רשב"א/בבא בתרא/קמ/ב: הבדלים בין גרסאות בדף

אין שינוי בגודל ,  13 ביולי 2020
מ
←‏top: הסרת התבנית שולי הגיליון (במידה ותווסף הערה יש להוסיף אותה באופן ידני)
מ (←‏top: הסרת התבנית "שולי הגליון")
מ (←‏top: הסרת התבנית שולי הגיליון (במידה ותווסף הערה יש להוסיף אותה באופן ידני))
שורה 1: שורה 1:
{{ניווט כללי עליון}}
{{הועלה אוטומטית}}
{{הועלה אוטומטית}}


{{ניווט כללי עליון}}


''' עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים.'''  יש מפרשים דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, קל וחומר מבת, ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בן שנדחה מפני הבת אינו דין שידחה מפני האלמנה {{ממ|אלא על ידי הבת וכן בת שלא במקום בן אינה נידחת מפני האלמנה שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה}}. ויש אומרים שאין {{ממ|הבת}} [הבן] נדחה לעולם מפני האלמנה אלא על ידי הבת, וכן בת שלא במקום בן אינה נדחת לעולם מפני האלמנה, שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה אלא הבת בזמן שאוכלת מן התקנה דתנאי בית דין. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה ובנים שניהם שוים, אלמנה ובנות שתיהן שוות, אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים [כשם שהאלמנה דוחה לבנות על ידי בנים] כך תדחה את הבנים [אמר] ראוי הוא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. עד כאן. וטעמא דמילתא כדאמרן, דאלמנה אינה דוחה לא הבנים לבדן ולא הבנות לבדן שלא במקום בנים, לפי שאין בדין שתהא האלמנה האוכלת מן התקנה דוחה לא את הבנים ולא הבנות היורשות, כדי שלא תעקר ירושה דאורייתא מפני התקנה, ואף על פי שהבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים שאני בנות דהן ראויות לירש שלא במקום בן הילכך לא חשבינן לה לירושה כעקירה לגמרי, וכן כל שיש אלמנה ובנות במקום בן כל שהבת דוחה את הבנים אף על פי שהאלמנה דוחה הבנות אין נראה כעקירת נחלה, הואיל ועכשיו אין הבנות יורשות. וכשהאלמנה דוחה את הבנות במקום שיש בן מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומרים בית דין שראויה לחיות {{ממ|את}} [אם] זקנה ואם ילדה, ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחת לשלשים יום כדרך שאמרו בכתובות {{ממ|צז, א}} למוכרת למזונות.<br>''' ''' והשתא דאפשיט דאלמנה דוחה את הבנות, ממילא אפשיטא דאלמנה ממעטת בנכסים, ואפילו הכי לא איפשיטא בעיין דבעל חוב, אפילו דטפי הוה משמע דהוה ליה לבעל חוב למעוטי, דאית ליה אפילו מית, מה שאין כן בבת אשתו ובאלמנתו. ותדע, מדאמר ליה פשוט מינה [חדא] ולא אמר תרתי. כתב הראב"ד ז"ל: מאי שנא בת אשתו ואלמנתו דאיבעיא להו, ומשום דאי מייתי אי נמי מנסבן לית להו, ומאי שנא בנות עצמן דממעטי חדא אחברתא אף על גב דאי מתה או מינסבא לית ליה. ותירץ דבנות כיורשות שוינהו בנכסים מועטין הילכך ממעטי, דהשתא מיהא הא איתנהו ויורשות הן ואלמה מלתייהו דלאו בנות אחולי נינהו, אבל אלמנתו ובת אשתו לאו יורשות הן ובעלות חוב הן ובנות מחילה הן, וכיון דאיכא דוכתא דלית להו [לא] {{ממ|ו}}ממעטי. וכל הנך סלקן בתיקו ולא ממעטי.
''' עשו אלמנה אצל הבת כבת אצל הבנים.'''  יש מפרשים דאלמנה ובנים אלמנה ניזונת והבנים ישאלו על הפתחים, קל וחומר מבת, ומה בת שדוחה את הבנים אלמנה דוחה אותה בן שנדחה מפני הבת אינו דין שידחה מפני האלמנה {{ממ|אלא על ידי הבת וכן בת שלא במקום בן אינה נידחת מפני האלמנה שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה}}. ויש אומרים שאין {{ממ|הבת}} [הבן] נדחה לעולם מפני האלמנה אלא על ידי הבת, וכן בת שלא במקום בן אינה נדחת לעולם מפני האלמנה, שלא אמרו ביורש שידחה מפני האלמנה אלא הבת בזמן שאוכלת מן התקנה דתנאי בית דין. וכן היא בירושלמי, דגרסינן התם: אלמנה ובנים שניהם שוים, אלמנה ובנות שתיהן שוות, אין האלמנה דוחה את הבנות ולא הבנות דוחות את האלמנה, פעמים שהאלמנה דוחה את הבנות על ידי הבנים [כשם שהאלמנה דוחה לבנות על ידי בנים] כך תדחה את הבנים [אמר] ראוי הוא לתבוע כתובתה ולאבד מזונותיה. עד כאן. וטעמא דמילתא כדאמרן, דאלמנה אינה דוחה לא הבנים לבדן ולא הבנות לבדן שלא במקום בנים, לפי שאין בדין שתהא האלמנה האוכלת מן התקנה דוחה לא את הבנים ולא הבנות היורשות, כדי שלא תעקר ירושה דאורייתא מפני התקנה, ואף על פי שהבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים שאני בנות דהן ראויות לירש שלא במקום בן הילכך לא חשבינן לה לירושה כעקירה לגמרי, וכן כל שיש אלמנה ובנות במקום בן כל שהבת דוחה את הבנים אף על פי שהאלמנה דוחה הבנות אין נראה כעקירת נחלה, הואיל ועכשיו אין הבנות יורשות. וכשהאלמנה דוחה את הבנות במקום שיש בן מוציאין לאלמנה מזון עד זמן שאומרים בית דין שראויה לחיות {{ממ|את}} [אם] זקנה ואם ילדה, ומעמידין ביד שליש והוא מפרנסה אחת לשלשים יום כדרך שאמרו בכתובות {{ממ|צז, א}} למוכרת למזונות.<br>''' ''' והשתא דאפשיט דאלמנה דוחה את הבנות, ממילא אפשיטא דאלמנה ממעטת בנכסים, ואפילו הכי לא איפשיטא בעיין דבעל חוב, אפילו דטפי הוה משמע דהוה ליה לבעל חוב למעוטי, דאית ליה אפילו מית, מה שאין כן בבת אשתו ובאלמנתו. ותדע, מדאמר ליה פשוט מינה [חדא] ולא אמר תרתי. כתב הראב"ד ז"ל: מאי שנא בת אשתו ואלמנתו דאיבעיא להו, ומשום דאי מייתי אי נמי מנסבן לית להו, ומאי שנא בנות עצמן דממעטי חדא אחברתא אף על גב דאי מתה או מינסבא לית ליה. ותירץ דבנות כיורשות שוינהו בנכסים מועטין הילכך ממעטי, דהשתא מיהא הא איתנהו ויורשות הן ואלמה מלתייהו דלאו בנות אחולי נינהו, אבל אלמנתו ובת אשתו לאו יורשות הן ובעלות חוב הן ובנות מחילה הן, וכיון דאיכא דוכתא דלית להו [לא] {{ממ|ו}}ממעטי. וכל הנך סלקן בתיקו ולא ממעטי.