העמק דבר/דברים/ד: הבדלים בין גרסאות בדף

''' ועתה ישראל.''' אחר שהוכיחן וביאר לפניהן כמה נחוץ לפניהם לקבל זה הדרך בעול למוד הלכות וביאור התורה. וכמה השתטח ע״ז. החל לומר לישראל שהן המה גדולי האומה כידוע:

'''שמע אל החקים ואל המשפטים.''' כבר ביארנו בס׳ ויקרא י״ח ה׳ ע״פ ברייתא בספרי ותלמוד בבלי וירושלמי. דזה הלשון משמעו חקים אלו המדרשות י״ג מדות שהתורה נדרשת בהן ונחקקת בכל תיבה ואות. ומשפטים אלו הדינים שנחקר עי״ז. ומוציאם הלכות חדשות. והוא כח התלמוד שבכל דור. ואמר משה ''' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות.''' אין הפי׳ לעשות המצוה. שהרי אינו מענין הפ׳ וגם לא שייך ע״ז לומר מלמד אלא מצוה. אלא קאי על החקים והמשפטים ומשמעו להעמיד המקרא על דקדוקיו כמש״כ בספר ויקרא ט׳ ו׳. ולהלן ל״ב מ״ו. וכ״פ מתפרש עשיה על חידוש הלכה ע״פ חקירת התלמוד מדרשי דקראי כמש״כ בס׳ ויקרא י״ח ה׳. ומשה רבינו לימד לישראל במה שהראה כמה חקים ומשפטים אשר העלה בפלפולו. ומזה ישכילו גם המה לעשות כן בכל דור. ונמצא משמעות לעשות על החקים כפי׳ הראשון להעמיד המקרא על מכונו. ועל המשפטים כפי׳ השני להעמיד ההלכה על עיקרה:

'''למען תחיו.''' לא ביארו רבותינו הראשונים תיבות הללו כאן ובכ״מ. והראב״ע כ׳ כי עובדי פעור נשמדו. ואין זה הפי׳ אלא פלא וכי כל שאינו שומע אל החקים ואל המשפטים עובדים את הפעור. וכי כל עובדי פעור נשמדים. אבל הכונה הוא כמש״כ בס׳ בראשית ב׳ ז׳ וכ״פ דמשמעות חי כ״פ הוא עליזת הנפש ועונג שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו. והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה. ואם יקרה אדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשו רק בתאות אכילה וכדומה ה״ז נחשב כבהמה ואינו נקרא אדם חי שהרי מאבד מה שהי׳ בכחו לחיות בטוב. כך העובד את ה׳ באמונה מתענג ומרגיש חיות מזה העבודה ומי מישראל שמאבד הרגשה נעימה זו נקרא מת. שהרי הוא משחית חיות שהיה בכחו. וזהו מאמרם ז״ל רשעים בחייהם קרויים מתים . וכ״ז במי שלא הגיע למדרגה עליונה רק עובד את ה׳ באמונה. אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלה למשכיל להרגיש עונג מדביקות בה׳ הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש וזה חיות שאין למעלה הימנו כי עזה כמות אהבת ה׳. וכמש״כ בס׳ בראשי׳ שם. ואמר משה דשמיעת החקים והמשפטים שהוא עסק התלמוד יביא לידי חיות היותר אפשר כמבואר עוד להלן ו׳ ו׳ וכ״ד. [ובחיבורנו רנה ש״ת על שה״ש נתבאר בזה הרבה ברצות ה׳]:

'''ובאתם וירשתם.''' המקום המוכשר ביותר לזה החיות. דבחו״ל אין זה החיות אפשר להיות בתכלית השלמות. משום שחסר רוה״ק הופעת אהבת ה׳ לדבקים בו. וגם יש הרבה מפריעים לזה משא״כ בא״י תגיעו לזה החיות בנקל ע״י עסק התורה. וגם זכות התורה מסייע לבא לא״י כדאי׳ בב״ב ד״ח עה״מ גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם:

''' לא תוסיפו וגו׳ ולא תגרעו ממנו לשמור וגו׳.''' אם הי׳ הכונה אזהרה שלא לגרוע ולעבור על מצות ה׳ ברצון ובכונה לעשות שלא כרצון ה׳. הכי מיבעי ולא תגרעו מלשמור את מצות ה׳ וגו׳ אלא סמוך ענין אזהרה זו למקרא הקודם למען תחיו וגו׳ ובאשר יש אמצעים אחרים להשיג דבקות אלהי. ומכש״כ ע״י קרבנות שמכשירים הרבה להשיג דעת אלהים כמש״כ בס׳ שמות ר״פ יתרו. ע״כ אמר כי ע״י חקים ומשפטים טוב יותר להשיג זה החיות מאמצעים אחרים. וע״ז אמר לא תוסיפו וגו׳ כי כל האמצעים בלי דעת תורה יש להזהר שלא יביאו להוסיף על הדבר שהוא הלכות שבע״פ ע״י נעימות המצוה הנעשה באהבת ה׳. או להיפך ''' ולא תגרעו ממנו.''' מן הדבר שהוא הלכות שבע״פ כדי ''' לשמור את מצות וגו׳.''' היינו את גוף המצוה לפי דעתו בהכשר אהבה ודעת אלהים. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר בפ׳ ציצית על המקרא בהושע ח׳. והזהיר על הוספה תחלה שהוא קשה מלגרוע משום שעושה מעשה וכדתנן בזבחים פ״ח מ״י וידוע מאמרם ז״ל הישן בסוכה בשמיני ילקה אם עושה לשם מצוה משא״כ הגורע לשם מצוה אינו עובר במעשה וה״ז מבטל מ״ע ועובר על ל״ת שאין בו מעשה:

''' עיניכם הראות.''' הראה משל והוכחה לאזהרה הקודמת דאפשר לדמות שהוא עושה מצוה והיא מוליכתו לשאול. הרי ראיתם אנשים שהלכו אחרי פעור. וידוע הא דתניא בספרי פ׳ בלק והובא בסנהדרין דק״ו שלא באו לעון החמור של ע״ז זו עד שמתחלה עשו שלא לעובדה אלא לגלות עצמו לבזוי והרי מותר לבזות ולהתלוצץ ממנה. מכ״מ הרי שנינו הפוער עצמו לבעל פעור ה״ז עבודתו ומפרש בגמ׳ אע״ג דמכוין לבזוי. הרי מי שהלך אחרי בעל פעור בדמיון עושה מצוה השמידו וגו׳ ומזה תשכילו שאפשר לכל מי שאינו משוקע בד״ת. שאפשר להכשל בדרך גדולה עבירה לשמה. ומחשבה זו תוליכהו לבאר שחת:

''' ואתם הדבקים וגו׳.''' הגעתם ע״י עסק התורה להיות חיים כולכם היום חיות הנפש ושמחים בדבקות בה׳. ובזה גמר דבריו.

''' ראה וגו׳.''' החל לדבר ענין אחר. אחר שלמד לישראל כמה חקים והלכות:

'''לעשות כן וגו׳.''' שתעשו כמוני ג״כ. [והיה ראוי להיות הנגינה בפשטא על תיבת כן אבל באמת פי׳ לעשות כן הוא דבר בפ״ע אפי׳ בחו״ל]:

''' ושמרתם.''' זו משנה. מה שכבר נחקר ויצא הלכה:

'''ועשיתם.''' מחדש והזהיר אשר בכל דור ישמרו לשנות מה שיצא החקירה בדור העבר ויוסיפו לקח לחקור ולהגדיל תורה:

'''כי היא חכמתכם ובינתכם.''' שע״י מה שתגדילו תורה בשפע רב על תורה שבכתב. יתפלאו אוה״ע כמה רחבה ונסבה למעלה ע״י חכמה ובינה של ישראל:

'''אשר ישמעון את כל החקים האלה.''' אותם אוה״ע שיהיו רוצים לדעת היאך נעשה כן וישמעו את העדות הללו שבהם נחקקו:

'''ואמרו רק עם חכם ונבון וגו׳.''' שיהיו יכולים עפ״י י״ג מדות אלו לעמוד על ביאורי מצות התורה. מה שבאמת א״א רק ע״י המשפטים שבא ע״י כח התלמוד. וזה אין בכח אוה״ע בשום אופן להשיג כדכתיב ומשפטים בל ידעום וכמו שביארנו בס׳ ויקרא י״ח ה׳ מקרא זה על הליכות התלמוד:

''' כי מי גוי גדול וגו׳.''' ביאר עוד מה זה יתפלאו אוה״ע על חכמת ישראל בכח התלמוד והלא אין להם להשכיל על עיקר הדבר אם הוא מוכרח ונחוץ באמת להבנת התורה. ע״ז הוסיף לומר שיראו גדולת ישראל בעיני ה׳ ע״י התלמוד. שבזה ה׳ אלהינו קרוב אלינו בכל קראנו אליו. וכדאי׳ בחגיגה די״ב כל הלומד תורה בלילה חוט של חסד משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי. פי׳ חוט ש״ח מועיל שיקובל תפלה לאל חיי. והכי אי׳ בתמיד כל הלומד תורה בלילה שכינה כנגדו שנא׳ קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני אדני שאי אליו כפיך על נפש עולליך וגו׳. ובב״ב דקמ״ו מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם כו׳ וכן יש הרבה מאמרים. הרי רואין אוה״ע כמה גדול עסק התלמוד בעיני ה׳:

''' ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם וגו׳.''' ועוד יהיו נפלאים אשר החקירות שמוציאין מדקדוקי הפרשיות עפ״י חקים ומשפטים המה צדיקים בשכל אנושי ג״כ ומכ״מ הכל מרומז בקראי עפ״י דרשות. א״כ הרי החכמה ההיא נחוצה להבנת בדקדוקי הפרשה. וממילא ככה בכל התורה אפי׳ בענין שאין בו שכל אנושי ואין כח לאוה״ע בזה:

''' רק השמר לך.''' הוא הגוף. כמבואר בב״ק פ׳ החובל ושבועות ספ״ד ע״ז הכתוב:

'''ושמור נפשך.''' הוא הנפש. (ובשאלתות פ׳ בלק אי׳ להיפך דהמקלל עצמו אסור מושמור נפשך. וא״כ להיפך השמר לך. הנשמה. ושמור נפשך נפש החיוני):

'''פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך.''' ע״י עסק פלפולה ש״ת יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ ח״ו. וכדאי׳ בנדרים דנ״ה עה״פ ומנחליאל במות ומבמות הגיא וגו׳ כיון שנחלו אל עולה לגדולה. ואם הגביה עצמו הקב״ה משפילו. וביארנו שם בפ׳ חקת. דירידה של ת״ח כשיורד עפ״י מדותיו ח״ו גדול מאד ממי שהוא שפל אנשים ולא הי׳ מעולם בן תורה. ומתבזה כ״כ כמו פשוטי הערך וזהו שפלות הנפש. וגם שוקפין אותו בקרקע כמבואר שם. וזהו אבדת הגוף. כ״ז מגיע למי שהוא ת״ח ואין בו יראת שמים. והנה הקב״ה רצה להשריש בשעת מ״ת יראת ה׳ בלב ישראל ע״כ נתן התורה בקולות וברקים. וכמאמר משה רבינו לישראל ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו׳. ונתבאר שם כדי שיהא המעמד הנפלא מצויר בנפש לעולם כדי להיות מזה יראת ה׳. ע״ז הזהיר משה כאן לשמור הגוף והנפש שלא יהא עסק פלפולה ש״ת גורם חלילה לשכח את הדברים אשר ראו עיניך. היינו שראו דבר ה׳ עשרת הדברים יוצאות באמצעות ניצוצות אש ולפידים כמו שיבא במקרא י״ב:

'''ופן יסורו מלבבך.''' הוא ג״כ שכחה כדתנן באבות פ״ג מ״ה כל השוכח דבר א׳ ממשנתו מעלה עליו כאלו מתחייב בנפשו שנא׳ רק השמר לך וגו׳. יכול אפי׳ תקפה עליו משנתו ת״ל ופן יסורו מלבבך הא אינו מתחייב בנפשו עד שיסירם מלבו וא״כ שתי אזהרות הללו הוא על המראה והפחד שהי׳ באותה שעה ועל הדברים עצמן:

'''והודעתם''' ''' לבניך ולבני בניך.''' עוד הוא מ״ע ללמד לבניו אותם הדברים. והא שלמדנו מכאן דמ״ע ללמד לבנים ממש. ולא נתפרש לבניך המה תלמידים וכמש״כ הרמב״ם ריש הל׳ ת״ת המקרא ושננתם לבניך. היינו משום דכתיב ולבני בניך ואי מיירי בתלמידים הלא הכל בכלל תלמידים. אלא פי׳ בנים ובני בנים כמשמעו. והא שלמדנו מהאי קרא מקרא כולה ואע״ג שלא מיירי אלא בעשרת הדברים הוא מצד הסברא שהרי הכל הוא דבר ה׳. ולולי יראת העם מהאש הגדולה שלא ימותו היו שומעים כל דבר ה׳. כמו משה רבינו:

''' יום וגו׳.''' צייר לפניהם פחד אותו יום. כדי להשריש אותו בלב מי שרואה הדברים ומתבונן עליהם אף שלא היה באותו דור:

'''הקהל לי את העם.''' מזה יש להתבונן כח הופעת הקדושה באותו יום עד שלא הי׳ אפשר להתגלות בזה האופן עד שנקהלו כל העם. וכדאי׳ בדברים רבה פ׳ תבוא שרבי קודם שנכנס לדרוש חקר אם יש כל הקהל. ופי׳ הטעם מהיכן הוא למד ממ״ת שכך כתיב הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי. למדנו שאין סייעתא דשמיא חלה באופן אחד לעולם בין אם הצבור רב או מעט. אלא הכל לפי העם. ע״כ בעת שהופיע הקב״ה בכבודו בשפע רב אמר הקהל לי וגו׳:

'''אשר ילמדון ליראה אותי וגו׳.''' בשביל זה אני מופיע בשפע רב על כולם כדי שיהא מצויר תמיד מורא שמים בלבם. וכמו שאמר משה ס״פ יתרו ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וביארנו שם אפי׳ באם לא תחטאו ולא יהיה לכם מורא העונש מכ״מ יהי׳ מורא שמים וגדולתו מושרש בלבבם. וזהו דבר ה׳ למשה ''' ליראה אותי כל הימים אשר הם חיים על האדמה.''' אפי׳ בשעה שאינם חוטאים. ובל״ז הפי׳ אינו מובן הלשון אשר הם חיים. פשיטא שלא במתים דבר והזהיר. אלא הכונה אפי׳ בשעה שהם דבקים בה׳ באהבה וכמש״כ לעיל ד׳. מכ״מ יהי׳ גם מורא ופחד ה׳ עליהם. וכמש״כ בס׳ בראשי׳ כ״ב י״ב דזהו הכונה דכתיב גבי א״א עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה יע״ש:

'''ואת בניהם ילמדון.''' האבות לבנים יציירו הפחד של אותו יום:

''' ותקרבון ותעמדון.''' נתבאר בס׳ ויקרא ט׳ ה׳ דזה הלשון משמעו בזריזות וריצה יותר מהלוך הרגיל. צייר משה לפניהם החשק והתלהבות שהי׳ באותה שעה שרצו להתקרב תחת ההר. אע״ג שראו ''' כי ההר בער באש וגו׳''' והי׳ להם להתהלך בעצלתים מרוב פחד. אבל המה לא ידעו אז טבע הגוף ורצו לקראת האלהים:

''' וידבר ה׳ אליכם וגו׳.''' להלן י׳ ד׳ נתבאר דבדברות הראשונות היינו דכתיב שם זכור. כתיב אשר דבר ה׳ עמכם. ובדברות השניות דכתיב שמור כתיב אשר דבר ה׳ אליכם. והוא משום דזכור שמעו גם כל ישראל משא״כ שמור לא שמע אלא משה וישראל לא שמעו רק שמעו עוד קול דברים מלבד הלשון ששמעו. וזה הענין הנפלא מצייר משה כאן וידבר ה׳ אליכם וגו׳ היינו קול דברים אתם שומעים. ולא דברים:

'''ותמונה אינכם רואים זולתי קול.''' עוד דבר הפלא שלא ראיתם זולת תמונת קול ראיתם. היינו שראו תמונת צורת אותיות ע״י להבות אש:

''' ויגד לכם את בריתו וגו׳.''' באותו מעמד הנפלא הגיד עשרת הדברים אשר שמעתם. היינו דברות הראשונות אשר שמעו בעצמם:

'''לעשות.''' אע״ג שיש בהם הרבה ל״ת. כבר שנינו שלהי מכות שהיושב ולא עבר עבירה ה״ז כעושה מצוה. אכן לפי הפשט משמעות עשיה ביאור תמצית עשרת הדברים. שהרי בכלל הדברים הי׳ לשמור כל התורה והמצות אלא שנכללו הכל בעשרת הדברים. וא״כ המה פרטים ומבארים אותם יפה וזהו עשיה דידהו:

'''ויכתבם על שני לוחות אבנים.''' ג״ז הזכיר לעוררם זכרון הענין שהונחו הדברים על לחות אבנים להיותם יסוד עולם:

''' ואותי צוה ה׳ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים.''' עוד בעת לוחות הראשונות פירש הקב״ה לי דקדוקי תורה שבע״פ ללמד אתכם. שהם חקים ומשפטים וכדאי׳ בירו׳ ע״ז פ״ב ע״ז המקרא. יש דברים שאמר לי ביני לב״ע ויש דברים שא״ל לומר לבניו. וביאר משה רבינו שאז הי׳ התכלית ''' לעשותכם אותם.''' דקדוק זו התיבה לעשות אתכם אותם. היינו ענוה כמו שביארנו כיב״ז בס׳ ויקרא י״ז ה׳. ולעיל א׳ ט״ו. והביאור ע״ז דכבר נתבאר בס׳ שמות ל״ד א׳ דהבדל שבין לוחות ראשונות לשניות. בראשונות לא ניתן כח החידוש כלל אלא מה ששמע משה הלכות ידע מקורם בתורה שבכתב עפ״י חקים ומשפטים אבל לא ידע לחדש בעצמו אלא בדמוי מילתא למילתא ולא בחידוש הפלפול. משא״כ בשניות ניתן הכח לחדש הלכות בכל דור והיינו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ופי׳ משה שמכ״מ נצטוה אז ללמד לישראל הלכות המקובלות עם החקים והמשפטים שבהם. ואע״ג שלא בא זה הלמוד כדי שיהיו יכולים לחדש דבר. ולעשות כן מעצמם. מכ״מ הי׳ התועלת כדי לעשות אתכם ע״י זה וכדאיתא בסנהדרין דצ״ט שהמלמד את חבירו תורה ה״ז כאלו עשאו. שבידיעת פלפול התלמוד משיג האדם צורה אחרת ומעלת הנפש יותר מאשר הי׳ יודע ההלכות לבד:

''' ונשמרתם מאד לנפשותיכם.''' נכלל בזה הלשון אזהרה על שמירת הגוף והנפש דמשום שמירת הנפש הי׳ ראוי לכתוב ושמרתם מאד את נפשותיכם כמו לעיל ושמור נפשך אלא ונשמרתם זה הגוף כדאי׳ בברכות דל״ב ב׳. לנפשותיכם לשמירת הנפש תשמרו גם הגוף:

'''כי לא ראיתם וגו׳.''' דאלו ראיתם איזה תמונה הי׳ בנקל לעשות אותה תמונה שיעורר הנפש לזכרון כמו שאוה״ע היו עושים באליליהם. אבל עתה רק המעשה אשר היה מכבר נדרש להיות מושרש בלב. וזהו דבר קשה ובעי שמירה:

''' פן תשחיתון וגו׳.''' שמא תאמרו באמת לעשות איזה פסל לזכרון המעשה והיינו השחתה שמזה תגיעו להשתחות להם ולעבדם:

''' תבנית וגו׳.''' פרט הרבה דברים. ולבסוף הפ׳ הזהיר בדרך כלל השמרו לכם וגו׳ תמונת כל. וזה פלא לכאורה. וגם מוקשה מאד סיום אותו מקרא כאשר צוך ה׳ אלהיך. ע׳ רש״י ורמב״ן. וגם אינו מובן המקרא וה׳ התאנף בי וגו׳ שאינו ענין לכאן. אבל מתחלה יש לדעת דשני מיני ע״ז היו בימי ב״ר. א׳ הא דכתיב בישעיה י׳ ופסיליהם מירושלים ומשומרון. ואמרו בשה״ש רבה שלא היה פסל בעולם שלא היה בירושלים ושומרון. ב׳ הוא מלכת שמים. הוא השמש. ומבואר הרבה בס׳ ירמיה מ״ד. ושני מיני ע״ז הללו לא היו שוין בתכליתן בכונת עושיהם. דמין הראשון לא היו נעבדין בתורת אמונה שהמה מנהיגי א״י ונותנים פרנסה אלא כל פסל הוא צורת מזל שבאמת הוא ממונה מאל עליון ית׳ על איזה פרט בבריאה. והמה עבדו לכל אמצעים בשביל כל הפרטים שנצטרכו באותה שעה אבל לא אמרו להם אלי אתה. אלא עשו איזה עבודה השייך לכחם כפי ידיעתם באותו מזל ורק לצורך השעה. אבל לא כן מזל חמה שיש בו באמת כח רב כמו שאנו אומרים כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. והי׳ זה תשוקת ישראל בכל משך בית ראשון להנתק מהשגחת הקב״ה אשר פרנסת הארץ בא ע״י עבודת קרבנות כידוע. וגם הי׳ תלוי בכמה תנאים שהתנה ה׳ בשמירת שביעית ותו״מ וכדומה. ונוח הי׳ להם בהשגחת השמש באמונתם שיכולה היא להשגיח ולפרנס בא״י גם נגד רצון ה׳ ובלי עבודתו ותנאיו ית׳. אם אך יעבדו אותה כמו כל אוה״ע שמשתחוים לשמש וכסבורים שבזה המה גורמים שתמשול ותשגיח עליהם לטוב מרצונה ח״ו. וזה נקרא פסל תמונת כל. באשר עבודת ה׳ ע״י הקרבנות מתנהג במדת מלכות שמים שהוא הנהגה טבעית ומדה זו נקראת כל כמש״כ הרמב״ן ז״ל בס׳ בראשית בפסוק וה׳ ברך את אברהם בכל. והיו מאמינים שכח החמה היא תמונת כל:

'''או''' בכולם אלא אפשר לעשות הרבה ולהאמין בכולם. שעבודת כל א׳ תועיל למה שחלק ה׳ להם:

''' וראית את השמש.''' היינו שמש שנראית לנו. ולא זהו מלכת שמים שהוא מזל חמה שהביא הרמב״ם בפי׳ המשניות ע״ז פ״ג שעל זה כיונו במה ששנו ועליהם צורת חמה [ועל זה קבעו אנשי כנה״ג בתפלת שבת מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה כו׳ וקאי על מזלות חמה ולבנה כמש״כ בס׳ בראשית א׳ א׳. והנראה שע״ז כיונו חכמי ישראל בפסחים דצ״ד באמרם שהחמה הולכת בלילה למעלה מהרקיע אלא שלא גילו כונתם כדרכם בקדש] אבל בזה המקרא מיירי בשמש שנראית לנו:

'''אשר חלק ה׳ אלהיך אותם לכל העמים.''' שמתנהגים בטבע תחת יד אמצעים בלי השגחה פרטית מה׳ המסדר אותה ברקיע. אבל כאשר אתם למעלה מן המזל אינכם צריכים לטובתם אפי׳ לפי המחשבה שיש בהם כח להיטיב או להרע מדעת עצמם ח״ו:

''' ויוציא אתכם מכור הברזל.''' שהוא השעבוד החזק. שלא להיות האדם תלוי בדעתו כלל אלא בדעת המלכות שהרי היו משועבדים לעבודת המלך כדתניא בת״כ פ׳ בהר והקב״ה הוציא אותנו שנהיה לו לנחלה ולהיות נתלה בכל פרט לפי השגחה העליונה שהוא לפי המעשים. ולא לפי המזל דשום פרט בעולם. עד כאן דיבר על אודות ע״ז כל סמל. ועתה הגיע לע״ז תמונת כל. וקודם שבא לזה הקדים

''' וה׳ התאנף בי וגו׳.''' להבין הקדמה זו. יש להתבונן על מה שאנו רואים שהגיעו בבית הראשון לע״ז בזמן שילה ובית עולמים יותר מבזמן גלגל נוב וגבעון. והפלא עוד דפסל דן שעמד בימי השופטים דייק הכתוב שעמד כל ימי היות בית האלהים בשילה מבואר דיוק הכתוב דחרבה שילה חרב הפסל. והוא פלא. אבל הענין דהמון ישראל היו להוטים אחר עבודת הקרבנות באשר היו ידועים לסגולת פרנסה. ומלבד כל הקרבנות ש״צ שנקראים לחמי לאשי. היה כל אחד מקריב בפ״ע ביחוד בחג הסכות לפני הגשם לזה התכלית כמש״כ בס׳ ויקרא בפ׳ שור או כשב. וע״ז כתיב בעמוס ד׳ כי כן אהבתם בנ״י נאם ה׳ יע״ש. אמנם היה הדבר קשה לכל יחיד לבא דוקא לשילה או לב״ע. והבמות היו אסורין ע״כ היו מבקשים עבודת אלהים אחרים. משא״כ בעת שהותרו הבמות לא הגיעו לזה הרצון כלל:

''' השמרו לכם וגו׳ את ברית ה׳ אלהיכם.''' שתהיו מתנהגים דוקא ע״י השגחתו ועבודתו:

'''ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר צוך ה׳ אלהיך.''' תמונת מלכות שמים שצוה ה׳ להקריב לו לבדו שבזכות זה תגיע פרנסת הארץ ועתה תעשו פסל תמונת זה הענין:

''' ונושנתם בארץ.''' דכ״ז שהיו ביאת הארץ חדש אצלם הבינו כי כיבוש הארץ אינו אלא מעשה ה׳ כמו שאמרו ליהושע בס׳ יהושע כ״ד ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה׳ וגו׳ כי ה׳ אלהינו הוא המעלה אותנו וגו׳ אבל כאשר נתיישן הדבר ולא יהיה העסק רק בפרנסה בגידולי קרקע וכדומה. תאמינו כי כמו כל העולם מתנהג בכח עבודה שאוה״ע משתחוים לשמש. כדאי׳ בברכות פ״א שכל מלכי מזרח ומערב משתחוים לשמש וכסבורים שמסר הקב״ה הנהגת העולם לה ח״ו. כך תחשוב שא״י תתנהג כמו כן:

'''והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל.''' כמו שביארנו למעלה. ועדיין אינו להכעיס כ״א לתיאבון. דנוח לפניהם עבודת השמש שאינה באה בתנאים של קיום התורה והמצות כמו עבודת ה׳. אבל אח״כ תוסיפו סרה:

