חתם סופר/נדה/נא/ב

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחתית הדף


לדף הבבלי
צורת הדף


לדף זה באתר "על התורה" לדף זה באתר "ספריא" עיון בפרויקט 'מפרשי האוצר' מבית 'אוצר החכמה' על דף זהמידע וקישורים רבים על דף זה ב'פורטל הדף היומי' שיעורים על עמוד זה באתר "קול הלשון"
לדף זה באתר "ויקיטקסט" לדף זה באתר "הכי גרסינן" לשינויי נוסחאות של התלמוד הבבלי, האתר כולל תמונות והעתקות של כל עדי הנוסח לתלמוד: קטעי גניזה, כתבי יד ודפוסים קדומים. האתר כולל גם סינופסיס ממוחשב לכל התלמוד במספר תצוגות המאפשרות להבליט ללומד שינויים שהוא מעוניין בהם. All content on the FGP portal is the property of The Friedberg Jewish Manuscript Society לדף זה באתר "שיתופתא" לדף זה באתר "תא שמע"



דפים מקושרים


צור דיון על דף זה
לדיון כללי על דף הגפ"ת הנוכחי


מפרשי הדף

רש"י
רמב"ן
רשב"א
תוספות הרא"ש
ריטב"א
מהרש"ל
מהר"ם
חי' הלכות מהרש"א
חתם סופר
רש"ש

שינון הדף בר"ת


חתם סופר TriangleArrow-Left.png נדה TriangleArrow-Left.png נא TriangleArrow-Left.png ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כל שיש לו קרנים יש לו טלפים כו' עי' ר"ן בחולין פרק אלו טרפות פסק כר' דוסא מסתם מתני' דהכא וצ"ל דאף ע"ג דסתמא דהכא לאו גבי הלכתא דדיני מתני' כדלעיל נ' ע"א ס"ל להר"ן דהיינו לגבי סתם מתני' אחריני דתני גבי הלכתא דדיני משא"כ נגד רבנן דברייתא עדיף סתמא דהכא וס"ל להר"ן כפירש"י ולא כפי' המשנה להרמב"ם ופי' ר"ת דהתם דאם כן אתיא משנתינו אפי' כרבנן אלא ס"ל כפי' ריב"ן דמייתי התם תוס' והוא פשוט. ומזה הקשה ר"מ רבק"ש בשם מהר"ם קראשניק אמ"ש הר"ן בר"ה דאין תוקעים בשופר של בהמה טמאה הא לדידיה לא משכחת ליה דכל שיש לו קרנים כו' כן פי' בפליתי סימן ע"ט ועי' מג"א הל' שופר. ותי' בבאר הגולה שם דמשכחת ליה בטהורה הנולד מן הטמאה דיש לו קרנים וטלפים וטמא. ובפלתי תי' דמתני' קרנים כקרני חי' קאמר אבל קרני בהמה משכחת ליה אפי' בלא טלפים וזהו דוחק ועי' היטב מ"ש בזה בתשובה חו"י סימן כ' שדבריו תמוהים ולא ראה דברי ר"ן בר"ה הנ"ל:

קרנים יש לו טלפים אמרו הטבעים כי בעלי חיים שאין להם שיניים העליונים שהם המה בעלי מעלת הגרה להם הוציא הטבע קרניים במקום שיניים העליונים. ועי' בספר שערי שמים לאביו של רלב"ג. ובזה יובן קצת הא דפ' במה מדליקין דפשיט הש"ס דתחש שהיה בימי משה טהור היה מדאמר קרן א' היה לו במצחו ושור שהקריב אדה"ר נמי קרן א' היה לו במצחו פי' דסמיך אמתני' שלא תאמר מתני' קרנים שנים קאמר אבל הא מדלא היה לו אלא קרן א' א"כ ע"כ היה לו שיניים עליונים דלחסרונם בעינן ב' קרניים ומדהיה לו שניים עליונים לא העלה גרה לזה אמר הרי שור שהקריב אדה"ר ככה היה לו ש"מ דבקרן א' סגי להשלים החסרון:

ויותר נראה דצ"ל בלאה"נ דקאמר התם ולשעה היה ונגנז מה"ת נאמר כן הלא אין כל חדש תחת השמש ולא נמנה תחש בדברים שנבראו בע"ש בין השמשות. ועוד מה צורך לקבלה זו. ולכאורה י"ל לא' מב' פנים דודאי יש מיני תחשים עדיין בעולם והם ידועים. ואו נאמר שהמה טמאים ורק אותו שבימי מרע"ה נשתנה לשעה והיה טהור בסימנים. וככה קבלנו כדי לקיים הכלל שבידינו לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד. והיינו דקאמר קרן א' היה לו במצחו דהאי תנא ס"ל כר' דוסא דכל שיש לו קרניים כו' וסגי לו בקבלתו שהיה לו קרן [א'] לחסרון שיניים עליונים שלו ומזה נדע נמי שהיה לו טלפים או נאמר בהיפך שמין תחש הידוע מין טהור הוא בקרניים וטלפים. ואותו שבימי משרע"ה נשתנה לשעה והיה טמא מטעם ידוע אצל בורא כל ית"ש וליתא להא דלא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה לבד. ונפקא מיניה נמי לענין חליצה דילפינן נעל של עור מואנעלך תחש ולר"ת בעינן עור [בהמה] טהורה דוקא דומיא דתחש והשתא אדרבא הא דבימי משה טמא היה ומייתי לזה ראיה מדלא היה לו רק קרן א'. ולהשמר מזה מסיק הש"ס מדאמר קרן א' היה לו [במצחו] ע"כ לסי' טהרה אמר דא"א לומר סי' טומאה שהרי אותו שור שהקריב אדה"ר דכתיב גבי' מקרין וטהור היה ואף ע"פ שאין מזה ראיה שגם זה התחש יהיה טהור מ"מ כבר מוכח שא"א שיהיה קרן א' סימן טומאה ומדלא הוה סימן טומאה א"כ ממילא הו"ל סי' טהרה דאלת"ה למאי נ"מ קיבל התנא כן ולאיזה צורך היתה הל"מ בענין זה:

ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים יש לעיין דהו"ל לעשות כלל כל הכשר לשופר כשר לחצוצרות ויש כשר לחצוצרות ופסול לשופר ומאי ניהו של פרה דפסול לשופר כבמתניתן דר"ה כ"ו ע"א וכשר לחצוצרות כתוס' ע"ז מ"ז ע"א ד"ה קרניה. ואולי משום דלא מיתני ליה שפיר כיון דאשתני שמיה משופר לחצוצרות כבסוף במה מדליקין ודוחק דהרי הומ"ל ולפרש שופר של ר"ה וחצוצרות של תענית או של מקדש דתו ליכא למיטעי. מיהו הו"מ למיתני עוד טובא כל החייב במ"ע שהזמ"ג חייב בל"ת ויש שחייב בל"ת ואינו חייב בעשה ומאן נינהו נשים ועבדים. כל מנחה הטעונה שמן נקמצת ויש נקמצת ואינה טעונה שמן ומאי ניהו מנחת חוטא וקנאות. דלחה"פ שאין טעון שמן אין נקמץ. ולהפוסקים דעבד כנעני ליתא בשבועה דאין גופו שלו למיתסר גופיה אבל ישנו בנדרים דמתסר חפצא הוא אלא שרבו כופו בדבר שיש בו עינוי נפשו אם כן הו"ל למיתני כל שישנו בשבועות ישנו בנדרים ויש [שישנו] בנדרים ואינו בשבועות ומ"נ עבדים. ועוד כל שישנו בנדרים ישנו בנזירות ויש שישנו בנזירות ואינו בנדרים ומ"נ קטן שהאב מדירו בנזיר דוקא ולא בשאר נדרים. מיהו למ"ד מופלא סמוך לאיש דאורייתא לא מיתני שפיר דלדידיה אין האב יכול להדירו אלא עד שיגיע לעונת נדרים ואותה השנה ישנו בנדרים לענין הקדיש הוא ואכלו אחרים לוקין וליתא בנזיר כלל אפי' נזירות דנפשיה דאיהו לאו בר עונשין הוא דללקי אשתיית יין ולאתויי קרבן נזירות. אמנם לאידך מ"ד קשה עי' בנזיר כ"ט ע"ב. ועוד כד מעיינת ביה משכחת טובא. וצ"ל תנא ושייר טובא אלא דקשה מה ראה רבי למישבק הני שהם כהלכה ותנא כללא שאינם כהלכה כהא דכל שכשר לדון כשר להעיד:

ה"א מאי קשקשת דכתיב סנפיר בחולין כ"ג ע"א כ' תוס' בסוף הדיבור משום דקשקשת הוא דבר שהיד מסכסך בו ה"א היינו סנפיר משמע להדיא דקשקשת הקבוע מאד בעור ואינו נרגש ביד כשהיד עוברת עליו אף ע"פ שנראה למראית העין לא הוה קשקשת ומזה ראיה לרמב"ן על התורה והובא בה"ה ובש"ע דהניטל בכלי ולא ביד אין לו דין קשקשת. וצ"ע קצת בע"ז פ' אין מעמידין ושם בארתי בעזה"י ע"ש והנה בחולין פא"ט משמע להדיא בחי' הר"ן דה"ה אי כתיב סנפיר הו"א שהוא קשקשת וכצ"ל במהרש"א בשמעתין לחד תי' גם כי דבריו קצת מגומגמים. והנה בסנפיר א"ש דהוה מקום לטעות משום דלפע"ד אין דרכו של סנפיר להשיר במים כלל וגם לא לגדל אחר זמן אלא נולד עמו מיד ודלא כמשמע מפליתי. וא"כ הא דכתיב אשר אין לו סנפיר לרבות אף ע"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן או שהשירו במים כדאיתא פ' אלו טריפות. זה לא שייך בסנפיר וא"כ היה קשה אין לו ל"ל [פי' דדרשי' מיתורא דיו"ד עת"ח] וע"כ היה לנו לומר מאי סנפיר קשקשת. אבל אי הוי כתיב קשקשת והוי טעי' סנפיר זה קשה קצת לאמרו. וי"ל ע"פ מ"ש פר"ח ששאל רופא א' על דג שטינק"ס מרינו"ס שיש לו קשקשת ולא סנפיר ולפי הכלל הוא טהור והרי הוא סם המות ואיך התירו התורה ודרכי' דרכי נועם כתיב ע"ש ולפע"ד אין הקושיא מפני שאין לו סנפיר וסותר הכלל ז"א דאטו סנפיר הוא דוקא מה שאנו קורין פלוסי"ן בל"א אלא כל דבר הבולט מגופו שהיד מסכסך והוא שט בהן במקום סנפיר עומד וזה הדג יש לו רגלים והיינו סנפיריו שהוא שט בהן וזה ברור והוא טהור לפע"ד ומותר באכילה. ובספר הלכות קטנות להרב מהר"י חאגיז בח"א סי' רנ"ה מסתפק בהיתירו. ולפע"ד אין כאן מקום ספק כלל. אך עיקר שאלת הרופא היה להיותו סם המות ודרכי' דרכי נועם כתיב. והנה נ"ל שאלתו הוא ע"פ מ"ש הרמב"ן דיש מפרשים טעם לסימן סנפיר וקשקשת משום דאינך דגים אינם שטים ע"פ המים אלא דרים בקרקעית הים ומזיקים לאוכליהם וא"כ מכ"ש שהיה לנו לאסור דג הנ"ל שהוא סם המות גמור. ולפע"ד אה"נ אי נניח למונח טעם הנ"ל ונדרוש טעם דקרא א"כ אה"נ דהאי דג אסור מק"ו השתא דגים שאין בהם סם המות רק מפני שדרים בתחתית המים ויש בהם קצת היזק לגוף אסרתן התורה ופשוט הוא שנאסרו אפי' אם נמצא המצאה ע"י הרוקחים להוציא מהם עפרורית הים דבזה נוכל לעשות בכל מין ומין ע"י חכמת הקימיא' א"כ ק"ו שנאסר אותו הדג שהוא סם המות גמור ואפי' אחר שרקחוהו הרוקחים והסירו המות ממנו ואה"נ דאסור ואפ"ה שפיר כתב רחמנא כל שיש סנפיר וקשקשת וגו' וסמך עצמו אק"ו. דלא נטעה להתיר הדג ההוא דק"ו דאורייתא הוא. אבל האמת יורה דרכו כי חלילה לנו לומר שטעמי תורה היא משום רפואת הגוף ומקריו ואין לתורתינו עסק בזה אבל הכל הוא לרפואת הנפש ולפניו ית"ש נגלה הטעם לחלק בין יש לו קשקשת לאין לו. והאי דג מורינו"ס הנ"ל בכלל ההיתר מפני שיש לו קשקשת והם מגלים לנו על סנפיריו פי' שרגליו נידונים כסנפירים לפי הכלל המסור בידינו כל שיש קשקשת ע"כ יש לו סנפיר ומותר הוא באכילה ואין בזה היזק הנפש ואם כי יש בו היזק לגוף מה לתורה בזה דבר זה מסור לטבעים. ונ"מ שאם ע"י שום המצאה יוסר המות ממנו הרי הוא היתר גמור כאשר עושים הרוקחים באמת. והנה הי' מקום לטעות דאי הוה כתיב קשקשת ה"א היינו סנפיר כדי שלא נאמר שהתורה התירה סם המות ע"כ הוו דחקינן למימר היינו סנפיר. ואפי' למסקנא נמי דקבלה בידינו דקשקשת לבושא הוא מ"מ אכתי הא טעמא משום רפואת הגוף ונבוא לאסור דג הנ"ל וכיוצא בו מק"ו כנ"ל לכן הדר וכ' רחמנא סנפיר שהוא מיותר לגמרי והוא רומז כאלו חששה תורה שלא יבא א' בסוף העולם ויפרש קשקשת דבר שהיד מסכסך ויאמר היינו סנפיר ויאסור הדג הנ"ל לכן כ' רחמנא סנפיר ואם כן מזה מוכח להדיא התירו של דג הנ"ל. וזה מרומז ביגדיל תורה ויאדיר דמהאי קרא יליף ריב"ז שרצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות ולא הרבה תורה ומצות לרפואת הגוף אלא לזכותן לבד:

ויש מקום אתי לומר נמי בהיפוך דהך דכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר היינו או סנפיר או רגלים וקמ"ל קרא דכ' סנפיר דוקא סנפיר ממש ולא רגלים ולא אתא אלא למעוטי הך דג הנ"ל דרגלים לא מיקרי סנפיר. והא דכייל תנא דידן כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ולא חייש לדג הנ"ל שיבוא לאכלו משום שהוא בלא"ה סם המות וליכא למיחש ביה למידי. והא דהצריכה התורה לאוסרה בייתורא דסנפיר אף ע"ג דבלא"ה לא נאכלנה מפני שהוא סם המות י"ל משום יגדיל תורה ויאדיר והוא ע"פ פירש"י והרע"ב במשנה דסוף מכות אהך דריב"ז רצה הקב"ה לזכות את ישראל ע"ש וזה עולה עם דינו של בעל הלכות קטנות הנ"ל לאסור דג הנ"ל. ומ"מ לא נהירא לי לאוסרו דאכתי אייך כיילי כל שיש לו קשקשת כו' ולא חשו לדג הנ"ל ואי משום שהוא סם המות ובלאה"נ לא נאכלנו והלא עינינו רואות עתה שהרוקחים מוציאים המות ממנו והוא מצוי גם אצלינו אצל הרוקחים בשם הנ"ל והוא בדוק למי שישען על ביתו ולא יעמוד לאפיסת כח לחלישת כלי המשגל יקח ממנו ויתרפא ואיך לא חשו חז"ל שנבוא להתירו אלא ע"כ האמת כן הוא שמותר הוא. ואולי מטעם זה בעצמו שייך רצה הקב"ה לזכות את ישראל לאסרו שלא יבואו לידי ניאוף ע"י שמטבעו להרבות תאוה וברוב מקומות מוזהרים הרוקחים מלמוכרו כ"א ע"פ צוואת הרופא מומחה:

א"נ י"ל דקמ"ל קרא בסנפיר לומר קשקשת דומיא דידיה שהיד מסכסך בהם ולאפוקי אותם שאינם ניטלים ביד אע"פ שקשקשת פירושו לבושא והרמב"ן בחומש כ' אותן שאינם ניטלים ביד לא שייך לומר לבושא אלא מגופיה הם ולא הוה צריך קרא ע"ז שייך שפיר יגדיל תורה ויאדיר הרבה אמר לנו טעמים כדי שנדע ולא נטעה וגם זה נכון:

כל הטעון ברכה לאחריו יש להקשות מברכת אשר יצר וי"ל משום דאינו ראוי לברך עובר לעשיית צרכיו משום דאז תפלתו תועבה אבל אה"נ דעיקרא אלפניו וכמ"ש תוס' אברכת הטבילה. ואולי י"ל כי ברכת אשר יצר גם כן היא כמו ברכה אחרונה על האכילה אף ע"פ שכבר בירך אחר שנהנה גרונו מ"מ עוד ראוי לברך ברכה אחרונה שפעל המאכל את פעולתו וחלק לכל אבר חלקו המגיע ומפנה הפסולת לחוץ והכל שייך לברכה אחרונה על האכילה ובספר הלכות קטנות למהרי"ח ראיתי שצדד דשייך אשר יצר לברכה ראשונה על תשמיש המטה. ודעת מהריעב"ץ בסידור שלו שברכת המפיל נתקנה גם על ככה ושיש לברכה קודם תשמיש ע"ש:

ואיידי דאיירי נ"ל לפרש ברכת בורא נפשות שהיא ברכה אחרונה שאחר אכילה והשתיה ויראה קצת שהיא ג"כ כעין ברכה ראשונה כי ידוע שלכל דבר מהדומם צומח חי מדבר יש לו נפש או דוממים או צומחים או חי' או מדברת והנפשות מתעלת ע"י האוכל נמצא ע"י המאכל מתזן הגוף מגשמיותו והנפש מרוחניות נפשו. והנה לא יאמר על שום דבר שבראו הקב"ה חסר ח"ו כי אע"פ שלא נתן הדיבור לבעל החי לא יאמר שהחסירו הדיבור ושללו ממנו כי אותו מעבה האדמה שנברא ממנו החומר לא היה ראוי לשום מעלה יתירה לאשר הוא עתה וע"ז אחז"ל לדעתן נבראו בקומתן ובצביונן נבראו. אמנם הנפשות שהם רוחניות ע"ז יאמר בודאי שהקב"ה החסיר מנפש הדומם שלא יהיה בו כח יותר רק להיות נפש לדומם כדי שעי"ז יתאוה וישתוקק להתעלות אל הצומח וכן הצומח אל החי והחי אל המדבר שבו השלמת הכל אם הוא עובד ה' ית' ושומר מצותיו כמבואר אצלינו באריכות ובביאור במקומו בעזה"י גלל כן אומר אני כי אחר שכבר אכל אדם ושבר רעבון גופו אשר אז יתחיל העיכול ויפרד נפש המאכל וידבק אל נפש האוכלו לזון את נפשו יש לו לברך עתה ברכה ראשונה על אכילת הנפש שלו וזהו נוסחה בורא נפשות רבות וחסרונן שהוא ברא נפש לכל מין שבעולם וגם הוא ברא חסרון להנפש על כל מה שברא פי' יותר מכל מה שברא בעולם כי בכל מה שברא בעולם לא ברא לו חסרון חוץ מהנפש ועשה כן כדי להחיות בהם נפש כל חי שיהיה עי"ז חיות לנפש כל חי ויתעלו זה עי"ז כנ"ל:

לאפוקי ריחני יל"ד טובא דשביק מצות דעסיק ביה ונקיט ריחני וכמ"ש תוספות. ע"כ נ"ל דהנה בברכת הנהנין כתיב ברכה אחרונה בקרא ואכלת ושבעת ומניה ילפינן בק"ו ברכה ראשונה כששבע מברך כשרעב לכ"ש ואע"ג דההיא במזון דפת כתיב ואינך ברכות דרבנן נינהו מ"מ אההוא קרא סמכוהו. ואמנם בברכת התורה לפניו כתיב כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו וה"ה לברך על כל המצות אמנם לאחריו לא כתיב וליכא למילף מלפניו דשבע מרעב ליכא למילף אף ע"ג דאמרינן בברכות דילפינן ברכת התורה לאחריה מבהמ"ז לאחריו ההיא אסמכתא בעלמא הוא דלא אמרו לברך ברכת התורה [לאחריו] אלא בציבור ומשום כבוד צבור אבל לא זולת זה. נמצא דאין לברך על שום מצוה לאחריה. אך כ"ז כשכבר ידעינן דבריחני לא מברכים לאחריו אך להס"ד דגם אריחני מברכי' לאחריו וברכת הריח נפקא לן מכל הנשמה תהלל יה איזה דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף הוי אומר זה הריח. ואי נימא דכלל בזה גם ברכה אחרונה נמצא דאדבר שהנשמה נהנית מברכין גם ברכה אחרונה. וה"ה למצות לברך ברכה אחרונה. וא"כ לפי אותה הס"ד כד הוי משני למעוטי מצות ע"כ הוה ס"ל למעוטי כגון תפילין דבסילוקן עדיין לא נגמר מצותן דהא כל עצמן לא הונחו אלא להיות לנו לאות ולזכרון שלא נשכח ה' ואטו בלילה ושבת הותר לנו לשכוח ח"ו אלא בשבת לא צריכין אות שהשבת בעצמו מזכיר לנו את ה' ובלילה שאינו זמן מלאכה ומו"מ לא נבוא לשכוח וכטעמים אלו אבל לא שנגמר מצות הזכרון נמצא דמשו"ה יש טעם שלא לברך בסילוקי תפילין כך הוה ס"ל לפרש כשתירץ לו למעוטי מצות דאתפילין ודומיהן קאי. לכן פריך דלבני מערבא דמברכין גם אסילוק תפילין א"כ מה ממעט דמכ"ש דמברכי גם אחר שארי מצות דגם אנן יש לנו לברך עליהם. ומסיק למעוטי ריחני כי כל הנשמה לא קאי אלא אברכה ראשונה ולא אחרונה וממילא לברכת כל המצות כולן וק"ל:

Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >
מעבר לתחילת הדף