בנין ציון/א/קג: הבדלים בין גרסאות בדף

{{הועלה אוטומטית}}

עוד השיגו על פסקי הנ"ל (סי' ק"א) הרה"ג וכו' מ"ה יעקב קאפל ב"ב הלוי נ"י הגאב"ד דק"ק ווארמס יע"א והרה"ג וכו' מ"ה גבריאל אדלער הכהן נ"י הגאב"ד דק"ק אבערנדארף יע"א. ואעתיק דבריהם עם מה שנלענ"ד להשיב עליהם.

הרב הגאב"ד דק"ק ווארמס נ"י כתב: מעכ"ת נ"י השיג על המג"א סי' תמ"ח ס"ק ט' ובודאי שהמג"א קיצר במקום שהי' לו לבאר אבל בשו"ת רשב"ץ (ח"ג סי' רצ"ג) הביא ראי' מן הירושלמי ר"פ כל שעה דכל איסור הנאה אסור ליתנו לכלב של הפקר (והכנה"ג חשב שהוא מהש"ס בבלי וכבר העיר עליו זה בס' יד דוד) מוכח דס"ל דלאו דוקא חמץ בפסח והוא אותו ירושלמי שהביאו בטור ומג"א והנה ס' שו"ת הרשב"ץ לא נדפס עדיין בימי המג"א אבל כיון לדעתו והנה אף שמפשטות דברי הירושלמי לא שמענו רק היכא דכתיב לא יאכל בצירי אבל הנה הלבוש סי' תמ"ח כ' וז"ל ואסמכוה רבנן אקרא כו' דעכ"פ יש לו הנאה ממה שמאכיל ומשביע הבהמה ואפי' היא הפקר עכ"ל וס"ל להרשב"ץ והמג"א דמטעם זה יש להחמיר בכל איסורי הנאה רק דבחמץ בפסח אסמכוה אקרא כו' (ונראה מדברי הלבוש דסברא דאורייתא קאמר) וכ"כ באו"ה כלל כ"א הי"ב וז"ל: ובירושלמי אוסר להאכיל כו' אפי' לכלב הפקר עכ"ל וכן תבשיל שנאסר מבשר וחלב דאורייתא כו' יע"ש ובהי"ג וכ"כ בש"ד כלל פ"א וכ"כ בספר אפי רברבי שער ס"ח הי"א ומהרש"ל ביש"ש וכ"כ הפר"ח יו"ד סי' צ"ד סק"י וז"ל: ומיהו כתב האו"ה כו' ושאר אחרונים ז"ל כו' ואיסורי הנאה אסור להאכילן אפי' לבהמת הפקר כו' והנה גם רמ"א בתו"ח כו"ס פ"ה ה"ג הביא ג"כ דין זה בבב"ח בקיצור עכ"ד הגאב"ד דק"ק ווארמס נ"י הנוגעים לעניננו:

וז"ל הרב הגאב"ד דק"ק אבערדארף נ"י – הגיע לידי פסק שיצא ממעכ"ת נ"י בעיון ובסברא באיסור הנאה דס"ל דמותר לתתו לפני כלבים ועופות של הפקר דלא הוי הנאה ודוקא בחמץ בפסח קימל"ן כהירושלמי דאסור מדכתיב לא יאכל והנה אחוה דעי כי בספק הזה כבר פליגי רבוותא דקמן התשב"ץ עם בעל כנה"ג ומה אדע אשר לא ידע א"ה הרב הגדול ואולם וכי כעורה זו ששנה התשב"ץ דס"ל דבכל אסורי הנאה אסור לתתו לכלב של הפקר וגם ראיתי כי בעל כנה"ג בי"ד הל' טרפות סי' כ"ט העתיק תשו' כ"י של התשב"ץ והשיג עליו כדבעינן למימר לקמן ואפילו לפרושו כוונת התשב"ץ בדפוס ח"ג סי' רצ"ג מן הירושלמי פרק כל שעה דמוכח דאסור לכלב של הפקר וכן משמע מהרא"ש בחולין פרק ג"ה על מתני' שולח אדם ירך לנכרי בענין ג"ה אי מותר בהנאה דכ' וכן ראיתי באשכנז שמוכרין ג"ה לנכרים ובשאר ארצות ראיתי שנזהרו אף להאכילו לחתול עכ"ל וע"כ איירי בחתול של הפקר דאי בחי' שלו מאי אף איכא דהא הוי לי הנאה מני' אע"כ שנזהרו להאכילו אפילו לשל הפקר משום דהוי הנאה. גם במ"ש מעכ"ת נ"י לחלק בין חמץ לערלה דדוקא חמץ אסור מטעם הירושלמי דכתיב לא יאכל בצירי משא"כ בערלה וכ"כ וכו' מקום שאמרו להאריך אאר"ל דהרי גם בערלה כתיב לא יאכל בצירי? ואולי כוונתו כיון דילפינן א"ה בערלה מן ערלתם ערלתו כדאמרי' במס' פסחים (ד' כ"ב ע"ב) ומש"כ אינו דומה לחמץ. אמנם לדינא דערלה ל"צ שריפה גם אאמ"ו הה"ג זצ"ל כ"כ בשו"ת א נדפס על ידי בספר לשון זהב ח"א ד' כ"ז ע"ב וכו' וראיתו מהא דכ' הראב"ד הובא בריטבא במס' סוכה באתרוג של ערלה פסול מדפליגי אמוראי בטעמא דאין בו היתר אכילה או דאין בו דין ממון ול"ק טעמא משום דכתותי מ"ש כיון דלשריפה קאי ע"כ מדפלגנהו מתני' ערלה ותרומה ותני פסול פסול ולא כללנהו עם אשירה ש"מ דמלבד טעם דאשירה יש בו טעם אחר ומטעמא דאמרי' בגמרא וכמ"ש רש"י במתני' וז"ל ובגמרא מפרש טעמא (ולא משום כמ"ש) ומש"כ נשמט בי"ד סי' רצ"ד דין דשריפת ערלה אבל בכלאי כרם כ' הש"ע בסי' רצ"ו ושורפין אותם וכסתמא דמתני' שלהי תמורה עכ"ל ואולם במאי דמסיק מעכ"ת נ"י למסקנא אבל בערלה וכ"כ אפילו לירושלמי מותר אם אמנם כח דהתירא עדיף מפשטות לישנא דגמרא פסחים בסוגי' דחזקי' ור"א לא משמע כן דהרי אמרי' אותו אתה משליך לכלב וא"א משליך לכלב כ"א שבתורה וכ' רש"י משום דאין הקב"ה מקפח שכר כל ברי' איצטרך אותו ע"ש ומשמע דלאו בכלבים שמזונתן עליו איירי דא"כ הרי מוטל עליו לפרנסם וא"כ בשאר איסורי הנאה אסור להשליך אף לכלבים של הפקר וכמ"ש הפ"י ע"ד רש"י שם ריש ד' כ"ב וכ"כ הט"ז מפורש בי"ד סי' צ"ד ס"ק ד' גבי בו"ח וז"ל אבל המאכל שנאסר כתוב באו"ה ורש"ל ות"ח שצריך להשליכו דוקא לבה"כ אבל לא לפני הכלב אפילו אין הכלב שלו עכ"ל ובלי ספק אין שום חילוק בין בו"ח לשאר אסורי הנאה. והשתא מה לן לעזוב האחרונים הנ"ל שאנו נגררים אחריהם בכל מקום ולהביא ראי' מדברי רש"י שכ' בחמץ דתשביתו מקיים ג"כ בתתו לכלבים של הפקר והיא בעצם קושי' הפ"י ואולם הרי רש"י ד' ה' כתב דאי השבתתו בכל דבר יאכילנו לכלבים ולא מוזכר הפקר או ישליכנו לים וע"כ כיון דתורה אפקי' חמץ בלשון תשביתו א"כ בכל מידי דמבער החמץ יצא וכעין מ"ש הבה"מ באכילת חמץ בע"פ הוי השבתה ואם דלא קימל"ן כוותי' מ"מ לקס"ד ס"ל דהוי השבתה בתתו לכלבים ובעל כנה"ג הביא ראי' ממכילתא דצריך לק"ו מנבילה דטריפה מותרת בהנאה אלמא דלא הוי היתר הנאה בכלב של הפקר ולענ"ד אין זה ראי' דאי לא הוי לן ק"ו מנבילה ה"א דטריפה אסורה בהנאה ודוקא לכלב של הפקר מותר וכמו בתרומה טמאה דמותר להנות ממנו בשעת הדלקה ה"נ הגם אי הוי טריפה אסורה בהנאה מ"מ משום דאין הקב"ה מקפח שכר כ"ב מותר לתתו לכלב ש"ה. גם מה שהשיב על התשב"ץ שהביא ראי' מגמרא דפסחים הנ"ל וכ' דאותו אתה משליך לכלב לא קאי על כלב לבד ע"ש גם אם נדחק לפרש כך מ"מ בתשובתו בדפוס כ"כ בשם הירושלמי רפ"ב דפסחים ואפשר כוונתו על חמץ הנ"ל גם ראיתי בס' באר יעקב בי"ד סי' כ"ט שהביא פלוגתת הכנה"ג עם התשב"ץ הנ"ל והביא ראי' בשם הגאון מהר"ר טעבלי שייאר זצ"ל לתשב"ץ דאי אמרת דנתינה לכלב של הפקר לא הוי הנאה כמ"ש בעל כנה"ג ממכילתא קשי' לר' אבו דיליף איסור הנאה מדאיצטרך קרא להתיר בנבילה הא אי לא כתיב קרא הו"א דנבלה אסור' בהנאה מק"ו מטריפה דאינו מטמא ואפ"ה דוקא לכלב של הפקר מותר ובהנאה אסורה ומש"כ איצטרך קרא בנבילה דמותר בהנאה וה"ה לכל אסורי אכילה הו"א דמותרים בהנאה אע"כ דגם לכלב של הפקר הוי הנאה א"כ שפיר ילפינן מנבילה והגם דבעל באר יעקב הנ"ל דחק לתרץ קושי' זו מ"מ לדידי קשה קושי' אחרת דע"כ מוכח כתשב"ץ דאי אמרת כבעל כנה"ג דנתינה לכלב של הפקר לא הוי הנאה א"כ איך אמרינן בגמרא במס' ב"ק ד' מ"א ת"ר ממשמע שנאמר סקל יסקל השור אינו יודע שנבילה היא וכו' ופריך אימא האי לא יאכל להיכא דסקלי' מסקל דאסור בהנאה כדר"א וכו' אמרי ה"מ היכא דנפיק איסור אכילה וא"ה מחד קרא אבל הכא נכתוב רחמנא לא יהנה ע"ש והשתא אי אמרת דלכלב של הפקר לא הוי הנאה א"כ דילמא לעולם אתי' קרא דאסור בהנאה להיכא דסקלי' ומש"כ לא כתיב לא יהנה דא"כ הו"א לכלב הפקר מותר ומש"כ כתיב לא יאכל בצרי דאז אסור אפילו לכלב של הפקר כמ"ש בירושלמי בפ"ב דפסחים וכמ"ש הפוסקים בא"ח סי' תמ"ח אע"כ דגם נתינה לכלב של הפקר נמי הוי הנאה א"כ שפיר משני הש"ס לכתוב לא יהנה דהוי כל הנאות בכלל וא"כ מוכח מפורש כהתשב"ץ וכמ"ש האחרונים דבכ"מ דאסור בהנאה גם נתינה לכלב של הפקר אסור דלא כבעל כנה"ג וסיעתו וצ"ע ע"כ דברי הרב הגאב"ד דק"ק אבערדארף נ"י.

ועל זה אשיב – מעלת כבוד הרבנים הנ"ל נ"י העירוני על מה שכתבתי להתיר ליתן ערלה וכ"כ לפני כלבים ש"ה שהאו"ה ושאר אחרונים כתבו שאסור ליתן איסור הנאה לפני כש"ה וכן העירני הגאב"ד דק"ק יערגען נ"י והנה לא ראו אז מה שכתבתי (סי' ק"ב) שהבאתי כבר שם שמצאתי בשם או"ה לאיסור אבל לא ידעתי למה אכן צדקו הרבנים נ"י בזה שאין בידינו לחלוק על הפוסקים אפילו לא מסתבר לנו טעמם ובאמת בכוונה לא כתבתי כן רק על ערלה וכ"כ מה דלא שכיח אצלינו ולא על בב"ח למען יהי' רק להלכה ולא למעשה אבל לא חשכתי להודיע מה שנלענ"ד בעיקר הדין למען יהי' נפקותא עכ"פ בשעת הדחק (כמו שהתיר באמת בשו"ת פני יהושע ליתן אפילו חמץ בפסח לפני כלבים ש"ה בשעת הדחק) ולכן הראתי שבשס' בבלי לא נזכר האיסור שמה שהביא הבאר יעקב ראי' לאיסור מהא דאותו אתה משליך לכלב כבר מיושב במה שכתב הפני יהושע בפסחים (ד' כ"ב) ע"ש ומה שהביא הרב דק"ק אבערדארף נ"י ראי' ממה דאמרינן בב"ק א"כ ליכתוב קרא לא יהנה לא ראה עדיין בכתבו כן שכבר הזכרתי ראי' זו (סי' ק"ב) ואדרבא הבאתי מזה ראי' להיפך דרק דהיכי דמיותר לא יאכל אז דרשינן מני' לאסור לכש"ה והירושלמי שהזכיר האיסור נראה בפי' מדבריו שיליף כן מלשון לא יאכל ואם שקצת האחרונים רצו לומר שדברי הירושלמי אסמכתא הם כמה מן הדוחק לומר כן שהירושלמי קאמר או אינו וכו' ת"ל וכו' ע"ש דמכל סוגית הירושלמי נראה בפי' דדרשה גמורה היא ומלא יאכל יליף כן וכמו שכתב גם הפ"י כאשר כבר הזכרתי. גם כבר הזכרתי שכל גדולי הראשונים הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר ראשונים לא הזכירו איסור זה שמה שהביא הרב הנ"ל נ"י ממה שכתב הרא"ש ובשאר ארצות ראיתי שנזהרו אף להאכילו לחתול לענ"ד אינו כדאי להוכיח מזה שאסרו ליתן איה"נ לכש"ה דודאי יש הנאה מוכחת יותר כשמוכר ומקבל דמים משנותן לחתול אפילו היא בביתו דבלא"ה תמצא מזונות ולכן שפיר שייך לשון אף להאכילו לחתול גם לענין חתול שבביתו ומדברי רש"י הוכחתי כמו שכתב גם הפ"י שס"ל בפי' דמותר ליתן אפילו חמץ לכלבים.

והנה כתב אלי הגאב"ד דק"ק פעגערסהיים נ"י וז"ל מעכ"ת נ"י הבין כמו שהבין ג"כ הגאון פ"י שרש"י חולק עם הירושלמי ולענ"ד אינני רואה מדברי רש"י שום סתירה לדברי הירושלמי די"ל דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל דפירש הא דאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו וכו' דמיירי קודם זמן איסורו (ועיין במהרש"א דף ד' על תוספ' ד"ה כתיב אך) וא"כ שפיר כתב רש"י ש"מ אין ביעור חא"ש דאי השבתתו בכל דבר לוקמי' בי"ט ויבערנו בדבר אחר יאכילנו לכלבים דודאי אי הוי מוקמינן אך ביום הראשון אי"ט אז בע"כ מקצתו יהי' מותר כי ההשבתה תהי' קודם זמן איסורו וקודם זמן איסורו יוכל להאכילו לכלבים עכ"ל ואני תמה איך אפשר לפרש כן כוונת רש"י דא"כ למאי צריך למינקט יאכילנו לכלבים הוי מצי למינקט יאכלנו בעצמו או יסיקנו תחת תבשילו ועוד דגם השתא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה יקשה הרי גם בי"ט יכול להסיקו תחת תבשילו קודם זמן איסורו אלא ודאי דבי"ט לעולם הוי לאחר זמן איסורו ואי משום קושית הרב נ"י דרש"י ס"ל דשלא בשעת ביעורו הוא קודם זמן איסורו זה כבר הקשה הפ"י ותירץ דגם רש"י לא כתב כן אחר ששמענו דראשון מעיקרא משמע ע"ש הן אמת שהוקשה לי מטעם זה ארבא שאמר ש"מ מדר"ע תלת למה לא אמר ארבע שהרי מוכח מזה ג"כ דר"ע ס"ל חמץ בפסח אסור בהנאה דאי ס"ל כריה"ג דמותר בהנאה היכי מוכח דלא איירי בי"ט הרי יכול להסיקו תחת תבשילו גם אחר זמן איסורו אבל באמת לק"מ דלא רצה רבא להשמיענו רק מה דלא שמעינן לר"ע ממקום אחר אבל הא דס"ל חב"פ אסור בהנאה לא צריך להוכיח כיון שאמר ר"ע בפי' כן בפסחים (דף ל"ב) ועכ"פ מוכח דעת רש"י דס"ל איסור הנאה מותר ליתן לפני כלבים של הפקר וכסתימת שאר הראשונים ולכן מה דס"ל להתשב"ץ ושערי דורא ואו"ה ואחריהם שארי אחרונים שאסור ליתן איה"נ לפני כש"ה לענ"ד הוא מלתא בלא טעמא כי אף שהלבוש כתב ג"כ טעם המג"א (כמו שהודיעני הרב דק"ק ווארמס נ"י) לא אוכל להבין איך יחשב אפילו קצת הנאה מה שנותן לכלב שאינו מכירו ואת בעליו וביותר הי' נ"ל שטעם הפוסקים לאסור שס"ל כהגהת אשרי שאסר בחמץ ליתן לכלב ש"ה משום תקלה אכן כבר כתבתי (סי' ק"ב) דלפ"ז לא יהי' אסור רק להשליכו במקום הפקר על סמך שיאכלוהו הכלבים אבל אם עומד אצלם עד שיאכלו יהי' מותר:

והנה הגאב"ד דק"ק יערגען נ"י כתב אלי אחר שהזכיר ג"כ דעת הפוסקים שאסרו ליתן לפני כש"ה וז"ל אמנם טעמא דמלתא או דס"ל שיש מצו' בקבורה וילפינן כל איסורי הנאה מעגלה ערופה וע"ע ממת ולפ"ז פליגי עם התוספ סוף תמורה ויותר נכון לומר דס"ל כמשכ' הלח"מ ה' שחיטה (פ"ב) ויש שם ט"ס וכוונתו דקיי"ל כהאי מרבנן פסחים (ד' כ"ד) דיליף מלא יאכל דכתיב גבי בשר טמא על כל איסורים שבתורה וא"כ כאילו כתיב בכולהו לא יאכל ואסור ליתן לבהמת הפקר או דס"ל כמשכ' התשב"ץ דזה ג"כ חשוב הנאה או טובת הנאה אם יכול להנות בהמה הפקר וזה נראה דעת הרמב"ם והר"ן בנדרים (דף מ"ז) ד"ה והוי יודע וכו' והב"י בי"ד סי' רי"ו והובא בש"ך י"ד (סי' רכ"ג סק"ד) הקשה עליהם דהא אין מחזיקין לו טובה ולי בלא"ה הי' קשה הרי אין רצונו שיחזיקו לו טובה ודבר שאינו מתכווין שריא כמש"כ התוספ' פסחים (דף כ"ב) וכי תימא דהוי פסיק רישא הא כ' הר"ן בסוגיא דריחא מלתא בהנאה לא שייך פסיק רישא וא"כ יהי' מותר ליתן לאחיו דבר שאסר לו אביו בהנאה אמנם אי ס"ל כסברא הנ"ל א"ש דזה עצמו חשיב טובת הנאה שיכול להנות לכך כתב הרמב"ם שאינו נותן אלא מראה מקום להם והוי כמפקירו ומיושב קושית הב"י עכ"פ מבואר הסכמת הפוסקים האחרונים דכל א"ה אסור ליתן לכלב הפקר וכ"כ בחת"ם סופר סי' של"ו עכ"ל ולא אאריך במה שלענ"ד יש להשיב על זה רק אזכיר בקצרה שאם כדברי הרב נ"י דהפוסקים ס"ל כההוא מרבנן וכאילו כתיב לא יאכל בכל איסורים שבתורה איך פסק הרמב"ם ושאר הפוסקים דבכלאי כרם וב"בח חייב אפילו שלא כדרך הנאתן משום דלא כתיב בהו אכילה ומאי שנא דלחומרא אמרינן דלא יאכל קאי עליהם לענין כש"ה ולא ג"כ לקולא לענין שלא כד"ה וגם מה שהביא הרב נ"י ראי' לסברת התשב"ץ מהא דנודר הנאה לענ"ד אינו דומה כלל דאפילו יהי' כסברת הרב נ"י שם דחשיב זה לו הנאה מה שמהנה היינו שמהנה בנו או אחיו ואפי' אינן מחזיקים לו טובה מכ"מ נהנה במה שנהנים החביבים לו מנכסי אביו אבל מה הנאה יש לו אם נהנה כלב של הפקר מנכסיו ואעיד אלי עוד עד נאמן לדברי שהרבינו יונה כתב באגרת התשובה כל דבר שאסור בהנאה אסור למוכרו וכו' ואסור לתנו לחתול או לכלב שמזונותיהם עליו עכ"ל הרי שהתנה בפי' לאסור דמזונותיהם עליו דוקא לאפוקי של הפקר דמותר לכן בהא נחתי שלא מצאתי טעם מספיק לפסק האחרונים בזה ושיטת הראשונים ומשמעות הגמר' נגדם ואם שאין אני כדאי לחלוק עליהם מכ"מ בשעת הדחק יש סמך רב להתיר ליתן איסורי הנאה לכלבים ועופות של הפקר ובפרט כשאי אפשר לבערם ע"י שריפה או קבורה לענ"ד טוב להאכילם לכש"ה מלהניחם שאפשר לבא לידי תקלה כנלענ"ד הקטן יעקב.