'''ועשיתם הרע בעיני ה׳ אלהיך להכעיסו.''' תעשו עוד פעולות מגונות רק כדי להרחיק השכינה מן הארץ למען יהי׳ אך כח השמש בה כמו בכל התבל לפי דעתם. וכך היה בימי אחז ומנשה וכדומה. שהשתדלו שיהיו נמאסים בעיני ה׳ ולא יהיה משגיח עליהם כמו שביארנו בתוכחה דפ׳ בחקתי. ועוד יבואר להלן פ׳ וילך:

''' אשר''' ''' אתם עוברים את הירדן וגו׳''' . פי׳ אפילו אותה הארץ תאבד ע״י כן. אבל עה״י נחרבה מקודם. ואע״ג שלא עבדו ע״ז יותר מכל עשרת השבטים מכ״מ נחרבה תחלה משום שהיו רחוקים ממעשה התורה והמצות. וזה בעצמו היה די לגרום גלות כי באין תורה אין כלום אבל ארץ הגליל ויהודה היו מתנהגים עוד ע״פ התורה. וגם היו בם חכמי תורה רבים אבל מחמת ע״ז שעבדו רובם גלו ממנה:

''' בעמים. בגוים.''' הבדל בין עם לגוי ביארנו כ״פ דגוי הוא מלוכה בפ״ע אשר יש בה כמה עמים שכל עם יש לו מנהגים שונים. וע׳ ספר בראשית כ״ח ג׳. והנה הגלות אינו בעמים אלא בגוים אשר ינהג וגו׳ האומה המולכת היא מגלה אבל הפיזור הוא בקרב כל עם ועם באותו גוי. ולפי ערך העם לא שייך לומר שישראל בקרבם מתי מספר דיש עם שהוא ג״כ מתי מספר וישראל בקרבם לפי ערך אינם מעט אבל בכלל הגוי שהוא המלוכה הרחבה והרבה והמגלה מישראל המון רב וישארו בקרבה מתי מספר ועי״ז יהיו נגררים אחר מנהגם ודעתם עד

''' ועבדתם שם אלהים אחרים.''' לא מצד הכרח. כאשר לא מצינו שסנחריב ונ״נ הכריחו את ישראל לע״ז זולת את הצלם שהיה לכבודו אבל כדי להחטיא את ישראל לא שמו לב. רק ישראל בעצמם בבואם למדינה אחרת וכסבורים שקיום אותה אומה תלוי בע״ז שלהם וגם יהיו סבורים ישראל אשר השגחת ה׳ כבר סרה מעליהם וכמו שאמר ירמיה הנביא מדוע אמרו עמי רדנו והארכנו הרבה בזה בתוכתה דפ׳ בחקתי עה״פ והנשארים בכם וגו׳ ע״כ יהיו רואים בדעתם שמוכרחים המה לעבוד ע״ז של אותה אומה יהי׳ מה של עץ ואבן. וכבר מבואר בתוכחה שם מה שיסבב הקב״ה להראות לישראל אשר עוד השגחתו ית׳ עליהם ולא יאבדו תקוה מלשוב לתורתו ועבודתו גם בגולה. וע״ז סיים משה בנבואה בדבר ה׳. (''' כט) ובקשתם משם וגו׳ כי תדרשנו וגו׳.''' שבאמת ירצו מאד לשוב להשתעבד לה׳ כאשר יראו שאין טבע ארצות אחרות טוב להם ואמרו אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה אבל כ״ז אינה תשובה מאהבה. וע״כ לא כתיב כאן עד ה׳ אלהיך. כי באמת לא הגיעו אז למעלה זו:

''' בצר לך.''' החל להתנבאות על חרבן וגלות השני ואמר בצר לך. הרבה צרות:

'''ומצאוך כל הדברים האלה.''' שנזכר למעלה ועבדתם שם אלהים וגו׳. אבל אז יהיה בהכרח כמשמעות ומצאוך שירדפוך וישיגוך לידי כך:

'''באחרית הימים.''' כבר נתבאר בס׳ בראשית מ״ט דמשמעות זה הלשון אינו אחרית ימי העולם אלא אחרית אותה תקופה שמדבר בה וכאן ג״כ הפי׳ באחרית תקופת הגלות. ולא כמו בפעם הראשונה דכתיב ובקשתם וגו׳ ולא כתיב באחרית הימים. שבאמת בעת ששבו מבבל לא״י לא כלה תקופת הגלות. שהרי עדיין היו משועבדים לפרס. אבל כאן לא יגיעו לתשובה זו עד אחרית תקופת הגלות:

'''ושבת עד ה׳ אלהיך.''' הוא תשובה שלמה שמגעת עד כסא הכבוד:

'''ושמעת בקלו.''' הוא עסק התורה והנבואה. ובפ׳ הגאולה בסדר נצבים יבואר יותר:

''' לא ירפך ולא ישחיתך.''' אין הלשון מדויק לכאורה כי אחר שלא ירפך מכש״כ שלא ישחיתך שהוא גרוע הרבה מרפיון. אלא ה״פ לא ירפך מעבודת ה׳ והתחזקות בסירוב על ההכרח לע״ז. ולא ישחיתך לא תועיל פעולת הגוים אשר יכריחוך לע״ז בכמה מיתות משונות מכ״מ לא יגיעו להשחתה ח״ו:

'''ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם.''' להגיעך באחרית הימים למעלה עליונה שהבטיח במקרא הקודם ובזה שלא ישחיתך כמבואר בשבועות ה׳ לא״א בשעה עקידה. שבאה בשביל שעת השמד ע״ש:

''' כי שאל נא וגו׳.''' הביא בחינות להאמית אמונה זו הנפלאה שלא ירפך ולא ישחיתך. והביא תחלה פלאות מ״ת ואח״כ פלאות יצ״מ. ולכאורה להיפך מיבעי. אבל לדברינו מבואר בחינה ראשונה היא על לא ירפך מעבודת ה׳ כי לא בחנם פעל ועשה גדולות כאלה בשעת מ״ת שלא נשמע כמוהו להשמיע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ולהשאר בחיים אם לא להשריש בלב ישראל שלא להיות נחת מפני כל פחד מות ויסורים וכדומה באשר לא הגיעו כל פחדים לפחד מעמד הר סיני שיעשו כ״כ פעולה עזה על הנפש יותר ממה שנשרש בנפש הישראלי פחד אותו המעמד והוא מה שאמר משה רבינו מיד אחר עשרת הדברות כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים היינו גבהות הנפש וכמו שביארנו שם:

''' או הנסה וגו׳.''' זהו בחינה על שלא ישחיתך. כי לא בחנם פעל ועשה גדולות כאלה בשעת י״מ. אם לא שתהיו חיים וקימים לפניו לעד:

'''במסות וגו׳.''' כל פרטי פעולות הללו מבוארים בפ׳ תבוא זולת במסות ובמלחמה. וענינים אלו כי פעם מחליש ה׳ האומה עד שלא תגיע לעשות מלחמה עם ישראל. אלא לפני זה ממסה אותם בבתיהם. ופעם מחליש כח האומה בשעת מלחמה כמו בסנחריב וכדומה. ובמצרים היו שני אופנים הללו בהיותם עוד במצרים היו במסות דמשמעו שהמסה לב פרעה ומצרים בביתם ע״י המכות. וע׳ להלן כ״ט כ׳:

'''ובמלחמה.''' היינו על י״ס שבא פרעה וחילו להלחם וכתיב ה׳ ילחם לכם:

'''ובמוראים גדלים.''' זה גלוי שכינה כדרשת בעל הגדה על ובמורא גדול זו גלוי שכינה כמש״כ או הנסה וגו׳ ובמוראים גדולים. והוכיח מזה המקרא יותר משום דכתיב בלשון רבים למדנו שהוא ענין שאינו נמשך בבת אחת דא״כ במורא גדול מיבעי אלא הוא גלוי שכינה שהיה בזמנים מפוזרים לפי צורך השעה:

''' אתה הראת וגו׳.''' הוסיף לומר שמא תחשוב דכל הגדולות האלה עשה כח פרטי ולא ה׳ פעל כ״ז ע״ז הוסיף להוכיח דיש להתבונן שאך ה׳ האלהים העושה כל אלה וממילא הבין כי ''' אין עוד מלבדו''' יכול כזה:

''' מן השמים וגו׳.''' שתי הוכחות שהראה לדעת כ״ז. א׳ הרי מן השמים וגו׳ וזהו מעלה הנבואה ושמעו בעצמם דבור אנכי ולא יהיה. וביאר איך הגיעו לידי נבואה. מתחלה השמיע את קולו ליסרך. דבאמת כמעט מן הנמנע להשיג כח הנבואה בלי מירוק הגוף כדאיתא ביומא ד״ו על משה רבינו שנתקדש בענן ז׳ ימים כדי למרק טבע הגוף אכן משה השיג מעלה גדולה נצרך למירוק רב. וכל ישראל לא נצרכו כ״כ אבל מכ״מ בלי מירוק כלל לא היה אפשר לבא לשמץ נבואה ע״כ השמיע את קולו ליסרך והיא מירוק והתפעלות עזה. וע׳ מש״כ להלן ה׳ כ״ג:

'''ועל הארץ הראך וגו׳ ודבריו שמעת מתוך האש.''' והיא נבואה ואחר כח הנבואה אין להסתפק עוד. וא״צ לחקירה פילוסופית:

''' ותחת כי אהב וגו׳.''' עוד הוכחה דאלו היה כח אחר ח״ו. הפלא מה לזה הכח עמך לעשות פעולות נפלאות בשבילך יותר מכל אוה״ע אלא ה׳ הוא האלהים אשר ידוע כי אברהם יצחק ויעקב עבדוהו והגדילו שמו בארץ ובשביל שאהב אותם בחר בזרעו אחריו:

'''ויוציאך בפניו.''' היינו במדותיו כמו שפירשנו בס׳ במדבר ו׳ כ״ו:

'''בכחו הגדול.''' ביכלתו העצום. שני דברים אלו הוא תכלית כל פעולה. מדותיו שמשגיח עמהם. ויכלתו:

''' גוים גדולים ועצמים ממך.''' היינו רבים ממך בכמות ובאיכות. היינו ברבוי ובכח:

'''מפניך.''' פי׳ גדולים ממך הורישם מפניך וע׳ להלן ז׳ א׳:

''' וידעת היום וגו׳.''' אמר שהראת לדעת בשעת מ״ת וי״מ וביאה לארץ. הנני מזהירך היום שגם עתה תדע במחשבתך החקירה. וגם ''' והשבת אל לבבך.''' שהרי א״א לחקור בכל יום ע״כ מחקירה דכעת תשיב אל לבבך להאמין שהחקירה של היום היתה צודקת ואין להסתפק עוד:

'''כי ה׳ הוא האלהים וגו׳.''' פי׳ ה׳ שהוציאך מא״מ והביאך לא״י הוא המנהיג לעד לא אחר לא בשמים ולא בארץ:

''' ושמרת את חקיו.''' ואחר שכן שהוא המשגיח והמנהיגך מוכרח אתה לשמור את חקיו שהיא התורה ואת מצותיו היא מעשה המצות אשר הן המה האמצעים להשגחתו ית׳ אשר ייטב לך וגו׳:

''' אז יבדיל משה וגו׳.''' בעת שהיה משה עסוק ללמד בישראל חק ומשפט היינו תורת העיון להוציא הלכות חדשות למעשה עשה פעולה שבזה ימצאו חפץ בתורת העיון. ומש״ה נסמך לזה המעשה וזאת התורה אשר שם משה לפני ב״י. אשר אין לו ענין כאן לפי הנראה. אבל יבואר שם עפ״י סוגית הגמ׳ דפי׳ אשר שם משה היינו כח העיון והחידוש. ומעתה יבואר כי המעשה שנזדרז משה להבדיל ערים בעה״י וידוע שאין קולטות עד שיבחרו שלש ערים בא״י ומכ״מ הזדרז משה להבדילם כדי להורות להזדרז לעיון הלכה חדשה טרם הגיע המעשה לידנו. משום שבזה בטוח יותר שתצא נקיה משגגה מאשר יכריח הענין להוציא ההוראה בשעה שאירע המעשה . וכך הזדרז משה רבינו להכין שלש ערים שנצרך ג״כ עיון והשגחה שיהיה עפ״י ההלכות המבוארות במס׳ מכות פ״ב ולא בנקל הי׳ למצוא ערים המסוגלות לזה. כמש״כ בס׳ במדבר ל״ה י׳. ומזה נלמוד לעיון הלכה. ועפ״י דברינו יובן דרשת חז״ל על מקרא הסמוך:

''' ונס אל אחת מן הערים האל וחי.''' תלמיד שגלה מגלין רבו עמו שנא׳ וחי עביד לי׳ מידי דתהוי לי׳ חיותא. והוא פלא מאין למדו זה. דמיירי בחיותא דתורה דילמא בפרנסה אלא הוא מענין הפ׳ ופי׳ חז״ל שמשה רבינו הכין הערים באופן שיסכנו לישיבה אם יהי׳ נצרך:

''' וזאת התורה אשר שם משה.''' דרשו ביומא דע״ב אם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות והיינו דאמר רבא דאומן לה סמא דחיי ודלא אומן לה סמא דמותא. ומה פי׳ לא זכה א״א לפרש היינו שלמד לקנטר. דא״כ לא שייך לשון לא זכה שהרי זהו רשע גמור דמקנטר בתגא דמלכא. אלא לא זכה ללמוד לשמה. והכי מוכרח עוד באותו סוגיא דאי זכה נעשית לו זר לא זכה זרה הימנו. ופרש״י משתכחת ממנו. דזה ודאי אפי׳ בלא לשמה לבד כמשמעו. וה״נ משמעו בזה המאמר. וא״כ קשה טובא הלא הלומד שלא לשמה אינו סה״מ ח״ו ואדרבה לעולם יעסוק אדם בתורה אפי׳ שלא לשמה. וגם לשון דאומן לה ודלא אומן לה אינו מובן כ״כ על הלמוד. אלא הגמ׳ הבינו פי׳ המקרא דלא מיירי בלמוד מה שכבר מקובל אלא אשר שם משה לחדש הלכות שזהו חלקו של משה ביחוד ומש״ה כתיב בלשון שם. דזה הדרך הנעלה הוא כסם ואם לא זכה לחדש לשמה אלא מטה הדין לפי רצונו היינו שלא לשמה נעשית לו סם המות שהרי מטה ההוראה לדעתו ורצונו וזהו דלא אומן לה שעובד ומחדש אבל אינו מכוין להאמת והוא פושע בדבר מש״ה היא סמא דמותא :

''' אלה העדת.''' ביאר הכתוב מהו התורה אשר שם משה. היינו ''' העדות''' פרשה שבכתב. ''' והחקים.''' דקדוקים באותה פרשה עפ״י י״ג מדות. ''' והמשפטים.''' חקירות איך להעמיד הדרשות ולהוציא הלכה למעשה:

''' בעבר הירדן בגיא מול בית פעור וגו׳.''' לפי שטח הפ׳ כ״ז מיותר ואינו נוגע לדרוש. אבל מתחלה יש להבין למאי בחר משה לעמוד במקום המסוכן הזה מול בית פעור שמושך את ישראל אחריו כדתניא בספרי פ׳ בלק. ע״ז ביאר המקרא כי כל הארץ נתחלקה לב״ג וב״ר והוא טעם מבואר ברבה פ׳ חקת דמש״ה ניתנה תורה במדבר ולא בא״י כדי שלא יאמר אותו שבט שהתורה תנתן בחלקו שהתורה מיוחדת להם מש״ה ניתן במדבר מקום הפקר ומאותו טעם בחר משה ללמד לישראל תורת העיון והחידוש בזה המקום דוקא משום שזה המקום הי׳ אסור לירש ולשבת שם משום שהי׳ ממשיך לפעור מש״ה לא נתחלק עדיין עד שמת משה ונקבר שם כמש״כ בפ׳ ברכה עה״פ ולגד אמר. מעתה מספר הכתוב כח התורה שכ״ז שהיו עסוקים בעיונה ש״ת היו בטוחים מאותו המנוול וכדאי׳ בקדושין ד״ל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ״ד. וע״כ נקראת התורה משמרת כמש״כ בס׳ בראשית כ״ו ה׳ באורך: