יש סדר למשנה/שבת/יב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

יש סדר למשנה ‏ שבת יב

ג

הכותב שתי אותיות וכו'. בכל לשון חייב. פי' הר"ב בכל לשון וכתב של כל אומה ואומה ע"כ וכ"כ רש"י בפירושו במשנה ק"ג. בכל לשון של כל כתב וגופן של כל אומה ואומה חייב. וכן כתב רש"י שאצל אלפסי בכל לשון כל כתב וגופן של כל אומה ואומה. וכן לשון הרמב"ם בפירושו בכל לשון בכל כתיבה וכ"כ בחיבורו פי"א מהלכות שבת דין יו"ד הכותב בכל כתב ובכל לשון חייב. ע"כ. הנה אע"ג דתנן בכל לשון הוכרחו כל הגדולים הנ"ל לפרש דר"ל בכל כתב דאין לפרש בכל לשון ממש כגון לשון שמדברים בו כל אומה ואומה בלשונות הנכרים גיפטית מדית יונית עילמית דהאיך יתואר בכותב שתי אותיות לכוללו בשם לשון שמדברים בו האומות. וקצת בדוחק י"ל דס"ל דהכי פירושא במתני' לפמ"ש התוי"ט ד"ה בין משני סמניות וכו' ועי"ל וכו' וכגון הסימנים שרגילין לעשות בהן המספר ומאנשי הודו העתיקם וכו'. ולפ"ז י"ל בכל לשון דתנן קאי על שני סמניות כלומר דחייב אשני סמניות אפילו הם סמניות בכל לשון כגון מאנשי הודו וכה"ג. וכן העירני חביבי הרב הלומד תורה בתמידית לשמה ה"ק מהר"ז נר"ו. ואחר העיון איכא למידק גם בהא דאם במספר הבא מהודו וקורין ציפר"ס חייב כ"ש בכותב בכתב נכרים הענין ומכוונין מדבר שלם שחייב. ועוד טעמים אחרים שא"א לפרש הכי ואין להאריך. הילכך על כרחינו לפרש בכל לשון דתנן ר"ל בכל כתב וגופן של כל אומה ואומה. ואחר בירורי דברים האלו. דע דהא דכתב הרמ"א סי' ש"ו סי"א אהא שכתב המחבר מותר לקנות בית בא"י מן הנכרים וחותם ומעלה בערכאות [הג"ה בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו. אור זרוע] אין לפרש שישראל הכותב בכתב שלהם אינו איסור מדאורייתא רק מדרבנן. שהרי מבואר במשנה דהכותב בכל לשון חייב והיינו בכל כתב כדאמרן. אלא כוונת הרמ"א בשם א"ז דאין אסור אלא מדרבנן כלומר אמירה לנכרי אינו אלא משום שבות דרבנן. ואע"פ שהלשון דחוק קצת במ"ש בכתב שלהם וכו' דמאי אריא בכתב שלהם הלא אפילו בכתב שלנו הוי באמירה לנכרי שבות. מ"מ צ"ל אורחא דמילתא נקט שהנכרי בערכאותיהם ודאי אינו כותב בכתב שלנו אלא בכתב שלהם. וכן פי' הא"ר ס"ק כ"ד רק מדרבנן פי' אמירה לנכרי ולכתוב אבל ישראל הכותב בכתב שלהן הא תנן בפ' הבונה בכל לשון חייב ופירש"י כתב של כל אומה וכו' ע"כ. מיהו ראיתי בדרכי משה סי' ש"ו ס"ק ה' כתב בזה"ל וכתב א"ז דלא שרי אלא כשכותבים בכתיבה של נכרים דאינה אסורה אלא מדרבנן אבל בכתיבה שלנו שהיא מדאורייתא אסור ע"כ. וכ"כ הלבוש מותר לקנות בית מנכרי בא"י. בשבת וחותם הנכרי ומעלהו בערכאות שלהם ובכתב שלהם דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום ישוב א"י לא גזרו ע"כ. הנה שפתותיו ברור מללו דכתיבה של נכרים מדאורייתא בשבת שרי וצ"ע מהמשנה דהכא דתנן חייב. ודעת לנבון נקל הלא חייב אפילו בכותב שני אלפי"ן או שני ביתי"ן וכה"ג כמ"ש פירש"י והר"ב ד"ה בין משם א'. וא"כ חזינן דעל שתי אותיות בלבד שהן אשורית חייב. ודע עוד שכתב המג"א סי' ש"מ סק"י בזה"ל כתב בהג"מ פ"א מס"ת הא דאיתא בסי' ש"ו סי"א כותבין בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא שבות וגזרו על שלהם אטו שלנו וכ"מ קצת מלשון רמ"א שם פי' שאומר לנכרים לכתוב דהוי שבות דשבות בספ"ז כתב דכתיב' דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפי' אם האות חסר זיין לא חשוב כתב לענין שבת החמורה כ"ש הכא דקאמרי' בהבונה הא דבעי זיוני ע"כ. ותמיהני דהרמב"ם כתב דהכותב בכל כתב ובכל לשון חייב ואפילו משני סמניות ופי' המ"מ אפילו אין אותיות ידועות רק סימן בעלמא כגון נוני"ן הפוכין גבי ויהי בנסוע ע"כ. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכל זמן שלא זיינאן לא נגמרה מלאכתו ואפשר דכתיבה דקה נמי פטור כיון שהוא נלקח מכתב אשורית אבל בכתב נכרים כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכ"כ הרב"י בא"ע סי' קכ"ו לענין גט גם בתוס' בגיטין ח' וס"פ מרובה אי' בהדיא דהוי דאורייתא ואפשר דפליג על הרמב"ם וכו' עכ"ל המג"א. העתקתי כל דבריו של גדול למען יראה הקורא בהורים ומורים הלכתא רבתי לשבתא דכל הגדולים ראשונים ומפרשי המשנה הסכימו דבכל כתב של אומה ואומה חייב בשבת מן התורה סקילה במזיד ובשוגג חייב חטאת וזה שסיים המג"א ואפשר דפליג [הג"מ] על הרמב"ם. לאו דוקא נקט אלא ה"ה דפליג נמי על רש"י בפרושו ועל תוס' [בגיטין ח': ד"ה אע"ג דאמירה לנכרי שבות משום ישוב א"י לא גזרו אבל משום מצוה אחרת לא היינו מתירין אמירה לנכרי במלאכה דאורייתא וכו' וכ"כ תוס' עוד בב"ק פ': ד"ה אומר לנכרי וכו' ע"ש. ובודאי אין להעלות על הלב דסברי תוס' שהנכרי יכתוב בערכאותיהם כתב אשורית ממש] וכן פסק בטוש"ע שם להלכה ע"פ המשנה וגמ' כותבין הגט בכל כתב ובכל לשון בין שהוא כתב של נכרים וכו'. הרי חזינן להדיא דכתב של כל אומה מיקרי כתב מן התורה דגבי גט דכתיב וכתב לה ספר כריתות ופסלינן חקיקה בגט משום דבעינן וכתב כמבואר בגיטין כ'. וכן קי"ל בטוש"ע אה"ע סי' קכ"ה אלמא מדמכשרינן כתב נכרי בגט על כרחך דמקרי כתב וכ"כ הב"ש שם בזה"ל סק"א כתב הנכרים אע"ג דכתיב בתורה וכתב ש"מ כתב נכרים נמי כתב הוא ועי' ב"י ונ"מ לענין שבת דהוי מלאכה גמורה ולא שבות ואמירה לנכרים אפילו בכתב שלהם לא הוי שבות דשבות אלא שבות הוא וכ"מ מרמב"ם וכ"מ מתו' גיטין בסוגיא אומר לנכרי וכותב וכ"כ הברטנורה בפ' כלל גדול ולא כע"ש בסי' ש"ה ע"כ. העתקתי כל דבריו של גדול הב"ש מפני שלא הבינותי מה שסיים הב"ש וכ"כ הברטנורה בפ' כלל גדול. לכאורה טעות הדפוס הוא וצ"ל בפ' הבונה. וכוונתו על פי' הר"ב במשנה שאנו עסוקים בה עכשיו. מיהו לא ידעתי טעם עזבו פי' רש"י ופי' הרמב"ם שמפרשי' ג"כ הכי. תו מ"ש בסוף הדיבור ולא כע"ש סי' ש"ה. וצ"ל סי' ש"ו אמנם אחרי ראי את האמור בע"ש סי' ש"ו סקי"ד אהא שכתב הרמ"א בהגה"ה בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן. כתב הע"ש בזה"ל פי' הכתב שלהם אינו אסור לכתוב בשבת אלא מדרבנן אבל בכתב שלנו אסור כיון שהוא מדאורייתא או אפשר לפרש דאמירה לנכרי אינו אלא מדרבנן מיהו לשון הרב לא משמע כן אבל יש לתמוה דהא אמירה לנכרי אפילו במלאכה דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן ולמה החמירו בו יותר מן מקח וממכר שהתירו לעצמו לעשות המקח והנה באמת ראיתי בתשובת משפט צדק ח"ד סי' ל"א שתמה על זה וכתב שלא התירו משום ישוב א"י אלא לומר לנכרי שיכתוב השטר אבל ליקח הבית בשבת אסור ע"ש. עכ"ל הע"ש. העתקתי כל דבריו של גדול הע"ש למען הודיע כי ז"ש בשם תשובת מ"ץ הביאו ג"כ המג"א סקי"ט לקנות בית ובמ"ץ כתב בשם הריב"ש והרא"ש דאסור לקנות אלא כשקנה מערב שבת אז מותר לומר לנכרים לכתוב בשבת ע"כ. והנה בעיקרא דדינא יהיו סותרים מ"ש הגהות אשר"י ס"פ שני דמ"ק סי' ח' [והביאו הב"י ג"כ] בזה"ל מותר לקנות בתים מן הנכרי בשבת כיצד הוא עושה מראה הוא לו כיס של דינרים והנכרי חותם ומעלה לערכאות מאור זרוע ע"כ. אכן הא"ר כתב שדברי המג"א נאמרים באמת ובצדק עפ"י הירושלמי דתנא להדיא דמותר לקנות בשבת וכו' ע"ש ולכן בגוף התמי' שכתב הע"ש דהא אמירה וכו' ולמה החמירו וכו' שהתירו לעשות המקח אפשר לומר דזיל בתר טעמא דמקח וממכר דאסור כתבו רש"י ותוס' ביצה ל"ז משום דכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר [וכ"כ רש"י לעיל בביצה כ"ז: ד"ה אין פוסקין] וא"כ הכא דקנין של מצוה היא לקנות בית בא"י הוי דיבור של מצוה. וגם לטעם השני שכתבו דמקח וממכר אסור דגזרו דאתי לידי כתיבה שטרי מכירה. הכא דמעלה בערכאותיהם שהשופט הוא הכותב ולא הלוקח [עי' גיטין י' וי"א.] ליכא למיחש מידי. ובזה יתיישב דינא של הג"א שעולה כהוגן. עכ"פ ראה ראינו כי הע"ש מעיד בעצמו דלשון הרמ"א אי אפשר להולמתו אלא באופן דס"ל לרמ"א דכתב שלהם בשבת אינו אלא מדרבנן [וכמו שכתבתי ג"כ לעיל ובררתי דמוכרח נמי כוונתו הכי ממ"ש בד"מ כך להדיא] וא"כ אדדחי הב"ש לדברי הע"ש שלא שגג בזה כלום וה"ל לכתוב הכי אדעת הרמ"א וד"מ והגהת מיימי' והלבוש. ואשובה אל מכוני דזה שכתב הרמ"א בהגה"ה בשם אור זרוע לא זכיתי לגוף הספר כי לא הובא בדפוס מיום היותו אלא ממה שראינו הגהות אשר"י במ"ק מ"ש בשם א"ז שהעתקתי למעלה ולא נזכר כלל מכתיבת נכרים אם היא דאורייתא או דרבנן וסתמא כפרושו כדעת כל הגדולים דהיא דאורייתא. וכן נראה ממ"ש הרשב"א בחידושיו בשבת ק"ד: אהא דאמרי' ובכל דבר שהוא רושם לאתויי הא דתני ר"ח כתבו [גט] במי טריא וכו'. ומהכא משמע דהלכות שבת כהלכות גיטין ובעינן שיכתוב וכו' כמו ששנינו לענין גיטין וכו'. וכ"כ תוס' גיטין י"ט. ד"ה דיו ע"ג דיו וכו' דמדמי גט לשבת. ושוב אין לנו המתנגד לזה רק הגה"מ שכתב המג"א סי' ש"מ הנ"ל בקיצור נמרץ. ולכן אערכנו נגד קורא המשכיל. וז"ל ההג"מ פ"א מהל' תפילין וס"ת א"ק ע' ד"ה כרשב"ג וכו' והא דאמרינן פ"ק דגיטין כותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא משום שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו ע"כ. ובספ"ז מהל' הנ"ל אק"מ ז"ל לשון רבינו שמחה למה שנהגו היתר לכתוב כתבי הדיוטות בלא שירטוט משום דכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפילו אם האות חסר זיין לא חשיב כתב לענין שבת החמור כ"ש הכא דקא אמר פ' הבונה לא קשיא הא דקבעי זיוני הא דלא קבעי זיוני וכדאמר נמי בהקומץ רבה ואפי' כתב א' מורכב פשיטא אר"י א"ר לא נצרכה אלא לקוצי של יו"ד הא נמי פשיטא אלמא דמילתא דפשיטא אפילו קוצי של יו"ד מעכב דלא חשיב כתיבה אבל כתב גמור אסור לכתוב יותר מג' תיבות בלא שירטוט וכו' עוד שם אך נ' דכתיבה שלנו היינו משי"ט אין חוששין כיון שאינה כתיבה גמורה ע"כ הנה מלבד מ"ש המג"א דפליג אהרמב"ם ואני כתבתי למעלה דפליג נמי ארש"י ותוס' והר"ב. לכאורה פליג נמי דידי' אדידיה בעצמו שהרי אהא שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גירושין דין ד' כותבין את הגט בכל כתב ובכל לשון כתב הג"מ א"ק ה' כתב בס' התרומה שצריך לעשותו כס"ת שיהא כל האות מוקפת גוויל וכו' אמנם לזיין שעטנז ג"ץ לא נהגו לעשות כדי שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים ובלא זיין נקראי' אותיות כדאיתא בפ' הבונה דאמרי' נטל לגגו של חי"ת ועשהו ב' זיינין חייב אלמא דבלא זיין חשיב כותב שני אותיות להתחייב בשבת ע"כ. והיא פליאה שני הפכי' בנושא אחד דהכא כתב דמוכח בפ' הבונה דבלא זיין חשוב וכו'. והתם בספ"ז מהל' תפילין וס"ת שהעתקתי למעלה כתב דמפ' הבונה מוכח דאם האות חסר זיין לא חשיב וכו'. ולכן דע אשר אודיעך שכתב המרדכי רפ"ק דגיטין פסק בס' התרומה דאין לזיין בגט אותיות של שעטנז ג"ץ וכו' בלא תגין נקראים אות והתגין לדרש באים אמנם ריב"א היה מדקדק כיון שלא יתחייב עליהם בשבת אם יכתבם בלא זיין כמשפטם כדאי' בפ' הבונה א"כ לא מיקרי אות בלא תגין וכו' והכי איתא בפ' הבונה תנא נתכווין לכתוב אות א' ועלו בידו שתים חייב והתנן פטור ל"ק הא דבעי זיוני הא דלא בעי זיוני וכו' ובס' התרומה כתב דההיא דהבונה י"ל דמיירי בס"ת או במקום אחר שנתכווין לכתוב כמשפט ס"ת והכי פירושא הא דבעי הסופר לזיוני כגון בס"ת הא דלא בעי הכותב לזיוני אבל אידי ואידי כשעלו בידו לכתוב ב' אותיות שצריכין זיין אלו היה בס"ת דהא לא קאמר הא באותיות שדינם לזיון והא באין דינם לזיון תדע דהא קאמר התם נטל לגגו של חי"ת ועשאה כמין ב' זיינין חייב משמע דבנטילת הגג חייב אע"ג דלא זיין האותיות אלמא כיון דאין דעתו לזיין ולעשות תגין מיקרי אות בלאו הכי ע"כ:
ובכן בין תבין דז"ש הג"מ הכא לדעת בעל התרומה ומ"ש התם אליבא דר' שמחה ואיהו סבר כריב"א [מיהו לר' שמחה ולריב"א ודאי דמצוה לפרוק הא דאיתמר נטל לגגו של חי"ת וכו'] והשתא הא דכתב נמי הג"מ פירושא דכותבין אינו בכתב גלחות אזיל לשיטת האומר דבגט בעי אשורית דוקא והיינו כדעת רש"י במנחות ל"ד. ד"ה נאמר להלן כו' וצריך לכתוב בדיו בין במזוזה בין בגט וכו'. ומשמע דה"ה נמי כתב אשורית. לפמ"ש תוס' שם ד"ה כמה שנאמר להלן וכו' על רש"י שתימה גדולה פירש. וכן כפי הסכמת כל הגדולים דגט כשר בכל כתב אפי' בכתב של נכרים וכתבו בש"ע אה"ע להדי' דכשר והגיה הרמ"א בזה"ל ואין להכשיר בכתב אחר רק במקום עיגון משעת הדחק וכו' [תשובת הרא"ש] וכתב עליו הב"ש סק"ד בכתב אחר משום דלכתחילה כותבין בכתב ס"ת וכו'. מוכח להדיא דכתב נכרים נמי כתב מיקרי. וא"כ קשיין דברי הרמ"א וד"מ שהעתקתי שכתב בסי' ש"ו דכתב שלהם אינו כתב אלא דגזרו על שלהם אטו שלנו. וא"כ כל מדה נכונה גבי גט דכתיב וכתב יש לפסול לגמרי כתב נכרים וקשה טובא שהרי הרמ"א בעצמו כתב גבי גט דכשר במקום עיגון אפי' בכתב שלהם. ודע עוד דאפילו האור זרוע שכתב דצריך לכתוב בגט כתיבה גסה ולא משי"ט כתב הב"י במסקנא בסי' קכ"ו דכל שאינו דומה לכתב אשורית כתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הנכרי דכשר בגט והא"ז והכל בו מודו בהכי ולא אמרו אלא לכתוב משקיי"ט אלא בכתב שאנו קורין משקי' שדומה לאשורי צריך לכתבו בתיקון כתב אשורית ממש ואפי' קוצי של יו"ד מעכב אבל כל שאינו דומה לכתב אשורית הוא כתב בפני עצמו וגם הרא"ש בתשובה כלל מ"ה שכתב גט שלא נכתב בכתיבה אשורית מרובעות פוסלת בארצנו. מ"מ כתב דבמקום עיגון לא הייתי פוסלו:
היוצא לדינא גם אם המצא תמצא ישוב נכון על דרך שערי תירוצים לא ננעלו. מ"מ עכ"פ יחיד ורבים הלכה כרבים ברוב מנין אשר ערכתי ומדבריהם נשמע דכתיבת נכרים מיקרי כתיבה וגם ההוכחה מעצמיית המשנה בין בכל לשון דפירושו ברור בכל כתב. והנה ראיתי בתשובת שב יעקב סי' ה' דסומך ראשו ורובו על מ"ש הרמ"א בכתב שלהם דאינו אסור רק מדרבנן ופשט להתיר בישראל שיש לו משפט בערכאות שלהם וצריך לעשות כתב גלחות ע"י מליץ ואם אינו עושה בשבת יבא להפסד. ומסיק שם כיון דא"ז והגמיי' והרמ"א הביאו להלכה דלא זו כתב הוא יש לסמוך עליהם לצורך הפסד לעשות כתב גלחות ע"י מלומד נכרי בשבת ע"ש והגאון ההוא לא הערה כלום דרוב הפוסקים גדולים [ומשמעות המשנה] דלא כהג"מ וגם הסתירה ממה דקי"ל גבי גט. וגם נראה דאף אם נניח לסברא קיימת דכתב נכרים לא הוי כתב. מ"מ מחייב בשבת משום רושם עכ"פ. ואעידה לי עדים נאמנים כי ז"ל הרמב"ם בפירושו משני סמניות סמניות הוא לשון רבים של סימן והם סימנים כמו שכותבין בני אדם א' שיורה על אחד וב' שיורה על שנים בכל לשון ובכל כתיבה ור' יוסי אומר כי כותב שתי אותיות אינו חייב משום כותב אלא משום רושם ורושם אצלינו מאבות מלאכות כיון שהיה במשכן כי קרשי המשכן היו עשרים מצד צפון ועשרים מצד דרום ושמנה מצד מערב ותכלית מה שהיו מונין שם עשרים והיו כותבין על הקרש הראשון בצדו האחת א' ועל הקרש השני ב' וכך היו עושין עד הקרש האחרון שהיו כותבין עליו כ' וכיון שכן הוא כמו שאמרנו מי שכתב בקרש י"א והם שתי אותיות וככה עד הי"ט חייב משום רושם ותועלת היותו משום כותב או משום רושם כי לדעת האומר משום כותב יתחייב על שתי אותיות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח"כ כתב ב' אותיות בהעלם אחת אינו חייב אלא חטאת אחת לפי שהיא מלאכה א' והאומר משום רושם מונה רושם מאבות מלאכות יתחייב שתים ע"כ. העתקתי כל דבריו של גדול למען הודיע כי צריך ביאור והתבוננות רב במ"ש הנפקותא בין הת"ק דמחייב משום כותב ובין ר' יוסי דאמר דאינו חייב אלא משום רושם דנ"מ לענין שתי חטאות כשכתב כתיבה בשבת בשוגג ואח"כ כתב ב' אותיות וכו'. ונעלם ממני כוונתו דהא לר' יוסי נמי מה שכתב כתיבה בתחילה לא מצינו שהיא מאבות מלאכות אלא משום שהיו רושמין ע"ג קרשי המשכן ולהכי לשיטת ר' יוסי יתחייב משום רושם וא"כ כשכתב אח"כ ב' אותיות נמי לא הוי אלא מלאכה אחת כמו לת"ק [ועמ"ש המגיד בפי"א מה"ש דין י"ז ואעתיק דבריו בסמוך לקמן יתיישב קצת. אבל מ"מ צריך ביאור דהיכן מצינו כתיבה במשכן זולתי שהיו כותבין על קרשי המשכן. ותו דנפקותא בין ת"ק לר' יוסי בפשיטות יכול לומר כפי המתבאר בסוגיא ק"ג. דלר' יוסי דאמר משום רושם מחייב כל אדם אף כשכתב בשמאלו. ולת"ק דמחייב משום כותב לא יתחייב אלא השולט בשתי ידיו אבל שאר כל אדם כשכותב בשמאלו פטור דלא כתיבה היא אבל לר' יוסי חייב דבשמאל רושם מיהו הוי וכ"כ הרמב"ם בפירושו בריש המשנה דהכא אמרם בין בימינו בין בשמאלו ורוצה לומר מי שהוא משתמש בשתי ידיו והם קורין אותו שולט בשתי ידיו אבל שאר בני אדם אינה נקראת כתיבה אלא כתיבת ימין אבל כתיבת שמאל אינו אלא רושם לא כותב ע"כ. וא"כ מי דוחקו למצוא תועלת על דרך רחוקה. והוי מצי למימר תועלת ממה שביאר בסמוך ממש דלר' יוסי חייב בשמאל כל אדם ולת"ק פטור. ועוד אקח מועד בס"ד לבוא על העיון היטב בכוונת הרמב"ם כל הקודם להבין ולהשכיל דברי הרמב"ם זכה בחלקו. גם ממה שהודעתיך לשון הרמב"ם לפרש שני סמניות דהיינו שכותבין א' שיורה על אחד וכו' והוא הפי' השני שכתב הר"ב דגרסי' במשנה משני סמניות וכמ"ש התוי"ט דכך לשון הרמב"ם. ואשר על כן לשון הרב המגיד שהעתיק המג"א סי' ש"מ סק"י שהבאתי לעיל דמשמע דהרב המגיד כתב הכי לפרש דעת הרמב"ם דשני סמניות היינו כגון נונין הפוכין. צע"ק דהא שפתי הרמב"ם בפירושו ברור מלולו באופן אותיות ממש]. עוד בחיבורו פי"א מהל' שבת דין י"ז כתב בזה"ל רושם תולדת כותב הוא כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל וכו' ה"ז חייב משום כותב וז"ל הה"מ רושם תולדת כותב וכו' משנה בהבונה אמר ר' יוסי לא חייבו ב' אותיות אלא משום רושם שכן כותבין על קרשי המשכן לידע איזה הוא בן זוגו ופי' רבינו בפי' המשנה שדעת ר' יוסי היה שהרושם הוא אב בפ"ע וכתיבת ב' אותיות בלבד הוא משום רושם לפי שכך היו עושין במשכן ואין הלכה כמותו אלא תולדת הכותב הוא והאריך בזה שם ורש"י ז"ל פי' פירוש אחר ע"כ. היוצא מדברי הנ"ל ברור דלא גריעי כתב נכרים מהרושם צורות בכותל דנהי דאב לא הוי אבל עכ"פ משום רושם תולדה כותב חייב מדאורייתא. והנה בענין כותבין עליו אונו בשבת. הארכתי במי"א פ"ד דחלה לאסוקי הלכתא. גם בענין דאיתמר בשמעתתי'. הא דבעי זיוני. יש לי מקום דבעי עיוני. ותמצא בחדושי אשר השם גם בזה חנני:

אמר רבי מצינו שם קטן וכו'. דע דבמשב"ג איתא אמר רבי יהודה מצינו וכו'. וכן מוכרח מכל הסוגיא שבגמרא ק"ג. עד סופו וכן במשנה שבירושלמי איתא ר' יהודה וכבר ידוע דסתם ר' יהודה הנזכר הוא ר"י בר אלעאי. ורבי בסתמא הוא ר"י הנשיא. ובכן שגגות המדפיסים היא לשנות השם בכל המשניות ואשתרבוב אשתרבב והמכשלה יוצא מתחת ידיהם גם בכל תקוני שבת שנדפסו לומר שמונהם. ומצוה להודיע לכל הנכשלים אחריהם. ומכאן ולהבא יהיו זריזים ונזכרים לומר בשם אמרו. אמר רבי יהודה מצינו שם קטן וכו':

ד

ועל שני לוחי פנקס והן נהגין. נקראין מן והגית בו [יהושע א'] לשון הרמב"ם בפירושו ובש"ס שלפני ציינו תלים א'. וליתא:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.