יד אברהם/יורה דעה/צח
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
סימן צ"ח סעיף א'
איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו כגון חלב שנתערב בבשר יטעמנו עובד כוכבים כו'. כ"כ הטור וכ"כ הב"י בשם מצא כתוב. וכ"כ המרדכי בסוף חולין ובפ"ב דע"ז בשם רש"י דתרבא בבישרא הוי ב' מינים. והכי מוכח ודאי ממ"ש רש"י בפ' כל הבשר (דף ק"ט) דהילכתא כר' יהודה דאמר מין במינו במשהו. ואם נתבשלה חתיכת בשר בחלבה הדבוק בה אם אין ס' בה לבדה נגד החלב נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות במשהו מפני שהן מינה. מוכח בהדיח דאם היה בה ס' נגד החלב היה מתבטל אלמא דתרבא בבישרא הוי שאינו מינו. והכי מוכח נמי ממ"ש המרדכי פג"ה גבי חלב ובשר שנמלחו יחד דלראבי"ה לא משערינן במליחה בס' אלא די בקליפה דאין חלב מפעפע מחתיכה לחבירתה במליחה. משמע דמיהא בחתיכה עצמה שהחלב דבוק בה מפעפע ובעינן ס'. וכמ"ש הב"י סי' ק"ה שזו היא דעת ראבי"ה. אלמא דה"ל שאינו מינו. שהרי ראבי"ה סובר כרש"י דמין במינו לא בטיל וכמ"ש המרדכי ומביאו הד"מ סי' זה והב"י סי' ע"ג. וכן משמע באמת לומר כן שהרי בין למ"ד בע"ז (דף ס"ו) דלענין מין במינו אזלינן בתר טעמא ובין למ"ד שם דבתר שמא אזלינן. ופסק כן הג"ה סעיף ב'. אית לן לחשבן לשני מינים. שהרי אינן שוין לא בטעמא ולא בשמא. ומיהו בחה"ר כתב בשם הראב"ד דחלב מקרי בשר והביא ראיה מס"פ ג"ה דחייב עליו משום בשר מ"ה. אך א"מ די"ל דהתם משום אבר מ"ה איירי ולא משום בשר מ"ה כמ"ש בעצמו בס"פ. ומ"מ נראה שזו היתה דעת רש"י שהרי בפסחים (דף ל') פירש דהילכתא כרבא דמין במינו במשהו. ולכך אם נפל חלב לקדרה אוסר במשהו. משמע דס"ל דתרבא בבישרא ה"ל מין במינו. וכ"מ בפ' כה"ב (ק"ח ע"א) גבי שומן עם בשר וזה דלא כמ"ש בפ' כל הבשר (קט) ובשילטי הגבורים פ"ב דע"ז האריך בזה ע"ש ולא הרגיש שדברי רש"י סתרי אהדדי. ומהרש"ל הגיה פרש"י דפסחים ונמשך אחריו בס' א"א ולא הרגישו בפרש"י דחולין (קח). אך י"ל דס"ל כהראב"ד וא"כ למ"ד בתר שמא הוי מינו ובפ' כה"ב איירי למ"ד בתר טעמא. ודמי למ"ש רש"י בפא"ט גבי שומן דמקרי חלב וה"נ בשר שמן מקרי חלב. ועפ"ז י"ל מה שהק' בס' מ"כ דבזבחים (דף ק"י) אי' דחלב ובשר הוי מב"מ ואיך ס"ל כאן לכ"פ דהוי שאינו מינו. ולפמ"ש א"ש דהתם למ"ד בתר שמא והפוסקים כאן לענין ביטול איירו וס"ל דבתר טעמא אזלי'. אבל הראב"ן כתב בהיפך דבשם אין שוין רק בטעם: ולפמ"ש א"ש מה שהקשה בח"ר פג"ה (דף צ"ו ע"ב) גבי הא דמקשה אשמואל דמתיר ירך שנצלה עם ג"ה מהא דר"ה דאוסר גדי שצלאו בחלבו ומשמע התם דאי הוה ס' מותר גם לשמואל ואיהו סובר דמין במינו במשהו. ואליבא דר"ה כתב דס"ל דבטל אבל לשמואל קשה דחלב ובשר מב"מ. ולפמ"ש א"ש דהא דהוי מב"מ הוא למ"ד בתר שמא. ושמואל ור"ה אפשר דס"ל בתר טעמא. וכ"כ תוס' בע"ז (דף נ"ו ע"ב). והא דתנן הנודר מבשר מותר ברוטב וקיפה ופי' הרא"ש דק דק של בשר ושומן דלאו בשר הוא. י"ל דשאני נדרים דאזלינן בהו בתר לשון ב"א ובלשון ב"א לא אקרו בשר. אך לפ"ז ק' דברי המ"כ שהביא הב"י: ועכ"פ יש ליישב ג"כ מה שהקשה בש"ג שם לפ"ד הסוברים דחלב ובשר ה"ל מין במינו האיך נתבטל שומן של גיד הנשה בס' לדעת רש"י דמין במינו במשהו. והניח בצ"ע ולפמ"ש י"ל דלק"מ דהא ודאי לא עלה על דעתם ז"ל לומר שהחלב הנקרא בתורה כגון חלב הקרב וכה"ג בשומן הדקים שיהיו נקראים מין בשר וכדמוכח מהפוסקים הנ"ל. רק ר"ל דחלב הדבוק לחתיכת בשר וכה"ג בשומן הצלעות והבשר נקראים מין בשר שהם בשר שמן. וזה מוכח להדיא בש"ס פ' כה"ב (דף ק"ח) במאי דמשני הכא במאי עסקינן ברוטב עבה. פירשו רש"י ור"ן דק דק של בשר ושומן דכוליה מין בשר הוא עכ"ל. הרי מבואר להדיא דשומן הבשר הוי מינו עם הבשר דבשר שמן הוא מקרי. וא"כ ה"ה חלב של בשר הוי מינו עם הבשר. וא"כ בשומן הגיד שדבוק לגיד מקרי שומן של גיד וה"ל מינו עם הגיד. וגיד ובשר שני מינים הם. כדאמרינן הנודר מהגיד מותר בבשר. בי"ד סי' רי"ז. ועי' במ"כ שהביא הב"י שהביא ג"כ ראיה לענין שאינו מינו מנדרים ע"ש. וזה נ"ל ברור. ולפ"ז לא תקשי עליהם מה שיש להוכיח מהש"ס בכמה דוכתי דחלב ובשר משערינן בס' כגון בפג"ה (דף צ"ח ע"א) וכמ"ש בס' אגודת אזוב. דהתם איירי מחלב הקרב וכה"ג שאינו דבוק לבשר. אבל חלב שדבוק בתולדתו לבשר מקרי בשר שמן לדידהו: ודע דכל זה לפי פסק הג"ה בסמוך דבתר שמא אזלינן. ומש"ה כיון דמקרי בשר שמן ה"ל מינו עם הבשר. אבל למ"ד דבתר טעמא אזלינן ודאי דכל חלב אין טעמו שוה לבשר (אבל הראב"ן סי' כ' כתב דחלב ובשר אין שוין בשמא ושוין בטעם). ומש"ה המחבר ש"ע דמיירי לענין לטעום האיסור יפה כתב כגון חלב שנתערב בבשר ואתי לכ"ע ודו"ק. ודברי המחבר אלו הם מימרא דרבא בפג"ה (דף צ"ז) מין בשא"מ בטעמא. מין במינו דליכא למיקם אטעמא בס'. וע"כ ר"ל שא"מ שאין טעמם שוה דאפשר למיקם עלה דמילתא. ומין במינו היינו דשטעמם שוה דליכא למיקם עלה דמילתא משערינן בס'. ולאו היינו דאמר רבא בפ"ב דע"ז (דף סו) דאזלינן בתר שמא. דהתם קאי לאיסורין דלא אזלינן בתר טעמא או ס' אלא שאוסרין במשהו במינו. וכמ"ש הש"ך ובזה אתו שפיר דלא תקשי דברי רבא אהדדי. וכ"מ בפר"ח ולא קשיא מ"ש תוס' פ' כ"ש ופג"ה אר' אפרים דכיון דאזיל בתר שמא לא היה מקרא אותו מין במינו דקושטא דבכה"ג דמשערי' בס' לא אזיל בתר שמא: ודע דהמ"י כלל ע"ד הניח בצ"ע לפ"ז אמ"ש הטור סי' שכ"ג בחלה שנתערבה בככרות אחרות דהיינו חטין בשעורין בטיל בס' דהא חלה ותרומה הוא מאותן ששיעורן למעלה מס' וא"כ אזלינן בתר שמא ותרווייהו ככרות מיקרי כמו דאמרינן לענין חמירא דמקרי מין במינו אפילו חיטי בשערי. וי"ל דס"ל כמ"ש באו"ה כלל כ"ג בשם הרשב"א דאיסור דרבנן שאין לו שורש בדאורייתא כגון בש"ע וג"ע וחלה וכה"כ של ח"ל אם נתערב בטל ברוב והיינו אף היא ברי' וחהר"ל ע"כ. וכן הטור איירי בחלת ח"ל ולכך אף ככר שלם בטל והא דכתב ס' משום דאיירי בשא"מ וה"ה במינו בק"א לפי דעתו דאף חלת ח"ל בעי ק"א במינו ואין חילוק בין דבר חשוב כיון שאין עקרו מה"ת:
(שם) אם הוא מין במינו. כגון חלב שנתערב בשומן טור. ואף שכתב הג"ה סעיף ב' דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא מ"מ חלב ושומן חד שמא הוא. דשומן נמי חלב מקרי ושומן אינו אלא לשון חכמים. כגון גבי ב' חתיכות א' של חלב וא' של שומן דע"כ קרי לה שומן דגבי חלב מתניה. כ"כ רש"י פא"ט (דף מ"ה) גבי הא דקאמר התם חלב שע"ג דופני הריאה שהוא קנה שומן שמחובר ללב. והוי בכלל שומן הלב דמקרי חלב. כמ"ש הב"י בשם מצא כתוב וכ"מ נמי ברש"י ותוס' בבכורות (דף י') ע"ש ובס' מע"מ כ"כ מסברא דנפשיה ולא זכר פרש"י דפא"ט שזכרתי. וכתב עוד הב"י דשומן הצלעות וחזה ואליה בשר שמן מיקרי ולא חלב. מ"ש דשומן הצלעות הוי מינו עם הבשר כבר כתבתי לעיל בסמוך ראיה לזה מהש"ס דפ' כה"ב (דף ק"ח). ומ"ש דחלב האליה לא מקרי חלב נראה ראיה לזה מהש"ס דפרק כל הבשר (דף קי"ז) ופ"ק דכריתות (דף ד') דאמרין שם דחלב האליה אקרו חלב סתמא לא אקרי. ועי' רמב"ם פ"ז מהמ"א ומביאו הב"י סי' ס"ד וז"ל האליה לא נקראת חלב אלא לענין קרבן בלבד כו' ע"ש. והפר"ח חולק על הב"י וכתב דפשיטא דאליה הוי כשומן עם חלב. ואד"מ לפמ"ש רש"י פא"ט דשומן מקרי חלב אבל אליה לא נקראת חלב. ועיין מ"ש בסי' ק"א: כתב הפר"ח דאף כשחלוקין בשם לא הוו ב' מינים אם הם באמת מין א'. והביא ראיה מדתנן גבי תבלין ב' ג' שמות ממין א' מצטרפין. וכן שאור ועיסה ממין א' אף שחלוקין בשמן הוי מין א'. וכתב שכ"ד הרמב"ם ודלא כהמרדכי. ובזה נ"ל ליישב קושי' הרשב"א שכתבו התוס' בב"ב (דף צ"ה) דלימא דלרבא נמי ריחא חלא חלא ואפ"ה בטל בחלא משום דריחא חלא נקרא מין במינו והוא אזיל בתר שמא ולפ"ד הפר"ח א"ש ולק"מ:
(שם) משערים בס'. כתב המ"י כלל פ"ה שאין לשער ס' ע"י משקל לפי שאין כובד הדברים במשקל שוה והמשער כן טועה ועי' בפר"ח סי' צ"ט סעיף ד' שהאריך בזה:
סעיף ב'
אם נתערב מין במינו ונשפך. אם נודע שהיה רובו היתר מותר. בתוס' וברא"ש פג"ה וש"פ מבואר דהיינו אם נתערב שם טעמו ולא ממשו או אפילו ממשו של איסור והוא בעין אבל אינו ניכר דאם ניכר צריך לזרקו כמ"ש הג"ה סעיף ד'. ולפ"ז צ"ל שנשפך לאחר שנצטנן. דאי נשפך בעודו רותח אף היה ודאי ס' א"א להיות מותר כיון שעכשיו אין ס' והאיסור בעין בקדירה הרי אוסר עכשיו. וכמ"ש הט"ו ס"ס ק"ו והב"י ס"ס ק' בשם הרשב"א. וכ"מ להדיא בסי' צ"ט ס"ד: ועיין במ"י כלל פ"ה דכשא"י לכתחילה כמה נפל מהאיסור לא מקרי ס' חסרון ידיעה ואם נודע שהיה רובו היתר שרי במינו. וא"כ ה"ה באיסור דרבנן בשאינו מינו. וכ"כ בשו"ת אמונת שמואל סי' כ"ח ובפר"ח:
(שם) אם נודע שהיה רובו היתר מותר. ומוכח ברשב"א וטור וב"י דה"ה באיסורין שעיקרן מדבריהם אפילו מין בשא"מ תולין להקל דה"ל ספיקא דרבנן ולקולא. וכ"מ להדיא ברשב"א והעתיקו המחבר בסמוך וז"ל אבל אם הוא לפנינו אלא שא"א לעמוד עליו אע"פ שהוא מאיסורין של דבריהם אין תולין להקל. מוכח להדיא דאלו נשפך תולין להקל באיסורין של דבריהם וזה פשוט: ובספר יד המלך הקשה דמה לי ספק דנשפך מה לי ספק שהיה אף קודם שנשפך אם יש בו נ"ט ואעפ"כ חששו חכמים להצריך ששים וא"כ אף כשנשפך וא"י אם היה בו ששים שם ספק חד הוא ונראה שלא ראה מ"ש הר"ן דשאני ס' נשפך שבא באקראי הקלו בו חכמים משא"כ ספק אם יש בו טעם הוא לעולם וכל א' ישער כפי הבנתו: כתב המ"י דבאי' דרבנן אפילו לא נודע שהיה רובו היתר ומסופק אם היה ס' מותר. ומה שהקשה הכרו"פ הא איתחזק אי' ותי' דהקדירה בחזקת היתר הוא כמ"ש בס' שעה"מ. אבל אינו כן דעת הש"ך בסי' קי"א גבי חד בחד ונפל להיתר ולפ"ד ק' כאן קושיי' הכרו"פ. אבל י"ל דזה לא הוי איתחזק אי' כיון שלא היה התערובות מעולם בחזקת ודאי איסור דשמא היה כדי ביטול בתחילה:
סעיף ד' בהג"ה
אבל ע"י רתיחת מליחה אין נבלע בכלי רק כדי קליפה. וא"צ לשער רק נגד הקליפה. ונראה דהיינו דוקא פעם ראשון שנתבשל בה אבל כיון שנתבשל בה האיסור פעם א' בלא ס' הרי הלך הבלוע באותו כדי קליפה בכולה ונעשה כל מה שהיה בלוע בה מה שנשתמשו בה תוך מעל"ע נבילה דלדידן אמרי' בבלוע חנ"נ כמ"ש סעיף ה' וסי' צ"ב ס"ו. וא"כ בסי' ס"ט סט"ז גבי מלח בכלי שאינו מנוקב דמבואר שם ג"כ דלא נאסרה רק כדי קליפה. וא"צ לשער רק נגד הקליפה. מיירי שלא הוחמה מקודם. אבל אם הוחמה מקודם דנ"נ כל הבלוע בה מהיתר תוך מע"ל צריך לשער נגד כולה. אבל מדברי הש"ך שם לא משמע לחלק בהכי. ושוב ראיתי בס' פמ"ג שהניח בצ"ע. ומיהו לפמ"ש בסי' ק"ה דלא אמרינן חנ"נ אלא בבישול וא"כ י"ל דאין היתר בלוע נ"נ מאי' בלוע דבב"ח בלוע לא הוה בישול כששניהם בלועים הבשר והחלב כמ"ש סימן פ"ז וצ"ד. ועי' במ"י ריש כלל נ"ו. וכ"ה בחי' מדברי התוס' דחולין (צ"ז ב'):
סעיף ה'
אבל כף ישנה ובת יומא משערינן בכולה. דכל הבלוע בה נעשה נבילה. ודעת הרמב"ן שהוא היש מי שאומר שהביא המחבר דאין לומר חנ"נ בבלוע והטור כתב בזה"ל. אבל כף ישנה שניער בה כמה פעמים אין יודעים כמה בלע ומשערין בכולה. וכתב הב"י שהטור סתם דבריו כדעת הרשב"א דאמרינן בבלוע חנ"נ. וכתב הד"מ ואינו נכון שהרי בסי' ק"ז כתב הטור בהדיא כהרמב"ן. ור"ל מדכתב שם הטור גבי זבוב שהוציאוהו מהקדירה בכף שא"צ לשער רק נגד הזבוב כיון שידוע הוא כמה האיסור הנבלע בה. אלמא דס"ל שאין הבלוע בכף נעשה נבילה. ודבריו תמוהין דמאי מייתי ראיה מזה דהא הטור ס"ל בסי' צ"ב ור"ס ק"ו ושאר דוכתי דלא אמרינן חנ"נ כלל בשאר איסורין. ומאי ראיה היא מזבוב לבב"ח וצ"ע. ושוב ראיתי שהרגישו בזה האחרונים הובא במ"י כלל נ"א:
(ס"ח בהג"ה) ולכן מלח ותבלין כו'. בס' יד המלך הא דתבלין בטלין היינו בשא"מ כשאין הטעם נרגש כמ"ש הש"ך אבל מין במינו אין מתבל ומחמץ בטולין כלל ועיי' בפר"ח שהאריך בזה ומסיק דהכל תלוי באם יש כדי לתבל בשא"מ לא בטל במיני'. ועי' בס' ר"י פג"ה שהאריך בזה. ועי' בס' בה"י בהל' חלה שכתב דשאור בעיסה בטל בק"א ולא אמר דלא לבטיל באלף. ועוד פסק שם להקל בתערובת חלת ח"ל דרבנן ברוב כדעת המחבר:
סעיף ט'
קדירה שיש בה נ"ט זיתים כו'. נלע"ד דדין זה דאיסורין שאין טעמם שוה מבטלין זא"ז. לא שייך אלא בשני מיני איסורין של שני שמות. כמו חלב ודם שכתבו הרא"ש והט"ו. אבל באיסור של שם א' אף שאין טעמם שוה ואין נרגש בקדירה כגון חלב ובשר של נבילה או טמאה (עי' רמב"ם פ"ב מהל' מ"א ופ"ד ופ"ז. ועיין ט"ז ר"ס ס"ד). מ"מ א"א שיהא א' מבטל לחבירו. כיון דהכל איסור א' הוא. צריך ס' לבטלו ואי אין ס' אף שאין הטעם נרגש ה"ל כמין במינו דאף שאין טעמו נרגש בעינן ס' ודוק. וכן טריפה ונבילה מצטרף למלקות כמ"ש הרמב"ם בהל' מ"א מפני שטריפה תחלת נבילה היא וכן מוכח בפ"ב דערלה מ"ב שהוא מקור דין זה דקתני התם הערלה מעלה את הכלאים כו' והערלה את הערלה. וכתב הרע"ב דהיינו שאין איסורן משם א' כגון ערלה ונטע רבעי. דאי איסורן משם א' א"א שיהא מבטל קצתו לקצתו עכ"ל. וכן מוכח מהא דקתני התם מ"ו ז' דשנים או שלשה שמות ממין א' או ב' מינים משם א' אסור ומצטרפין זה עם זה וכיון דמצטרפין לאסור ולמלקות א"א שיהא מבטלין זא"ז. וכדמוכח להדיא בתוספות דזבחים (דף ע"ח) ד"ה והפיגול לשנויא בתרא ודוק היטב. ועי' תוס' כריתות (דף י"א) וצ"ע בתוס' שבת (פ"ט ב') ומיהו לדעת הראב"ד פי"ד מהל' מ"א הלכה ו' אין מצטרף למלקות כשחלוק בטעמו וא"כ אפשר שמבטל זא"ז. ועי' בר"ש שלא פי' כהרע"ב אלא דערלה מעלה ערלה כשהיתה לו ידיעה והמפרש כתב שם דב' מינין שאין שוין בטעם ובשר מבטלין זא"ז אף שהן שם איסור א': ונ"ל דזהו כוונת הטור שמביא בס"ס זה הא דאמר ר"ל בזבחים (דף ע"ח) הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור. וז"ל הטור וכן ג' מיני איסורים של יבש כו' ותמה הב"י דלמה ליה להטור לכתוב מה שאין נפקותא האידנא. [ומ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סי' ל' דגירסת הטור וב"י הוא ר' יוחנן ולכן פסק כוותיה נגד ר"א. ק"ל דהא מסיים ש"מ תלת וא' מהן דה"ס ל"ש התראה ואלו ר"י ס"ל שמה התראה בריש שבועות] ונ"ל דהטור הביא זה כדי ללמוד מזה דבעינן שיהא נתערב בהיתר ב' מיני איסורים משני שמות דאז מבטלין זה את זה ועי' מ"ש בס"ד בסי' צ"ט סעיף ו' כוונת הטור עוד בזה. ונלע"ד מן ההכרח לומר כן מהא דאמרינן בש"ס פג"ה (דף צ"ז) גיד בס' ואין גיד מן המנין. וכתב הרא"ש דס"ל יש בגידין בנותן טעם. והשתא קשה דלמה לא יהיה הגיד מן המנין שהרי צריך לשער ס' נגד הגיד ונגד שמנו שהרי קאי על מתניתין (דף צ"ו) דירך שנתבשל בה גיד הנשה דמיירי ששמנו ג"כ נתבשל כדמוכח להדיא בתוס' ר"פ ג"ה (דף פ"ט) ד"ה אם יש כו' ע"ש. והרשב"א בתה"א וש"פ וא"כ אמאי לא יהיה הגיד סיוע לבטל שמנו ושמנו יבטל טעם הגיד. שהרי אין טעם גיד שוה לטעם שמנו. אלא מוכרח דה"ט שהשומן איסורו משום הגיד וא"א שיהא מבטל זא"ז. וכ"מ בתב"ש סי' ל"ג שכ"כ בשם הב"ח. וכ"כ הפמ"ג בפתיחה לה"ת. ומיהו כתב דז"א רק מדרבנן אבל מה"ת שרי כל שאין טעמו נרגש. אבל באו"ה כלל כ"ד משמע דאף מדרבנן שרי ולא כתב הרמב"ם דמצטרף אלא עצמותו אבל בטעמי' לא שייך צרוף וכל שאין בו טעם מותר. וכ"כ בתשובת עבודת הגרשוני סי' ל'. ועי' בס' ח"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ו שכתב דמשמע באו"ה דמצטרף לאיסור וצ"ע:
(שם) ונפלו בה ב' זיתים א' של דם וא' של חלב כו'. משמע אפילו בבת א' וכ"מ בש"ך ס"ק ל"ד. וק"ל דמבואר בר"ש ורע"ב ותוי"ט רפ"ב דערלה גבי ערלה וכלאים דאינן מעלין זא"ז אלא בנפלו זא"ז אבל מעורבין יחד שנפלו לתוך היתר מצטרפין לאסור וכת"ק שם במשנה א' ובס"פ דהילכתא כוותיה וצ"ע. וכ"מ ברמב"ם פט"ז מהל' מ"א שכתב שבטל האי' שנפל תחילה. וי"ל דהיינו במין במינו אבל בשאינו מינו בטל. והטעם י"ל ע"פ מ"ש הר"ן ספ"ז דנדרים דבכה"ג שהוא איסור באיסור רבנן נמי מודו דמין במינו לא בטל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |