חתם סופר/חולין/טו/א

חתם סופר חולין טו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אלא אמר רב אשי ר"י דמבשל היא לשיטת רש"י דשמעתין דאי טעמא משום קנסא לא אתי' מתני' כר' יהודה דלא קנסינן לאחרים. אלא טעמי' משום שלא יהנה. ורש"י ביצה כ"ד ע"ב ד"ה ולערב מוכיח הך דלא יהנה מהאי טביא דעירובין ל"ט ע"ב ומרא דשמעתא התם רב אשי הוא א"כ י"ל רב אשי לשיטתו הא דאוקי' ר' יהודה דמבשל וק"ל:

והנה לשיטת רש"י כ' תוס' ד"ה מורי דר"מ מקיל במבשל משום דחזי לכוס. ובשוחט כיון דבלא"ה אסור משום מוקצה משום חולה והבריא דלא שכיח לא גזרי. ולפ"ז לר"ש דלית לי' מוקצה כלל מחמת איסור גזרו בשוחט משום שלא יהנה וא"כ ק' מאי דוחקי לאוקמי' מתני' כר' יהודה דלא הלכתא דהא רב מורי כר"מ וגם סתם מתני' ר"מ והא רבי סתם לן בשבת כר"ש במחתכין וא"כ נימא דסתים רבי סתם מתני' במוקצה כר"ש ובמבשל כר"מ ואסור בשוחט שלא יהנה ממעשה שבת כיון דמוקצה מותר אפי' בלא חולה והבריא גזרו עליו שלא יהנה וצ"ל דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו ואע"ג דבביצה כ"ז ע"ב מסקינן מודה ר"י לר"ש במסוכנת. מ"מ גם ר"ש מודה לר"י בבריאה שמתה ולא פליגי אלא בחולה לא בריאה ולא מסוכנת כמ"ש שם הר"ן על הרמב"ם וא"כ בהמה חולה ה"ל לא שכיחא ולא גזרו שלא יהנה:

המבשל בשבת בשוגג יאכל. סתירת רש"י עם פ' אלו נערות כתבתי שם למ"ש בדר' יהודה נ"ל דעת רש"י אי ס"ד לא גזרו בשוגג אלא בשלו לא ה"ל למיפלג בין שוגג דילי' ובין מזיד דילי' מכיון דבמזיד אסור לעולם. ה"ל למיסר סתם בישל בשבת אסור לו לעולם. אבל אי אסור לכולי עלמא אע"ג דבמזיד קנסוהו לעולם מ"מ לא חלקו בשוגג בין לו לכולי עלמא וחדא תקנתא תיקנו בשוגג יאכל בין לו ובין לאחרים ובזה א"ש גם סוגיא דגטין וק"ל:

אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו וכו' יש לעיין קצת מאי רבותי' כיון דאפי' במזיד גופי' שחיטתו כשרה לכולי עלמא מהיכי תיתי לא תהי' כשרה בשוגג וי"ל עפ"י מ"ש תוס' בתמורה וי"ו ע"א ד"ה שאני וכו' דמיירי שלא נתכוון האי גברא לעבור וכו' עכ"ל מבואר מדבריהם דאפי' מאן דס"ל בכל התורה אי עביד מהני מ"מ בשוגג דלא נתכוון לעבור ואי הוה ידע לא הוה עביד מודה אביי דלא מהני. וא"כ ה"נ אע"ג דבמזיד מתחייב בנפשו ואי הוה ידע דמחייב כרת לא הוה עביד ה"א לא מהני ואין שחיטתו כשרה כאלו נפלה סכין ושחטה קמ"ל שחיטתו כשרה מטעם שכ' סמ"ע וש"ך ח"מ סי' ר"ח הטבח ומכר בשבת מהני לכ"ע או מטעם שכ' מהרי"ט בתשובה סי' ס"ט וכבר כתבתי לעיל בריש שמעתין מזה ע"ש:

השוחט במגל יד בצור ובקנה וכו' ובכל שוחטין. למסקנא מוקי רבא בכל לרבות צור וקנה תלושין לכתחלה דסד"א כיון שיש במחובר מעיקרא נגזר אפי' בתלוש ממש קמ"ל דלכתחלה נמי שרי. וצור דרישא היינו מחובר בכותל וסתם צור מבטל לי' כמ"ש במלחמות ה' ומהרש"א לקמן בשמעתין וקמ"ל אפי' שביטלו בבנין נמי כשר בדיעבד וה"ל לאשמעינן נמי סכין שנעצו דלא לבטל לי' מ"מ אינו כשר לכתחלה אלא תנא אהתירא מהדר דכשר בדיעבד מאי דהוה ס"ד דליתסר. אבל לאשמעינן איסורא דסכין נענץ לכתחלה לא מהדר תנא אאיסורא:

והשיניים והציפורן שהם חונקין פירש"י אשארי קאי דציפורן פסול משום מחובר. והנה כן מבואר לקמן י"ח ע"א וע"ש תוס' ד"ה הא. והיינו משום דהאמת כן הוא דקיי"ל כרבי דמחובר פסול מן התורה. אבל לעולם אפשר לאוקמא כר' חיי' ובהרוחה דלפמ"ש רש"י מדגזרינן במגל יד משום אידך גיסא כ"ש בסכין פגומה מן הפגימה ולהלן ע"ש נמצא הוי סכין פגימה גרוע ממגל יד ואפשר אפי' בדיעבד פסול דגזרו בי' טפי וכענין שכ' תוס' לקמן י"ז ע"ב ד"ה אמר שמואל לענין שמא ידרוסו ובמגל קציר דרך הליכתו. אלא לדינא אין לנו לחדש דבר כיון דסכין פגומה בק"ו ממגל יד אתי' דיו לבא מן הדין וכו' ושרי' בדיעבד. מ"מ אין רחוק לומר כן. וא"כ י"ל צפורן דמתני' מיירי בציפורן שביד עצמו דהא מיירי במחובר ויש לאדם חמשה ציפורניים ופסול אפי' בציפורן א' לא משום מחובר אלא משום גזירה שמא יחבר ציפורניו וה"ל סכין פגימה שאפי' שלא מקום פגום אסר בדיעבד. ושיניים כיון דמיירי בלחי תלוש ואפשר שלא יהי' בו אלא שן א' ואז מותר לשחוט בו אפי' לכתחלה ע"כ נקט שיניים דכשיש בו ב' שיניים אסיר שחיטתו אפי' בא' מהם אפי' דיעבד משום סכין פגום וא"כ א"ש שהם חונקין אתרוויהו. אלא באמת למאי דקיי"ל כרבי וא"כ ציפורן בלא"ה פסול משום מחובר וחונקין לא קאי אציפורן וא"כ יש לנו לפרש דוקא שני שיניים פוסלין בדיעבד אבל שוחט בשן א' אפי' יש בלחי ב' שיניים היינו סכין פגום אינו אסור בדיעבד. אבל אי הוה מתוקי' מתני' כר"ח לא הוה קשי' מציפורן ומיושב ק' תוס' לקמן י"ו ע"ב סוף ד"ה תלוש וק"ל:

הא בסרנא דפחרא הא בסרנא דמיא. בסרנא דמיא אפי' בכח ראשון פסול משום דאינו אלא מסיר המונע וללישנא בתרא הסרת המונע הוה ככחו וה"ה ברציחה חייב ע"י שבא בהסרת המניע. וצ"ע לחלק בין הסרת הדף להביא המים על הכפות או בין הסרת התריס שתגיע החץ שהרי גם החץ תחלתו מכחו בא ואלו לא הי' תריס הי' חייב אפי' בריחוק מקום כיון שע"י כחו הראשון נדחף וא"כ למה לא יצורף כחו עם הסרת התריס ויתחייב:

שנאמר ויקח את המאכלת. צ"ע דלא מייתי קרא קמא ויקח את האש ואת המאכלת. ועוד מה דחי ר"ח זריזותי' דאברהם קמ"ל הא כבר ידעינן זריזותי' מקרא קמא. ובמדרש רבה פ' וירא משמע דלא מויקח דריש דאורחי' דקרא הכי אלא מלשון וישלח ידו ויקח וא"ש דבקרא קמא לא כתיב וישלח ידו. ואהא נמי א"ש זריזותי' לא על שלקח עמו מביתו אלא לשון שליחות יד היא זריזות ושילוח. אך בשמעתין לא משמע כן וכן תוס' כתבו דה"ל למימר ויכין משמע מויקח דריש א"כ ה"ל לאתויי מקרא קמא. וכן ק' לי בזבחים ומנחות מייתי כלי בעולה מהאי קרא וקאמר מנ"ל דעולה הוה ומייתי ויקח את האיל ויקריבהו לעולה תחת בנו וקשה הא לא לקח הכלי על מנת להקריב איל לעולה וה"ל לאתויי מקרא קמא והעלהו לי לעולה ולשם זה לקח כלי וצ"ע:

זריזותי' דאברהם קמ"ל. צ"ע איה זריזותי' דשם בהר וביער לא ימצא אלא מחובר וקשה מאוד ליקח יצחק בידו ולהעבירו על הצור וקנה וקל יותר להביא סכין מביתו ולהעביר סכין על צווארו בשלמא אי דינא קמ"ל י"ל מתורא דקרא דמאי קמ"ל בזה שלקח עמו סכין אע"כ דינא קאמר אלא אי ס"ד זריזותי' איך נשמע מזה זריזות אפי' עצל עושה כן. וי"ל לדעת הרא"ע שהי' יצחק בן קטן מאוד ולא ס"ל שמתה שרה באותו פרק. וא"כ נקל לו ליקחו בידו תחת כנפיו ולא יפרכס ולא יצטרך לעקדו וכדרך ששוחטין תרנגולת ולא הי' צריך להביא סכין מביתו ואלא משום זריזות ושפיר דחי. ולפ"ז י"ל רבי סמיך על קבלת חז"ל דסמכו אקרא ויהיו חיי שרה וי"ו דויהיו מוסיף על ענין הראשון בו בפרק היתה שרה בת קכ"ז וממילא הי' יצחק בן ל"ז שנים וקשה להעבירו על סכין מחובר ואין כאן זריזות במה שלקח עמו סכין וע"כ דינא קמ"ל. נמצא עיקר דינו של רבי בנוי' אוי"ו מוסיף על הראשונות ויהיו חיי שרה והיינו וי"ו דכתב אאופתא:

א"נ י"ל לפמ"ש לעיל הא זריזותי' כבר כתיב בקרא קמא ויקח את האש ואת המאכלת וי"ל כפירש"י למה נקרא מאכלת שישראל אוכלין שכרה בעה"ז ונמצא י"ל לא לקח סכין והאש נמי נקרא מאכלת שאוכלין שכרה בעה"ז בשלמא בהאי קרא כתיב לשחוט את בנו ע"כ היינו סכין אבל קרא קמא י"ל אש גופי' נקרא מאכלת ואי משום דכתיב וי"ו יתירה ואת המאכלת וה"ל לכתוב את האש את המאכלת כבר כ' רש"י כמה ווין יתירי' בקרא כגון וצבעון ואיה וענה נרדם ורכב וסוס. ואין לעשות דרוש מויו יתירה וא"כ י"ל קרא בתרא זריזותי' דאברהם קמ"ל אך רבי סמיך אוי"ו הנ"ל ע"כ אמר וי"ו דכתיב אאופתא קאמר. ובחי' תורה שלי אמרתי עפ"י דאיתא במ"ר וגם במכילתא בזכות שני בקיע עצים בזכות זה ויבקעו המים ופי' יפ"ת היינו שני מיני בקיעות מים א' הים והשני כל מימות שבעולם. ובס' זה ינחמנו על המכילתא פי' דמוי"ו ויבקעו לשון רבים למד שנבקעו כל שבעולם. והנה לומר דדוקא שני בקיעי עצים לקח הוא דוחק. אבל נ"ל בשנדקדק יצחק אמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה ולא אמר הנה הסכין המאכלת. ע"כ נ"ל שלא לקח סכין של מתכות שלא להניף עליו ברזל אלא של עץ קרימות של קנה דאפי' אי שחיטת עולה בעי כלי שרת דוקא ורבי ס"ל אין עושין כלי שרת של עץ כמ"ש תוס' לעיל ג' ע"א מ"מ היינו בביהמ"ק אבל אז היה כלי שרת של עץ וע"כ לא שאל יצחק אלא על העצים וסכין בכלל והיינו שני בקיעי עצים ר"ל שני מיני מצות בבקיעי עצים א' לסכין וא' להדלקה ויבקעו שני מיני מים. נמצא מוי"ו דויבקעו מוכח זריזותי' דאברהם שכבר לקח סכין של עץ מביתו וא"כ ויקח את המאכלת למה לי ש"מ לפסול מחובר והיינו וי"ו אאופתא אבקעת וי"ו דויבקעו דמוכח שני מיני בקיעי עצמם:

אמר רבא פשיטא לי וכו' במדרש רבה שאל רב לר"ח מנ"ל דשחיטה בתלוש וא"ל מושלח ידו ויקח את המאכלת והקשה לו רב מדתני לוי מחובר מעיקרא פסול תלוש ולבסוף חברו כשר ע"ש ואין מובן לקושיתו ונ"ל הפי' כך דהנה בע"ז כתיב ההרים ע"כ כל שאינו מחובר מעיקרו אינו דומה להרים. בהכשר כתיב כלי מה כלי בתלוש. פשיטא לי לר"פ דכל שאינו כותל מערה הוה ככלי. ולר"א נמי דאמר תברא היינו משום דלהך מ"ד ס"ל דכלי המבוטל בבנין נתבטל שם כלי מינה ומדכתיב כלי בעינן תלוש ממש. ואמנם הכא בשחיטה אי ס"ד מויקח נפקא לי' א"כ כל שאינו נלקח ביד או לכל הפחות ראוי ליקח כגון נעוץ סכין דלא מבטל לי' אבל כל שמבטל לי' אינו בכלל ויקח וא"כ איך תני לוי דתלוש ולבסוף חברו כשר זה הי' ק' רב ולא נמצא תי' במדרש רבה על זה. ונ"ל דלא מויקח יליף דזריזותי' דאברהם קמ"ל אלא מלשון מאכלת דהוה כאלו כתיב כלי וכל היכי דכלי דכתיב בהכשר פליגי בי' תנאי לר"א דאמר תברא ולר"פ פשיטא לי' דהוה כתלוש ה"נ בשחיטה ואע"ג דממאכלת ילפינן דבעינן כלי בעולה מ"מ ממילא משמע נמי תלוש ומסברא מוקמי' דבעינן כלי גבי קרבן ותלוש בחולין וכמ"ש תוס'. וי"ל היינו דקבע ש"ס איבעי' דרבא בתר דאר"ח וי"ו דכתיב אאופתא השתא איבעי לן אי לא נפקא לן מויקח אלא ממאכלת או דילמא מ"מ מויקח נפקא ועיי' בסמוך אי"ה:

<מהדורה תנינא> רב אשי אמר ר' יהודה דמבשל היא, יל"ד מ"ט לכל הני אמוראי דלא נחתו לתי' של רב אשי ר"י דמבשל היא דנראה כפשוט. ונ"ל עפ"י מ"ש תוס' בשמעתין ד"ה מורי להו כר"מ ועיי' מ"ש הרא"ש בשמעתין ריש אין צדין דמייתי רש"י ראי' להך שיטה דלא יהנה מעובדא דההוא טבי דאיתציד בי ריש גלותא והתירו רב אשי במוצאי י"ט א' בכדי שיעשה ש"מ הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת וי"ט דאלו לטעם שלא יאמר לגוי ויעשה אסור גם במוצאי י"ט ב' ע"ש בתוס', והשתא י"ל כל אמוראי דשמעתין לית להו טעם שלא יהנה והא דאסר רב פירות שהבי' הנכרי דורון ההוא משום שלא יאמר לנכרי ויעשה, וגבי מבשל בשבת דלא שייך האי טעמא שיאמר לישראל ויבשל דהרי ישראל לא ציית לי' לבשל בשבת כמ"ש הראשונים וע"כ הטעם משום קנסא ולדידי' קנסו ולא לאחריני, וא"כ האי אסורא באכילה ליומא לאו משום מבשל בשבת הוא אלא משום מוקצה, אמנם רב אשי לטעמי' דמרא דשמעתתא דהאי טביא דאיתצד בי ריש גלותא הוא רב אשי והתירו מי"ט ראשון ש"מ ס"ל טעמא משום לא יהנה, וה"ה הכא במבשל לאסור גם לאחריני וא"ש דר' יהודה דמבשל היא, ובזה ישבתי גם סתירת רש"י דפרק מרובא עם פ' אלו נערות ע"ש וק"ל:

מורי להו כר"מ עמ"ש תוס' ויש לעיין לפי דבריהם א"כ אמאי לא מוקי כר"מ ומודה ר"מ בשוחט דלא חזי לכוס והנאתו מרובה אסור אפי' בשוגג משום שלא יהנה, וכן יש להקשות בהיפוך מנ"ל דר' יהודה היא דלמא ע"כ לא פליג ר' יהודה אלא במבשל דשכיח אבל בשוחט דלא שכיח מודה לר"מ דמותר בשוגג דלא אסרי' משום שלא יהנה במידי דלא שכיח, וצ"ע קצת:

אבל שוחט דאין ראוי לכוס לא הקשה רשב"א דלמא כר"ש אתי' דלית ליה מוקצה כלל, דאדם יושב ומצפה מתי ישחטנו חשו"ק, ויש לומר אי יושב ומצפה להכי, א"כ יש לאסור גם בשוחט משום שלא יהנה דלא שייך לומר לא שכיח כיון שהוא יושב ומצפה על כך ואמאי בשוגג מותר:

חוץ ממגל קציר והשנים והציפורן פירש"י טעם הציפורן משום מחובר הנה לכאורה השוחט בלחי בהמה שבו ב' שניים ויותר, אסור לשחוט אפי' בשן א' ממנו גזירה שמא ישחוט עם שניהם והם חונקו', דהרי לא עדיף מסכין פגום שאסור לשחוט אפי' שלא במקום הפגימה, וא"כ ממילא הה"נ בשוחט בציפורנו ויש לו חמשה ציפורנים אסור נמי משום הך גזירה בעצמה שמא יתחברו ב' ציפרניו בשעת שחיטה וישחט עם שניהם ואסור משום גזירה, אלא אורחא דמילתא שהשוחט בציפורן היינו בציפורן של עצמו, וממילא מפסל מן התורה בלא"ה משום מחובר, והשוחט בשן היינו בשן שבלחי הבהמה התלוש וליכא אלא גזירה, ועמ"ש תוס' לקמן י"ח ע"א ד"ה הא וכו'. והא"ש ומיושב ק' תו' בשמעתין ד"ה תלוש וכו' שהקשו בסוף הדבור למאן דמוקי מתני' כר"ח א"כ מ"ט לפסול ציפורן ולפי הנ"ל א"ש אדרבא לר"ח ניחא טפי דפסול ציפורן משום גזירת חניקה כמו שניים וק"ל:

זריזותי דאברהם קמ"ל שלא סמך עצמו שימצא שם סכין ולקח מביתו וצ"ע הא כבר כתיב בקרא דלעיל ויקח בידו את האש ואת המאכלת וא"כ חזינן שלקח מאכלת מביתו, וי"ל לפמ"ש במדרש למה נקרא מאכלת שישראל אוכלים שכרה בעה"ז, וא"כ לאו דוקא הסכין נקרא כן אלא כל צרכי העקידה נקראי' כן נמצא מקרא ויקח את האש ואת המאכלת אין להוכיח שלקח סכין מביתו דאפשר שהאש בעצמו נקרא מאכלת ואע"ג דכתיב ואת המאכלת בוי"ו העודפת, מצינו' כמה ווי"ן מיותרי' בקרא ואיה וענה, ורכב וסוס, ומשו"ה אצטריך הך ויקח את המאכלת להשמענו זריזותי' דאברהם. ואולי מכח הך וי"ו ואת המאכלת הנ"ל מוכיח רבי דינו דבעי' תלוש וזה שאמר וי"ו דכתיב אאופתי', ועיין בחי' תורה שלנו פ' וירא ישוב נכון על דרך דרוש:

בעי רבא תלוש ולבסוף חברו גבי שחיטה מהו, ר"ל דגבי ע"ז בודאי כתלוש, ובהכשר פליגי, ומספקא ליה לרבא אי גם בשחיטה פליגא או לא ובעי למפשט מבריתא דסתר רישא לסיפא דברישא קתני מחובר לקרקע כשר ובסיפא קתני בצור פסול, וע"כ תברא מי ששנה זו לא שנה זו ואי פשיטא האיבעי' דפליגי בשחיטה נמי תנאי, ועיין רשב"א ות"ח וק"ל:

ר"פ אמר בעופא דקליל, יראה דיש חלוק בין רב זביד לר"פ דלר"ז בהמה למטה מותר אפי לכתחילה לר' חיי' ולר"פ לכתחלה מיהת אסור רק בעופא ובזה יובנו דברי מהרש"א על נכון. שדבריו צריכי' ביאור לכאורה דאמר מר המקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו נושרות פי' מג"א סי' ג' שהוא ע"י כישוף רצונו לומר שום מעשה שד שהזיקו מצוי שנושרי' שיניו, וגרע מהמקנח בחספא לקמן ק"ה ע"ב, ומשו"ה לענין שבת כשאין לו אלא דבר מוקצה יקנח בחספא, ולא במוקצה, וההפך בדבר שהאור שולט בו עיין בזה במג"א סי' שי"ב סעיף ה'. ומ"מ מה שהקשה ת"ח כאן על שיטה זו דמאי פריך הש"ס תלמוד לומר משום דאמר מר וכו' הא נפקא מני' בבית הכסא שבבית שאין השדים מצוים וצ"ע גדול:

הכל בשחיטה אפי' עוף לכאורה אתי' כמ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה והיינו ר"א הקפר דמייתי רש"י בשמעתין דמפיק שחיטה מצבי ואיל אבל עוף אין לו שחיטה וקמ"ל דמדרבנן מיהת יש לו שחיטה, וא"כ מדאו' ומהקישא זאת תורת הבהמה והעוף וקמ"ל דאיתקש. אבל למאי דקיי"ל כרבי וזבחת כאשר צוויתיך מלמד שנאמר למשה בסיני רוב א' בעוף ורוב שנים בבהמה, וא"כ אין בין בהמה לעוף ולא כלום. ומה צורך לרבות הכל בשחיטה ואפי' עוף ומאי אולמי' דבהמה מעוף, ומשו"ה למסקנא דאסיק רבא דהכל בשוחטי' ולא בנשחטי' לא אשכחן שום רבוי לרבויי עוף במתני', משום דלא צריך וכנ"ל:

ובזה נ"ל ליישב שיטת רש"י בפ' ראה דיליף מכי ירחיב למדתך תורה ד"א שלא יאכל בשר כ"א לתיאבון וכראב"ע בפ' כיסוי הדם. ואפ"ה כ' שם לאסור בשר תאוה ע"ש והקשה ברא"ם שהוא נגד ש"ס דשמעתין, וכן יש להקשות על הרמב"ם שכ' דבשר תאוה נאסר במדבר בשחיטה דוקא אבל בנחירה הי' מותר ומזכי שטרי לבי תרי ובש"ס משמע דפליגי, ועוד דבהלכות דעות מייתי הא דראב"ע שלא יאכל בשר אלא לתיאבון דמייתי לי' מכי ירחיב. ולפי הנ"ל יתישב דלכאורה גם בלא דרשא דכי ירחיב יש לנו רמז בקרא לבשר תאוה אך כאשר יאכל הצבי והאיל שרוצה לומר כמו שאכלתם צבי ואיל עד עכשיו במדבר כן תאכלו בשר בהמה מכאן ולהלן וכפירש"י לקמן בשמעתין וכדומה לי שכן ראיתי בשום מקום. ובפרט לשיטת רש"י עפ"י מ"ש בחי' ר"ן דמכח כי ירחיב אגלאי מילתא דקרא דאל פתח אוהל מועד דקאי אחולין שלא יאכלו בשר תאוה, והוא עיקור הקרא ורק כי ירחיב מרמז לנו על זה, א"כ אותו הרמז נוכל להוציא מייתורא דכצבי ואיל והש"ס דלא קאמר הכי אלא מכי ירחיב, היינו טעמא משום דלהס"ד אזיל הש"ס כמאן דמפיק שחיטה מצבי ואיל ומשו"ה מרבי' עוף מייתורא דהכל שוחטין, וא"כ אצטריך כי ירחיב לבשר תאוה, אבל למסקנא לא ילפינן שחיטה מצבי ואיל אלא מכאשר צויתיך, א"כ אייתר לבשר תאוה ומכי ירחיב נילף דרך ארץ כראב"ע וא"ש פסק הרמב"ם ושיטת רש"י דחומש הנ"ל:

וע"ד זה נ"ל הכרח לשיטת הרמב"ן רפ"ד ממלכים שכ' היתר כתלי דחזירו לצבא המלחמה, דוקא כשירעבו ויצמאו, ומקשי' עליו מנ"ל הא וי"ל דגבי שאול כתיב הנה העם חוטאים לה' לאכול על הדם ויאמר להם שאול גולו לי אבן וגו' ושחטתם בזה ואכלתם ובשלהי מס' זבחים איכא למ"ד שהקריב בבמה קדשים ביום וחולין בלילה ע"ש והדבר תמו' להבין כפשוטו שאכלו דם חלילה להם. וכבר עמד בכל זה בסוף ספר יערת דבש ח"ב אמנם לא דרכיו דרכינו והמעיין יבחר, והוא שנ"ל כי דאז הי' אחר חורבן שילה והותרו הבמות נאסר להם בשר תאוה לא בשחיטה ולא בנחירה דב.מדבר הא דהותר להם נחירה ולא משבאו לארץ. וכיון דאקריבהו להו טפי נאסר להם בשר תאוה, והם שחטו ואכלו בשר תאוה וזה נקרא על הדם כדכתיב באותה פרשה דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, וכן כתיב לא תאכלו על הדם ודרשי' מיני' אזהרה לאוכל בשר קדשים קודם זריקה, וה"נ מה שאכלו חולין לתאוה מבלי שזרקו הדם על המזבח שבבמה זה נקרא אכילה על הדם. והורה להם שאול המלך לעשות במה ולהקריב, אלא לפ"ז קשה איך אכלו חולין בלילה הא בשר תאוה נאסר להם. וע"כ צריך לומר דצבא המלחמה שאני הרי הותרו לאכול דברים האסורים ומכ"ש בשר תאוה והבהמות הללו היה מהשלל וה"ל שלל של גוים. ומ"מ ביום אסורים לאכול כיון שאפשר להקריב על המזבח לא שייך רעבון וצמאון, משא"כ בלילה שא"א להקריב קדשים בלילה הותרו משום רעבון וצמאון ומוכח שיטת הרמב"ם:

ואמנם בפרשת דרכים וכן בס' טורי אבן פ"ק דר"ה י"ג ע"א הקשו מאי מקשה הש"ס לקמן אר' ירמי' אלימא בז' שכבשו אפי' כתלי דחזירו אשתרו ואי ס"ד כהרמב"ם מאי קושיין, כתלי דחזירי לא אשתרו אלא לרעבון משא"כ איברי בשר נחירה. ולפי הנ"ל א"ש דכל הוכחה וראי' הוא מקראי דשאול הנ"ל והיינו לפמ"ש הרמב"ם דגם ר"ע ס"ל לאסור בשר תאוה בשעה דאקריבו טפי והיינו בשעת היתר במות, וכל זה לפמ"ש לעיל דאייתר לן צבי ואיל במסקנא אמנם לפי הה"א דהכל בשחיטה מרבה עוף והיינו משום דס"ל צבי ואיל כר"א הקפר א"כ ממילא לר"ע דהלכתא כוותי' לית לי' הך דבשר תאוה כלל וכדאמר הש"ס ר"ע סבר בשר תאוה לא אתסר כלל, וא"כ אין שום ראי' להרמב"ם מעובדא דשאול דבעי' רעבון וצמאון ויפה הקשה הש"ס אר' ירמי' אפי' כתלי דחזירי אשתרו וק"ל:

שבתחלה נאסרו בבשר תאוה מה שהקשו תו' אפירש"י נתיישב יפה עפ"י דברי חי' הר"ן שכתבתי לעיל דקרא דכי ירחיב אתי' לאגלויי אקרא דאל פתח אוהל מועד לא הביאו, והדמיון שכ' תוס' כמו לר"ע דאמרי' מדאצטריך כי ירחק ש"מ היתר בשר נחירה, אינו דומה דבשלמא כי ירחק וזבחת ש"מ קודם לכן לא נצטוו על הזביחה, וממילא אכלו בשר נחירה כי לא נתחדש להם דבר יותר ממה שהיה קודם מ"ת שנחרו ואכלו, אבל איך נוכיח מכי ירחיב שקודם לכן נאסרו בבשר תאוה ונצטרך לומר שהקב"ה אמר כן למרע"ה בעל פה שלא יאכלו בשר, ועתה חזר והתיר להם סמוך לכניסתן לא"י, והיכי רמיזא ציווי זו, וע"כ בפ' ואל פתח אוהל מועד לא הביאו:

אך אי קשי' אשיטה זו לשון הש"ס שוחטין ואוכלין מיבעי' לי' והלא לרש"י יש כרת בשחיטה כמו שחוטי חוץ ושפיר קמ"ל הכל שוחטין, וכן הקשה בראש יוסף ויש לדחוק כיון דהשתא קאי בנשחטין ה"ל לאשמועינן היתר האכילה שהוא בהנשחטין ולא היתר השחיטה שהוא בהנשחטין, א"כ י"ל דליכא איסור בשחיטת חולין בחוץ אלא ע"מ לאכול שאז היה לו להביאם אל פתח אוהל מועד להקריבם שלמים ואז חייב על השחיטה כרת, משא"כ בשוחט ע"מ שלא לאכול לא מיחייב והיינו שוחטין ואוכלין מיבעי' ליה:

וכ"ש השתא דארחיקו להו טפי הקשו תוס' אי קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל כ"ש דאקריבו להו טפי והיינו כס"ד דש"ס דפ"ק דמגלה דמקריבי' בבית חוניו בזה"ז והיה אסור בבשר תאוה וקמ"ל מתני' כמסקנא דהתם דאפי' למ"ד לא קדשה לע"ל מ"מ הבמות אסורות מטעם שכ' תו' שם בשם ר' חיי' ועיי' פ' בתרא דזבחים פלוגתא דר"י ור"ל במעלה בחוץ בזה"ז ע"ש כן צריכים לפרש כוונת ק' תוס':

במאי קמיפלגי ר"ע סבר בשר תאוה לא איתסר כלל עיי' פירש"י ומה שתמה עליו מהרש"א, ובאמת למעיין ברש"י לקמן כ"ח ע"א יראה דפלוגתא דתנאי היא איכא מאן דמוקי פסוק ראשון תזבח ולא גיזה אפסולי מוקדשין וכי ירחק וזבחת אחולין ואיכא מאן דמוקי כי ירחק וזבחת אפסולי מוקדשין, ופירש"י בשמעתין ליישב דברי ר"ע ור' ישמעאל אליבא דכל התנאים. ולק"מ ק' מהרש"א, אמנם הא קשי' דלמ"ד דכי ירחק אפסולי' מוקדשי' קאי, והיתר נחירה מצבי ואיל נפקא כפירש"י ולא מבקר וצאן דהאי אפסולין מוקדשים קאי, א"כ ק' ק' תוס' מנ"ל דפליגי דלמא מר אמר חדא ולא פליגי ולא שייך תי' תוספות דבקרא כתיב בקר וצאן והשתא זה ליתא דאדרבא צבי ואיל כתיב וצ"ע לכאורה:

בעי ר' ירמי' איברי בשר נחירא וכו' פירש"י דרוש וקבל שכר והרא"ש כ' שיש בו נפקותא לדינא עיי' זה היטב בי"ד סי' רי"ח ובש"ך שם סק"ג ובט"ז שם. וצ"ע דבתו' ר"ה י"ג ע"א מייתי ירושלמי דחלה דשם מבואר דלר' ירמי' בעצמו מפשט פשיטא לי' בשארי איסורי' כחדש וכדומה שנאסר מזמן ואילך אסור אפי' הנשאר בידו מקודם הזמן ההוא וא"כ עכצ"ל דבשארי איסורים לא מיבעי' ליה רק בבשר נחירה משום דחדוש הוא וה"א דלשתרי טפי כמו בפ"ק דבכורת גבי חלב בהמה טמאה ע"ש, וא"כ ע"כ משום דרוש וקבל שכר קא מיבעי' לי', ומ"ש הרא"ש דלא שייך למימר כן אלא למיסברא קראי אבל למיקבע איבעי' אמאי דהוה לא אמרי', הנה מצינו לר' ירמי' כיוצא בזה בזבחים קי"ח ע"ב בעי ר' ירמיה עומד בנחל ואינו רואה ע"ש לענין בשילה נאכל בכל הרואה והתם לא הוה למיסבר קראי ומאי דהוה הוה ע"ש:

והנה בטורי אבן הקשה על הפרשת חלה בביאתם לארץ וכן ערלה הא אפי' כתלי דחזירי אשתרי ולע"ד נראה דק' זו קשה ג"כ להך לישנא. דשלל דדהו לא אשתרי מ"מ מאי אצטריך מעוטא בערלה ונטעתם פרט לשמצאו נטוע מקודם לכן תיפוק לי' דה"ל שלל דגוים. בשלמא מאיסור חדש לק"מ משום דיש היתר אחר העומר לא התירו רחמנא בכלל ואכלת שלל אויביך כיון שאפשר למיכלי' בהיתירא, אבל מהנך קשי' והגאון הנ"ל תי' דעיקר קרא למאי שישאר בידם אחר הכבוש אז יחייב להפריש חלה מהעיסה שנעשה מקודם ולאסור הפירות משום ערלה, וצ"ע דלכאורה זה תלי' באיבעי' של ר' ירמי' אי אשתייר מאיברי בשר נחירא וה"ה מכתלי דחזירי דג"כ חדוש הוא, וא"כ לפ"ז הוה שפיר דרוש וקבל שכר למיסברי קרא דבבואיכם גבי חלה ונטעתם דגבי ערלה:

ובזה י"ל פסק הרמב"ם דלא הותרו כתלי דחזירי אלא מפני רעבון וצמאון וכבר כ' בזה לעיל בתחלת הסוגי', והנלע"ד מסדור לשון הרמב"ם רפ"ד מה' מלכים דכייל ב' דינים באחד שהותרו צבא המלחמה בכתלי דחזירי כשירעבו, והותרו לבעול יפת תואר כשיגבור עליו יצרו, ונראה מזה דס"ל מסברא דחד טעמא לתרווי' דלא דברה תורה אלא כנגד יצ"ה וממילא דלא הותר אלא לשבור רעבונו אבל כשיש לו התירא לא, והנה נראה דזה תלי' בפלוגתא דירושלמי דמייתי תוס' קידושין כ"ב ע"א ד"ה שלא ילחצנה במלחמה ע"ש דלמ"ד שלא הותרו ביאה ראשונה עד אחר כל המעשים שכבר נתגיירה ממש ולא הותרו לא אלא להיו' פת בסלו ע"ש וברא"ם פ' תצא, א"כ אינו דומה ליפ"ת דהתם א"ש דברה תורה נגד יצ"ה שיבעלנה בהיתר אחר הגירות שלא יבא לבעול באיסור בגיות, ואיך נלמוד מזה להתיר כתלי דחזירי משום שלא יבא לאכול כתלי דחזירי, ומה נרוויח בחליפין אלו. וע"כ טעם היתר איסורים בשעת מלחמה משום שהתורה חסה על בתים מלאים וכמ"ש ת"ח בשמעתין וכמשמע מרמב"ן על התורה סוף פ' ואתחנן, וכפשטי' דקרא באמת, וא"כ מותר אפי' בלא רעבון וצמאון, אמנם הרמב"ם פסק שם להדי' כאידך מ"ד דהותרה ביאה ראשונה מיד בגיותה נמצא שהותר לבעול גוי' כדי שלא יבעול גויה וה"נ נימא שהותר לאכול איסור שלא יבוא לאכול איסור, וממילא שלא הותר אלא לרעבון וצמאון:

והשתא הש"ס דהקשה ותיפוק ליה דאפי' כתלי דחזירי אשתרו הו"מ לשנויי ר' ירמיה ס"ל כהך מ"ד דהוא רב רבי' דיפ"ת הותרה מיד וממילא נימא נמי טעמא דבתים מלאים כל טוב משום שלא דברה תורה אלא נגד היצ"ה בשעת רעבון וצמאון ולק"מ ותיפוק ליה, אלא משום דא"כ קשה מאי נפקא מני' בהאיבעי' מאי דהוה הוה ואי למסברי' קרא דחלה וערלה, הא מהתם בלא"ה לק"מ דנפקא מניה בלא רעבון וצמאון ינהגו חלה וערלה ואין כאן מיסבר קרא כלל, וע"כ לית לי' לר' ירמיה כרב רבי' ולא ס"ל טעם היתר בתים מלאים משום רעבון וצמאון וא"כ הקשה שפיר ותיפוק ליה וק"ל:

ועיין מ"ש לעיל ביישוב רמב"ם מכח פסוקי שאול מש"ס שלהי זבחים והתם נמי רב ושמואל איירי אי חולין בלילה או קדשים בלילה א"כ י"ל רב לטעמי' דס"ל ביאה ראשונה הותרה מיד במלחמה והה"נ כתלי דחזירי לא הותר אלא משום רעבון:

סכין שיש בה פגימות הרבה תידון כמגירה כ' הטור סי' י"ח בשם העיטור דהיינו דוקא באוגרת והקשה ב"י דא"כ אפי' פגימה א' נמי, ולפע"ד נהי דפגימה א' פסולה מ"מ מועיל להשחיזה ולהחליקה, משא"כ פגימות הרבה נידוני' כמגירה שאפי' השחזה אינו מועיל כדמוכח לקמן במתני' דוקא במגל קציר מועיל החלקת פני' ולא במגירה והטעם קל להבין. מיהו לא מצינו לאחד מן הפוסקים שסובר כן ומעשים בכל יום בסכין שמחליקי' אפי' בכמה פגימות ודלא כהעיטור:

אמר רבא ג' מדות בסכין, צ"ע להרי"ף עפ"י מ"ש הר"ן ומייתי ליה מהרש"א ה"ל למימר ד' מדות אוגרות הרי היא כמגירה ושחיטתה נבלה ומטמא מסוכסכות הרבה אסורה באכילה ואינה מטמאה כמו מגל קציר מסוכסכות א' לא ישחוט ואם שחט כשירה עולה ויורד שוחט לכתחלה, בשלמא הא לא קשי' לרש"י נמי לחשוב נמי מגל קציר די"ל ג' מדות בסכין קאמר ומגל קציר אינו סכין אבל להרי"ף קשה, ויש לדחוק ולומר כיון דלב"ש גם במגל קציר שחיטתו פסולה נקט ג' מדות שהם אליבא דכ"ע, אע"ג דב"ש במקום ב"ה אינו משנה מ"מ נקט כן לעשות הכלל שלו שרגיל לומר ג' מדות בקטן עיין גטין ס"ח וע"ש תוס' ד"ה וכנגדן בקטנה חולצת שכ' ג"כ דנקט מילתי' כר' יוסי כדי לעשות הכלל שלו ע"ש אע"ג שאינו דומה ממש לכאן עיין וק"ל:

בדקה אטופרא ואבשרא ואתלת רוחתא א"ל יישר, בכולי שמעתא נקט בשרא תחלה, והכא בהך עובדא נקט טופרא תחלה מהך משמע שצריך לבדוק בזא"ז ולא אבשרא וטופי בבת א' וכמ"ש הרא"ש ופעמים בודקים תחלה בבשר ולפעמים תחלה בציפורן ומשו"ה דקדק הש"ס בהאי עובדא לנקוט המעשה כשהי' שאירע שהוא בדק בטופרא תחלה אבל אי ס"ד דבבדיקה א' יבדוק שניהם לא ה"ל הש"ס לשנויי מלישנא דלעיל ולהקדים טופרא לבשרא וק"ל:

אמר רשב"ל ג' פגימות הן וכו' עמ"ש תוס' וכוונתם מבואר דפגימת קדשים הו"א דפגימה כל שהוא נפסלה מעל המזבח וממילא נאכלה להדיוט ע"י אותה פגימה משום שפודין אותו ונאכל על ידי פדיון, משא"כ בכור שנאכל במומו בלא פדיון משו"ה בעי' חגירת ציפורן, קמ"ל אפי' בקדשים נמי בעי חגירת ציפורן, כתבתי זה מפני התלמידים שמזדנזין בדבר:

ואידך בחולין לא קמיירי מכאן הקשו על הרי"ף והרמב"ם דבסכין פסול אפי' חגירת כל שהוא א"כ נימא ואידך משום דלא בעי חגירת ציפורן כמו אינך, ולפע"ד מכאן ראי' לשיטתם. דהריטב"א הקשא מאי תי' בחולין לא קמיירי אטו בשחיטת קדשים לא פסל פגימה בסכין, ולפע"ד לומר דודאי בסכין פוסל פגימה כל שהוא אך היינו משום ושט ואפי' בעוף מ"מ לכתחלה צריך לכוון לשחוט ב' הסימנים ואפי' בדיעבד ולא שחט אלא הקנה ומצא בסכינו פגימה כל שהוא מ"מ לא גרע ממסמס קועי' דמא דבעי' לבדוק הושט משו"ה סתמו הרי"ף והרמב"ם לפסול סכין בפגימה כל שהוא, ומ"מ הש"ס פריך שפיר ואידך נימא אף פגימות סכין דהיינו בעוף ותופס הקנה בידו דעכ"פ מעיקור הדין לא מיפסל אלא בחגירת ציפורן, ואהא משני בחולין לא מיירי דבקדשים לא שחיטה בעוף בסכין כ"א מליקה בציפורין וא"ש וק"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף