חות יאיר/קנח
|
< הקודם · הבא > |
שאלה: נר ישראל אור שבעת ימים, חכמתו תאיר פניו ומחזי כצוציתא, שבילי דנהר דעה לו נהירין, ושמעתתא ברירין כההוא דאהדרה ליה משוניתא. גבור לרוץ אורחות ימים בבבלי וירושלמי ספרא ספרי ות"כ וכולהו בחדא מחיתא. יועץ וחכם חרשים איש מלחמה ולקבל אלף ישא חרב ומורניתא. וה' אתו שהלכה כמותו אפילו במיפך ואודיתא. מאשר שמינה לחמו ליתן מעדני מלך בשרא שמינה וחמרא דפרגיתא. וזולתו [ידוע להגאון הנשאל על מי היה קריצתי ורמיזתי במ"ש מלת זולתו, כי אינה שיחה בטילה] אכל דלא דיליה בהית לאיסתכולי כבושת גנב ורדא ועינוניתא. לחם אבירים אכל איש לבב אנוש התורני יסעוד הסופגנין והדובשנין וחלת המשריתא. ולחם זולתו נקודים לחמא דהנדקא מרתח גביל לתורא וטריתא. דעתו דעת תורה ודעת נוטה בהם יריע יכריע כחריפא דפומבדתא. ואגב חורפיה מחליא ליה ויהיב טעמא לשבח כבשר ע"ג גחלים במלתא גללניתא. ודעת זולתו קצרת יד וצעירת הרגלים סברת הכרס אכריסה תקל"ה כבניתא. מימיו מקור מים חיים בהם ירחץ כל דבר קשה כבתרי גוונא אהלא וכברית'. ומימי זולתו מים המכזבים מים שלנו מיא דביתא. חדשים לבקרים יום מיומיים לנטוע שמים ואדמות בנגלות ונעלמות הא כדאיתא והא כדאיתא. וזולתו יעמול לרוח ורקיע דשוא אך הבל, כמטייל באסקונדרי בנרדשיר וגוריתא. הוא הארז אשר בלבנון רבו סעיפותיו וגבהו דליותיו ארזא ותורניתא. אין ערוך אליו תאלין הוצין חרובין אזובי קיר והנהו צוניתא. מבקש לימודו ואת מי יורה דעה, ריחו נודף ומפעפע כמידי דשמנוניתא. ולימודי זולתו כלימודי' וכעבים מגררי גרמא בניזקין כדלא אכלי בשרא שרוים בתעניתא. הנמצא כזה איש פי מלא תורה כרימון מצא תוכה אכל תמרא ושדי קשיתא. זה סיני ועוקר הרי הרים משיב דברים נכוחים שפתים ישק בנשיקה כמשחל מחלבא בניתא. לו דומיה תהלה תקצר היריעה לספר הידיעה דלית טימא במרגניתא, ה"ה הגאון המופלא נ"י פ"ה ע"ה כבוד מוהר"ר גרשון נר"ו יאיר כאור הבהיר:
הנה אין המבוקש והפנאי מסכים להאריך במליצה ולהטריח צדיק בתיבות הרבה, אך בהא דבדק לן מכ"ת ורמי הלכתא אהלכתא, והוא הא דסתם לן הרב מהרי"ק בש"ע בחלק א"ח סי' תצ"ח ס"ח. עוף שנדרס ברגלים מותר לשחטו בי"ט וכו'. והוא איבעיא בש"ס דבעי ר' ירמיה אי מחזקינן ריעותא או לא, והוא (בפ' המביא דל"ד ע"א). ובעי ר' זירא למיפשט לאיסורא מהא דאין מלבנין את הרעפים בי"ט, וכמ"ד מפני שצריך לבדקן. [עי' שו"ת ת"י סי' כ"ו] והשיב לו ר' ירמיה שם אכן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה, וכמסקנא זו פסקו הרמב"ם והרא"ש והרשב"א, ולכן כתבו בעוף הנדרס לקולא, ולכן כתבו גבי ליבון רעפים מפני שמחסמן. וכ"כ גם בש"ע סי' תק"ח [עב"י ס"ס תק"ב].
ובי"ד סי' רס"ו ס"ז, וא"ח ס"ס של"א כתב בש"ע: אדם שלא מל לעולם לא ימול בשבת וכו'. והם דברי המרדכי (ס"פ כיסוי הדם). שהשיב ר' שמחה דאדם שלא מל לעולם ודאי לא ימול כדאמר במס' ביצה מפני שצריך לבדקן. והביאו בת"ה ס"ס רס"ה. ואין שם שום חולק, והוא גמרא דליבון רעפים. והרי לפי מ"ש בסמוך נדחה גבי ליבון רעפים טעם זה, וק"ל כמ"ד מפני שצריך לחסמן ולכך מקילין בעוף הנדרס וכמ"ש, שהרי לפי טעם שצריך לבדקן היה אסור, ע"כ תורף קושיא דהוד מכ"ת.
ואני בעוניי אף כי מנזיהותי' מסתפינא מ"מ מטיבותי' אמינא דל"ק מידי אחר שארבה בחבילות להקשות עוד מיני' וביה, מה ראו הפוסקים ומה הגיע אליהם שפסקו בעוף הנדרס להקל דאע"פ דדחי ר' ירמיה לר' זירא דלא מצי למיפשט לאיסורא, וא"ל אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה, מ"מ נשאר איבעי' דעוף הנדרס על תילה, וכ"כ הב"י וז"ל: והאבעי' לא נפשטה בהדיא, ונקט לה הרא"ש לקולא וכן פסק הרמב"ם וכתב ה"ה שכן הוכיח הרשב"א עכ"ל. ואני עיינתי בספרו עה"ק בית שני שער ב' דין ב' דף ל"ט ע"ב. וכתב שנראה לו להקל ולהתיר בלי שום טעם. וקשה א"כ באמת מה טעמייהו.
ועוד דההוא דליבון רעפי' גופיה מאן לימא לן דדחוים דברי ר' זירא מדברי ר' ירמיה, ואף את"ל דסוגיית הש"ס מוכחת כמ"ד צריך לחוסמן כמ"ש הרא"ש, ואפשר שעל זה סמכו הפוסקים וכתבו טעם דליבון רעפים מפני שצריך לחסמן, מ"מ קשה הן אמת דגבי ליבון רעפים הטעם מפני שהוא עצמו מלאכה והוא החסימה, ולא צריכנן לטעם דבודקין שהוא רק חשש שמא יפקעו ואשתכח למפרע וכו', ומ"מ י"ל במקום דאיכא למיחש חוששין, ועל כן נשאר אבעי' דעוף הנדרס ומנא לן להקל.
לכן נלפענ"ד דהן אמת ס"ל להפוסקים דהאבעי' דעוף הנדרס לא נפשטה, ומ"מ ס"ל דאינו רק ספק דרבנן הואיל דאין כאן איסור ברור בשעת מלאכת שחיטת העוף, ועכ"פ אין חשש איסור בשעת מעשה, וכי שחיט בהיתרא שחיט שהרי מדאורייתא מותר לשחטו כמו דשחטינן כל הבהמות, וכי בתר הכי נמצאו טריפה לא חששינן להשוחט כלל למלקות, רק לומר דגזירות חכמים הוא מפני דנולד ריעותא ניחוש פן יטרוף ויהיה למפרע שחיטה שלא לצורך, ולא הוי רק ספק דרבנן וק"ל לקולא אחר שא"א לבא לידי חיוב מלקות כלל.
וראיה לדברי ממ"ש הר"ן גם הוא טעמא דליבון רעפים מפני שצריך לחסמן, ומ"מ כתב דנקטינן בעוף הנדרס לחומרא דהוי ספק דאוירייתא, וקשה לכאורה כלפי לאי, דאם ק"ל כמ"ד מפני שצריך לחסמן לא ק"ל מפני שצריך לבדקן, וא"כ לא חששינן לריעותא כלל ומה זה ספק דאורייתא, אלא ע"כ כמ"ש דבהא דהשיב ר' ירמיה לר' זירא אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן לה, לא נדחו לגמרי דברי ר"ז ולא בטל בזה חשש דשמא ימצא קלקול כטעם שצריך לבדקן, רק דלא נפשט' לגמרא האבעי' לחומרא ונשארה בספק, וס"ל להר"ן דה"ל ספק דאורייתא, ומ"מ נחלקו עליו רוב הפוסקי' וס"ל דאינו רק ספק דרבנן ולקולא וכמ"ש.
ולכך שפיר השיב ר' שמחה דאדם שלא מל וכו', דשם אע"פ דג"כ המילה מצד עצמה מותרת מדאורייתא, מ"מ אם מקלקל לא הוי מילה כלל ועביד איסורא בידים וחייב חטאת שעשה חבורה שלא במקום מצוה, והביא ראיה ממ"ש חז"ל מפני שצריך לבדקן. דלא אדחוי הטעם לגמרי וכמ"ש, רק דבעוף הנדרס ק"ל להקל מפני דא"א לבוא לידי חיוב חטאת בידים ואין שום חשש קלקול בשעת מעשה והוי רק חשש דרבנן, וקלקול הבא זולת מעשיו ודו"ק. מש"כ במילה דיש חשש איסור דאורייתא וקלקול במעשיו. ולכן לא כתב ה"ר שמחה ראיה מגוף הדין דאין מלבנין את הרעפים, והוא מפני דס"ל טעם הדבר שם מפני שצריך לחסמן כמסקנת הש"ס וכמ"ש הרא"ש, לכן נקט רק מ"ש מפני שצריך לבדקן, ר"ל במידי דאורייתא צריכין אנו לחוש לטעם ההוא כי לא נדחה כלל.
ובחדושי הש"ס כתבתי שיש לי תמיה גדולה על הרמב"ם דמשמע דאסר גם ליבון רעפים ישנים מפני שצריך לחסמן נגד הש"ס, ומ"ש ה"ה להתנצל בעדו הביאו הב"י סי' תק"ח. נסתר מסוגיית הש"ס במ"ש הכא בקדירה חדשה עסקינן וכו'. ר"ל שם מפני שצריך לחסמן שהרי חייב חטאת כמ"ש הרא"ש, ומאד שגה בזה הרב בלחם משנה ובכה"ג קשה דברי הטור במ"ש ס"ס תק"ב וסי' תק"ח. אם לא שנחלק ונאמר דרעפים יש בהם תמיד משום חסימה, מש"כ קדירה ובכה"ג חלקו התוס', אבל כל זה איננו שוה לי ואם מצאתי חן בעיניו יודיעני בחסדו דעתו הנקייה הקדושה והרחבה:
יאיר חיים בכרך.
תשובה: אורח חיים יפלס. נא"ו מעגלותיו מעגלי צדק אין בהם דופי וקילס. והוא במלכים יתקלס. עילאי בפלפולים חדי ויתעלס. קילוס אחר קילוס: בזמן שהוא צדיק בן צדיק חוט המשולש ספרו כאן וזיינה עליה מקולס. שום שכל ומפרש ומתרגם כאונקלס: ה"ה הרב הגדול המופלא והמופלג. כל סתום מלבן כשלג. מהר"ר יאיר חיים נר"ו לא יכבה מחול ימים ירבה:
אחר דרישת החיים והשלום באתי לגלות את אזניו שזה היום באתי אל חדר הוראתי וחפשתי באמתחת תשובותיי, ובתוך הבאים האירה אל מול עבר פני מגילה עפה עבה וארוכה ערוכה ושמורה אשר כוננו ידיו אמונה בשנת תל"ט בהיותי שם קק"ו, ואידכרתן מילתא שלא השבתי למר לא דבר ולא חצי דבר מה שנוגע בענין ד"ת, רק מלאתי רצונו ושלחתי לו הסכמה להדפסת ספרו היקר. ועמדתי מרעיד פן יחשדני מר א' משתים, או שאיננו ספון בעיני ח"ו או דבריו אינם כדאי' להשיב עליהם. ובאמת לא כן בדי ולבי לא כן יחשוב, כי איתמחי גברא ואיתמחי קמיע. רק מה שאיחרו פעמי תשובתי זאת לא זאת, כי אם בהיותי שם קק"ו הקיפוני כתרוני כצינה טרדות רבות חבילות ואגודות כידוע למכ"ת, ואחר סמוך לביאתי לביתי כיוצא בו השתרגו עלי עסקים כסדרן ושלא כסדרן, עד שבא ניירי נייר מחוק לידי שכחה כאצבע בבירא. ע"כ אמרתי אנתק הלאו לקיים העשה, להפריז פרודגמא הישנה חביבה עלי כחדשים לבקרים. ומה שהעלה שכלי הדל והקלוש הצגתי בנייר בפני עצמו כי כן דרכי תמיד ונכון לעשות כן.
והנה רום מכ"ת סיים בשילהי דמגילתא וז"ל: ואזי אוסיף להביט אל היכל קדשו בתריסר גווילי ספיקא הלכות כו', ע"כ אם כשר הדבר בעיניו עיני פקיחי לקיים מאמרו הנני להשיב למר לפי קט שכלי כאשר יורוני מן השמים, הן לבנות דברי מר ולהסכים עמו או לסתרן כי אין משא פנים בהלכה. ותו לא מידי כעת כי צריך אני לקצר. וה' יירשיהו טוב האוצר אוצר חיים ויצילהו מן המצר כנפשו הרמה וכנפש אוהבו ב"ו:
והנה ע"ד מה שהשיב לי מר מגילה עבה וארוכה ערוכה ושמורה על מה שאמרתי לו פא"פ בהיותינו בק"ק ורנקפורט, שיש לי מקום עיון בדברי הש"ע שבא"ח סי' תצ"ח סתם ופסק עוף הנדרס מותר לשחוט בי"ט ולא מחזקינן ריעותא, והיינו כלישנא בתרא בפ' המביא על מתניתא: אין מלבנים רעפים בי"ט. ובי"ד סי' רס"ו סתם ופסק אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת. והוא דעת רבינו שמחה במרדכי פ' כיסוי הדם. וראייתו מהא דאמרינן בפרק המביא מפני שצריך לבודקן. והוא לישנא קמא שם, והמעיין שם יראה שהם שני הפכים, ואיך מזכה הש"ע שטרא אבי תרי.
הן הן תמצית דברי אשר אמרתי פא"פ למכ"ת, ומכ"ת בא אלי במגילה הנ"ל והרבה להשיב כדי ליישב דבר הש"ע שלא יהיו סתרן אהדדי. ובאשר שלענ"ד שלא ריפא מכ"ת שבר יוסף על נקלה ועדיין הם צריכין עיון. ע"כ אמרתי להתבסם עמו בהלכה. פעם בקצרה ופעם בארוכה. וזה החלי בעזרת ה' חילי, ובמה דסיים אפתח ואחר אחרון אני בא וכו' וממאוחר אבוא אל הקודם, בעזרת אלהי קדם.
הנה מכ"ת כותב וז"ל ובספרי היקר כתבתי תמיה גדולה על הרמב"ם והטור, דדבריהם נראין דאסרו ליבון רעפים אף ישנים מפני שצריך לחסמן, והוא נגד משמעות הש"ס (כאשר הקשה הראב"ד) ומ"ש ה"ה להתנצל בעדו הביאו הב"י בסי' תצ"ח. נסתר מסוגיית הש"ס כמ"ש במסקנא הכא בקדרה חדשה עסקינן כו' עכ"ל דמר.
ואען ואומר גברא קא חזינא תיובתא לא קא חזינא, ודברי ה"ה הם נכונים וראויים למי שאמרן, ואין סוגיות הש"ס סתרן כלל, כי דעת ה"ה שהרמב"ם ס"ל שלענין איסורא ודאי אסור ללבן בי"ט אפילו ישינים, להאי לישנא דאמר משום שצריך לחסמן. דבכל פעם ופעם שמלבין מחסמן אעפ"י שבליבון הראשון נגמרה מלאכתן ותו לא מחייב משום גמר מלאכה, מ"מ איסורא מיהא איכא. אבל בשבת שיהיה חייב חטאת, אין זה כי אם בקדירה חדשה כמו שאמר ריש לקיש בסוף הסוגיא. ובזה עולה יפה מה שפסק הרמב"ם בהל' י"ט. סתם ולא חילק בין חדשים לישנים. איברא מ"ש גם בהלכות שבת לענין חיוב חטאת סתם קדרה ולא חילק בין חדשים לישינים, הא ודאי קושיא הוא וצריך נגר וכו'. ועל זה בא ה"ה להשיב ע"כ לא כתב התנצלותו לדברי הרמב"ם בהל' שבת פ"ט. והנלע"ד ברור בכוונת דברי ה"ה.
אעפ"י כן אין לצווח על בעל לחם משנה שמסייע דברי ה"ה לדבר אחר באופן שכוונתו לתרץ גם קושיית הראב"ד מה שהקש' בפ"ט מהלכות שבת, וזכרון א' עולה לכאן ולכאן אעפ"י שהוא דוחק קצת, כי אם כך היתה כוונתו הי' נכון יותר לכתוב התנצלותו בהלכות שבת שהוא מוקדם, ויעלה זכרונו ג"כ אהלכות י"ט המאוחרים, מ"מ אין זה כדאי לסתור דבריו.
אמנם מה שהקשה מכ"ת וז"ל: ואין לומר דס"ל כהלחם משנה דחייב על הבדיקה חטאת משום דהוי גמר מלאכה כמכה בפטיש, א"כ איך בעי למיפשט מיניה לעוף הנדרס. נלע"ד שיפה כיון מה שכן היא דעת הלחם משנה דחייב על הבדיקה משום מכה בפטיש. אבל מ"ש מר אין לומר, אני אומר יש לומר, והא דבעי למיפשט מיניה עוף הנדרס אתי שפיר בלא פקפוק כלל, דהא בלאו הכי איכא למידק בהסוגיא מאחר שהטעם של חיסום הוא פשוט יותר מן הטעם של בדיקה כמ"ש ג"כ מכ"ת, ולמה בחר לישנא קמא הטעם של בדיקה, אלא נ"ל שהלישנא קמא נאדי מן הטעם של חיסום משום דקשיא ליה הברייתא דלקמן דקתני אין מפיגין אותן בצונן כדי לחסמן ואם בשביל לאפות הרי זה מותר ע"כ. הרי מבואר נגלה שלא חיישינן לחיסום כשהוא עושה כדי לאפות כו', ה"ה נמי לענין רעפים אם כדי לצלות בו הרי זה מותר, וכמו שהקשה התוס' לאידך לישנא, ותירוצין של התוס' לא ניחא ליה ללישנא קמא ע"כ אמר מפני שצריך לבדקן, ויש לחוש דילמא מיתפקעי ואישתכח דטרח שלא לצורך כמ"ש רש"י להדיא. אבל משום בדיקה עצמה דהוה אב מלאכה ליכא למיחש כיון שהוא עושה כן כדי לצלות בו כמו שאיתא בברייתא להדיא ואם בשביל לאפות כו'. וא"כ הוא שפיר בעי למיפשט בעי' דעוף הנדרס מן הא דאמר משום דצריך לבודקן, דבי"ט א"א לומר טעם האיסור אלא משום דאחזקינן ריעותא, אבל לענין חיוב חטאת בשבת ודאי יש חיוב חטאת משום בדיקה משום מכה בפטיש וק"ל.
אמנם יש לדקדק לפי דברי הלחם משנה שמפרש אליבא דהרמב"ם מ"ש בגמרא ר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. (דווקא בחדשה ולא בישנה) היינו ללישנא קמא, אבל ללישנא בתרא אין חילוק בין חדשה לישנה והכל אסור, א"כ מנ"ל להרמב"ם לפסוק בעוף הנדרס לקולא ולא חייש לריעותא, בשלמא לדעת הרא"ש דס"ל משום בדיקה לית ביה חיוב חטאת, על כרחינו מ"ש ר"ל הכא בקדרה חדשה עסקינן היינו אליבא דלישנא בתרא, על כן פסק הוא כלישנא בתרא משום דא"א ליישב הברייתא כי אם אליבא דלישנא בתרא, אבל לפי דעת הלחם משנה שיש ליישב הברייתא אליבא דשני הלשונות ודאי קשיא מנ"ל להרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא ולקולא.
ונלע"ד שס"ל להרמב"ם אע"פ שאבעייתו דרבי ירמיה לא נפשטה במקומה פ' המביא, נפשטה במקום אחר.
- [ע' סמ"ק דמצינו בכה"ג טובא בש"ס לכן מ"ש רבינו לקמן ואין להקשות וכו' ל"ק, ועי' בתוס' מס' יומא די"ט ע"ב ובב"ק דפ"ו ע"ב ובמלחמת ה' פ' ג' דברכות. ומסברא זו כתב הרב הגדול בשער אפרים סוף תשובה נ"א דכ"ג ע"א שנגלה לו רז טעם על מ"ש הרמב"ם בזרק לה גט לרשותה ועבר כל רשותה וכו' אינה מגורשת, שנתחבטו בזה גדולי הקדמונים דהל"ל ספק מגורשת כדרכו אחר שהוא איבעי' דלא איפשיט' בב"מ, וכתב הוא דטעם הרמב"ם משום דס"ל דנהי דשם לא איפשיטא מ"מ מוכח ממ"ש הש"ס בזבחים דכ"ה ע"ב את"ל אויר שאין סופו לנוח לאו כמונח דמי וכו', וה"ל כאיפשטא לדעת הרמב"ם דפסיק בכל את"ל.
- ודברי פי חכם חן וכה אזכה לחיי עוה"ב שלפני ראותי בספרו העלתי זה בחידושי. רק דקשה לי א"כ היה לו לכתוב בכה"ג גבי ארנקי דבכל ענין לא זכה בו בה"ב אלא ע"כ מדשתק מיני' ולא זכרו ע"כ אזל בשיטת הרי"ף רבו דרבו דג"כ לא מייתי לה והוא מפני דס"ל דאחר דהאבעי' לא איפשיטא ממילא לא מפקינן לה ממי שהיא בידו וכמ"ש ב"י לדעת הרי"ף ס"ס רמ"ג.
- וא"כ הדר' קושי' לדוכת' ולולי דקשיא לן זה היה מקום אתנו לתת טעם אחר למ"ש הרמב"ם גבי גט ולומר דס"ל ודלמסקנא פי"א דשבת דר"ע וחכמים פליגו ברה"י לרה"י ור"ה באמצע אם קלוטה כמי שהונחה דמי וק"ל כחכמים דלאו כמי שהונחה דמי ורבא דאיבעי' ליה בב"מ הוא משום דנסתפק אי פליגו ר"ע וחכמים בזה כמו דאיבעי' ליה לרבה רבו בשבת ד"ד ע"ב.
- ולא זו בלבד אלא דבש"ס דזבחים דצ"ג ע"א על משנה דמס' פרה פ"י מ"ה מסיק הש"ס דגם לר"ע ס"ל קלוטה לאו כמו שהונחה דמי רק דבזה י"ל דדוקא שם גבי טומאה שיקבל דרך אויר אמר כך ואיסורא מטומאה לא ילפינן מתו' שבת דקכ"ג ע"א ויבמות דק"ג ע"ב ושו"ת ש"א סוף סי' ע'. האמנם הרמב"ם בפי' המשנה שם תלאן בזה וזה צ"ע וע"ש בתי"ט]
דאיתא בפ' אלו טריפות דף נ"א ע"ב וז"ל: אמר רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים, א"ל רבא לרב נחמן וכו' ושוין אם הוא נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן כו', א"ל רב נחמן הכא במאי עסקינן שהפריס על גבי קרקע ע"כ. ופרש"י הכא במאי עסקינן הא דקתני מותר בו ביום ולא חיישינן משום רסוק אברים, כגון שהפריס על גבי קרקע, ננער לעמוד דאמרינן לקמן גבי נפולה, עמדה מנפילתה אינה צריכה מעת לעת עכ"ל.
ולפי פרושו של רש"י מוכרחים אנו לומר שאין מחזקינן ריעותא בי"ט, דאי לא תאמר הכי הדרי קושיא לדוכתיה, דמוכח בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים, דאי אית בה משום ריסוק איברים אמאי מותר לשוחטו בו ביום, הלא אע"פ שעמדה אינה צריכה מעת לעת בדיקה מיהא בעיא. אלא ע"כ לומר שס"ל לרב נחמן אין מחזקינן ריעותא בי"ט, והאבעי' דר' ירמיה איפשיטא. כך הוא מוכרח לפי פירושו של רש"י. ונלע"ד שהרמב"ם ג"כ פירש כן, לכן פסק לקולא בעוף הנדרס, וזה נלע"ד נכון מאד.
איברא לכאורה נראה שהיה להרמב"ם נוסחא אחרינא בסוגיא דאלו טריפות, והוא מפרש מ"ש רב נחמן בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים, כוונתו שאין הריסוק מטריף בבית הרחם כמ"ש האחרונים, ואפשר לפי גרסתו אין משם ראיה למיפשט בעייתו דר"י, כן נראה לכאורה. אבל האמת יעשה דרכו שגירסת הרמב"ם היה כגירסתינו, אעפ"כ אתי שפיר מ"ש בענין בית הרחם כמ"ש הריב"ש בשם עצמו ובשם רבינו משה מלוניל בסי' ק"ץ ע"ש. ממילא זכינו לדין שהאבעי' דר' ירמיה איפשטא מהא דאמר רב נחמן הכא במאי עסקינן שהפריס על גבי קרקע.
ואין להקשות אם דעת הרמב"ם כן הוא שהאבעי' נפשטה מדר' נחמן, למה לא פשטה הש"ס מהא דרב נחמן, הא ודאי לאו קושיא הוא, דאורחא דתלמודא הוא בכמה דוכתא דלא איפשטא אלא ממשנה או מברייתא, אע"ג דמצי למיפשטא מדברי אמוראי כמ"ש התוס' בפ"ק דקדושין דף כ"ג ע"ב ע"ש. כללא דמלתא לע"ד מה שפסק הרמב"ם בעוף הנדרס לקולא, יסודו בהדרי קודש בפ' אלו טריפות הא דאמר רב נחמן הכא במאי עסקינן שהפריס על גבי קרקע. ועפ"י רש"י ולישנא דגמרא הפריס ע"ג קרקע הכי דייקא.
וכן פירש מ"ו חמי זקני בב"ח בסי' י"ד לענין בן פקוע. והנה לכאורה הי' מקום להקשות על הר"ן שכתב להדיא שהאבעי' לא איפשיטא, למה לא פשטה מהא דאמר רב נחמן, גם על הרא"ש קשה שפשטה מדאמר ר"ל בקדרה חדשה עסקינן, למה לא פשטה מדרב נחמן, אבל באמת אין זה קושיא כ"כ שהם מפרשים מ"ש ר"ן שהפריס על גבי קרקע, היינו הלכה והלכה אינה צריכה בדיקה. אי נמי י"ל שס"ל שאין לפשוט מדברי רב נחמן האלו כלום, דכיון שאינם אלא דיחוי בעלמא לענין בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים, כי באמת דברי רב נחמן עיקר אפילו לא הפריס על גבי קרקע כמ"ש הפוסקים, ה"ה נמי יש לומר לענין זה שאין מחזקינן ריעותא בי"ט. לאו דסמכי נינהו (אבל דוחק הוא לומר כן), כללא דמילתא לפי דברינו כל דברי חכמינו קיימים, מר כדאית ליה ומה כדאית ליה לפום סברא דיליה:
אמנם עדיין חל עלינו חובה לסלק ולסקל מן הרא"ש ז"ל כל עורר וטוען טענות הרבה, ה"ה הגאון מהרש"ל בים של שלמה דביצה בפ' המביא סי' י"ט. גם מכ"ת הקשה קצתן, ובאשר שמכ"ת לא הזכיר ספר הישר הזה, נראין הדברים שאין ספר זה מצוי בידו, ע"כ אעתיק לשונו וכתבו ומתוכן יראו עיניו עיני פקיחי שבכלל דברי מהרש"ל דברי מכ"ת.
וז"ל אחר שהעתיק דברי הרא"ש שפסק בעוף הנדרס לקולא. כתב: וכן דעת הרמב"ם והרשב"א להקל, ולא אבין את דבריהם דאלו חיישינן ללישנא קמא דר"י דאמר מפני שצריך לבדקן, ליתא לדריש לקיש לגבי דר"י, ועוד דילמא תרווייהו איתא דחיישינן לבדקן ולחסמן, ומאן לימא לן דלבדקן לא חיישינן, ועוד דהא ר' ירמיה מוקי מתניתין מושם חיסום, ואפילו הכי קמבעי' ליה אי מחזקינן ריעותא א"כ מה סיוע מן ריש לקיש, לכן אני אומר מאחר שר' זירא פשיט לאיסורא להדיא, ואף ר' ירמיה עמד בבעיותא, א"כ פשיט דנקטינן לחומרא, וכן דעת הר"ן וז"ל: ולא איפשטא הלכך מסתברא דנקטינן לחומרא דה"ל ספיקא דאורייתא ע"כ. וכן דעת הא"ז שכתב וז"ל במקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בי"ט. וא"כ מכ"ש היכא דאתחזק ריעותא. והא"ז בעל הוראה היה ובתראי וראוי לחוש לדבריו מכ"ש לפי מה שהוכחתי דהכי מסתברא עכ"ל מהרש"ל ז"ל.
הנה ודאי אין משיבין את הארי ארי' דבי עילאי אחר מותו, וכל דבריו הם כגחלי אש וכל הפורש מהם כו', אמנם באשר שאין כוונתינו לחלוק עליו ועל דבריו לענין דינא, רק ליישב דברי הראשונים הרמב"ם והרא"ש והרשב"א ובסיעתם באנו, הא ודאי שריא ומצוה נמי איכא. והנה כבר התחלנו במצוה ויישבנו מאין ומנין יצא להרמב"ם לפסוק גבי עוף הנדרס לקולא, ועכשיו באנו לגמרה ונעבור חושים וחלוצים על כל התמיהות שתמה מהרש"ל על דברי הרא"ש, ונשיב עליהם לפי קט שכלינו וזה יצא ראשונה שכתב וז"ל: דאלו חיישינן ללישנא קמא דר' יוחנן דאמר מפני שצריך לבדקן, ליתא לדריש לקיש גבי ר' יוחנן ע"כ. ואני עני בדעת דעת לא אוכל, מה קושיותו מכמה טעמים, חדא מאחר שס"ל להרא"ש שא"א ליישב הברייתא דקתני א' הביא את האור וא' הביא את הקדרה כולם חייבים. אלא אליבא דלישנא בתרא כמ"ש הרא"ש להדיא, א"כ ע"כ לישנא קמא דר' יוחנן ליתא כלל.
חדא ועוד קאמינא דס"ל להרא"ש שאין לנו לחוש הכא ללישנא קמא כלל אפילו לדעת ריב"א שס"ל שכל איכא דאמרי לגבי לשון ראשון הוא הנופל לעיקר [עי' תשובה צ"ד ד"נ ע"א] והלכתא כלישנא קמא (הביאו דבריו התוס' בפ"ק דע"ז ע"ש) מ"מ בנדון דידן אין לחוש ללישנא קמא, משום דאליבא לישנא קמא מוכרחין אנו לומר שר"י ור"ל פליגי בהא מילתא מאי טעמא אין מלבנין רעפי', וללישנא בתרא תרווייהו ס"ל שהטעם הוא משום חיסום, ממילא אין להרבות במחלוקת ולישנא בתרא עיקר.
וכיוצא בזה ממש כתב הכסף משנה בפ"ב מהלכות שגגות וז"ל: מי שהיה לפניו בלילי פסח צלי של נותר ושל פסח כו', בפסחים פרק אלו דברים עלה ע"ב מימרא דר"ל, ואיכא עלה תרי לישנא (אליבא דר"י) בחד מחייב ובחד פטר, ופסק כלישנא דמחייב אע"ג דהוא לישנא קמא משום דלא משוי פלוגתא בין ר"י ור"ל עכ"ל. ונראה כוונת הכסף משנה ליישב פסק הרמב"ם אפילו אליבא מאן דסבירא ליה בעלמא לישנא בתרא עיקר, וכדעת רי"ץ גיאות (הובא ברא"ש פ"ק דע"ז) מ"מ בנדון הזה פסק כלישנא קמא דלא משוי פלוגתא בין ר"י לר"ל. א"כ אף אנו נאמר שהרא"ש ס"ל אף אם נאמר בעלמא לישנא קמא עיקר כדעת הריב"א, מ"מ כאן לישנא בתרא עיקר דלא משוי פלוגתא בין ר"י ור"ל.
ועוד נראה לע"ד לומר אף אם נאמר שהכסף משנה ס"ל שבעלמא נמי לישנא קמא עיקר, מ"מ צריך כאן ליתן טעם משום דלא משוי פלוגתא משום דאיכא למימר ע"כ לא אמרינן לישנא קמא עיקר אלא היכא שהש"ס מביא הלשון ראשון בסתם ועל לשון שני אמר בלשון איכא דאמרי אז לישנא קמא עיקר, אבל אם הש"ס נקט שתי הלשונות בלשון איכא דאמרי יותר מסתברא לומר שלישנא בתרא עיקר, והכי דייקא לישנא דהריב"א דכל איכא דאמרי טפל כו', כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר תחלה, ועל לשון יחידים והטפל אמר יש אומרים עכ"ל (עי' בתשובת רמ"ע סי' צ"ד) והנה בההוא דפסחים פרק אלו דברים, שתי הלשונות אמר בלשון איכא דאמרי, על כן הוצרך הכסף משנה ליתן טעם למה פסק הרמב"ם כלישנא קמא משום דלא משוי פלוגתא בין ר"י ור"ל וק"ל. כללא דמילתא תמיהה הראשונה שתמה מהררש"ל על דברי הרא"ש נחה שקטה. עוד תמה על דברי הרא"ש וז"ל: ועוד דילמא תרווייהו איתא דחיישינן לבדקן ולחסמן כו'.
נלע"ד ליישב על נכון דס"ל להרא"ש שאפילו ללישנא בתרא אין אסור ללבן רעפים אלא חדשים דוקא, כי כן משמעות הש"ס, וכן כתב מהררש"ל בסי' הנ"ל וז"ל: אף דשמעתתא משמע בחדשים לכל הני תרי לישנא, אלא שאין להקל עכ"ל. וא"כ הוא קשיא ליה להרא"ש מה בין לישנא קמא ללישנא בתרא, אלא ע"כ אי מחזקינן ריעותא בי"ט איכא בינייהו, ללישנא קמא מחזקינן וללישנא בתרא לא מחזקינן.
ממילא זכינו לדין שלישנא בתרא דאית ליה הטעם משום חיסום לית ליה טעמא דבדיקה, ואין לומר אע"ג דמוכח דאיכא דאמרי לית ליה האי טעמא קמא, דאם לא כן קשה מ"ב מ"מ, דילמא ריש לקיש אית ליה תרי טעמא ביחד, כי אין זה סברא לחלק בין ר"י לר"ל, אדרבא יש לנו להשוות דעתם כל מה שנוכל כמו שכתבנו לעיל, ממילא שפיר איפשטא האבעיא מדברי ר"ל לפי סברת הרא"ש. ובזה אזדא נמי תמיה השלישית שתמה מהררש"ל וז"ל: ועוד הא ר' ירמיה מוקי מתנית' משום לחסמן ואפילו הכי קמבעיא ליה כו' עד כאן לשונו. ולפי דברינו לא קשיא מידי כי ס"ל להרא"ש ודאי כן עלה על דעתו דר' ירמיה שלא ידע לישנא קמא ולא אוקמתיה דר"ל מאן דאית ליה משום חיסום אפשר לומר דאית ליה נמי משום בדיקה.
אבל אנן דאית לפנינו תרי לישנא עד כאן לשונו, דאיכא בינייהו אי מחזקינן ריעותא אם לאו, דהיינו ללישנא בתרא לא מחזקינן, ואוקמתי' דר"ל שא"א להלמה אם לא על פי לישנא בתרא, ודאי איפשטא האבעי' כי אין לנו לשויי פלוגתא כלל בין ר"ל לא"ד אליבא דר"י כמ"ש זהו דעת הרא"ש. ואודא להו יחד תמיהת מהרש"ל השניה והשלישית, ועוד יש לישב השלישית בדרך אחר רק לקצר אני צריך. כללא דמילתא שלענ"ד שיש להציל הרמב"ם והרא"ש והרשב"א מכל ההשגות שהשיג מהררש"ל עליהם, ומכ"ת יצא בעקביו שלא נודעו לו, וזהו החפץ של הדרוש הזה ואקוה לקבל שכר.
אבל לענין דינא בעוף הנדרס חלילה חלילה לי להכניס ראשי להקל כי ראשי קטן כראש צפור דרור, ודעתי דעת פעוט שאינו מבחין בין אגוז לצרור. ומעתה אבוא ואובין בדברי דמר ואדקדק בהם, כי חביבין עלי דברי דודים מה שכתב מר וז"ל: משא"כ גבי מילה דהחשש הוא שמא יקלקל בידים ועשה חבורה שלא במקום מצוה וחייב חטאת עכ"ל. ואני אומר מה דפשיט ליה למר שמקלקל בחבורה חייב מבעי' לי טובא, כי דבר זה במחלוקת שנויה בפ' האורג: פלוגתא דר"י ור"ל ולא איפסקא הילכתא כמאן. ולכאורה היה נראה שנהדר לכללן ר"י ור"ש הלכה כר"י, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהלכות שבת שהמקלקל בחבורה פטור.
אמנם באמת כת של קודמין היא שחולקין, ואני בעוניי אינני יודע הכרעה בזה, ואם נאמר שנקטינן לחומרא הוה חומרא דאתי לידי קולא לענין מלאכה שאינה צריכה לגופא שתולין זה בזה כמו שפירש רש"י בפ' האורג ע"ש ובבעל המאור. ואם נאמר שנקטינן לחומרא בזה ובזה, הרי אנו בכלל כסיל בחושך הולך, איברא שבעל תורת הבית כ' בסי' רס"ה. ומנהג עולם סובר כו', ואנן ק"ל כר"ש דמקלקל בחבורה חייב עכ"ל. משמע שהחליט שאנן ק"ל הלכה כר"ש, ואני בעניי לא ידעתי איה איפה מוכרח הוא שאנו ק"ל כר"ש הלכה ולית ביה פלוגתא לפי קט שכל עיוני, ומי שדעתו רחבה יראני מקום שמוכרח שהלכה כר"ש ותבא עליו ברכה.
וא"ל דמוכח מפרק ר"א דמילה דף קל"ג ע"ב. דכל שזדונו כרת שגגתו חטאת. ומ"מ י"ל דשם מתקן הוא. ויעויין בדברי בעל המאור בפ' ר"א ובדברי הרמב"ן בס' מלחמות. והדברים ארוכים ועמוקים וצ"ע היטב. חדא ועוד קאמינא גם לפי דעת הפוסקים שפסקו הלכה כר"ש דמקלקל בחבורה חייב, היינו דוקא היכא דאית ביה תיקון קצת, אבל היכא דליכא תיקון כלל כגון קלקול במילה, אף ר"ש מודה דפטור. וע' בתוס' פ' האורג ובפ"ק דכתובות ובפסחים פרק אלו דברים עלה ע"ג ד"ה ולמ"ד כו'. וא"כ הוא שהמקלקל במקום שאין בו תיקון כלל אינו חייב חטאת, א"כ אין מקום למה שרוצה מכ"ת לחלק לדעת רבינו שמחה בין ליבון רעפים ועוף הנדרס בי"ט ובין מי שלא מל מעולם שאסור לימול בשבת. גם מתורת הבית בסי' רס"ה משמע לע"ד שלית ליה דטעמא דרבינו שמחה הוא משום דאחמירו ביה באשר ששייך בו חיוב חטאת, דאם נאמר שטעמא דר"ש הוא שמחמיר במי שלא מל מעולם יותר מבעוף הנדרס היא משום דבמי שלא מל מעולם איכא חששא דחיוב חטאת משא"כ בעוף הנדרס, א"כ ע"כ ס"ל לר' שמחה מקלקל בחבורה חייב, ובת"ה לא משמע כן שכתב וז"ל: אע"ג דבפרק ר"א דמילה משמע קצת לפום ריהטא כדפסק י"ד (ר"ל שאין לאב לימול בשבת אם יש אחר שיודע לימול) כו' דאי לא מל מעולם א"כ למה מל בסוף הא אסור בכה"ג כמ"ש לעיל בשם המרדכי (היינו דעת ר"ש עכ"ל) משמע מדבריו שדברי רבינו שמחה הם יתד קבוע ומונח קיים וליכא מאן דפליג עליה, ואם איתא דטעמא דר"ש הוא מיוסד על יסוד דמקלקל בחבורה חייב, א"כ על כרחינו ר"א הלוי שהביא הי"ד לית ליה הא דרבינו שמחה שיסודו של הפסק דר"א הלוי הוא מה דס"ל כר"י דמקלקל בחבורה פטור כמ"ש הת"ה באריכות. א"כ על כרחינו יש פלוגתא בין ספק דרבינו שמחה ובין פסק דרר"א הלוי ודו"ק.
אלא ע"כ דרבינו שמחה ס"ל אע"פ שמקלקל בחבורה פטור, מ"מ מי שלא מל מעולם אסור לימול בשבת אע"פ שאין בו חשש חיוב חטאת. וראייתו מהא דאמרינן בפ' המביא. אין מלבנים וכו' משום שצריך לבדקן כמ"ש להדיא, ודלא כסברתו דמר שכתב דטעמא דר"ש הוא שמחמיר יותר גבי מילה יותר מלגבי עוף, הוא משום דלגבי מילה יש חיוב חטאת. והנה לכאורה היה נראה לע"ד הא דפסק רבינו שמחה לחומרא כלישנא קמא, לאו משום דס"ל דהאבעיא לא איפשיטא ואזל לחומרא כמ"ש הר"ן, אלא חיליה הוא מהא דאמרינן התם בבריית' אין אופין בפורני חדשה שלא תיפחת ע"י שחדש היא ונמצא טורח שלא לצורך עכ"ל. ממילא משמע שמחזקינן ריעותא ביו"ט וחוששין לטורח שלא לצורך.
ומ"מ אין להקשות מהברייתא על הפוסקים לקולא ולא חששו לטורח שלא לצורך, כי הם מפרשים שמא תיפחת שלא כפירש"י אלא כמ"ש הרמב"ם שמא תיפחת ויתקלקל הלחם וימנע משמחת י"ט. וכ"כ הטור להדיא ולחששא זו ודאי יש לחוש יותר (אמנם לפ"ד הרשב"א שפסק ג"כ לקולא גבי עוף הנדרס, והוא מפרש שמא תיפחת כפירש"י, צ"ל שהוא מחלק בין ריעותא דפורני לשאר ריעותא, וכיוצא בזה חלקו ג"כ התוס' ע"ש) כל זה עלה במחשבתי בתחלת העיון. אבל זה אינו, דא"כ קשה לרבינו שמחה למה לא פשט הש"ס האיבעי' מן הבריי' הנ"ל, אלא ודאי גם ר"ש פסק לחומרא כיון שהאבעי' לא נפשטא וכדעת הר"ן.
וכן מצאתי להדיא בפסקי רקנ"ט סי' ק"ך. שכתב וז"ל: אמר אין מלבנין רעפים מפני שצריך לחסמן, ולא איפשיטא איזה טעם עיקר. וכתב רש"י מה ששוחטין בהמות עתה, דזיל בתר רובא והבדיקה חומרא בעלמא הוא. משמע שאם שקולות היה אסור, ורבינו שמחה אוסר לשחוט בי"ט דשכיחי טריפות ככשרות, וראבי"ה התיר עכ"ל. הרי משמע שדעת ר"ש שהאבעי' דר"י לא איפשטי' ונקטינן לחומרא, וכל זה שלא כדעת מכ"ת שסובר לדעת רבינו שמחה לחלק בין ליבון רעפים למילה.
הן אמת שיש לומר אע"פ שרבינו שמחה אינו נחלק בכך, מ"מ הב"י מחלק בכך, אבל זה הוא דוחק גדול כי כגון זה לא ה"ל להרב ב"י לסתום אלא לפרש בספרו הארוך, כי כן דרכו להאיר עינינו בכל מקום מוצא מקור ושרשן של הפסקים וטעם הכרעתו, כידוע למאן דעייל ונפיק בספרו.
כללא דמלתא הדברים אשר אמרתי שיש לי מקום עיון בפסקיו של הש"ע בא"ח ובי"ד הנ"ל, עדיין לא נתפייס דעתי הקלושה וצ"ע. ואלהי הצבאות יעשה עמנו לטובה אות. ויאיר עינינו ונביטה מתורתו נפלאות בלי שגיאות.
נאם הטרוד גרשון אשכנזי חונה פה ק"ק מיץ.
יום הששי לסדר הנמצא כזה תמ"ב לפ"ק.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |