פני יהושע/גיטין/נ/א: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

'''תוספות בד"ה פחות שבכלים וה"ה כשבא ליתן לו קרקע כו'.''' אבל פחות שבכלים היינו מיטב כו' עכ"ל. עיין במהרש"א ז"ל שכתב דלענין פחות שבכלים לא איצטריך קרא וכי איצטריך קרא לקרקע דזיבורית עכ"ל. ופירושו מוכרח לפי פירוש התוספות אבל באמת שזהו דוחק דלענין פחות שבכלים נמי איצטריך קרא דבע"ח מנזקין לא ילפינן דאית ליה פירכא מה לנזיקין שכן הורע כחן בהקדש ובלא"ה מסברא איכא למימר דלענין תשלומין ודאי ב"ח עדיף מנזקין תדע דהא לפי אמת בנזקין אף אם יש לו מעות רשאי ליתן קרקע או סובין ובבע"ח צריך ליתן דוקא מעות אם יש לו שכן הסכמת כל הפוסקים כמ"ש ר"ת בפ"ק דב"ק וכן אם יש לו קרקעות ומטלטלין בניזקין רשות ביד הניזק ליתן לו ממה שירצה ובבעל חוב צריך ליתן לו מטלטלים דוקא אם רוצה המלוה בכך משום דמקרבא טפי לזוזי וא"כ לענין פחות שבכלים נמי אי לאו קרא הוי אמינא דצריך ליתן לו מהמובחר שיש לו דדוקא ניזקין ילפי כולהו מהדדי בג"ש דתחת נתינה ישלם כסף מה שאין כן בבע"ח ומה נמלצו לחיך אמרי יושר של הרמב"ן ז"ל בס"פ גט פשוט שכתב דאע"ג דפחות שבכלים מיטב הוא היינו לענין תשלומין דוקא אבל האי קרא דוהאיש אשר אתה נושה יוציא אליך העבוט לא איירי כלל בתשלומין אלא שנכנס למשכנו ובתורת משכון מוציא אליו פחות שבכלים ואע"ג דאינו רשאי למכרו דלאו בתורת פרעון שקליה וא"כ דאפילו לענין משכון חס רחמנא עליה דלוה להוציא פחות שבכלים ממילא דכל שכן לענין פרעון אפילו בקרקע חס רחמנא דיהיב ליה זיבורית ע"ש שכתב שכן מבואר בירושלמי בפרקין והדברים נכוחים למבין:

'''בד"ה כיון דדינא מדאורייתא בעידית נראה דסבר שיעבודא דאורייתא כו' עכ"ל.''' ונראה מבואר מפירושם דאפילו היכא שכתב אחריות מפורש בשטר אפ"ה שייך פלוגתא אי שיעבודא דאורייתא או לא דהא בשמעתין בהכי איירי שכתוב בו שבח וכ"כ התוספות להדיא ס"פ ג"פ ועיין מה שכתבתי בזה לעיל בלשון התוספות במשנתינו בד"ה אין נפרעין אבל הרשב"א ז"ל בחידושיו כאן כתב דאיכא למימר דרבא נמי סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא דשאני הכא שכתב אחריות מפורש בשטר ובהא כ"ע מודו דשיעבודא דאורייתא וכבר כתבתי בלשון התוספות לעיל במשנתינו שיש להקשות קושיא עצומה לשיטה זו מסוף פרק גט פשוט אלא דמסוגיא דשמעתין נמי קשה דאם כן מאי מקשה בסמוך מברייתא דאברם חוזאה והא ניזקין מדאורייתא בעידית ומאי קושיא דבניזקין נהי דמדאורייתא בעידית היינו מיניה דידיה אבל מיתמי ולקוחות שיעבודא לאו דאורייתא מה שאין כן בהא דאיירי רבא שפירש לו אחריות בשטר ודאי שיעבודא דאורייתא והש"ך בח"מ סי' ל"ט הרגיש בזה וכתב דניזקין מלוה הכתובה בתורה היא ולכ"ע שיעבודא דאורייתא לענין יורשין והביא ראיה לדבריו. ולענ"ד א"א להעמיד שיטה זו כדמוכח ממימרא דרבא גופא ספ"ק דערכין דכל השקלא טריא דמלוה הכתובה בתורה היינו דוקא לענין גוביינא מדרבנן עשאו כמלוה בשטר וכן נראה מלשון התוספות פ"ק דקידושין דף י"ג שהם בעלי סברא זו אבל לומר דמלוה הכתובה בתורה עדיפא ממלוה בשטר זו לא שמענו ומה שהעליתי בענין זה תקצר היריעה מהכיל וכבר כתבתי קצת בביאורי לח"מ סי' ל"ט ודעתי להוסיף אי"ה קונטרס מיוחד בתכלית הביאור ואין כאן מקומו מיהו מצד אחר נ"ל שאין דברי התוספות כאן מוכרחים דשפיר מצינן למימר דרבא סבר שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן ואפ"ה א"ש הא דקאמר כיון דמדאורייתא בעידית והיינו מיניה דידיה ממילא דלתקנת חכמים דגבי מיתמי היינו נמי כדינא דאבוה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו. ותדע דהא למ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אפ"ה מודה דמדרבנן גובה מלקוחות כל א' כדינו ניזקין בעידית וב"ח בבינונית דהכי איתא להדיא בברייתא בפ"ק דב"ק מכרן כאחד כולם נכנסין תחת הבעלים ניזקין בעידית ב"ח בבינונית והלכה מורווחת היא בישראל ומעולם לא נחלק אדם על זה וכיון דאפילו בלקוחות דעדיפי מיורשים אמרו כן אם כן סובר רבא דביורשים נמי הכי הוא דכיון דשיעבודא מיהא מדרבנן ממילא דתקנו כעין דאורייתא שגובה כל א' כדינו דאורייתא לגבי אבוהון אלא דוקא בבע"ח כיון דמדאורייתא בזיבורית ורבנן הוא דתקנו בבינונית משום טעמא דנעילת דלת ממילא דאזלינן בתר טעמא כיון דמיתמי לא שייך נעילת דלת כדאמרינן בסמוך דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה מש"ה אוקמוה אדאורייתא כיון דלא שייך האי תקנתא ביתמי מה שאין כן בפירש לו השבח דלאו משום נעילת דלת גובה מאבוהון אלא מדאורייתא ממילא דדיינינן להו מדרבנן כדינא דאבוהון כמו הלקוחות ומשו"ה פריך שפיר מניזקין דהוי נמי מדאורייתא מעידית מיניה דידיה ואפ"ה מיתמי בזיבורית. ואחר העיון מצאתי קצת מדברי בלשון הש"ך אלא שלא נתן טעם וראיה לדבריו ולמאי דפרישית א"ש טפי. אמנם כן אחר כל אלה מותיבנא תיובתא כלפי שנאיה דהרשב"א ז"ל והש"ך היאך אפשר לומר כלל דרבא בשמעתין סובר דשיעבודא לאו דאורייתא ותיפוק ליה דעיקר מימרא דרבא בשמעתין היינו ממימרא דעולא דב"ח דבר תורה בזיבורית ובסוף פרק גט פשוט קאמר עולא שיעבודא דאורייתא ורבה פליג עליה ואמר שיעבודא לאו דאורייתא ומקשה הש"ס דרבה אדרבה ואמרינן התם וכי תימא איפוך דרבה לדעולא והאמר עולא ד"ת ב"ח דינו בזיבורית אלמא דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דמאן דאית ליה הא דעולא דב"ח דין תורה בזיבורית ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא ואע"ג דהא דאמרינן ב"ח דינו בזיבורית היינו מיניה דידיה כבר צווחו קמאי דקמאי בפירושים שונים בהסוגיא דפרק גט פשוט ואף אני בעניי הכינותי ליישב בכמה דרכים בעה"י סוף כל דבר התלמוד סובר בפשיטות דמאן דאית ליה הא דעולא ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא וא"כ כיון דרבא בשמעתין מההיא דעולא דייק למילתיה א"כ ע"כ סובר דשיעבודא דאורייתא. ולפענ"ד הקושיא עצומה ג"כ על רבותינו בעלי התוס' וסייעתם שפסקו בסוף פרק גט פשוט כמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא ואפ"ה כולם כא' כתבו דקי"ל כהא דעולא ד"ת ב"ח בזיבורית וכן נראה מלשון התוספות כאן כמו שאבאר בסמוך וא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא בגמרא מסקינן פרק גט פשוט דהא בהא תליא כדפרישית ולדעתי צריך נגר ובר נגר דיפרקיניה ועיין בחידושי לקידושין דף י"ג ע"ב ושם תירצתי לנכון ובקונטרס אבאר אי"ה באריכות גדול ודוק היטב:

'''בא"ד ומר זוטרא ואביי דסברי מיתמי בזיבורית כו' דקסברי שיעבודא לאו דאוריית' כו' עכ"ל.''' ויש לדקדק היאך אפשר לומר דאביי סבר שיעבודא לאו דאורייתא דהא בפרק כל שעה גבי פלוגתא דאביי ורבא בב"ח אי למפרע גובה או מכאן ולהבא אמרינן התם היכא דאקדיש לוה וזבין לוה כ"ע לא פליגי דאתא מלוה וטריף ואתא מלוה ופריק ובשלמא לענין זבין לוה דאתא מלוה וטריף מלקוחות יש לומר דהיינו מדרבנן אבל לענין אקדיש לוה כיון דשיעבודא לאו דאורייתא א"כ שפיר אקדיש והיאך הפקיעו חכמים שיצאו הקדש לחולין. מיהו אפשר כיון שתקנו חכמים שיעבוד נכסים א"כ אוקמוה ברשות המלוה וממילא דאין יכול להקדיש והו"ל כמקדיש דבר שאינו שלו. ותדע דהכי הוא דהא ממתני' מייתי התם מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ומדלא מקשינן מהאי מתניתין עליה דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אלמא דאיהו נמי מודה דאין יכול להקדיש. אלא אי קשיא לי הא קשיא לי כיון דאביי סבר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא דליכא למימר דאף למ"ד שיעבודא דרבנן נמי למפרע גובה דא"כ מאי מקשה הש"ס ס"פ גט פשוט דרבה אדרבה דאמר גבי בכור גבו קרקע יש לו פי שנים אלמא שיעבודא דאורייתא וכפירוש הרשב"ם ז"ל שם דכיון דיש לו פי שנים אלמא דהו"ל כמאן דאחזיק בחיי דאבוהון ומאי קושיא דלמא אף למאי דסבר רבה שיעבודא לאו דאורייתא אלא מדרבנן אפ"ה מצי סבר דהו"ל כמאן דאחזיקו בחיי דאבוהון דלמפרע גובה אע"כ דמ"ד שיעבודא לאו דאורייתא לא מצי סבר למפרע גובה דנהי דמ"ד מכאן ולהבא גובה אין הכרח אי סבר שיעבודא דאורייתא או לא דמדאורייתא נמי יש לומר דמכאן ולהבא גובה דהכי הוא לקושטא דמילתא אבל מ"ד למפרע גובה ע"כ שיעבודא דאורייתא וא"כ אביי דאמר למפרע גובה ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא וצריך עיון ליישב:

'''בא"ד א"נ לא פלוג רבנן ביתמי עכ"ל.''' וקשיא לי תינח למר זוטרא דמסברא אמר הכי אבל לאביי דקאמר תדע ודאי קשה מאי ראיה מייתי שהרי על זה אנו דנין דאי ליתא לדמר זוטרא ע"כ דפליגי רבנן ביתמי דלעולם אוקמוה אדאורייתא וא"כ מאי מייתי תדע מבע"ח דלמא שאני התם דמדאורייתא בזיבורית אם לא שנאמר דאביי לית ליה הא דעולא דב"ח מדאורייתא בזיבורית אלא מדאורייתא בבינונית כמ"ש לעיל בברייתא דר"ש דדריש טעמא דקרא ומשום שמא יקפוץ וילוונו ושלא ינעול דלת אמרה תורה בבינונית אלא דהתוספות ודאי לא נחתו להכי כמ"ש לעיל דנהי דבב"ק דף ט' אמרינן להדיא דעולא תנאי היא כתבו שם לפרש בענין דכ"ע סברי עיקר מילתא דעולא ואפילו ברייתא דר"ש דלעיל בשמעתין. ויש ליישב בדוחק ועיין מ"ש שם בחידושינו לב"ק. אבל יש לי בזה מקום עיון על דברי רבינו הגדול הרי"ף ז"ל שכתב בשמעתין דהלכתא כרבא ואח"ז כתב ומיהו איכא למימר כיון דאביי ורב נחמן קיימו בחדא שיטתא הו"ל רבא יחיד לגבייהו ולית הלכתא כוותיה עכ"ל. וכיון שמצאנו להרי"ף ז"ל ס"פ גט פשוט שפסק בהדיא כמ"ד שיעבודא דאורייתא א"כ ע"כ צ"ל דמר זוטרא משמיה דרב נחמן ואביי נמי מצו סברי דשיעבודא דאורייתא ואפ"ה סברי דבכל ענין אין גובין מיתומים אלא זיבורית אפילו כשפירש לו שבח והיינו ע"כ כתירוץ השני של התוספות כאן דלא פלוג רבנן ואי ס"ד דהרי"ף ז"ל סובר כעולא כמ"ש הרב הבית יוסף בשמו בטוח"מ סי' ק"ג ע"ש א"כ היאך כתב הרי"ף ז"ל כאן דליתא לדרבא משום דהו"ל ר"נ ואביי רבים לגביה ותיפוק ליה דמימרא דאביי נדחה בע"כ דאיהו לית ליה דעולא ואנן קיי"ל כעולא ממילא אזלא ליה תדע דאביי וממילא הו"ל לפסוק כרבא מיהו כבר כתבתי דמלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל בריש פירקין שכתבו ברייתא דר"ש והוסיפו להעתיק מ"מ אמרה תורה ב"ח בבינונית אלמא דליתא לדעולא ומ"ש הבית יוסף להרי"ף והרא"ש ז"ל שכתבו להא דעולא לא זכיתי למצוא היכא כתב הרי"ף כן דבפ"ק דב"ק מייתי דעולא תנאי היא ולא הכריע ואם יצא כן להרב הב"י ממ"ש הרי"ף ז"ל סוף פ' גט פשוט הא דאמר עולא דבר תורה אחד מלוה ע"פ ואחד מלוה בשטר גובה ממשועבדים דשיעבודא דאורייתא ומשמע שם בגמרא דהאי מימרא דעולא ואידך מימרא דיליף דב"ח מן התורה בזיבורית תרווייהו בהדי הדדי מישך שייכן ואי משום הא לא איריא דודאי מאן דאית ליה דב"ח מן התורה בזיבורית מקרא דעולא דוהאיש אשר אתה נושה בו ע"כ סבר דשיעבודא דאורייתא כדאמרינן שם בגמרא אבל לעולם אפילו מאן דאית ליה דעולא דשיעבודא דאורייתא אפ"ה מצי סבר דב"ח מדאורייתא בבינונית אי משום דקרקעות מפחות שבכלים לא ילפי דפחות שבכלים מיטב נינהו כמ"ש התוספות בסמוך או משום דוהאיש אשר אתה נושה בו בשליח בית דין מדבר דדרכו להוציא בבינונית כמ"ש לעיל בשם הירושלמי דתנאי פליגי בפירושא דהאי קרא אי בבינונית או בזיבורית ולפ"ז נתיישבה שיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל כהוגן אלא דמשמע דלית להו דעולא וכ"כ הנמוקי יוסף בשם הרמ"ה ז"ל שסובר דלא כעולא ואם כן מ"ש בש"ע הלכה פסוקה בח"מ סי' ק"ג דבינונית וזיבורית ב"ח בזיבורית משום דקיי"ל כעולא ולפמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמ"ה ז"ל סוברים להדיא דליתא לדעולא ודברי הרמב"ם ז"ל בזה סותרין זה את זה ולענ"ד צ"ע לדינא ודוק היטב:

'''בד"ה מאי עידית כו' ועוד דפירש הקונטרס כו' אם כן הורעת כחן של ניזקין אצל בינונית דכה"ג פריך בפ"ק דב"ק עכ"ל.''' ולמאי דפרישית לעיל במשנתינו דמלשון רש"י ז"ל שם בד"ה בעידית משמע שסובר כשיטת הרא"ש ז"ל בפ"ק דב"ק דדוקא היכא שגילה דעתו המזיק שרוצה ליתן לו בינונית אלא שרוצה ליתן כיוקרא דלקמיה בהא שייך לומר הורעת כחו אצל בינונית וצריך ליתן כזולא דהשתא אבל אם אינו רוצה ליתן לו בינונית כלל אלא עידית דוקא לא כייפינן ליה וא"כ ממילא אין מקום לקושיית התוספות כאן על פירש"י ז"ל ודו"ק:

'''גמרא או דילמא משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה כו'.''' כבר כתבתי דאע"ג דבסוף פרק גט פשוט מסקינן דמלוה ע"פ גובה מיורשים משום נעילת דלת אלמא דמסיק אדעתיה דמית לוה והכא מסקינן דל"ש גדולים ל"ש קטנים וע"כ משום דלא מסיק אדעתיה אלא דיש לחלק דדוקא לענין בינונית וזיבורית אמרינן הכא דלא מסיק אדעתיה אבל בעיקר הגוביינא מן היורשים שאם לא יגבה מהם יפסיד לגמרי בהא ודאי מסיק אדעתיה דמית לוה וקל להבין: