כובע ישועה/בבא קמא/נה/א

דף נ"ה ע"א

אלא אמר אביי זה ביציו מבחוץ כו'. בתשו' צ"צ סי' כ"ט כתב בשם מהר"מ מווילנא להוכיח דאווזת הבר מותר דאם לא כן פשיטא מין טמא הוי כלאים עם מין טהור אפילו הוי שוות בביצים דכלאים דאורייתא עיקרו טהור וטמא להרמב"ם דומיא דשור וחמור דכתיבי בקרא כו'. ובק"א שם כתב דהרמב"ם לענין מלאכה קאי אבל להרבעה הוי כלאים דוקא ב' מינין כו' ויכול להיות שאע"פ שהם מין טמא ומין טהור המה מין אחד וליכא כלאים ומתרץ הגמ' זה ביציו כו' דהוו ב' מינין ע"ש. והנה דבריו יסתרו הש"ס דמכות [‏כב.] א"ר הושעיא המרביע שיר פסולי המוקדשים לוקה ופרש"י דתורת חולין ותורת קדשים יש עליו כו' ואסור להרביעו אפילו מינו משום כלאים שמרביע חולין על קדשים כו' וכ"כ הרמב"ם ספ"ט מכלאים ע"ש. והרי באמת מין אחד הוא ואין דבר טבעי מבדיל מחולין לקדשים ומכל מקום הוו כלאים מפני הבדלן בתואר חולין וקדשים וע"ש במשנה למלך דחשיב כטהור וטמא מדכתיב ואם בבהמה הטמאה. וא"כ כ"ש בהבדל גמור דטמא וטהור. ובתמיהת רש"י שם מנלן דחולין וקדשים כלאים זה בזה. נ"ל דהר"ש רפ"ח דכלאים כתב בכלאי הכרם דבעי ר' יאשי' ב' מינין עם חרצן משום דקרא משמע כלאים בהדי כרמך ול"ד לשדך כלאים דלא אמרינן ב' מינין בהדי שדך שקרקע בלא זרעים נקראת שדה כו' ומיהו אשכחן בהמתך לא תרביע כלאים ולא אמרינן ב' מינין בבהמתך ויש לחלק ע"ש ובחולין [‏פב:] בתוד"ה ולאפוקי ובבכורות [‏נד.] בתוס' סוף ד"ה דגן כתב דא"א לפרש כן בבהמתך יעו"ש. והנ"ל דה"ט דר' הושעיא דמחייב בשור פסולי המוקדשין כדי שיתפרש בהמתך לא תרביע כלאים ב' מינים בבהמתך כבכלאי הכרם וכלאי זרעים. ובגינת ורדים כלל נ"ט כתב דפסולי המוקדשין קודם פדייה אף שבו ב' מינים טהורה וטמאה לא הוברר כל חלק בפ"ע והוי כפרידה שבא מסוס וחמור ומבלבל זרעיה והוי מין א' ובריה בפ"ע ורק לאחר פדייה שהעור אסור בגיזה והבשר חולין גמורים וכל חלק הוברר הוי כלאים ע"ש. וא"כ מוכח מקרא דפסולי המוקדשין הוי כלאים דאם לא כן לא מ"ל ב' מינים בבת אחת בבהמתך. והא דחייב גם במרביע מין א' על מין אחר י"ל עפ"מ דאיתא בת"כ פ' קדושים אין לי אלא בהמתך כו' בהמת אחרים מנין ת"ל את חוקותי תשמרו אין לי אלא בהמה על בהמה בהמה על חיה כו' מנין טמאה על טהורה טהורה על טמאה מנין ת"ל את חוקותי תשמרו*) שדך לא תזרע כו' מנין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל כו' ת"ל את חוקותי תשמרו.

הגה"ה *ובגינת ורדים שם תמה על הש"ך ביור"ד ריש סי' רצ"ז שדעתו בדעת הרמב"ם דליכא איסור הרבעה מה"ת רק באחד טהור ואחד טמא והביא מכ"ד ברמב"ם דבהרבעה אין חילוק ולא ילפינן מהנהגה דבעי דוקא א' טהור וא' טמא אף דילפינן זה מזה לשארי דברים כמ"ש התוי"ט סוף פרק הפרה ע"ש. ולהמבואר מוכח כן מהת"כ דמרבה טמאה על טהורה מאת חוקותי תשמרו ומשמע דעיקר קרא מיירי בשניהם טמאים או טהורים:

וא"כ י"ל דכמו דבהמתך לא משמע דאחרים ומתרבי מאת חוקותי תשמרו ה"נ יש לרבות הרבעת מין אחד על שאינו מינו לחיוב מאת חוקותי תשמרו וכדמרבינן הרכבת עץ על עץ שא"מ [אף דאין בהרכבה ב' מינים לבד העץ שהורכב בו] מאת חוקותי תשמרו. והתוס' הכא בד"ה למינהו דיבשה כתבו דחוקותי תשמרו דדריש שמואל חוקים שחקקתי לך כבר ומפרש ר"ת שחקק במעשה בראשית שכתב בו למינהו והיינו למינהו דבהמה ואילן דאיירי ביה קרא דחוקותי. וא"ש הא דאינו חייב בכלאי הכרם עד שיהא כלאים לבד הכרם. והוא משום דכלאי הכרם לא כתיב בקרא דאת חוקותי תשמרו וכן כלאי זרעים די"ל דלא קאי עליהו חוקותי תשמרו כדהביאו התוס' הנזכר ובד"ה המנהיג דלא אוקמי חוקות שחקקתי לך כבר כלומר בלמינהו דמעשה בראשית אלא דומיא דבהמתך מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה [וצ"ע לתירוצם קמא שם] ומש"ה לא מתסרי ב"נ בחרישה וזריעה ע"ש. וא"כ י"ל דמש"ה אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה ביחד ועיין בחולין [‏ס.] בתוד"ה הרכיב:

המנהיג בעיזא ושיבוטא. בתוס' כתב דילפינן שבת בהמתך בהמתך מהרבעה לאסור דגים בשבת במלאכה וכתב בשיטה מקובצת אף דהרבעה ל"ש בדגים אלא בחית הים בהנהגה דשייכא בדגים מרבינן דגים ע"ש. ובאמת ל"ש מלאכה בדגים זולת מנהיג כדמשמע בסנהדרין [‏נט:] וגם קרא דבהמתך במחמר איירי כמ"ש התוס' הכא בד"ה אתיא. ואין להקשות למ"ש המהרש"א בפסחים דף ס"ו בתוד"ה תוחב דל"ש איסור מחמר בכרמלית. והרי ים או נהר מקום הדגים אינו אלא כרמלית. דיש לאוקמי ברקק מים פחות מי"ט ורה"ר מהלכת בו דהוא רה"ר כדאיתא בשבת [‏ק:] ולפרש"י בפסחים שם דבטלה הוי מחמר כלאחר יד משום שאין דרכה לשאת משא. לפי זה כ"ש דל"ש בדגים. אך ביד דוד שם הקשה דמרבינן כל חיה ועוף לשביתת בהמה והני לאו בני מלאכה נינהו ופירש דכלאחר יד הוי התחיבה בצמרו ע"ש. וא"כ י"ל דמשכחת לה איסור מחמר בדגים:

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

שולי הגליון