דלא דיבר עמה תחלה על עסקי קדושין כל עיקר לפיכך נמשך דאין חוששין אא"כ רובא מקדשי והדר מסבלי אבל רובא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן למעוטא ולא מחמרינן למימר דלמא קידושין הם דכיון דחששא רחוקה היא מסתייה דמחמרינן היכא דרובא מקדשי | {{עוגןד|ומ"ש רבינו לפיכך|'''ומ"ש''' רבינו לפיכך}} אם רוב העיר וכו' טעם דבריו דלפירש"י דמחמרינן טובא לחוש דהסבלונות עצמן הם קידושין אע"ג דלא דיבר עמה תחלה על עסקי קדושין כל עיקר לפיכך נמשך דאין חוששין אא"כ רובא מקדשי והדר מסבלי אבל רובא מסבלי והדר מקדשי לא חיישינן למעוטא ולא מחמרינן למימר דלמא קידושין הם דכיון דחששא רחוקה היא מסתייה דמחמרינן היכא דרובא מקדשי וכו': | ||
כתב הר"ן דפירוש מקדשי והדר מסבלי היינו דמקפידים בכך שאינם סומכים לשלוח סבלונות אלא לאחר הקידושין אית לן למימר דילמא האי נמי לא סמכא דעתיה ולשם קדושין משדר ושכ"כ הרשב"א אבל אם אין מקדשין תחלה מפני הקפדת הסבלונות אין הסבלונות הוכחה על הקידושין: | |||
{{עוגןד|ומ"ש ור"ח פסק|'''ומ"ש''' ור"ח פסק}} וכו' זהו גירסתו ופירושו דלא כגירסת רש"י ופירושו ומבואר בתוספות ע"ש דף נ' ומשמע להדיא דאי כולהו מסבלי והדר מקדשי אין חוששין כלל וכתב ה' המגיד בשם הרשב"א דהא דחוששין למיעוטא דוקא מיעוט שעושין כן ברגילות אבל היכא דלעתים מקדשין במקרה והדר מסבלי אפילו מיעוט לא מקרי וכו' ומביאו ב"י וכתב הרא"ש דמשום חומרא דא"א חוששין למיעוטא כי היכי דחוששין לגוסס ומגויד דאין מעידין עליו בנפל למים שאין להם סוף והכל משום חומרא דא"א מיהו יש לדחות דהתם ודאי כיון דהאשה בחזקת א"א אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל כמו רובא אבל הכא האשה בחזקת פנויה היא. אבל הר"ן כתב דהטעם לפי שאין זה רוב קבוע ומחוייב מצד טבע העולם אלא מצד המנהג שהיא עשויה להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו: | {{עוגןד|ומ"ש ור"ח פסק|'''ומ"ש''' ור"ח פסק}} וכו' זהו גירסתו ופירושו דלא כגירסת רש"י ופירושו ומבואר בתוספות ע"ש דף נ' ומשמע להדיא דאי כולהו מסבלי והדר מקדשי אין חוששין כלל וכתב ה' המגיד בשם הרשב"א דהא דחוששין למיעוטא דוקא מיעוט שעושין כן ברגילות אבל היכא דלעתים מקדשין במקרה והדר מסבלי אפילו מיעוט לא מקרי וכו' ומביאו ב"י וכתב הרא"ש דמשום חומרא דא"א חוששין למיעוטא כי היכי דחוששין לגוסס ומגויד דאין מעידין עליו בנפל למים שאין להם סוף והכל משום חומרא דא"א מיהו יש לדחות דהתם ודאי כיון דהאשה בחזקת א"א אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וה"ל כמו רובא אבל הכא האשה בחזקת פנויה היא. אבל הר"ן כתב דהטעם לפי שאין זה רוב קבוע ומחוייב מצד טבע העולם אלא מצד המנהג שהיא עשויה להשתנות אין זה רוב חשוב שלא לחוש למיעוטו: | ||