אור שמח/נחלות/א: הבדלים בין גרסאות בדף

{{ניווט כללי עליון}}

{{תוספת| *|והא דנתקשו בתוס' מנא פסיקא ליה, זה פשוט, דאטו אם היא מינסבה לבעל אחר אחרי מיתתו אטו ירשו שניהם, האם דומה ירושה זו לבנים שכל בנים שיש לה הם יורשים, שזהו יורשים מצד משפחתה, הלא הוא רק מחמת שהוא שארה לכן קודם אפילו לבנים, אע"ג דע"ז ליכא קראי, וא"כ מי שארה יותר הלא הבעל החי, וכיון דנפקעה ירושתו אם מינסבה תו כי לא מינסבה נמי שפיר נפקע ירושתו ועיין ירושלמי:}} , חזינן דירושת בעל דבר תורה. אולם לדעתין לא מכרעא מידי דלרבנן דסברי ירושת הבעל מדברי סופרים וקרא דלא תסוב נחלה מיירי בהסבת הבן וקרא כתיב וכל בת יורשת נחלה ממטות בנ"י למשפחת מ"א תהיינה לנשים, ומוכח דאפילו גרושה או אלמנה או אפילו יש לה בנים דכתיב וכל בת, ואם נימא דבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב, א"כ מי שהיו לה בנים משבט אחר תו אף כי מנסבה למשפחת מטה אביה, הלא תסוב נחלה ע"י הבן שבקבר לקרוביו ממשפחת אביו, וע"כ דאין הבן יורש בקבר, רק לרע"ק דאיהו מיירי במשנה דנפל הבית עליו ועל אמו [דמנה מוכח דאין הבן יורש בקבר] דלדידיה ליכא ראיה רק דהבעל אינו יורש בקבר, ולכך צוה שאף אלמנה וגרושה ומי שיש לה בנים תהיה למשפחת מטה אביה ותו לא תסוב נחלה שהבעל שלה שהוא משבטה יורשה, לכן מפיק בהיקשא דהסיבה דבעל דדמי לבעל דאינו יורש בקבר, כן בבן הדין כן:<br>''' הגהה''' <br><br>'''  ובזה ''' אכתוב מה שנתקשו רבנן בתוספות בהא דאמר ר' יהודה ב"ר שמעון דאשה יורשת את בנה שנאמר מטות מקיש מטה האב למטה האם מה מטה האב האב יורש בנו אף מטה האם, האם יורשת את בנה, דא"כ הא דאמרינן דירושה ממשמשת והולכת ליורשי האב איך משכחת לה, ואם שניהם יורשים איך אמרינן דמשפחת האם אינה קרויה משפחה, ולדעתי לק"מ, דהכי אמרינן מה האב יורש בנו כמו שהבן יורשו, כן האם יורשת בנה כמו שהבן יורשה, דקרא בבנים יורשים האב ואם קא מיירי, רק מהיקשא נפק"ל דהאם יורשת בנה, וזהו כמו שבנה יורש אותה, ומה הבן אינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב, כן האם אינה יורשת בנה בקבר, ומה הבן אינו יורש בקבר כן אם מתה האם קודם מיתת הבן אינה יורשת הבן אף להנחיל לבניה שלגבי הבן אינם ממשפחתו דמשפחת אם אינה קרויה משפחה, משא"כ הבן מוריש לבניו שהם ממשפחתה לגבי דידה, ובר מן דין יורשים משום במקום ברא קאימנא עיין דף קנ"ט, ודוק בכ"ז:

'''אפילו נתפקחה כו':''' <br>''' נ"ב ''' ירושלמי פ"ק דכתובות הלכה ב', ויעוין מה שבארתי בפי"א מאישות בזה:

'''וכן אין הבן יורש את אמו בקבר וכו' אבל אם מתה האם תחלה ואח"כ מת הבן אפילו היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחיה אחר אמו שעה אחת ומת הר"ז נוחל את אמו וכו':''' <br>''' נפלא ''' הדבר מהיכן יצא לרבינו שאם לא כלו לו חדשיו שנוחל ומנחיל וכבר עמד ע"ז ההמ"ג יעו"ש, אכן הלא מפורש הוא להיפוך בפרק אלו נערות בההיא בעיא דבעי רבא יש בגר בקבר ודבנה הוי או כו' ופריך אילימא דמעברה כשהיא קטנה כו' אלא דאיתעברה כשהיא נערה וילדה כשהיא נערה כו' מי קא ילדה כו' אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד כו', וקשה הא משכחת שילדתו לששה חדשים פחות איזה ימים והיא מתה והבן חי אחר כך איזה ימים, והיא נתבגרה בקבר בתוך כך ושפיר ירית בנה ומורית לאחין שלו מן האב וכבר הקשה זה הרב בקצות והצריך נגר למפרקינה, וזה אין לדחות דאימא שמא הוא בנו של הבועל שהוא חייב קנס, וא"כ מאן ירית להנופל הבועל והוא בכלל פקע אב דאמר בתר כן, דמשכחת בבעל אותה כשהיא קטנה או בהערה וכיו"ב דלא מעברה, דגם על קטנה חייב קנס כדקיי"ל, וקושיא עצומה כזו אין לדחות בפטפוטי מלין:<br>''' והנראה ''' לענ"ד, דניחזי הא דאין הבן יורש את אמו בקבר, הדין הוא גם אם מתה האם קודם הבן ואח"כ מת הבן ואח"כ מת אבי האם, ג"כ אין יורשי הבן ממשפחת אביו יורשים אבי אמו וכמו שמבואר לקמן פרק ה' הלכה ז', ואם בן בתו מת תחלה אין הבן יורש את אמו בקבר כו', ולא אמרינן דכבר נעשה הבן יורש של אבי האם, ונכסיו מקרי לו ראוי ושוב מנחיל אותם לאחיו מן האב, וטעמא מפרש בסוף מי שמת שם, דנאמרה הסיבה בבן ונאמרה הסיבה בבעל מה בעל אינו יורש את אשתו בראוי אף הבן כו' ולא אמרינן מה הבעל אינו יורש אשתו בראוי אף הבן כן, דזה אינו, דלגבי הבן גופיה אין לך קרוב יותר ממנו אל האם וכמו דנפק"ל מקרא דוכל בת יורשת נחלה ממטות כו', רק להסב הנחלה שהוא לאחיו מן האב שאינן קרובים אל אמו שוים להבעל שהוא אינו יורש מצד קורבה, ואמרינן כמו שאין הבעל יורש בנכסים שנפלו אחר מתת אשתו מן מורישיה כן אין הבן מוריש לאחיו מן האב מה שיפלו אחר מיתתו מן מורישי אמו, [דאם נפלו לו בחייו שוב במותו נופלים הם ממנו]:<br>''' ולפ"ז ''' נ"ל לדין במלוה לשיטת הפוסקים דהוי ראוי אצל הבעל ואינו יורש במעות שהלותה אשתו, א"כ אם האם הלותה מעות ומתה ומת הבן אחר כך, ועדיין לא גבה בחייו ומת דאין אחיו מן האב יורשין זה, דכמו דלא ירתו האחין מן האב נכסים דאבי אמו של הבן הואיל וכשמת הבן עדיין היו ראוים לו שלא מת אבי אמו עדיין ולא מצי מורית ה"ה במלוה, ואם הלוה הבן עצמו שכבר באו ליד הבן שוב לא מיקרי מוריש את אמו לאחיו מן האב, דרק יורשים את הבן מיקרי דיורשים אותו בכל מילי, ומה שהיה קודם של אמו לא מעלה ומוריד, אבל כאן שעדיין לא באו ליד הבן, ואמו כשהיתה בחיים הלותה לאחרים והבן לא גבה, אף עפ"י שהיה ברשות הבן לגבות ולמחול כנכסים שלו, בכ"ז הואיל ובבעל בכה"ג אינו יורש ולא ע"ז נאמר ולא תסוב נחלה, כן במלוה שהלותה אמו והבן לא גבה ע"ז לא נאמר ולא תסוב נחלה ואין יורשין שלו מן האב יורשין אותו. כן נראה לדעתי. ואפילו לדעת כמה רבוותא קדמאי דהבעל יורש מלוה שהלותה אשתו, נראה דוקא במלוה שבידו לגבות וכיו"ב, אבל קנסא קודם שעמד בדין דאי בעי מודה ומיפטר, ולדעת כמה שיטות אין מוריש קנס לבניו מטעם זה, ואם העידו עדים עליו שנתחייב הקנס ביום פלוני והוזמו והעידו עליו שנתחייב כבר מקודם, בכ"ז חייבין העדים כדאמר רבא במכות פ"ק, משום דכל זמן דלא עמד בדין עדיין אינו חייב כלום, ובכה"ג ודאי אין אשה מורשת קנס לבעלה דהוי ראוי גמור, וניחזי דכאן הא לא עמדה בדין הבת ומתה, ואיך מצי מורית הבן לאחין מן האב שלו, דהא הנפל שלא כלו לו חדשיו ודאי לא עמד בדין עם הבועל כיון שלא עמד בדין תו לא ירשי לה אחיו מאביו והוי ראוי גמור, וכמו דלא מצי ירית בעל לאשתו בזה, כן לא מצי ירתי יורשי הבן מאמו, דאיתקוש הסיבה דבן להסיבה דבעל ודוק:<br>''' אולם ''' דין זה חידוש גדול ויש לדחותו, דלא מצאנו רק כשמתה אמו אחרי מות הבן או אבי אמו מת אחרי מותו, דבכה"ג עדיין לא זכה הבן מחיים, לכן אינה מסבת נחלה, אבל אם היה מלוה מאמו שהבן זכה בחיים, רק במות הבן תפקע ממנו הירושה בזה, אפשר שבזה אמרינן שכבר הוסבה הנחלה בחזקת אותה משפחה והוא משפחת הבן מאביו דמשפחתו של אב קרויה משפחה, אף דבבעל אינו יורש את אשתו בראוי והוא במלוה שלה, ואינו דומה לנכסים שכבר באו לרשותו של האשה, ובמלוה אינו נפקע הירושה ממשפחת האשה לבעל, הכא גבי בן שכבר היה להבן כל זכות שהיה לאמו בהך מלוה, כבר זכתה בהן משפחתו של אבי הבן, ותו כי מת ירתי יורשיו שהן משפחת של אביו כל נכסיו ובהן גם המלוה שכבר היה ברשותו, ואף שאינו מהזרות לומר כמו שעלה על דעתי, בכ"ז הואיל ולא מצאנו זה בשום פוסק ודאי הוא כמו שדחיתי ודוק:<br>''' אולם ''' בר מן דין קשה לי טובא על רבינו שספרי ערוך מכחישו, וז"ל הספרי שופטים סימן קפ"ח, לא תסיג גבול מנין למוכר קבר אבותיו שעובר בל"ת ת"ל לא תסיג גבול ראשונים, יכל אפילו לא נקבר אדם מעולם ת"ל בנחלתך אשר תנחל הא אם קבר בו אפילו נפל אחד ברשותו אינו עובר בל"ת, ופירושו מפני שנפל אינו בן נחלה, אלמא כל נפל שלא כלו לו חדשיו אינו בן נחלה. ומה דאיתא בתוספות פרק ט"ו מאהלות רשב"ג אומר הנפלים אינן קונין את הקבר ואין להם תפיסה ופירש הר"ש באהלות פרק ט"ז דכתיב לא תסיג כו' בנחלתך אשר תנחל כל שיש לו נחלה יש לו גבול ושאין לו נחלה אין לו גבול כוונתו על הספרי

{{תוספת| *|והא דמקשה הר"ש שם אמאי לא ממעט נמי עבדים דלאו בני נחלה נינהו כדפריך בנזיר ריש פרק הכותים, לפי מה שפירשו תוספות שם דהכוונה דוקא בעבדים שאינם מורישים משום דלא קני לעו"ג שאתם קונים מהם והם אינם קונים זה מזה, א"ש, דבשאר מילי אם נתן ע"מ שאין לרבם רשות בהם מנחילים. אך הוא מפרש כפירוש הרא"ש בתוספותיו הובא בשיטה לנזיר שעבדים אינן בכלל ירושה לא שיורש אביו ולא מוריש לבנו ממונו, שאין לו חיים, וכן דעת תוספות פרק מי שמת דף קמ"ט סד"ה כל דאיתא בירושה כו' ועבד ליתא בירושה. וכפי הנראה דלא הוי בר ירושה אף בנכסים עיי"ש. ולפ"ז יפה הקשה דאפילו לאמו לא ירית [לו יהא דעו"ג ירית כמו שיורש אביו מה"ת וצ"ע] שכן מצאנו בסנהדרין {{ממ|דף נח}} דמותר באמו, ואפשר דמש"ה לא ממעטינן משום דלכי משתחררי בני נחלה נינהו, משא"כ בנזיר דממעט עו"ג מקרא דוהתנחלתם, אע"ג דלכי מתגיירי בני נחלה כעבד נינהו, קא פריך שפיר א"ה עבדים נמי נמעט ועיין יבמות {{ממ|דף כג}} אדרבא שפחה ונכרית כו' דאי מגיירה לדידיה נמי תפסי בה קדושין וכו' עי"ש, ונכון:}} . [ובנדה דף נ"ז אמר דכותים דרשי זה לענין שאין לו קבורה משום דלאו בר נחלה הוא יעו"ש דמשמע דלאו בר נחלה כלל] ודחוק לומר דרשב"ג ורבנן פליגי בהא אם נפל בר נחלה הוי ואנן קיי"ל כרבנן וכדאמר הגמרא סוף פרק נגמר הדין דף מ"ח ולאפוקי מרשב"ג כו' והספרי אתי כרשב"ג, זה דחוק טובא. אולם יש לדחות דמיירי בנפל שיצא מת, אע"פ דלא משמע כלל, דנפל מקרי כל שלא כלו לו חדשיו, אבל מה נעשה להתוספתא דשבת פרק ט"ז הביאה רמב"ן בחידושיו לפרק מי שמת בסוגיא דמזכה לעובר, בן שמונה אינו נוחל ואינו מנחיל וה"ה כאבן כו' שסותרת לדברי רבינו ז"ל:<br>''' הגהה''' <br><br>'''  אולם '''  בהניח דברי רבינו עדיין לא יונח לנו, דדא חזינן בסוגיא דמי שמת, דלמ"ד עובר בר זכיה או בירושה הבאה מאליה לר' יוסי, אפילו בהפילה לבסוף ג"כ קני כשהוא עובר להנך נכסים וכמו דמפורש שם דף קמ"ב דגר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו כו' שמעו שמת בנו או שהפילה אשתו החזיק כו' בראשונה לא קנה, ומפרש שם הגמרא דעובר זכי להנך נכסים ונוחל אותן אעפ"י שמפילתו אחר כך, וא"כ איך אמר בספרי דנפל לאו בר נחלה הוי, הרי במיתתו הוא מנחיל נכסיו שזכה בעודו עובר ובעוד היה בבטן אמו היה בר נחלה, הן דהרמב"ן רצה לפרש דאימת זכי עובר כשיולד אחר כך ולא כשיהיה נפל עיי"ש דגם כן כתב אם כלו לו חדשיו ולא הוציא פדחת חי דמהני ונוחל, הרי דבר נחלה הוי, ואיך סתם הספרי דלאו בר נחלה הוי יפלא. וע"כ דסבר הספרי דעובר לא זכי מידי ואפילו בירושה הבאה מאליה ולא נוחל ולא מנחיל, וא"כ תו א"ש גם דברי רבינו דלכן כיון דלאו בר זכיה הוי קודם לכן, תו כשנולד ולא כלו לו חדשיו אף ע"ג דחי הוא, כיון דסופו למות ג"כ לאו בר נחלה הוא, אבל לדידן דקיי"ל דזכי בירושה הבאה מאליה, מצי להיות כיון דהוי בר זכיה בעודו עובר, תו בר זכיה הוי בנכסים שנופלים בירושה הבאה מאליה גם כשנולד חי אעפ"י שלא כלו לו חדשיו, והוי כמו דאמרו ביש נוחלין אם אמרינן דשכ"מ עם גמר מיתה מקני תו אם גירש בלשון אם מתי כיון דבשעת גמר מיתה הוי חייל גיטא, חזינן דבשעת גמר מיתה מגרש אשתו, כש"כ דזכי בירושה הבאה מאליה ולא גרע חיותו דנפל מגמר מיתה של גבר קיימא, רק שהלידה אינו מביא שום חידוש בלידת מי שלא כלו לו חדשיו, וה"ה כמי שלא נולד, ותליא בהא אם יש לעובר זכיה בירושה הבאה מאליה, ותו מתרצא גם הך תוספתא דאתיא כחכמים דאמר שמואל בשמם דאוכלין בשביל כל המשפחה משום דעובר לא זכי אף בירושה הבאה מאליה, וזה נכון. אולם אינו מוכרח, דהא חזינן דתולש עובר ממעי אמו חייב משום נטילת נשמה שנטל נשמתו של עובר כמו שפירש רבינו בפרק י"א משבת [ועיין חידושי רמב"ן שבת], ובמי שלא כלו לו חדשיו אמרינן דמחתך בשר בעלמא הוא {{ממ|בפרק ר"א דמילה יעו"ש}} וכן פסק רבינו פרק א' הלכה י"ד מהלכות מילה ודוק:<br>'''  ובזה '''  שכתבנו דרבינו סבר דעובר. זכי בירושה דממילא, צריך להתבונן טובא. ונקדים דברי רבינו בהלכות תרומות פרק ח' הלכה ד', בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר שהילוד הוא שמאכיל שאינו ילוד אינו מאכיל, לפיכך אם היה העובר חלל אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול ע"כ. ובהשגות, א"א מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ"ה פוסל דקיי"ל עובר יש לו זכיה ואפילו במתנת אביו כו' וכש"כ בירושה הבאה מאליה כו', ומרן המשביר אם כי ביתה יוסף הביא שיטת רבינו דאין לעובר זכיה בנכסי אביו, בכ"ז לעת זקנתו חזר בכס"מ ופירש, דלעולם עובר קני ולכך אם העובר לבדו בלא בנים אין העבדים אוכלים, אבל בסיפא שיש בנים אחרים אוכלים העבדים משום דלא חיישינן למעוטא דשמא הוא נקיבה ושמא הוא נפל והוי זכר מיעוטא, והאריך בזה עפ"י שיטת רבנן בתוספות, ומלבד כי לשון לפיכך עדיין אינו מתישב, עוד מכחישו פירוש המשנה לרבינו פרק אלמנה אשר ז"ל, מפני חלקו של עובר ר"ל כשיניח בנים רבים כו' והרחיקו חכמים זה כו' כמו כן בת כהן לכהן כשהניח בנים והניחה מעוברת לא יאכלו כו' ואמנם סברת חכמים הוא כיון שיש לו בנים יאכלו עבדיה בתרומה אף עפ"י שהיא מעוברת והעיקר אצלנו אין קנין לעובר והלכה כחכמים עכ"ל, הנך רואה שדייק לפרש פלוגתא דר"י וחכמים דוקא ביש בנים אחרים, מוכח דבאין לו בנים רק העובר גם רבנן מודו דהעבדים אינן אוכלין וכמו שדייק סברת חכמים הוא כיון שיש לו בנים יאכלו כו' בתרומה, ובכ"ז סיים טעמו מפני שאין קנין לעובר ולא משום דלא חיישינן למיעוטא, ולפלא על מרן בכס"מ שלא ראה פירוש המשנה הנ"ל, וכן דייק בזה בפירושו בפרק יוצא דופן שאין קנין לעובר, ומפני כך העבדים שהניח אביהם אוכלים בשביל אחיו הכשרים יעו"ש כי שיטה אחת מתנוססת בכל דבריו שאם לא הניח בנים אין אוכלים ואם הניח בנים אוכלים העבדים מפני שאין קנין לעובר:<br>'''  לכן '''  נראה שיטת רבינו כך, דהא הך שמועה דיוצא דופן קשה טובא וכמו שהקשה רבו הר"י בן מיגש בחידושיו לב"ב, דפריך הגמרא ממתניתין מאי אריא יום אחד אפילו עובר נמי [פוסל את אמו] אר"ש הכא בכהן שיש לו שתי נשים כו' דפוסל עבדי אביו מלאכול בתרומה ולאפוקי מדר' יוסי דאמר עובר נמי פוסל קמ"ל בן יום אחד אין עובר לא, הרי דמוקי משנתנו דעובר אינו נוחל ואין לו זכיה אפילו בירושה הבאה מאליה, ואח"כ על נוחל ומנחיל אמר ר"ש נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא, אלמא אם הואי אמו מייתה ברישא ואח"כ מת העובר אף שלא נולד עדיין בכ"ז נוחל כדי להנחיל, הרי חזינא דיש זכיה לעובר בנחלה הבאה מאליה, ומוקי רישא כרבנן וסיפא כר' יוסי

{{תוספת| **|ומה שהקשה ממר בריה דרב יוסף דאמר בן שנולד אחר מיתת האב אינו ממעט בחלק בכורה מ"ט וילדו לו בעינן, דמוכח מזה דעובר ירית דצריך קרא למעטו מבכורה, זה שמעתי ולא אבין, דאטו למ"ד עובר לא זכי בירושה הבאה מאליה, בן הנולד אחר מיתת האב לא ירית אם יש אחים אחרים, וכיון דירית הו"א דממעט, וכן לא אבין דברי התוס' פרק יוצא דופן דף מ"ד ד"ה מ"ט ובב"ב {{ממ|דף קמב}} סד"ה נוחל. א"נ יש לומר דהמקשה סבר כמר בריה דר"י כו' בלא דרשא דוילדו לו כו', וכוונתם כמש"כ בפרק יוצא דופן, וזה אינו מובן, דאטו לא ירית הבן הנולד אחר מיתת האב, ועיין ירושלמי ריש פרק החולץ מתניתא פליגא על ר' לעזר [דאמר אין זכין לעוברין] גר שמת ובזבזו ישראל את נכסיו ונודע שיש כו' או שהיתה עוברה הכל חייבין להחזיר כו' שנייא הכא שהוא בנו, פירוש דמקשה דאמאי מחזירין טרם שנולד היה להם להחזיקם עד שיולד דאז ודאי דירית, וברור. ועיין תוספות יבמות {{ממ|דף סו}} ד"ה אוכלין וקצת תימה דהא מסתמא מעשי ידיהם עד שיולד הוא לעובר ולא לבני המשפחה אלמא דפסיקא להו דעובר ירית ומעשי' שלו [וראיתי בשו"ת ראש יוסף איסקאפי בסופו שפסק דאחים שמכרו בנכסים טרם שנולד העובר מה שעשו עשוי יעו"ש, ופליאה שפסק כן למעשה מה שלא יתכן] ואולי סברי רבוותא קדמאי, דכיון דבשעת מיתה לא זכי העובר רק לכשיולד בעי שיטול הבכור פי שנים כשעת מיתה מצד הסברא, ומה שניטל הבן אח"כ אינו צריך למעט, ומי יתנני להבין זה. ובמזכה לעובר דסבר ר"ה אף לכשתלד לא קנה זהו מטעם דמקנה למי שלא בא לעולם לא מהני וכיון דבשעת זכיה לאו בר זכיה הוי תו הוי דבר שלב"ל, אבל בירושה ודאי זכי לשיולד, ומזה תראה איך שלא הרגיש הלח"מ בפרק ב' מזכיה הלכה י"ז שדבריו מתמיהים שדעתו דכשיולד בן הגר לא יזכה ג"כ וצ"ע:}} . עוד למה ציירה הגמרא בשתי נשים וכקושיית רבנן בתוספות, לכן פירש רבינו פירוש מחוכם, דהנה בספרא פ' אמור פרשה ה' דריש קנין כספו הוא יאכל בו, אוציא עבד עברי שאינו כסף ולא אוציא של שותפין ת"ל כספו, פירוש שיהיה כספו ולא כסף של אחרים, הא לאו האי מיעוטא הו"א כיון דאיכא לכהן חלק בעבד שיאכל העבד בתרומה, גדולה מזו מצאנו שבהמה השכורה לכהן אם הוי שכירות קניה הוי מאכיל לה בתרומה [עיין ריש אלמנה], א"כ הכא הוי מצי אכיל העבד בשביל חלקו של כהן, רק דבעינן כספו לא שיהיה כסף של אחרים ג"כ, א"כ חלק הרב בו אינו מיוחד לו, וזה דוקא במי שיש לו כח להאכיל, אבל מי שאין לו כח להאכיל כמו עובר שאין עבדיו אוכלין בתרומה, חזינא דעבדו לא נכלל בכוונת התורה בלשון כספו הוא, א"כ תו אין לו כח לבטל שם כספו מהכהן אחיו אשר כבר נולד, ואוכל העבד בתרומה בשביל חלקו של כהן הנולד דמקרי כספו, ולא מצית למימר הא אינו כספו, דאיכא ביה כסף העובר ותו גם חלקו אינו כספו, א"כ אמאי לא מקרי כספו לאכול בשביל העובר, אלא דעל עובר לא כוונה התורה תו אין לו כח לגרוע זכות אכילתו של עבד בתרומה עבור חלקו של כהן הנולד, לכן כתב רבינו בת ישראל הניסת לכהן לא יאכלו עבדיה בשביל העובר שלא תעלה על דעתך שיאכלו בשביל העובר, קמ"ל דלא, שאינו ילוד אינו מאכיל, [וה"ה בבת כהן שניסת לכהן, שאין העובר מאכיל העבדים, רק שכלל רבינו בעבדיה גם נכסי מלוג וזה דוקא בבת ישראל שניסת לכהן שגם היא אינה אוכלת בשביל העובר, אבל בבת כהן היא ועבדי מלוג אוכלים, עיין תוספתא יבמות מבואר היטב] ובשביל המשפחה אינן אוכלים, דעובר יש לו זכיה בנכסים בירושה דממלא, ולפיכך כמו שאין לו כח לעובר להאכיל, הוא הדין דאין לו כח לפסול ולגרע זכות כסף שיש לאח הכשר בעבד, שלא יאכיל בתרומה, וקמ"ל דלא מבעי בעובר כשר אלא אפילו עובר חלל שכשיולד אינו מאכיל, בכ"ז עודו עובר אין בו כח לפסול משום דאין קנין לעובר דליהוי מקרי כספו לענין תרומה, ולפ"ז צ"ע בעבד שהיה לכהן וישראל שותפות בו ומת הישראל והניח עובר נימא דיאכל העבד בתרומה בשביל חלקו של כהן, וזה מוזר, וצ"ל דשאני הכא דכבר אכיל לכן לא מגרע זכות חלקו של כהן, וכמו כן מצאנו בפרק הערל בפצוע דכא בלא ידעה אמר ר' יוחנן שאני הכא שכבר אכלה, כן הכא אף ע"ג דכשיולד העובר יהיה חלל ויהיה פוסלו מתרומה, בכ"ז השתא אכיל בשביל חלקו של כהן הואיל וכבר קא אכיל, משא"כ תמן שמעיקרא לא אכיל ודוק:<br>''' הגה"ה''' <br><br>'''  כן '''  פסק רבינו עפ"י סוגא דיוצא דופן, וכולה סוגיא דאלמנה אליבא דשמואל אזלא, דאיהו מוקים לפלוגתייהו גם באין לו בנים זולתי העובר, ורבנן סברי דאוכלין בשביל המשפחה ואף ע"ג דסתם משנה דיו"ד דעובר אינו פוסל בעבדי אביו, מ"מ פסק כסתמא דמי שמת דמצי מזכה לעובר וכמו דתנן אם ילדה זכר יטול מנה, אבל סוגיא דיוצא דופן מפרשה לפלוגתייהו בהניח בנים, וכמו דתניא פלוגתת ר' יוסי בהניח בנים והניחה מעוברת בברייתא בגמרא ומפרשה הך דר' שמעון בן יוחאי כפשטיה, דבזכרים יאכלו כולן שאפילו אם העובר זכר לא מצי לגרע זכות הבנים שבשביל חלקם אוכל בתרומה שכספו הוא, ונקבות לא יאכלו שמא יהיה העובר זכר ויהיו כל העבדים שלו ואין להבנות חלק כלל בעבדים רק כולן שייך להעובר בהא דזכי בירושה הבאה מאליה ואינם רשאים לאכול בתרומה, ולא סתרי סתמי אהדדי דלא דמי ירושה וזכיה לתרומה וכמש"ב. וא"ש מה דמתיב ר' זכאי מזו עדות העיד ר' יוסי מפי שמעיה ואבטליון והודו לו, פירוש דהודו לו ששמעיה ואבטליון אמרו כן רק באין לו בנים זולת העובר דבכה"ג אין העובר מאכיל עבדי אביו, אבל בהניח בנים לא אמרו שמעיה ואבטליון. וא"ש מה דמשני אביי על ראייתו של רב ששת מהך דהחזיקו בנכסי הגר, דירושה הבאה מאליה שאני ולא קאמר ור' יוסי היא, דלרב ששת דחי, ואיהו סבר דזה כו"ע סברי דלעובר יש זכיה בנכסים רק בהניח שתי נשים פליגי רבנן ומטעמא דפרישית. וכפי הנראה רבינו קאים אדעתיה דרביה הרב אלפסי, עיין שם בלשונו דקסבר כו' ואית ליה קנייה ולפיכך פוסל כו' מפני חלקו של זר, [היינו בהניח בנים דאינן אוכלין מפני חלק הזר] כו' אלא כרבנן כו' אלא אוכלין בשביל אחיו הכשרים כו' דלית ליה קנין בגווייהו, הרי דייק דרק אם יש לעובר אחים כשירים אוכלים, הא אם אין לעובר אחים כלל לא אכלי וזה כשיטת רבינו, ושישו בני מעי. כי אחרי כתבי כ"ז מצאתי בשיטה מקובצת פרק מי שמת בשם תוספי הרא"ש כן, וז"ל, וי"ל דר"ש סבר דע"כ לא פליגי רבנן כו' אלא לענין פיסול עבדים מאכילת תרומה דאע"ג דעובר אית ליה זכיה כו' מ"מ עדיף כח הנולדין מכח העובר, הלכך לא פסיל בשביל חלקו כו', הרי שזכינו לכוון למארי דאופלנא וביותר נועם ת"ל. [שוב ראיתי מש"כ העיטור באות זכוי לחלק בין תרומה לממון יעו"ש]:<br>'''  ובהא '''  דשני רבא על הך דרמי מהחזיקו בנכסי הגר, שאני התם דרפוי מרפיאן בידייהו מעיקרא, ואמר איכא בינייהו ששמעו בו שמת כו', שמוכח שסבר דאינו יורש עד שיצא לאויר העולם כמש"כ רשב"ם והאבן מיגש, והרא"ש בפסקיו לפרק אלמנה האריך לדחות זה. הנה לפי גירסת קדמאי א"ב ששמעו בו שהפילה ולא הפילה ואח"כ הפילה אין ראיה כלל, דסבר כהירושלמי דר' יוסה אמר אליבא דשמואל דזכין לעבורין והוא שיצא ראשו ורובו בחיים, דו מתניתא החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כמה דאת אמר תמן למפרע לא נגעה בה חליצה והכא למפרע הוא שיזכה, [פירוש דמייתי ראיה דלמפרע הוא פטר אותה כן הכא למפרע הוא זכה], והמעיין היטב בירושלמי יראה דסובר חליצת או ביאת מעוברת שמה חליצה ושמה ביאה, רק דבשעת הנשואין צריכה שתדע במה היא נתרת אם בשביל העובר או בחליצה או בביאה, אבל לאחר שנתברר שהפילה ואיגלאי מלתא למפרע דהוי חליצה למפרע, והיא יודעת שהיא נתרת בחליצה מהני יעו"ש בעיון. ואמר שם וסיפא פליגא על שמואל כו' בראשונה לא זכה, לא כן אר"י כו' והוא שיצא ראשו ורובו מחיים, הרי אינו בן קיימא [פירוש ואמאי לא זכה המחזיק בראשונה דהא העובר דלא הוי בר קיימא לא יירש מידי בנכסי אביו הגר], א"כ א"ש דרבא סבר כר' יוסה בירושלמי דנפל לא זכה בנכסים כיון שלא נולד, ומש"ה צריך לשנויי משום דרפוי מרפיאן

{{תוספת| *|ובפרט דמצינן לומר דתליא בהא אם אמרינן תגלי מלתא למפרע דהוי נפל, ורבא דפסק ריש פ' החולץ דחליצת מעוברת לא שמה חליצה לא א"ש לפ"ז. אך אפשר טעמו שם דיליף מקראי עיי"ש, ומירושלמי מוכח דסבר דאם הוי נפל תו שפיר חליץ, אף ע"ג דבעת החליצה היה ראוי להיות בן קיימא רק אם יצא ראשו לחיים אז נתברר למפרע שהוא מקים שם והוא הפוטרה לעלמא ומפקיע זיקת היבום למפרע ומפקיע החליצה, לכן בנחלה אם לא יצא ראשו בחיים תו לא הוי בר נחלה אף אם היה ראוי להולד, רק ע"י סיבה נפל טרם כלו לו חדשיו, משא"כ לתלמודין ראוי להיפך אם היה ראוי להולד רק איזה סיבה גרמתו שנפל בר נחלה הוי, ולכך להקראות חליצה כי הפלתו צריך גלוי למפרע, בינה זאת.}} . אך לשיטת רבינו דנפל בר זכיה הוי אין לומר כן. אולם לפי שיטתו החדשה בסוף פ"ב מזכיה אינו מוכרח כלל דרבא סובר דירושה הבאה מאליה לא זכי בה עובר, דדינא קמ"ל דאפילו שמעו ששמועה ראשונה אמת היה ג"כ לא זכו המחזיקים בראשונה, וכבר העיר בזה בביאורי הגר"א סי' רה"ע אות כ"ט בליקוט, וא"כ תו מוכח מאביי ורב ששת דמסיק מ"ט דעובר מיית ברישא דעובר זכי אע"ג דלא נולד אח"כ, ובחידושי הרמב"ן מדחיק השמועות להלום בדבריו הירושלמי אבל אינו נראה כלל מפשטי השמועות והר"י בן מיגש הפך הסברא וכבר דחהו הרמב"ן ודוק בכ"ז:<br>''' הגהה''' <br><br>'''  והנה '''  כתבו הקדמונים, דהא דמסיק דבבנו הואיל וקרובה דעתו מזכה אב לעובר ג"כ, זהו דוקא בשכ"מ, אבל בבריא אפילו בקנין לא מהני, והרמב"ן הביא הירושלמי דהחולץ דמקשה לר' לעזר דאין זכין לעוברין מהכא, ר' לעזר אמר לא אמרו אלא בנו הא אחר לא כו' ע"ד דר' לעזר ובלבד שכ"מ הא בריא לא ובלבד מטלטלין הא בקרקע לא, דדוקא שכ"מ משום דדעתו קרובה חששו לטירוף דעתו יעו"ש. וכבר התעורר הש"ך סי' ר"י, א"כ הא דמסיק הירושלמי במטלטלין אבל במקרקעי לא אמאי לא הביאו הפוסקים, וגמרא דילן מוכח דבין במקרקעי בין מטלטלי, כן הגמרא סתים גם בבריא, ובאמת הנמוק"י נדחק טובא בטעמא דהא מילתא דמקרקעי לא יעו"ש. ולענ"ד נראה דהירושלמי אמר בפרק אלמנה ניזונית ה"א אמר ר' אבא בר רב הונא עשו דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין כו' והוא שמת כו' ובמסיים ואומר תנו שדה פלוני לפלוני כו', ובגיטין סוף פ"ק מוקי הך דתני מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה בשכ"מ ומשום דדבריו כמסורים דמי, חזינא דבמטלטלין אף ע"ג דלא סיים ואמר מנה סתם בכ"ז נותנין [אע"ג דאיכא מאן דחייש בבבלי למנה קבור] ולכן אמר כאן דוקא בשכ"מ כו' ומשום שלא תטרוף דעתו, וא"כ נותנין לו דוקא במטלטלין דאילו מקרקעי אם אמר יטול שדה מנכסי בעי שיסיים, כיון דמשום קולא דעשו בשכ"מ, לכן השמיטו הפוסקים, דממקום שהוכיחו דלא בעי דבר מסויים במתנה, משום מוכח דאפילו בשכ"מ לא בעי דבר מסויים, וזהו מפרק שני ד"ג דף ק"ט ההוא דא"ל דקלא לברת אזיל יתמי פלוג ולא יהבי לה דיקלא כו' אף ע"ג דלא סיים איזה דקל וזה גם בשכ"מ, הרי מפורש דלא כהירושלמי לכן השמיטוהו הפוסקים ודוק. ועיין ההמ"ג פ"ג מזכיה ה"ה:<br>'''  אולם '''  האמת מורה בירושלמי, דכוונת ר' ליעזר לשנויי דאתיא כריב"ב דיכול אדם להנחיל בן בין הבנים, ואע"ג דקאמר לשון דמתנה כיון דשכ"מ הוא אמרינן דנתכוין ליתן בלשון ירושה, ולשויה יורש בהך מנה וירושה ממילא עובר זוכה, וכמו דמקשה בתלמודין ולימא ליה ריב"ב היא וסבר לה כר' יוסי, וזה ברור. ועד נאמן לזה הא דמדמה בסוף מהך דאם ילדה זכר ונקבה דהוי בת במקום בנים, ובת במקום בנים לאו כאחר היא, וזהו כמו דאמר ר' יוחנן בפרק נערה שנתפתתה הי"א, לא אמר בן ברוקא אלא על בן בין הבנים ועל בת בין הבנות בת בין הבנים לא כו' ולכן מקשה דהכא מועיל בת בין הבנים דקתני וילדה זכר ונקבה כו' נקבה נוטלת מאתים [ופירוש שילדה שניהן ודלא כפירוש הרשב"ם וכמו דמסיק הרמב"ן בחידושיו יעו"ש] והיה ראוי להאריך לולא שמצאתי בנועם ירושלמי שהקדימני בזה, אבל הא דאמר ובלבד במטלטלי אבל בקרקעות לא, נראה לי ברור דקאי על הא דפריך וסיפא פליגא החזירו ואחר כך כו' או שהפילה כו' בראשונה לא זכה אפילו בראשונה יזכה לא כן כו', והוא שיצא ראשו כו' הרי אינו בן קיימא, אמר ר' יצחק בן אלעזר משום יאוש, ופירושו דלא כהמפרשים רק שכשהחזירו שהיתה מעוברת נתיאשו מהנכסים דרוב נשים ולד מעליא קא ילדן, ושוב כי הפילה המחזיק באחרונה קנה, ע"ז צ"ל בד"א במטלטלים אבל בקרקעי לא, דבקרקע המחזיק בראשונה זכה שאפילו שמעו אחר כך שמעוברת לא מהני יאוש בקרקע, ודוקא שהיו הנכסים מטלטלים דמהני יאוש וכיון דהחזירו ודאי דנתיאשו שסברו שתלד בן קיימא, וזה אמת למבין דרכי הירושלמי ועיין תוס' סוכה דף ל' ד"ה וקרקע ודוק:<br>'''  והנה '''  מה דנתקשו רבנן בתוספות, דמאי ס"ד דמקשה בפרק מי שמת, מהך דבן יום אחד נוחל ומנחיל, דלא ידע הך דרב ששת, א"כ קשה אחים אי בעי מיניה לירת אי בעי מאבוה לירת. נראה ליישב, דכוונתו או נשא שתי נשים וכל אחת כתובתה לבניה, אם כן אם נאמר דבן יום אחד נוחל ומנחיל, חלקו שבא ממנו כולן חולקין יחד בני כתובה הגדולה שלו כולן שוין דאחוה מן האב הוא העיקר לנחלה, אבל אם הוי אמרינן דבן יום אחד אינו נוחל א"כ שייך לבני אמו שהם יורשים כסף כתובתה, ובן יום אחד משכחת שילדתו אמו בצאת נפשה ואח"כ באותו יום מת האב, אבל עובר לא משכחת לה כלל, רק דפריך א"כ דעובר נוחל ליתני עובר נוחל ואנא ידענא דכש"כ בן יום אחד, וממילא ידענא לגבי כתובת בנין דיכרין דירתי מאחיהם, וכן אמר בירושלמי ריש פרק מי שהיה נשוי, ר' יודן בן פזי כו' מת אחד מן האחים כולהון חולקין בשוה, א"ר מנא לכן צריכא בשלא חלקו שלא תאמר יעשנו כמי שאינו כן ותירשנו כתו. [ויעו"ש בירושלמי דבכור נוטל בכתובת ב"ד פי שנים משום דיורשין מכח האב ולא מן האם, דאילו הוי יורשין מן האם הא אין בכור נוטל פ"ש בנכסי האם] והא דפריך בפרק יוצא דופן הוא לפום בני מתא מחסיא דאמרי יסבון תנן {{ממ|ריש אע"פ}} ואם כן יורשים מכח האם חוב שיש לה על הבעל וזהו נוחל בנכסי האם להנחיל לאחין מן האב, ועדיפא משני רב ששת ודוק. יצאנו מענין לענין וקצרנו מאוד במה שיש לעיין עוד בדברי ההמ"ג בפ"א מיבום שביאר בשיטת רבינו דמיירי כאן בגמרו שערו וצפרניו דאמרינן בר ז' הוא ואשתהי יעו"ש וכבר דברנו בזה בחידושינו שם:<br>'''  ובהתימי '''  את דברי אבאר דברי תוספות בדף קמ"א ד"ה נכסי להאי דמעברת, בשכ"מ איירי דמקאמר עלה ולוקמא כר"י בן ברוקה, וריב"ב בשכ"מ מיירי כו', [פירוש דרוצה לאוקמי משנתנו כריב"ב, ודאי דבשכ"מ איירי דשם סבר ריב"ב דמצי להנחיל לאחד מבניו] אף ע"ג דאמר לקמן שכ"מ שאמר הלואתי לפלוני כו' אע"ג דליתא בבריא אפילו בקנין, פירוש והיינו משום דיורש יורשה כדמסיק לקמן, וא"כ בהא דאמר ולימא ליה ר' יוסי היא דאמר עובר קני כו' ומשני שאני ירושה הבאה מאליה, וקשה הא משנתנו מיירי בשכ"מ, ודבריו כמסורין אף במה דלא קני בבריא משום דיורש יורשה, ה"נ עובר דאיכא בירושה תו מהני ליה מתנת שכ"מ, ודוקא אם בעודנו שכ"מ והוא עובר, אז מצי קני בתורת ירושה, אבל לרבנן דאז אין לו קניה רק לכשיולד, יזכה משום יורש, ומש"כ דאי איתא בבריא בקנין א"כ הוי שכ"מ ובריא שוין, פירוש דליכא למימר שאני תמן דע"י קרקע מתפסי קנין אגב לכן מהני בה מתנת שכ"מ, דז"א, דאמירת שכ"מ הוי כקנין המועיל בבריא, וא"כ כאן בהלואה שוין ועל כרחין מהני טעמא דיורש יורשה במידי דלאו בר קנין הוא כלל, א"כ קשה הכא נוקמי כר' יוסי דעובר בר ירושה הוה, ותו מהני ליה מתנת שכ"מ, ותירצו דלאו בחדא מחתא מחתינהו, וטעמא דשם אין החסרון רק מצד הדבר הנקנה, משא"כ כאן דהחסרון מצד הקונה דעובר לאו בר זכיה הואי ודוק:<br>'''  ומה ''' שרצו תוספות לקמן קמ"ח ד"ה שכ"מ לומר, דבעינן דיהא מצי להקנות בלא ע"י דבר אחר, וכמו פירות דקל ודירת בית אע"ג דע"י הבית והדקל מקנו, חשיב להו דליתא בקנין, אינו דומה כלל, דבדקל ובית אם מכר הדקל והבית אז הפירות והדירה מכורין ממילא ואף אם לא פירש, וטפי כתבו רבנן בתוספות ד"ה איבעיא דלא מצי לשייר כלל פירות ודירה דהוי דבר שאין בו ממש יעו"ש, וא"כ אינם בני הקנאה דלעצמן לא יכול למכור אותם, ואגב הבית והדקל לא חשיב שהן מכורין רק בטלין אל הדקל והבית שהן דבר אחד, אבל כאן הלא שפיר הלואה בת קנין אגב קרקע הוי ובעי שיתכוין להקנותם אגב הקרקע ודבר אחר ונפרד הוי, וא"כ הלא אמירת שכ"מ כקנין הוי, וכן סברי רבנן בתוספות דף ע"ז דהלואה אינה נקנית אג"ק ודוק: