ריטב"א/עירובין/סו/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

 

 

'''לא שמיעא ליך.''' פי' הא דשמואל דשתי חצרות זו לפנים מזו כיון שאוסרין ומערבין מבטלין. והאמר שמואל אין לנו אלא כלשון משנתנו פי' עד כאן דברי שמואל ומאי דאמרי' בתר הכין אנשי חצר ולא אנשי חצרות אינו מדברי שמואל דאם כן היכי קאמר אביי דאמתני' שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים אתמרא אלא ודאי אין כל זה מעקר דברי שמואל אלא פירושא דרב יוסף דקא מפרש השתא דברי שמואל ולפי' הזכירו אביי כי לא כן פי' להם כשהיה בריא ואהא הוא דאמר שהמבוי לחצרות כחצרות לבתים. אין מבטלין מחצר לחצר. פי' ס"ל דלא תקון רבנן ביטול אלא בחצר דשכיחי בה דיורין דאקילו רבנן התם משום דהוי עקרי תשמישייהו התם ולהיות להם הרוחה לצורך תשמישי שבת. ואין הלכה כשמואל בשתיהן אלא כר' יוחנן דפליג עליה:  

'''אמר אביי כו'.''' רבא אמר כו'. כדמפ' ואזיל כיצד נתנו עירובן בחיצונה. פרש"י ז"ל כן דרך כשמערבין שתי חצרות שלא לעשות שתיהן שתוף אחד אלא שנותנת א' מהם בחצר חברתה אותו עירוב שעירבה היא לעצמה ע"כ פי' והוא שמניחין שתיהן עירובן בבית א' או אפי' בכלי א' לפום מאי דאמרי' במכלתין לעיל ולקמן כל היכא דאמר רבא שתיהן אסורות ר"ל דאסורה לגמרי ולא יועיל להם שום ביטול והא דקאמר בסופה פנימית מותרת וחיצונה אסורה ה"פ שהפנימי' מותר' ע"י ביטול שיבטלו לה בני החיצונה והחיצונה אסורה אף לאחר ביטול וכדבעי' לפרושי לקמן לפי שטת רש"י ז"ל והשתא מפ' תלמודא ואזיל נתנו עירובן בחיצונה כו' ליבטיל לבני פנימית פי' דהוי ביטול לאותה חצר עצמה ותשתרי פנימית וחצונה אסורה כי המבטל שהוא אסור בפנימי' אוסר על החיצונה דרגל האסורה במקומה אוסר' שלא במקומה ואפי' לרבנן:  

'''ליתי לעירובייהו גבייהו.''' פרש"י ז"ל דכי אחדא דשא פנימית ותבדל מן החצונה הרי אין עירבה גבה ובמאי תשתרי בחצרה הא בני חצרה עצמה אוסרין זה על זה בחצרן כאנשי חצר שלא עירבו פי' לפי' דכיון שהניחו עירובן בחיצונה הרי נעשו כלן בני חצר אחת וכיון שלא ביטל זה לכלן הרי אף בני פנימית שביטל להן אסורין הם בחיצונה דסבירא לן שהמבטל צריך לבטל לכל אחת ואחת וכדאסיק רבא בסוף שמעתי' וא"כ א"א לבני פנימי' להיותן מותרין לעצמן אלא כשיבדילו מן החיצונה וחזרו להיתר חצרות ובהא דקאמר תלמודא דלא אפש' להו להבדל כיון דליתי לעירובייהו גבייהו וכי תימא דלשקלו לעירובייהו בהדייהו ולעיל זה לחצרן הא לא אפשר דכיון שהם אסורי' עם החיצונה א"א להם להביא העירוב לחצרן והקשו בתוס' ומ"ש מהא דאמרי' בפ' מי שהוציאוהו עכומ"ז משתמשת רשות אחת ופר"ח שהאמצעי יכולה להוציא ולהכניס לחצונות כלים ששבתו באמצעית והא אוקימנא התם בחד לישנא דמיירי בשנתנה אמצעית ערובה בזו וערובה בזו ואמאי לא אמרי' נמי החם דליתה לעירוב' גבה וכיון שאסור' להוצי' לרשותה כלים ששבתו בחיצונה במאי תשתרי איהי לעצמ' ובחיצונו' ותירצו דשאני הת' שהחצונו' מותרו' כל אח' לעצמן ואין תרוץ זה מספיק אבל הנכון דשאני הת' החיצונ' שהי' מותר' עם החיצונ' לכלי' ששבתו בחצרה מיהת והויין כלו לדירה כאלו הן חצר אחת ומה שלא הותרה להוצי' לחצרות כלים ששבתו בתוכן אינו אלא משום גזר' דחצרות שלא יבאו להוציא כלים ששבתו באחת מהן לחיצונה חברתה וכיון דכן לגבי אמצעית הרי זה כאלו ערבה גבה כנ"ל. ולקמן יש לי בזה שטה אחר' בהא דאמרינן ליתיה לעירובייהו גבייהו לבטיל לבני חצונה פי' שיבטל אף לבני חיצונה דאלו לבני חיצונ' לחודה לא מהני שהמבטל צריך לבטל לכל אחת ואחת אלא ה"ק דליבטיל אף לבני חיצונה ונסתלק לגמרי משתי החצרות ושוב אינו אוסר עליהם:  

'''אין ביטול רשות מחצר לחצר.''' פי' ואע"פ שיש לפנימי דריסת רגל על החיצונה אינו יכול לבטל רשותו אצלם אליבא דשמואל וא"ת מ"מ יבטלו בני פנימית רשותן לפנימי שלא עירב ויהא הוא מות' בפנימית וכי תימא שאין אנו מחזרין למצוא היתר לאותו שלא עירב אלא לאותן שערבו מ"מ הרי בהיתר פנימי יהא היתר לבני חיצונה דאלו זה שלא עירב לא יאסור עליהן דהויא לה רגל המותרת במקומה שאינה אוסרת שלא במקומה כרבנן דהלכתא כרבנן דבהא מסתמא שמואל כרבנן ס"ל ואע"ג דלענין סיפא דהאי מימרא ס"ל כר"ע כדבעי' למימ' כדפרש"י ז"ל מה בכך דהא ב' עניני' חלוקי' הם ושאר בני הפנימי' אע"פ שהם אוסרים בפנימית אינם אוסרים על החצונה כיון שכבר ערבי עמה תירץ רש"י ז"ל דכיון דבטלו בני הפנימית רשותן לפנימית שבאם שלא ערבו עמהם מיד נתבטל ונסתלק עירובן מן החיצונ' כלו' שהרי ממה ערבו עם החיצונה מן הרשות שהיה להם בחצרם הפנימי' וכיון שעכשיו אין להם בו כלום שכבר בטלו רשותם לאותו שלא עירב הוי כמי שלא ערבו עם החצונ' כלל וא"ת יבטלו דריסת רגלה לחיצונ' ושוב לא יאסרו עליה זה אי אפשר דהא אמרי' דאין ביטול רשות מחצר לחצר זה תורף דברי רש"י ז"ל. אבל ר"י ז"ל סובר דמשום דליבטלו בני פנימית רשות' לפנימי שלא עירב עמהם לא יבטל העירוב שערבו עם החיצונה ועדיין יועיל ערובם שלא לאסור עליהם בדריס' רגלם והא דלא מבטלי ליה לפנימי להתירו בפנימי משום שתהא החיצונה מותרת לבני החיצונה משום דלא איירי' לתקוני אלא בדבר ההוא שהיחיד מבטל אצל המרובין ולא שיבטלו המרובין שערבו אצל היחי' שלא ערבו:  

'''האי בר חיצונה למאן ליבטיל ליבטיל לבני חיצונה.''' פי' שהוא בני חצר אחת אבל בני פנימית אסרי עליה פי' שהרי צריך לבטל לכל א' ואחד והרי בני הפנימית אסורין בשתיהן ואוסרין על החיצונה וליבטל אף לבני פנימית אין בטול רשות מחצר לחצר פי' שאפילו בר פנימית דאית ליה דריסת הרגל על החיצונה לא מצי מבטיל לבני החצונה כדאמרי' לעיל וכ"ש בזה דבר החיצונה לא מצי מבטל לבני פנימי' שאין לו עמהם לא דריסת הרגל ולא הרגל עירוב שהרי לא עירב עמהם.  

'''נתנו ערובן בפנימית כו'.''' דהאי בר פנימית כו' ותשתרי איהי לעצמ' ותאסר החיצונה כדכתיב' לעיל איכא חיצונה דאסרה עלה פי' דכיון שעירבו שתיהן הרי נעשו כאלו כלן בני חצר אחת וכיון שבני חיצונה אסורות על הפנימית ואע"ג דעירובייהו גבייהו וא"ת למה הוצרך למר לעיל ליתיה לעירובייהו גבייהו דהא הכא דאיתיה לעירובייהו גבייהו ואפילו הכי לית ליה תקנתא ובתוס' פי' כי בחנם תפס לעיל ליתיה לעירובייהו גבייהו שכבר נשתתפו עם החיצונ' א"א לזה לבני הפנימית לבדם שהמבטל צריך לבטל לכל א' ואחד ורב הונא בריה דרב יהושע פריך לקמן דליבטיל לבני פנימית ותהא חיצונה ותשתרי ואמאי אמרי' דמשום דליתיה לעירובייהו גבייהו לא מצי מיבטיל להו על הפנימית לימרו לה בני פנימי' בעינן לאסתלוקי מינך וניחוד דשא באפך דהא לאתקוני שדרתיך ולא לעוותה כדאמרי' לקמן בפרקין ותו נימא אם אמרו עירוב להקל לא אמרו עירוב ששכח אח' ולא עירב ליכא למימר שלתקוני שדרתיך לא לעוותי ומהאי טעמא נמי ליכא למימר שלא אמרו עירוב להחמיר כדאמרינן גבי ג' חצירות ונתנו ערובן באמצעית בעצמה כלל אדרבה החצונות הן שגרמו האיסור לעצמן מה שאין כן בזו שהפנימית עוותה על עצמה.  

'''שכח אחד כו'.''' פריש"י ז"ל פנימית מותרת בשיבטלו להם בני חיצונה רשותן דבלא בטול חצונה א"א להו לאשתרויי דכיון דשתפיה לחיצונה בהדייהו הוו להו כבני חצר אחת ואתיא כר' עקיבא דאמר הכי לקמן גבי הא דתנן נתנו עירובן בפנימית ושכח אחד מן הפנימית ולא ערב שתיהן אסורות דברי ר' עקיבא וחכמים אומרים בזו פנימית מותר' וחצונה אסורה: ומפרש טעמא לקמן דלרבנן פנימית מותרת בלא שום ביטול דאחדא דשא ומשתמשא בעירובה דאמר להו לחצונה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אבל ר' עקיבא אומר שתיהן אסורות בלא בטול אבל כי מבטלה חצונה לפנימי' משתריא פנימי' דאחדא דשא ומשתמשא ואמר' לחצונה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ואהני ליה טעמא דאחדא דשא ומשתמשא וטעמא דאמרה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי דיכלה חיצונה לבטל רשותה אצלה ואע"פ שאין ביטול מחצר לחצר אבל לאשתרויי פנימית בדלא בטילי א"א דכיון דשתפיה לבני חיצונה בהדה אית לה בהדה הרגל עירוב. והא דשמואל אתיא כר' עקיבא שא"א לפרש אותה כרבנן דא"כ דלא צריך ביטול הא דאמר רבא פעמים מבטלין היכי משכחת לה דהא בכלהו בבי איכא ביטול רשות מחצר לחצר אלא בזו בלבד. ומיהו ק"ל עד שהוצרך לומר בזו דשמואל ס"ל כר' עקיבא. ונ"ל דמשום דמשכח רבא לשמואל דאמר דאפילו בחרבה שהן בני חצר אחת אין מבטלין ואע"פ שאוסרין ומערבין משמע ליה דאיכא מידי דלימא שמואל מבטלין מחצר לחצר זולתי בזו אליבא דר' עקיבא דאיכא טעמא דאחדא דשא ומשתמש' ויכלה נמי למימ' לתקוני שדרתיך ולא לעוותי כי בא העוות מחמת החיצונה. תו ק"ל ואם איתא דהא אליבא דר' עקיבא נסיב לה ה"ל למנקט לישנא דר' עקיבא גופיה דקתני לקמן שתיהן אסורות והיכי נקט לישנא דרבנן דקתני פנימית מותרת וחיצונה אסורה. וי"ל דכלפי שהוצרך רבא להאריך ולפרש במה מבטלין ובמה אין מבטלין וכל היכא דאין מבטלין נקט בלישניה שהן אסורות לומר שהן אסורות לגמרי ואין להם תקון כי קאמר דמהני תקון ובטול אצטריך למנקט לישניה לישנא דהיתירא וקאמר פנימית מותרת כלומר מותרת ע"י ביטול כנ"ל. ויש לראב"ד בזה שטה אחרת ואף עליה יש קושיו' ולכך אין לנו אלא שטת רש"י ז"ל כי עליה הסכימו בתוספו' וליכא למיגרע מינה והא דאמרינן חיצונה אסורה. תמיהא מילתא אמאי דהא לא אסרי עלה בני פנימית דפנימי' מותרין בפנימית ודכ"ע רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ואי משום בר חיצונה שלא עירב דאסר עלייהו לבטיל רשותי' לגבייהו וכי תימא דבטול בר חיצונה אינו מועיל לבני חיצונה לפי שכבר בטלו הם רשותם לפנימית ואיבדו זכותם הניחא לרבי עקיבא דלא שרי לבני פנימית אלא ע"י ביטול חיצונה אבל לרבנן דאמרי לקמן פנימית מותרת בלא ביטול וחיצונ' אסורה מאי איכא למימר לבטיל בר חיצונה לבני חיצונה ולישתרו וכי תימא דכיון שאינו יכול לבטל לבני פנימית לפי שלא עירוב עמהם ואין ביטול מחצר לחצר אף לבני חיצונה אינו יכול לבטל דכרבנן ס"ל דצריך לבטל לכל אחד ואחד הא ליתה דכיון דנסתלקה פנימית לעצמה ונבדלה מן החיצונה מפני שמתרת אותה יכול הוא זה לבטל לבני חיצונה חבריו. וי"ל דכיון דנתנה חיצונה ערובה בפנימית והתר הפנימית הוא משום דחזינן כאלו אחדא דשא משתמשא הרי זה כאלו אין לבני חיצונה שום עירוב כלל דהא ליתה לעירבייהו גבייהו ובמאי תשתרי כנ"ל. ומיהו ק"ל אמאי לא אמרינן דלבטיל בר חיצונה לבני חיצונה ותשתרי חיצונ' באנפי נפשה ותשתרי פנימית בהדה מפני שהם כבני חצר אחת ולא צריכא פנימי' דאחדא דשא ומשתמשא כי היחיד לא יאסור על הפנימי' כיון שאין לו עמה לא דריסת הרגל ולא הרגל עירוב וי"ל דהא לא אפשר כיון דסבירא לן שהמבטל רשות צריך לבטל לכל אחד וא' והכא בלי פנימית ובני חיצונה כלה כבני חצר אח' כיון שנתנה חיצונ' עירובה בפנימית וכיון דבר חיצונה לא מצי לבטל לבני פנימית דאין ביטול מחצר לחצר אף לבני חיצונה אינו יכול לבטל וכדכתיבנא לעיל. והא דאקשי ליה רב הונ' בריה דרב יהושע לרבא כי שכח א' מן הפנימי' ולא עירב דלבטל בר פנימית לבני פנימית ותשתרי חיצונה בהדה הא נמי הוה מצי לאקשויי גבי שכח א' מבני החיצונ' ולא ערב דלבטיל לבני חיצונה ותשתרי ותיתי פנימית ותשתרי בהדה אלא דחדא מינייהו נקט.