טורי אבן/חגיגה/ז/ב
|
< עמוד קודם · עמוד הבא >
צור דיון על דף זה מפרשי הדף רש"י תוספות חי' הלכות מהרש"א טורי אבן רש"ש |
בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכים עליהן. פירש"י שהסמיכה שבות היא שמשתמש בבעלי חיים ובדב"ה פי' דסומכים עליהן כיון דמותר להביאם ל"ג שבות לבטל סמיכתן משמע מפי' דלב"ש גזרו משום שבות לבטל מהן עיקר מצות סמיכה לגמרי וק"ל דבפ"ב דביצה (דף כ) לא משמע הכי דלכ"ע אפי' אליבא דב"ש אין מצות סמיכה בטילה משלמי' הקריבין בי"ט אלא דאיכא למ"ד התם דלב"ש סומך עליהן מעי"ט ושוחטן בי"ט ולא בעינן תכף לסמיכה שחיט'. ולב"ה בעינן תכף לסמיכה שחיטה. ואיכא למ"ד אליבא דב"ש דס"ל שלמי חוב לא בעו סמיכה כל עיקר דחובה מנדבה לא ילפינן ולב"ה שלמי חוב בעי סמיכה מ"מ לכ"ע אדב"ש אין כאן ביטול מצות סמיכה משום שבות זה אלא או דס"ל שלמי רוב לא בעי סמיכה א"נ בעי סמיכה אלא דאפשר לסמוך מעי"ט דלא בעי תכף לסמיכ' שחיטה דאין צריך לדחות שבות זה ולב"ה שלמי חוב בעי סמיכה ותכף לסמיכה שחיטה לפיכך מצות סמיכה הואיל וא"א מעי"ט דוחה לשבות זה ובדוחק יש לישב דברי רש"י ג"כ עד"ז אלא שאין פשט לשונו מורה כן:
עולות נדרים ונדבות ביו"ט אינן באות. אין לדקדק מכאן דסתם לן כמ"ד נדרים ונדבות קריבין בי"ט דע"כ ל"פ אלא בשלמי' שאינו של י"ט דאיכא למ"ד קריבין בי"ט הואיל ויש בהם מאכל אדם אבל עולות שאינו של י"ט ד"ה אין קריבין בי"ט דהא עולה כליל כדאמר בפ"ב דביצה (דף י"ט) ומדנקט עולת נדרים ונדבות בי"ט אינן באות ש"מ דשלמי' של נדרים ונדבות באות. דא"ל דאגב דתני עולת ראייה באה אפי' בי"ט תני רישא נמי עולות וה"ה דשלמים נמי לא ורש"י פי' עולות נדרים ונדבות במועד באות. בי"ט אינן באות ואפי' לב"ה ס"ל תנא דמתניתין דנדרי' ונדבות א"ק בי"ט משמע דמפ' דפלוגתא דנדרים ונדבות אי קריבין בי"ט בעולות נדרים ונדבות נמי איתא וזה אינו דבעולות כ"ע מודים דא"ק בי"ט וכדפי'. מ"מ ק"ל לרבה דאמר בפ"ג דפסחים (דף מו) באופה מי"ט לחול דאינו לוקה משום הואיל ומיקלע לי' אורחים חזי לי' ולדידי' אמר נמי הואיל ואי בעי איתשיל עליה לפיכך ס"ל לר"א התם במתניתי' גבי כיצד מפרישין חלה בטומא' דלא תקרא לה שם עד שתאפה כדי שלא יעביר על בל יראה דאע"ג דלאו דידי' הוא הואיל ואי בעי איתשיל עלה כדידי' דמיא. וה"ה משום האי הואיל אינו עובר על מלאכת אפיה בי"ט כמ"ש שם רש"י ותוס'. וא"כ אמאי נדרים ונדבות א"ק בי"ט נימא הואיל ואי בעי מיתשיל עלה וראוי' להדיוט דהא אפי' עולות נמי יהו קריבין בי"ט מה"ט דהואיל מיהו למ"ד חולין שנשחטו בעזרה אסור בהנאה מה"ת וא"כ אין כאן הואיל דאי מיתשיל עלי' א"כ הוי לי' למפרע חולין שנשחטו בעזרה דאינו ראוי' לאכיל'. אבל למ"ד חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ואפי' באכילת שרי מה"ת כדאמר רפ"ב דפסחים (דף כ"ב) קשה. והא אין סברא לומ' דמשו' איסור שחיטה ל"ל בה ואין הכי נמי דנו"נ קריבן בי"ט ואפילו עולות אלא דהקטרת אברים דעולות ואימורי' דשאר קרבנות היא דאין דוחין י"ט דבהקטר' ל"ל הואיל ועוד הא ל"ל דמחמת שחיטה ליכא בנו"נ משום מלאכ' די"ט כדמוכח בכמה דוכתא ואין להאריך כאן בזה ובחי' למס' ביצה יתבאר באורך. והא דאמ' ענו"נ במועד באות בי"ט אינן באות פירש"י וכי שרי ב"ה בע"ר (וש"ש) [צ"ל וש"ח] אע"פ שיש להם תשלומין עיקר מצותן ביט"ר. דכתיב וחגותם אותו יום ראשון במשמע וק"ל א"כ חגיגה וראיה לא יקריבו בי"ט אחרון דפסח וסוכות כיון דאין עיקר מצוותן בימים הללו דמו לנו"נ דאפי' לב"ה א ק בי"ט אלמה תנן לקמן מי שלא חג ביט"ר של חג חוגג את כל הרגל וי"ט אחרון של חג וחוגג לכתחילה משמע ובפ"ו דפסחי' (דף סח) נ"ל דאין חגיגה דוחה שבת מדכתיב וחגותם אותו חג לה' שבעת ימי' שמונה הוא מכאן שאינו דוחה שבת ופריך זימנין דלא משכחת לי' אלא ששה בחל יט"ר בששת ומשני ז' אית' ברוב שני' ו' ליתא ברוב שנים. והשת' ע"ד פירש"י ז' למ"ל לעולם אלא ו' אפילו בחל יט ר בחול ולא פחות מששה אפי' אי חל בשבת ואין חילוק בין חל בשבת לחל בחול לעולם למ"ל שבעה. מיהו ע"ד פי' התוס' שאכתוב בסמוך שפי' האי דאין נו"נ קריבן בי"ט הני מילי בשקרב שלמי שמחה כבר או בלא כיון לש"ש אבל בלא הקריב ש"ש ומתכוין לצאת ידי ש"ש קריבין בי"ט השתא מ"ל שלמי חגיגה קריבין בי"ט אחרון בשלא קרב עדיין לש"ש מקריבן לצאת י"ח ש"ש ג"כ. ואע"ג דרשינן [צ"ל דרש"י פירש] בפ"ו דפסחים (דף ע) [צ"ל ע"א] דהא דא' התם והי' אך שמח לרבו' ליל י"ט אחרון לשמח' דווק' לילה אבל יום אחרון לא איתרבי לשמחה וכיון דימי' לא איתרבי לשמחה אכתי לא משכחת לי' ז' לחגיגה הא תברא רש"י לגזיזתי' בפ"ד דסוכה (דף מח) דפי' לרבות ליל י"ט אחרון וכ"ש ליום אחרון וכן פי' התוס' ועיקר וכמ"ש בתשובה [ע' סוף סי' ס"ח] מיהו למאי דאפרש בסמוך דאע"ג דיצא ידי חובת שמחה בנו"נ ושלמי שמחה קריבין בי"ט אפ"ה אין נו"נ קריבין בי"ט א"כ א"א לחגיגה לקרב בי"ט לפי שיטת רש"י אפי' אם נתכוון לצאת בו חובת ש"ש. ועוד דאפי' לשיטת התוס' דאי מתכוין בנו"נ לצאת י"ח שמחה קריבין בי"ט מ"מ תינח חגיגה מ"ל שקריבן בי"ט בכה"ג דמכוון לצאת ידי חובת שמחה אבל עולת ראי' דכולי כליל ואין נאכלת כדי לצאת בו י"ח שמחה לא מ"ל שהקרב בי"ט אחרון וא"כ למ"ל לעולם שיהי' לה תשלומין ז'. וכ"ת לשיטת רש"י ה"ט דחגיגה וראי' קריבין בי"ט אחרון משום דאי לא אקריבי' היום שוב אין לו תשלומין ה"ל מעוות שאינו יכול לתקן מעתה מש"ה דוחה י"ט אחרון משא"כ יום טוב ראשון דיש תשלומין למחר וליומא אחרת אי לאו ה"ט דעיקר מצוותן ביום ראשין לא הי' דוחה י"ט. ליתא דהא כלל אמר ר"ע בכל המצות שדוחין שבת כמו מילה ופסח ולחם הפנים וב' הלחם וחביתי כה"ג דזמנן קבוע דמכשירין (שא"א) [צ"ל שאפשר] לעשות מע"ש אין דוחין את השבת כדתנן במס' פסחים ומס' מנחות וה"ה לי"ט דמש"ה שני הלחם נאפ' מעי"ט וכן לחם הפנים בחל י"ט בע"ש כדתנן התם ואפי' בדעבד אי לא עשה מכשירן בע"ש אין דוחין שבת כדא' בפי"ט דשב' בלא הביא כלי בע"ש ובפ"ו דפסחים בלא הביא סכין בע"ש וה"ה לי"ט. ואמאי נימא כיון דלא עשה למכשירין מע"יט ושבת חזרו דין מכשירין לדין גוף המניה וידחה שבת וי"ט דהא אם עבר יומו בטל מצותן אלא ודחי ש"מ מה שאינו דוח' שבת וי"ט מה"ט דאפשר לעשותן מע"ש ועי"ט אפי' לא עשה קוד' לכן אינו דוח' שבת וי"ט ואע"ג דלמחר ה"ל מעוות. ה"נ אם איתא שאין חגיגה וראי' ראויין לדחות י"ט אחרון מצד עצמן משים ה"ט דאין להם תשלומין יותר וה"ל מעוות נמי אין דוחין הואיל והי' אפשר לעשותן קודם והרי הדברי' ק"ו מה בהני דאמרן דעיקר מצותן זמנו קבוע וראוין לדחות שבת ויו"ט והמה תלוין במכשירן אפ"ה עיקר מצותן נדחה אע"פ שראויין מצד עצמן לדחות שבת ויו"ט הואיל והמכשירין אפשר להם מע"ש ועיו"ט ובגררת דמכשירין נידחין הן כ"ש ראי' וחגיג' הואיל ואפש' להם קוד' י"ט אחרון דאין דוחין אותו ולא מהני להו ה"ט דמעוות הואי' דמצד עצמן אינן ראוין לדחו' י"ט ול"נ דה"ט דחגיגה וראיה דוחין י"ט היינו מהא קרא גופא דחגותם שבעת ימים ואי אין דוחין י"ט לעולם לא משכחת לה שבעה אלא ששה אלא ש"מ דוחין י"ט ל"ש יט"ר או אחרון דל"ש האי מהאי:
עולות נדרים ונדבות במועד באה בי"ט אינו באה. הקשה התו' אמאי לא מייתי נדרים ונדבות בי"ט משום דנפיק בהו משום שלמי שמחה ותי' דמיירי דכבר קרב שלמי שמחה וק"ל דאם איתי דקודם שקרב שלמי שמחה נדרים ונדבות קריבן בי"ט אם כן לבתר דנפיק נמי יהו קריבן. לרבה דאמר בפ"ג דפסחים (דף מו) דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה משום הואיל ואי מיקלע לי' אורחים חזי לי' ה"נ נימא הואיל ואי מיקלע לי' חזי לי' נדרים ונדבות הללו לצורכי שלמי שמחה לאורחי'. וכ"ת הא דאין נדרים ונדבות קריבן בי"ט היינו משום גזה"כ דכתי' לכם ולא לגבוה כדאמ' בפ"ב דביצה (דף יט) וש"מ גבי גבוה ל"א הואיל מגזה"כ דאל"כ ולא לגבוה היכי משכחת לי' הא איכ' לאוקמי בעולות א"נ בקרבנות דעופו' ומנחו' דאינו יוצא י"ח שמח' בהו כדא' לקמן אבל קרבנות הנאכלין לא משום הואיל עוד תי' בשם הר"א ור"י דלא נפק משום שלמי שמחה בנדרים ונדבות אלא היכא שהקריבן משום שמחה אבל הביאם לשם נדרים ונדבות לא נפיק רק משו' הקדישו. ואיני יודע מניין לנו לחלק בכך ומ"ט יש בזה דהא אע"פ שהביאם לשם נדרים ונדבות אפ"ה כיון שיש לו בשר מ"מ אמאי אינו יוצא י"ח שלמי שמחה ואין לתרץ נמי דהא דנדרים ונדבות א"ק בי"ט מיירי במקריבן סמיך לערב עד שלא נשאר שהות ביום לאחר הקרבתו כדי צלי' ואכילה דשמחה בבשר חי ליכא כדא' בפ"ו דפסחי' (דף עא). ואע"פ שהתוס' פי' הא דאמר בפ"ה דפסחים (דף נו) ובפ"ג דמנחות (דף כא) דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בתחילת שקיע' דאכתי איכא טובא עד הליל' כדי מהלך ד' מילין כדמוכח בפ"ט דפסחי' (ד' צה) ובע"כ הא דנדרים ונדבות אין קריבין בי"ט בזמן הקרבה איירי שהוא קודם תחילת שקיעה והא ודאי איכא שהות טובא ביום שיכול לצלות ולאכול קודם הלילה הא הוכחתי בתשובה (סי' י"ז) בהרבה ראיות דאין דם נפסל עד סוף שקיעה שהוא לילה וא' מן הראיות שכתבתי שם הוא מפ"ק דהוריות (דף ד') דקא' אדם שהביא כפרתו בין השמשות ספק מבע"י נתכפר לו ספק משחשיכה דאין מביא אשם תלוי ואי דם נפסל בתחילת שקיעה שהוא כדי מהלך ד' מילין אפי אם בה"ש יום הוא אפ"ה לא מתכפר לו שהרי שיעור בה"ש אינו אלא או תרי תלתא מילין או ג' רביעי מיל לכל היותר כדא' בספ"ב דשבת (דף לו) וכבר כלה זמן הקרבה קודם לזמן זה הרבה אלא ע"כ דזמן הקרבה הוא עד הלילה והשתא משכחת לה לנו"נ דאין קריבין בי ט בדליכא שהות כדי לצלות ולאכול זה אינו דהא בפ"ב דביצה (דף ך') אמרי' לדבר האומר נו"נ אין קריבין בי"ט עבר ושחט מאי. רבא א' זורק את הדם על מנת להתיר בשר באכילה בי"ט רבה א' זורק ע"מ להקטיר אימורי' לערב ואמ' דאיכא בנייהו נטמא הבשר או שאבד. לרבא לא זרק. לרבה זרק. ובע"כ האי על מנת להתיר בשר באכילה כלומר בי"ט דקאמר רבא היינו לבשר צלי דהוא א' התם ואם היתה שבת לא יזרוק משום דא"א בצלי' היום מכלל דבי"ט צולה ואוכל וכיון דיש שהות ביום כדי צלי' ואכילה א"כ מאי עבר ושחט דקאמר הא אפי' לכתחילה מות' משום הואיל. וכ"ת דאע"ג דשרי מה"ת משום הואיל מדרבנן מיהו אסור והאי עבר ושחט בעבר אדרבנן קא'. א"א לומר כן דע"כ עבר אד ת קא' דאס"ד דמה"ת מותר לשחוט משום הואיל ה"נ מותר להקטיר אמורי מה"ט מה"ת דהא ש"ש דחובת היו הן אפי' הקטרתן שרי ביו"ט. וכיון דמדרבנן אינו מקטיר עד לערב בעבר ושחט בנו"נ א"כ האיך קא' רבא יזרק ע"מ להתיר בשר באכילה בי"ט הא קי"ל ברפ"ה דפסחים כל רמה דלא אתקטרי' אמורי' לא מצי אכלי בשר וכבר הקשה התוס' זאת ותי' כיון דא"א להקטיר היום בי"ט עשאם כמו שנטמאו או שאבדו דאינו מעכב אכילה כדאמ' התם והשתא אי אמרת בשלמא מה"ת אסורה הקטרתן היום ש"ד דה"ל כאילו אינם ואינו מעכב לאכילת בשר אבל אי מה"ת ראוי' היום להקטרה הא ודאי אסור באכילת בשר כיון דאימורי' קיימי' וראויין להקטרה היו' מעכבי לאכילה מה"ת ואע"ג דרבנן אסרו להקטיר לא להקל על ד"ת באו ולעשותן כאילו אינן דל"מ לבשר:
ואע"פ שהתו' כ' שם אהא דתניא שאם נטמא אימורי או שאבדו כהני' זכאין בחזה ושוק ואפי' למ"ד הציץ מרצה על העולין בנטמאו כיון דמדרבנן אסו' ה"ל כאבדו. דבריה' מרפסין איגרא וכי ע"י חומרי דרבנן אזדא לי' איסור של תורה ודוחק לומר דרבא ורבה בר"ה ל"ל הא הואיל דרבה[1] ועוד הא תניא התם כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן הדם יזרוק והבשר יאכל והא היו' בי"ט לא יקטיר האימורי' אמאי יאכל בשר אע"כ כיון דא"א בהקטרה ה"ל כאילו אבדו ואי אמרת הואיל אמאי הבשר יאכל כיון דמה"ת בני הקטר' היום הן לעכבו לאכילת בשר והשתא תקשה מהא ברייתא לרבה דאית לי' הואיל ועק"ל אכולהו שנויי דהא תני' שם בפ"ב דביצה (דף י"ט) אין מביאין תודה בחה"מ מפני חמץ שבה ולא בעצרת מפני שהוא י"ט אבל מביא בחה"ס ור"ש יליף התם מקרא דכל שלא באה בחג המנות ובחה"ש אינו באה בחה"ס ומפ' אביי דפליגי בלמיק' עליו בב"ת דלת"ק בג"ר אפי' שלא כסדרן עובר פי' וקמ"ל ענה טובה דמי שחיי' בתודה יביא בחה"ס אפי' הוא רגל א' דכיון שא"מ לא בפסח ולא בעצרת נמצא עובר בב"ת. והשתא אם איתי' דיש תקנה להקריב נו"נ בי"ט לשם ש"ש א"כ לת"ק למה יבא תודתו בחה"ס דוקא אפי' הוא רגל א' נהי דבפסח א"א להקריבו משום חמץ שבו ימתין עד חה"ש ויקריבנו לשם ש"ש. ואי משום לחמי תודה דא"א בי"ט ללוש ולאפותו הא אפשר מעי"ט א"נ לקנות לחמי תודה אפויות מעי"ט כהאי דתנן בפ"ג דפסחים חלת תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמן אין יוצא בהן למכור בשוק יוצאי' בהם דאין לחמי תודה קדושי' קדושת הגוף אלא בשחיטת הזבח לאחר אפייתן. ואפי' שחט הזבח קודם שקרם פני הלחם אפילו א' מן הלחמי' לא קידש הלחם. כדתנן בפ"ז דמנחות (דף ע') וכ"ת דהא דאין מביאין תוד' מיירי בנדר בחה"ש ביום לאחר שהביא ש"ש דא"א לו להקריב עוד בו ביום לנו"נ מש"ה צריך להביא בחג הסוכות והאי ולא בחה"ש דקאמר היינו בו ביום שנדר. דזה דוחק ועו' הא אכתי יש לו שהות להביא בחה"ש דלהבא עד אותו שעה של שעת נדרו כגון אם נדר בחה"ש זה בשש שעות על היום אינו עובר עד שש שעות דחה"ש דלהבא דבעינן כולו רגל כדמוכח בפ"ק דר"ה (דף ז') ול"ל להביא בחה"ס הא יש לו שהות בחה"ש הבא להביא קודם שש שעות על היום לשם ש"ש. ודוחק לומר דבנדר בליל חה"ש איירי ונ"ל דאע"ג דיי"ח ש"ש בנו"נ בכל ענין אפ ה א ק בי"ט דהא בלא"ה כל הנו"נ חוץ מעולה יש בהן צורך הדיוט דהא הבשר נאכל ואפ"ה א"ק בי"ט מטעמא דמפ' בפ"ב דביצה (דף כ) דכהנים דכי זכו משלחן גבוה זכו פי' דעיקר השחיטה משום צורך גבוה נעשית ולא משום אכילת הדיוט ונעשה צרכי הדיוט טפל לשל גבוה ה"נ אע"ג דיוצא ידי חובת ש"ש בנו"נ. מ"מ עיקר השחיטה נעשית לשם נו"נ שמחוייב ועומד כבר אלא שממילא יצא י"ח ש"ש דהא יש לו בשר במה לשמוח נמצא צרכי הדיוט דשמחה נעשה טפל לשם גבוה. משא"כ באם הביא שלמים מיוחדים לשם ש"ש דהשתא עיקר הקרבן נעשה לצרכי הדיוט שיהא לו בשר במה לשמוח חלא שהתירה הקפידה על בשר שמחה זה שיהא של קרבן דיקא נמצא עיקר שחיטה נעשה לצורך אוכל נפש דהדיוט אלא שצורך הדיוט זה א"א בלתי הקרבה הלכך נעשה צרכי גבוה טפל לשל הדיוט ומותר להקריב בי"ט דה"ל כאלו חלק גבוה זוכה משלחן הדיוט ממצות המקו':
חגיגת י"ד לא אלמא קסבר חגיגת י"ד לאו דאורייתא. ק"ל מנלן למידק הא דנקט חגיגת ט"ו למעוטי חגיגת י"ד לקולא. דבאה מן המעשר גרידא בלתי טפילה של חולין עם המעשר דילמא הא דנקט חגיגת ט"ו למעוטי של י"ד להחמיר עלי' דהא האי מן המעשר דקא' בה היינו ע"י טפילה עם מעות חולין כדאמר עולא בסמוך ולקמן נ"ל הא דשרי טפילה בחגיגת ט"ו משא"כ בשאר דבר שבחובה דאפי' טפילה לא משום דכתב רחמנא גבה כאשר יברכך ודוקא חגיגה דגלי' בי' קרא אבל שאר דבר שבחו' דל"ג לא והשתא מנלן דילמא קסב' חגיגת י"ד דאורייתא שוה לשאר דבר שבח' וכיון דנא גלי בי' קרא למשרי' טפילה ואפ' טפילה נמי לא ומטפיל' דשרי בחגיגת ט"ו היא דקממעט תנא לחגיגת י"ד. והניחא לחזקי' דא' בסמוך דהאי טפילה דשרי בחגיגת ט"ו היינו בהמה לבהמה אבל מעות למעות לא מהשתא בע"כ הא דקממעט חגיגת י"ד מדין של ט"ו להקל עלי' שבאה מן המעשר גרידא ואפי' טפילה ל"צ דאי להחמיר עליו משל ט"ו דאפי' ע"י טפלה אינו באה הא גבי חגיגת י"ד טופלין בהמה לבהמה למ"ל דהא בבהמה אחד לחוד סגי בשלמא חגיגת ט"ו משכחת לה בהמה לבהמה בשיש לו אוכלין הרבה וכדפרש"י לקמן. אבל חגיגת י"ד אי דאורייתא היא לאו באוכלין תליא מילתא ובחדא סגי דהא דא' חגיגת י"ד באה עם הפסח כדי שיהי' הפסח נאכל על השובע ומה"ט באוכלין הרבה צריך חגיגות רבות הא ה"ט דעל השובע ליתא אלא למ"ד דחגיגת י"ד לאו דאורייתא היא אבל למ"ד דאורייתא חובה בפני עצמו היא כדאמר' להדיא בפ"ו דפסחים (דף ע) אעפ"י שמפרש"י בשמעתין לכאור' לא משמע הכי וכיון דשל י"ד בחדא סגי ולמ"ל בטפילה דידה אלא במעות למעות אא"ל דממעט של י"ד מדין של ט"ו להחמיר ולאסור טפילה הא כה"ג דטפילה זו דמ"ל בשל י"ד שהיא מעות למעות אפי' בשל ט"ו לאו ש"ד והאיך ממעט לשל י"ד מדין ט"ו א"ו להקל ממעט לה דלאו דאוריית' היא אבל לר"י דאמ' לקמן גבי חגיגת ט"ו דטפילת מעות למעות שרי והא טפילה כזו מ"ל נמי בחגיגת י"ד והשתא ודאי קשה מנלן דממעט את של י"ד מדין של ט"ו להקל דילמא להחמיר וכדפי'. וי"ל דאי איתא דממעט חגיגת י"ד מדין ט"ו להחמיר א"כ הא דנקיט יט"ר במתני' וממעט חגיגת י"ד אינו אלא אליבא דב"ה דאלו לב"ש שווין הן בחומרי צו דהא אפי' בחגיגת (י"ד) [צ"ל ט"ו] לא שרי ב"ה טפילה לפיכך משמע לי' דלקולא ממעט של י"ד מדין ט"ו דהשתא הא דנקט חגיגת ט"ו למעוטי של י"ד מדין של ט"ו אליב' דכ"ע ממעט לה אבל אין לומר משום דבפ"ו דפסחים (שם) דייק ממתני' דהתם דתנן אימתי מביאן עמו חגיגה בזמן שהוא בא בחיל בטהרה ובמועט בזמן שבאה בשבת במרובה ובטומאה א"מ דש"מ דחגיגת י"ד לאו דאורייתא דאי דאורייתא תיתי בשבת מה"ט דייק מהכא דלקולא ממעט לה דלאו דאורייתא היא כי סיכא דלא תקשה סתמא אסתמא דהא איכא נמי סתמא כבן תימא דדאורייתא הוא כדאמר התם:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |