המאיר לעולם/א/ה

סימן ה'
תלוש ומחובר לענין שחיטה ועוד

ראיתי בחידושי הגאון ר' עקיבא איגר זצ"ל שהקשה על הא דמבואר ביו"ד סימן ו' ס"ב דהשוחט בדבר המחובר לגוף כגון בציפורן בהמה ושן המחובר בבהמה שחיטתו פסולה וע"ז הקשה הגאון למה דהעלה הש"ך בחו"מ סימן צ"ה דאדם אתקיש לקרקע אפי' בן חורין א"כ מנא להו להפוסקים דהשוחט בציפורן המחובר לבהמה דפסול דלמא לא מיירי מתניתין רק בציפורן המחובר לאדם דהו"ל הציפורן כמחובר לקרקע כמו דאמרינן בעלמא דעבד אתקיש לקרקעות וא"כ האדם הוא כקרקע והצפורן מחובר לקרקע. אבל בצפורן המחובר לבהמה יש לאמר דכשר לשחיטה דבעלי חיים דינם כמטלטלין לכל מילי לענין שומרים ומודה במקצת ואונאה ומנין דשחיטה יצתה מכלל כל אלו זה הוא תוכן קושיתו. והיא קושיא אלימתא לכאורה דהא קי"ל דאין מעילה במחובר (מעילה י"ח וגיטין ל"ט) אטו אם יקדיש יד בהמתו לבדק הבית או למזבח אליבא דר"מ ור"י דס"ל י"א ע"ב דאין כולה קדושה וכן אליבא דר"י ור"ש דמודים בדבר שאין הנשמה תלויה בו כמבואר שם אטו לא ינהוג בו דין מעילה משום דהו"ל מחובר. וכן אם ימכור אדם לחבירו יד בהמתו אטו לא ינהוג בו דין אונאה כמחובר. ונראה לע"ד ליישב דלענין אונאה ושבועה ושומרים ומעילה עיקר החילוק שחילקו חז"ל הוא בין קרקע למטלטלין ולא בין תלוש למחובר דכן אמרינן בבבא מציעא נ"ו ע"ב יצאו קרקעות וכו' וכן אמרינן שם לענין שבועה וכן לענין גזלה בבבא קמא קי"ז ע"ב. ומה שקרקע חלוק ממטלטלין לענין כל זה אינו בשביל שהוא מחובר דאף אם ימכור אדם לחברו כל כדור הארץ אע"פ שאינו מחובר לשום דבר ג"כ אינו נוהג בו אונאה ושבועה וגזלה דעיקר החילוק הוא בין קרקע למטלטלין דרכוש האדם נחלק לשני מיני רכוש רכוש קרקע ורכוש מטלטלין. והואיל ורכוש קרקע חלוק אצל התורה מרכוש מטלטלין לכן זה גורם שיהא דינם חלוק לענינים של משא ומתן כגון אונאה ושבועה וגזלה ומעילה ושומרים דאף מעילה היא מדין גזל שגזל נכסי גבוה כמש"כ התוס' בפסחים כ"ט ע"א ד"ה מאן וכו' ובכתובות ל' ע"ב ד"ה זר וכו' דתשלומי מעילה אינו כפרה רק בתורת תשלומין על שנהנה מממון גבוה וכל עניניס אלו של משא ומתן שייך בהם לחלק בין קרקע למטלטלין אבל לא בין תלוש למחובר ומה דקי"ל דאין כל אלו נוהג במחובר לקרקע אינו בשביל שהוא מחובר אלא הואיל והוא מחובר עדיין לקרקע נחשב אף הוא כקרקע דכל זמן שהוא מחובר לקרקע על שם רכוש של קרקע יחשב אף הוא. משא"כ בשחיטה וגט שאינם דברים של משא ומתן רק איסור והיתר בזה ראו חז"ל לחלק בין תלוש למחובר ולא בין קרקע למטלטלין ומה שפסלה התורה מחובר בשחיטה וגט אינו בשביל שחשוב כקרקע דבאמת לא פסלה התורה קרקע בשחיטה וגט עד שנאמר דפסול מחובר הוא משום דחשיב כקרקע ובל"ה אי אפשר לשחוט בקרקע אך הפסול הוא משום עצמית החיבור, ובהיות כן מיושב היטב קושית הגרע"א זצ"ל דבאמת יד בהמה חשיב כמחובר לענין כל דבר אלא דבאונאה ומעילה וכו' אין מחובר חילוק מתלוש בשביל עצמית החיבור רק משום דחשוב כקרקע לכן יד בהמה יש בו אונאה ומעילה וכו' דאינו מחובר לקרקע משא"כ בשחיטה דהפסול הוא מצד עצמית החיבור לכן בצפורן בהמה פסולה השחיטה:

וע"פ הנ"ל יתיישב מה שהקשה בקרבן העדה על הירושלמי הביאו הגרע"א בחידושיו למשניות גיטין פ"ב. להירושלמי שיליף פסול מחובר בגט מקרא דספר א"כ תקשה על מתניתין דגיטין דמכשיר גט הנכתב על יד של עבד. ואמאי הא עבד אתקיש לקרקע. אבל לפי סוגית הש"ס דידן דעיקר פסול מחובר הוא מקרא דונתן כמש"כ הרא"ש בפ"ב דגיטין לק"מ קושיא זו. והנה ספר קרבן העדה אינו תחת ידי אך לפי מה שכתבתי לעיל לק"מ דבאמת העבד לא חשיב מחובר דכל העבד תלוש הוא וכן הקרקע כל הקרקע תלושה היא אלא שלענין עניני ממון חשבה התורה עבד כקרקע אבל בגט דהקפידא הוא שלא יהיה מחובר אין כאן שום ריעותא דהא כל העבד הוא תלוש:

ועיין בשבועות מ"ג ע"א בתוס' ד"ה כבצורות וכו' שכתבו דגם ר"מ דס"ל דענבים העומדים לבצור כבצורות דמי מודה דלענין שבת חשיבי כמחובר. וכ"כ התוס' בב"מ ק' ע"ב ד"ה ואמר ע"ש והיינו משום דבאמת ענבים העומדים לבצור חשיבי מחובר אלא דלענין שבועה ושארי דברים של ממון ס"ל לר"מ דהואיל ועומדים לבצור שוב לא חשיבי כרכוש של קרקע ועל שם רכוש מטלטלין יחשב. משא"כ לענין שבה דה חילוק הוא בין חלוש למחובר לכן התולש חייב אע"פ שעומדים לבצור דבשבת התולש ממחובר אינו בשביל שתולש מקרקע דהא העוקר חתיכת קרקע מהארץ אינו חייב משום קוצר רק בבית חייב משום בונה ובשדה משום חורש כמבואר בשבת ע"ג ע"ב. וכן החופר גומא ואין צריך אלא לעפרה פטור. ואילו במלאכת קצירה עיקר החיוב הוא רק אם הוא צריך לדבר הנקצר כמש"כ התוס' בשבת שם ד"ה וצריך וכו' ש"מ דעיקר החיוב בשבת הוא ע"ש מחובר ולא משום דחשיב כקרקע לכן מודה ר"מ דדינם כמחובר דאע"ג דלענין רכוש נחשב כמטלטלין הואיל ועומדים לבצור מ"מ לענין שבת דהוא איסור והיתר חייב דחשיב כמחובר. ולענין בעל חוב כתבו התוס' דכ"ע מודים דכתלושין דמי והיינו משום דלענין בעל חוב תלוי במה שסמכה דעתו. תדע דהא כתב הרא"ש בפ"ק דבבא קמא דבזמן הזה חל על מטלטלין דין שעבוד משום דסמכה דעתו:

אמנם עדיין יש להקשות נהי דבשחיטה הואיל ולא שייך לדבר של ממון אין מקום לחלק בין קרקע למטלטלין רק בין מחובר לתלוש מ"מ עדיין יקשה מנא להו להפוסקים דצפורן המחובר לבהמה הוי מחובר דלמא לא חשיב מחובר רק דבר המחובר לקרקע. אך גם זה לק"מ דיש להביא ראיה דגם מחובר לדבר אחר זולת קרקע ג"כ חשיב מחובר דגרסינן בשבת ק"ז ע"ב אמר רב ששת האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו. אמר אביי האי מאן דתליש פיטרא מאונא דחצבי חייב משום עוקר דבר מגידולו והוא תולדה ממלאכת קצירה כמבואר ברמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלכה ג' הרי מוכח בהדיא דגם מחובר לדבר אחר זולת קרקע ג"כ חשיב מחובר דהא כשותא אין מחובר לקרקע כמש"כ רש"י בשבת וכן פיטרא מאונא דחצבי ומ"מ חייב משום קוצר. וידוע דקוצר אינו חייב רק בקוצר ממחובר ורק בעציץ שאינו נקוב פטור משום דלאו היינו רביתא כמבואר בשבת שם והיינו כמש"כ לעיל דבשבת לא תליא מלתא בקרקע ומטלטלין רק במחובר ותלוש לכן בשחיטה דג"כ איסור והיתר היא ג"כ החילוק הוא בין תלוש למחובר וחשיב מחובר גם אם מחובר לדבר אחר זולת קרקע. ואין להקשות אדרבה משם מוכח איפכא דדבר המחובר לבעלי חיים אינו משוב מחובר דהא בתולש כשותא וכן בצרור שעלו בו עשבים ועשבים שצמחו בחבית כתב הרמב"ם בפ"ח מהלכות שבת הלכה ג' דחייב משום קוצר וכנ"ל. ואילו במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות שבת סתם דחייב ולא כתב משום קוצר וכונת הרמב"ם הוא דחייב משום נטילת נשמה כמש"כ הרב המגיד שם בשם הרמב"ן דכן הוא דעת הרמב"ם ש"מ דמה שהוא מחובר לבהמה לא חשיב מחובר מדאינו חייב משום קוצר. אך באמת לק"מ דהא המחובר לאדם ודאי חשיב מחובר כדמוכח מהמשנה בפ"ק דחולין דפסול צפורן לשחיטה דלכל הפחות מיירי בצפורן של אדם וכקושית הגרע"א. ומ"מ מסתבר לי דבהושיט ידו למעי אשה ודלדל עובר שבמעיה ג"כ לא יהיה חייב משום קוצר רק משום נטילת נשמה לדעת הרמב"ם והרמב"ן דהא גוזז שער האדם אינו חייב רק משום גוזז ולא משום קוצר אלא ודאי דלא משום דלא חשיב מחובר הוא רק טעמא אחרינא איכא דאינו חייב משום קוצר רק בצמחים ולא בבעלי חיים דבמשכן לא היה קצירה רק בצמחים ולא בבעלי חיים ומטעם זה אינו חייב לר' נתן על הוצאת בעלי חיים משום דלא היה במשכן הוצאה בב"ח כמש"כ התוס' בשבת צ"ד ע"א ד"ה שהחי וכו' ע"ש ומטעם זה אמרינן בשבת ע"ה ע"א דאין דישה רק בגידולי קרקע. אמנם התוס' כתבו בביצה ג' ע"א ד"ה גזרה ובדף כ"ג ע"ב ד"ה אין וכו' דלהכי אסור לצוד דגים ביו"ט משום דדמי לקצירה והיה נראה דדעת התוס' דמדרבנן אסור דדמיא לקצירה אבל אין בזה איסור דאורייתא. ומ"מ יש לתמוה על הרמב"ם והרמב"ן לכאורה שסוברים דהושיט ידו למעי בהמה אינו חייב רק משום נטילת נשמה משמע דתולש עובר מת ממעיה אינו חייב כלום ואמאי לא יהיה חייב משום גוזז והתוס' בע"ז כ"ו ע"א ד"ה סבר כתבו בהדיא דתולש עובר ממעי אשה חייב משום גוזז וכן בתולש עובר ממעי בהמה כדמוכח מדבריהם שם ומפשטות דברי הש"ס בשבת שם משמע ג"כ דמדמה הושיט ידו למעי בהמה לתולש כשותא דחייב משום עוקר דבר מגידולו:

אמנם הנכון אצלי דדעת הרמב"ם והרמב"ן דמלאכת גוזז הוא דומיא דמלאכת קוצר אלא שקצירה היא בצמחים וגוזז הוא בבעלי חיים וכמו שקצירה אינו נוהג רק בדבר הצומח מן הארץ או אפי' צומח מדבר אחר כמו כשותא מהיזמי והיגי או פיטרא מאונא דחצבי אבל לא בקרקע עצמו שאם יתלוש גוש עפר מהקרקע אינו חייב משום קוצר כמו כן גזיזה אינו שייך רק בדבר שצומח וגדל מגוף האדם או הבהמה כגון שער או צפורן משא"כ אם יחתוך חתיכת בשר מבע"ח אינו חייב משום גוזז משום דהוי כתולש גוש עפר מהקרקע דאינו חייב משום קוצר. וחתיכת יבלת לחה בכלי דמשמע בעירובין ק"ג ע"א שהיא מלאכה דאורייתא היינו משום דג"כ צומח הוא מגוף החי כן היה נראה לע"ד לכאורה. אלא דלא משמע כן מהא דקי"ל דציצין שלא פירשו רובן הנוטלן בכלי חייב כמו שפסק הרמב"ם בפ"ט מהלכות שבת וציצין אינם צומחין מגוף האדם ויש ליישב ואין להאריך. ואם נאמר כנ"ל ניחא על מה שלא חייבו הרמב"ם והרמב"ן על דלדל עובר ממעי בהמה משום גוזז משום דהעובר אינו צומח מגוף אמו רק הוא גדל בפני עצמו בבטן אמו וכשתולשו מבטן אמו אע"ג שהוא מחובר לאמו אינו אלא כתולש בשר מבעלי חיים דאינו חייב משום גוזז. קצורו של דבר דאינו חייב משום גוזז רק בדבר שבולט ויוצא מן כגוף כמו שער וצפורן וציצין אע"פ שאינן צומחין מהגוף מ"מ מאחר שפירשו מקצתם כבר שוב אינן בכלל הגוף רק יוצא מן הגוף ודרכן להגזז אבל אם חותך בשר מן החי שקודם החיתוך נחשב גם הבשר הזה מגוף הבע"ח אינו בכלל גוזז משום דאין דרכם לגזוז מהגוף כמו תולש גוש עפר מהארץ. ואין להקשות דהן אמת שאין לתמוה על חז"ל במה שאצל אונאה ושבועה ונדר חילקו בין קרקע למטלטלין ואצל שחיטה וגט חלקו בין תלוש למחובר אע"ג דלכאורה דא ודא אחת היא דבאונאה כתיב וכי תמכרו ממכר וגו' או קנה מיד עמיתך ומזה ממעטינן קרקע מאונאה משום דאינו נקח ביד וגם בשחיטה כתיב ויקח את המאכלת ומזה נתמעט מחובר דאינו נקח ביד. וכן בגט כתיב ונתן בידה וממעטינן ממובר דאינו ניתן ביד. ולכאורה אמאי לא נמעט בגט ושחיטה גם כן קרקע כמו באונאה ושבועה, דבשלמא לו ראינו לחז"ל דבגט ושחיטה הוא החילוק בין תלוש למחובר אז היה לנו רשות לאמר טעם הדבר כאשר חלקתי, אך באמת לא מצאנו זאת לחז"ל בשחיטה וגט א"כ מנא להו להפוסקים שחז"ל חלקו בשחיטה וגט בין תלוש למחובר ומנא להו לפסוק דצפורן בהמה פסולה לשחיטה שמא לא פסלו חז"ל רק צפורן דאדם דמסברא כנ"ל אין בכחנו רק לתרץ דברי חז"ל לו ראינו שחז"ל אמרו כן, אך טרם שנראה זאת אז מהסברא הנ"ל לחודה אין בכחנו לחדש דין חדש:

אבל באמת אין זה קושיא דכבר כתבתי לעיל דמוכח ממשנה דגיטין שכשר לכתוב גם על יד של עבד ומזה מוכח דבאיסור והיתר תפסו חז"ל החילוק בין תלוש למחובר לא בין קרקע למטלטלין דהא עבד ודאי אתקיש לקרקע וכקושית הקרבן עדה וכדין גט כן דין שחיטה דבאלו אי אפשר לאמר שפסלה התורה קרקע דהא בל"ה אי אפשר לשחוט בקרקע או לגרש בקרקע דהא בעינן ונתן בידה וליכא ולמה לי קרא דספר דדריש מזה בירושלמי לפסול מחובר דהא בגט אין מועיל מה שתקנה האשה את הגט בשאר קנינים רק בעינן שיתן בידה כמש"כ הר"ן בגיטין ר"פ הזורק וגם רש"י שכתב בר"פ הזורק דמועיל בגט אם יקנה הבעל להאשה את הגט אגב קרקע כבר כתב בספר בית מאיר בא"ע סי' קל"ו דרק באגב קרקע ס"ל לרש"י דמועיל משום דהגט נתון בחצרה שהוא כידה. ועיין בספר בית מאיר שם שהאריך ליישב מדוע לא רצה רש"י לפרש שתתגרש מטעם חצר ומיישב בזה שתי הקושיות שהקשה הר"ן על רש"י דהקושיא האחת היא תירוץ על הקושיא השנית. ועיין בירושלמי בפ"ב דגיטין שר' זעירא בעא קומי ר' מנא מסר לה במוסירה מהו מדת הדין את אמר נקנה המקח והכא את אמרת הכין או שניא היא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולה בידה. ופלא בעיני על הר"ן בר"פ הזורק שלא הביא הך ירושלמי. ונראה לי דע"כ לא מבעיא לר' זעירא רק בקנין מוסירה שמ"מ יש כאן נתינה לידה במקצת. ואפי' לדעת התוס' בקדושין כ"ה ע"ב ובב"ב ע"ה ע"ב דלא בעינן מוסירה מיד ליד מ"מ בירושלמי מבעיא לר' זעירא רק במוסירה מיד ליד ומבעיא לו דלמא בגט בעינן שיהא כל הגט בידה וכן מדויק הלשון שם בירושלמי, אבל בשאר קנינים שאין הגט נתון בידה פשיטא שאין מועיל בגט דמי עדיף שאר קנינים מאם אמר לה טלי גיטך מעל גבי קרקע דג"כ קנתה את הגט ומ"מ הלכה רווחת היא בש"ס דאין מועיל בגט משום דבעינן ונתן בידה וליכא. ויש לי בזה בעזה"י אריכות דברים לסלק התלונה שהתלונן בספר בית מאיר על הר"ן אך אין כאן מקומו:

ולשיטת הש"ס דידן דלא ממעט מחובר מקרא דספר דלספירת דברים בעלמא הוא דאתי וכמבואר במראה הפנים על הירושלמי ומה דפסלינן מחובר הוא מקרא דונתן בידה כמבואר ברשב"א ורא"ש פ"ב דגיטין נראה לי דאין הפסול במחובר מצד שהוא מחובר דהא גם בתלוש אם לא יתן לה הגט בידה פסול וכל עיקר פסול מחובר אינו אלא בשביל שאי אפשר ליתן לה הגט בידה משו"ה לשיטת הש"ס דילן ודאי דלק"מ קושית בעל קרבן העדה מעבד דלא שייך להקיש עבד לקרקע רק באונאה וש"ד דאע"ג דגם שם ממעטינן קרקע מקרא דוכי תמכרו ממכר מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד כמבואר בב"מ נ"ו ע"ב מ"מ התם באונאה אין זה הטעם דמשו"ה אין נוהג בקרקע דין אונאה משום דאין נקנה מיד ליד דהא במטלטלין נוהג דין אונאה גם אם לא יקנה לו מיד ליד רק בחליפין נמצא דמה שכתבה התורה אצל אונאה מיד עמיתך אין זה הטעם רק דממה שכתבה התורה מיד עמיתך מזה ידעינן דפרשת אונאה מיירי רק במטלטלין ולא בקרקע. אבל מ"מ הטעם שמעטה התורה קרקע מאונאה נעלם מאתנו והוא גזה"כ שאין נוהג בקרקע ובזה שייך להקיש עבד לקרקע דאע"ג דעבד נקנה מיד ליד דהא עבד כנעני נקנה במשיכה מ"מ שפיר אתקיש לקרקע לענין אונאה דהא דאין אונאה בקרקעות אין הטעם משום שאינן נקנין מיד ליד. משא"כ בגט מה דפסלינן מחובר מקרא דונתן אין זה פסול מצד עצמית החיבור רק משום דאינו נותן בידה ובכה"ג גם תלוש פסול לכן עבד שניתן ביד כשר דכל מחובר לו היה ניתן ביד היה ג"כ כשר דהיה אפשר לקיים ונתן בידה. וכן נראה לי הטעם של שמואל בקדושין כ"ב ע"ב דס"ל דעבד כנעני נקנה במשיכה אע"ג דקרקע אין נקנה במשיכה ועבד אתקיש לקרקע. ודוחק לאמר דלא ילפינן בהיקשא רק רבוי קנינים ולא מיעוט קנינים כמ"ש התוס' בקדושין ג' ע"ב ד"ה ואשה. ולפי הנ"ל מיושב דאע"ג דנוכל למעט קרקע מקנין משיכה מקרא דאו קנה מיד עמיתך מ"מ הואיל ומה שקרקע אין נקנה במשיכה אין זה גזה"כ רק בנוי על השכל משום דלא שייך בזה משיכה דאם היה שייך משיכה בקרקע באמת לא היה לנו מיעוט מקרא ואז גם קרקע היה הדין שתקנה במשיכה. לכן עבד דשייך בו משיכה נקנה במשיכה. והנה הארכתי בזה אע"ג דלכאורה המה דברים פשוטים מ"מ לא מנעתי עצמי מלכתוב דברים אלו יען שעפ"ז יובן לנו דברי הח"מ באה"ע סי' קכ"ד ס"ק ד' שכתב וז"ל ולא מקרי כותב על דבר מחובר מאחר שנותן לה העבד והפרה עכ"ל. והוא תמוה לכאורה דגם באונאה נימא כן דהואיל והעבד ניתן מיד ליד ינהוג בו דין אונאה ולפמש"כ דבריו מובנים היטב. ובעציץ נקוב דקי"ל דאינו נקנה במשיכה ג"כ צ"ל דלא שייך בו משיכה דכל זמן שלא נפסק היניקה חשיב כמחובר וכלא הזיזו ממקומו:

ואין להקשות דלכאורה דברים אלו תלויים בפלוגתא דרב ששת ורב פפא בנדה ל"ז ע"ב אם דנין בהקישא אפשר משאי אפשר דלמ"ד דדנין תקשה דיפסול גט הנכתב על יד העבד מטעם דאתקיש לקרקע ולא שייך לאמר כנ"ל דהא הקישא הוא עבד לקרקע ובע"כ הקישן הכתוב, דאין זה קושיא דכבר כתבו התוס' שם בד"ה על כרחך וכו' דהיכא דאיצטרך ההיקש גם לדבר אחר לא אמרינן בע"כ הקישן הכתוב. ונצטרך לאמר באמת לשמואל דסובר דעבד כנעני נקנה במשיכה ס"ל כרבי עקיבא דאין דנין אפשר משאי אפשר וגם היקשא לא יועיל הואיל ואיצטרך ההיקש דעבד לקרקע גם לשארי דברים כגון באונאה דשם לא נלמד אפשר משאי אפשר וכנ"ל באריכות הואיל ובאונאה מה שנתמעט קרקע מאונאה הוא ע"פ גזה"כ לא משום שאין נקנה מיד ליד. וכן מתניתין דגיטין המכשרת גט הנכתב על יד העבד אתיא כר"ע דאין דנין אפשר משאי אפשר גם בהקישא היכא דאיצטרך ההיקש גם לדבר אחר:

אמנם אם נפסול מחובר בגט מקרא דספר כמבואר בירושלמי והוא כלל ופרט וכלל כמש"כ התוס' בגיטין כ"א ע"ב ד"ה ת"ל וכו' א"כ למ"ד דס"ל דדרשינן רבויי ומעוטי דריש גם הכא רבויא ומעוטא. א"כ נוכל לאמר דמתניתין דגיטין אתיא אף כר"א דסובר דדנין אפשר משאי אפשר בהקישא אף אם צריך ההיקש לדבר אחר. ומ"מ אין שייך להקשות דיפסול גט הנכתב על יד של עבד משום דעבד אתקיש לקרקע דז"א דר"א לטעמיה דדורש כל התורה בריבויא ומעוטי כמבואר בב"ק קי"ז ע"ב ומאן דדורש רבויי ומעוטי צריך שני מעוטים לקרקעות ועבדים כמש"כ התוס' בב"מ ק' ע"ב ד"ה דלמא וכו' ואע"ג דבש"ס שלפנינו הגרסא בב"ק קי"ז הוא רבי אלעזר נראה דטעות סופר הוא וצריך לומר רבי אליעזר ובשבועות ל"ז ע"ב איתא רבי אליעזר והוא נכון דמדברי רש"י בסוכה ל"א ע"א ובתוס' שם ד"ה אי קרקע וכו' מוכח בהדיא דהגירסא בב"ק היא רבי אליעזר דהא בסוכה שם בודאי הוא רבי אליעזר דהא אמרינן שם דרבי אליעזר לטעמיה דאמר אין אדם יוצא י"ח בסוכה של חברו והך מלתא רבי אליעזר הוא שאמר בסוכה כ"ז ע"ב ושם הוא בודאי רבי אליעזר דהא מבואר שם דר"א ס"ל דאין אדם יוצא י"ח בסוכה של חברו הוא משום דאזיל לטעמו דאסור לצאת מסוכה לסוכה והך מילתא רבי אליעזר הוא דאמר כמבואר בסוכה כ"ז ע"א שאל אפוטרופוס של אגריפס המלך את רבי אליעזר וכו' ורבי אליעזר הגדול הוא היה בזמן אגריפוס המלך דאילו רבי אליעזר בן שמוע היה זמן רב אחר החורבן דרבו של רבי היה כמבואר ביבמות פ"ד ע"א, ובלא"ה אין סברא לומר דרבי אלעזר בן שמוע יסבור כבית שמאי דאין עושין סוכה בחולו של מועד (סוכה ט' ע"א) וישבוק בית הלל. אבל ר"א הגדול היה מתלמידי שמאי דשמותי הוא כמבואר בשבת ק"ל ע"ב ע"ש בתוס' ובנדה ז' ע"ב ד"ה שמותי וכו' וכן מאידך מעשה בסוכה כ"ז ע"ב בר"א ששבת בגליל העליון בסוכתו של ר' יוחנן בר' אלעאי וכו' מוכח ג"כ שרבי אליעזר הגדול הוא שסובר דאין יוצאין מסוכה לסוכה ע"ש בדף כ"ח ע"א. וכן בעירובין כ"ז ע"ב ובנזיר ל"ה ע"ב ובסנהדרין מ"ה ע"ב צ"ל הגירסא רבי אליעזר:

ונחזור לעניננו דלפי שיטת הש"ס דילן דממעטינן מחובר מקרא דונתן בידה לק"מ קושית הקרבן עדה רק לפי שיטת הירושלמי דממעט מחובר מקרא דספר לפ"ז קשה לכאורה קושית הקרבן עדה וצריך לומר בישוב הקושיא כמש"כ לעיל דבגט פסול מחובר אינו מטעם קרקע דבקרקע אי אפשר לגרש ואין אנו צריכין לקרא דספר ואם יכתוב גט על הקרקע ויתלוש ויתן לה הו"ל מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה דומיא דעפר עיר הנדחת בחולין פ"ט. אבל אם נימא דעיקר הפסול הוא על מחובר איצטריך קרא דספר לפסול גט הנכתב על עלה של עציץ נקוב ואח"כ תלשו ונתנו לה דאע"ג דאין זה מחוסר מעשה דאין תלישתו ניכרת כמש"כ הר"ן מ"מ פסול משום מחובר מקרא דספר דבשעת הכתיבה היה מחובר והוא פסול מן התורה. ואע"ג דבש"ס דידן מוכח דכשר מן התורה לכתוב גט על עלה של עציץ נקוב היינו משום דלפי ש"ס דידן פסול מחובר הוא מקרא דונתן בידה ונימא דפסול מחובר הוא מצד הנתינה אבל בכתיבה אין פסול במחובר רק משום מחוסר מעשה ובעציץ נקוב לא הוי מחוסר מעשה כנ"ל. ועיין בגיטין פ"ו ע"ב אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי ש"מ דאין ללמוד דנבעי לשמה בנתינה משום דלא נכתב דבעינן לשמה רק בכתיבה. אף אנו נאמר דהואיל ואין לנו מיעוט על מחובר רק מקרא דונתן בידה הנכתב בנתינה א"א לפסול מחובר בכתיבה והדברים קל וחומר מהתם כמובן. לכן לשיטת הש"ס דידן כשר מן התורה גט הנכתב על עלה של עציץ נקוב אם נתנו בפסיקת היניקה דהא בשעת נתינה תלוש הוא וגם לא מקרי מחוסר מעשה כנ"ל. ואי משום דבשעת כתיבה היה מחובר אין זה פסול כלל דמצד הכתיבה אין פסול במחובר לש"ס דידן. אבל לשיטת הירושלמי דממעט מחובר מקרא דספר א"כ ודאי דפסול גט הנכתב על עלה של עציץ נקוב אע"ג שנתן לה בפסיקת היניקה והיה תלוש בשעת נתינה מ"מ פסול דבשעת כתיבה עדיין היה מחובר וזה נ"ל כונת רש"י שפירש במשנה דאין כותבין במחובר משום דהוי מחוסר מעשה וכן פירש לעיל ט' ע"ב ולא כתב כפשוטו משום דכתיב ונתן כמש"כ הרשב"א והרא"ש:

אבל באמת דברי רש"י נכונים דמקרא דונתן אין לו רק פסול מחובר בנתינה ולא בכתיבה ובמתניתין אין כותבין במחובר תנן משמע דהפסול הוא בכתיבה לכן הוצרך רש"י לפרש משום דהוי מחוסר מעשה דלשיטת ש"ס דידן לא אמעוט מחובר רק מקרא דונתן. אבל לשיטת הירושלמי הפסול בכתיבה הוא מקרא דספר לכן פסול מן התורה אם כתב על עלה של עציץ נקוב אע"ג שנתן בפסיקת היניקה. ומש"ה א"ש מה שלא חקרו בש"ס דידן כלל מנא לן לפסול מחובר והיה לו לבעל הש"ס להביא קרא דונתן כמש"כ הרשב"א והרא"ש. אבל לפי מה שכתבתי א"ש דהא באמת אין פסול במחובר מצד עצמו רק משום דבעינן נתינה לידה וזה הוא דבר פשוט דהא גם בתלוש אם לא יתן בידה אינה מגורשת ואם יתלוש אחר הכתיבה הו"ל מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה וכבר נתפרש פסול זה במשנה הקודמת ביד של עבד וקרן של פרה. וכן הרמב"ם רפ"א מהלכות גירושין מנה שם עשרה דברים הפסולים בגט מן התורה ולא מנה פסול מחובר ולפי הנ"ל א"ש דלשיטת ש"ס דידן לא נפסל מחובר מקרא דספר רק מקרא דונתן בידה א"כ לא הוצרך הרמב"ם למנות פסול דמחובר דאם יתן לה במחובר אין זה נתינה לידה וכבר מנה הרמב"ם בפסול השביעי דבעינן שיתן לה וכונתו שיתן לה בידה ממש ולא בשארי הקנאות וממילא פסול מחובר בעת נתינה ואם יכתוב על מחובר ויתלוש ויתן לה הו"ל מחוסר מעשה וכבר מנה הרמב"ם פסול זה: והנה אף שנוכל לומר דלעולם גם לשיטת הירושלמי הפסול במחובר הוא משום דחשיב כקרקע ואע"ג דלא איצטריך קרא דספר לפסול קרקע דהא בלא"ה לא נתן בידה מ"מ איצטריך קרא דספר להורות דקרקע פסול גם מצד עצמו זולת החסרון מצד הנתינה ונפקא מינה שיפסול לכתוב גט על עלה של עציץ נקוב אע"ג שיתן לה בפסיקת היניקה ויהיה תלוש בשעת נתינה וגם לא יהיה מחוסר מעשה משום דאין תלישתו ניכרת מ"מ פסול מקרא דספר דבעינן דגם בשעת הכתיבה לא יהיה כקרקע. מ"מ לפע"ד נראה דיותר מסתבר לומר דהפסול הוא משום מחובר משום עצמית החיבור ולא משום דחשיב כקרקע אף שלא איצטריך לפסול קרקע וכנ"ל מ"מ התורה כתבה לפסול קרקע לכתיבת גט כדי שיהא נ"מ לאם כתב גט על עלה של עציץ נקוב:

והגם דלפי שיטת ש"ס דידן אין לנו הוכחה דפסול מחובר בגט הוא מצד עצמית החיבור דהא לש"ס דידן בלא"ה לא קשה קושית הקרבן עדה מ"מ הואיל דלפי שיטת הירושלמי מוכח דפסול מחובר בגט הוא מצד עצמו לכן מסתבר לומר דגם לש"ס דידן ס"ל כן דפסול מחובר בגט ושחיטה הוא מצד עצמית החיבור דלמה נעשה פלוגתא בין ש"ס דידן ובין ש"ס ירושלמי בדבר שלא ראינו שנחלקו. ודוחק לומר דגם לשיטת הירושלמי לא מוכח דבשחיטה וגט החילוק הוא בין תלוש למחובר. ואי משום קושית הקרבן עדה נאמר דמתניתין המכשרת גט הנכתב על יד העבד אתיא כרבי אליעזר דדריש רבויי ומעוטי ולדידיה איצטריך שני מעוטים על קרקעות ועבדים כמש"כ התוס' בב"מ ק' ע"ב ד"ה דלמא וכו' דזה הוא ודאי לא מסתבר מדלא אמרו כן בגמרא דמתניתין אתיא כמאן דדריש רבויי ומעוטי משמע דמתניתין אתיא ככולי עלמא:

ועוד נראה להביא ראיה גם מש"ס דידן שבדבר שאינו של ממון החילוק הוא בין תלוש למחובר דבמעילה י"ח ע"ב יליף הש"ס דאין מעילה במחובר בגזרה שוה חטא חטא מתרומה. ומה שאין תרומה נוהג במחובר הוא מקרא דדגנך כמש"כ רש"י שם ובקדושין ס"ב ע"א ולדעת התוס' בקדושין שם הוא מקרא דממנו. והנה לכאורה קשה מדוע לא ניליף מג"ש חטא חטא שלא ינהג מעילה גם בתלוש רק בדגן תירוש ויצהר כמו בתרומה. וצריך לומר דלענין זה לא יליף הש"ס הואיל ולא שייך תרומה רק בדגן תירוש ויצהר משא"כ הקדש דחל על כל דבר. אבל לענין מחובר שפיר יליף בג"ש שלא ינהוג דין מעילה מאחר שאינו נוהג תרומה במחובר אע"ג שהוא דגן תירוש ויצהר ומ"מ אין נוהג תרומה במחובר בזה שייך ללמוד לענין מעילה. וא"כ מזה מוכח דמה שאין נוהג תרומה במחובר אין הטעם משום דחשיב כקרקע רק משום עצמית החיבור דאל"כ הדרא קושיתי לדוכתא דניליף גם בתלוש שלא ינהוג דין מעילה רק בדגן תירוש ויצהר דהא גם מה שאין נוהג תרומה במחובר הוא משום דאינו חשיב כדגן תירוש ויצהר ובכל זאת יליף הש"ס דאין נוהג מעילה במחובר והשתא לא שייך לתרץ כמו שתירצתי לעיל דהא חזינן דתרומה אין שייך רק בדגן תירוש ויצהר והקדש חל על כל דבר. דהא אף אם אין נוהג מעילה במחובר מכל מקום איסורא איכא להנות דהקדש חל גם על הקרקע דמקדיש שדה אחוזה ושדה מקנה יוכיחו. אבל אם נאמר דהא דאין תרומה נוהג במחובר הוא מצד עצמית החיבור לק"מ הקושיא הנ"ל דשאני שאר דברים דתרומה לא שייך בהו והקדש שייך בכל דבר ודאי אמרינן בזה דון מינה ואוקי באתרה וזו הוא ראיה גדולה לדברי לע"ד. ואך בדברים של משא ומתן נוכל לומר דהואיל ומחובר הוא לקרקע חשיב הוא כרכוש של קרקע. אבל אי אפשר לומר כן בתרומה דהואיל ומחובר הוא לקרקע חשיב הוא כקרקע דזה הוא בורכא דאטו משום שהוא מחובר נפיק מתורת אוכל. ומש"ה ניחא נמי מה דקשה לכאורה מ"ש לענין שבועה ואונאה פשיטא להש"ס בלא שום קרא דמחובר דינו כקרקע. ואילו לענין תרומה צריך קרא כמש"כ לעיל בשם רש"י ותוס' בקדושין ולא פשיטא לן מסברא דמחובר דינו כקרקע וקרקע פשיטא לן שאינו חייב בתרומה דהא אינו דגן תירוש ויצהר. וכן לענין קבלת טומאה טרח בתורת כהנים לפרש מנא לן דאין מחובר מקבל טומאה עיין בחולין קי"ח ע"ב הביא רש"י את הת"כ ואמאי לא נימא ג"כ מסברא דמחובר הוא כקרקע וקרקע פשיטא שאין מקבל טומאה דלא מצינו קבלת טומאה רק לאדם וכלים ואוכלים ומשקים ועצים ולבונה בהקדש משום חיבת הקודש אלא ודאי מוכח כמש"כ דרק לענין דברים של ממון חשיב מחובר כקרקע ולא לדברים של איסור והיתר:

ומתחילה עלה בדעתי לומר בישוב קושית הגרע"א וכן בישוב קושית הקרבן עדה דגם עבד וכן בני חורין לדעת הש"ך הא דאתקיש לקרקע אינו רק לענין דבר של ממון וא"כ לק"מ שתי הקושיות הנ"ל. אך הדרנא בי דבחולין קל"ט ע"ב אמרי ליה פפונאי לרב מתנה מצא קן בראשו של אדם מהו א"ל ואדמה על ראשו מוכח מזה דגם בדברים שאינם של ממון חשיב אדם כקרקע. אמנם יש לדחות זה ואין להאריך דהא לשיטת התוס' בקדושין ז' ע"א ד"ה א"כ וכו' ובמגילה כ"ג ע"ב ד"ה שאין וכו' לא חשיב כקרקע רק עבד א"כ בע"כ צ"ל שאין ראיה מהש"ס דחולין לשאר דברים וגם לדעת הש"ך דס"ל דמקרא דוהתנחלתם מגלה לנו דגם בן חורין הוקש לקרקע ג"כ מוכח כנ"ל דרק לענין דבר של ממון ילפינן מוהתנחלתם דחשיב כקרקע ולא לדבר אחר מדלא הביא בחולין קל"ט ע"א קרא דוהתנחלתם דאדם איתקיש לקרקע. ואם נאמר דאדם אתקיש לקרקע לכל מילי כדמוכח לכאורה פשטות דברי הש"ס בחולין שם צריך לומר בישוב קושית הגרע"א והקרבן עדה כמשכ"ל:

אמנם דבר אחד עומד לנגדי לכאורה דהא כבר הוכחתי לעיל דמה שאינו נוהג תרומה במחובר אינו משום דחשיב כקרקע רק מצד עצמית החיבור כמו לענין שבת וא"כ כדילפינן דאין מעילה במחובר בג"ש דחטא חטא מתרומה מסתמא לענין מעילה ג"כ החילוק הוא בין תלוש למחובר ולא בין קרקע למטלטלין ומה שאין מעילה במחובר הוא מצד עצמית החיבור וא"כ תקשה הא דמבואר בגיטין ל"ט ע"א דלמ"ד עבדא כמקרקעי דמיא אין מעילה בעבדים. ולפמש"כ לעיל דהיכא דהחילוק הוא בין תלוש למחובר אין שייך להקיש עבד לקרקע א"כ תקשה הסוגיא דגיטין ל"ט ע"א. אמנם באמת אין זה קושיא דאע"ג דילפינן מעילה מתרומה לענין מחובר מ"מ אין הענינים דומים ובתרומה שהוא דבר של איסור והיתר מסתבר לחלק בין תלוש למחובר ובמעילה שהוא דבר של ממון מסתבר לחלק בין קרקע למטלטלין כמו בגזל הדיוט שחילקו חז"ל בין קרקע למטלטלין ומה שאין מעילה במחובר הוא משום דחשיב כקרקע. ואל תתמה הואיל ומעילה ילפינן מתרומה איך אפשר לחלק ביניהם שלא יהיה טעם שניהם שוה דאין זה תימא דהכל הוא לפי המסתבר לחז"ל. וכיוצא בזה ראיתי בספר אבני מלואים באה"ע סי' קס"א שכתב דאע"ג דשטר קדושין ילפינן מגט בהקישא דויצאה והיתה מ"מ יש חילוק ביניהם דגט שאין ענינו דומה לשארי שטרי מקנה ולא בעינן רק נתינה לידה דהא מועיל בעל כרחה לכן כתבו על איסורי הנאה כשר, אבל שטר קדושין דבעינן דעתה ורצונה לכן דומה לשארי שטרי מקנה ופסול אם נכתב על איסורי הנאה כמו שטר מכירת קרקע. ואדרבה מסוגיא דגיטין הנ"ל נ"ל ראיה למה שכתבתי דיש חילוק בין מעילה לתרומה דבתרומה החילוק הוא בין תלוש למחובר ובמעילה החילוק הוא בין קרקע למטלטלין. והוא דהתוס' בסנהדרין ט"ו ע"א ד"ה שער וכו' כתבו וז"ל אע"ג דמעילה ילפינן מתרומה ולענין תרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור דמי דלענין האי לא ילפינן מתרומה דתמעול מעל ריבה וכו' עכ"ל. ואע"ג שאיני כדאי לחלוק על התוס' מ"מ בכאן דבריהם תמוהים דבחד מלתא כגון מחובר איך שייך לומר דבעיקר דין מחובר ילפינן מעילה מתרומה ובדין עומד לגזוז לא ניליף ונרבה מתמעול מעל ומה"ט הקשיתי לעיל דאם נימא דמחובר אימעט מתרומה משום דחשיב כקרקע ואין תרומה נוהג בקרקע א"כ הוא בחדא מחתא מחובר ושארי דברים שאינם דגן תירוש ויצהר א"כ תקשה מדוע נמעט מחובר ממעילה יותר מדבר תלוש שאינו דגן תירוש ויצהר, ולא מסתבר לי לומר דתלוש שאינו דגן תירוש ויצהר מרבינן מתמעול מעל דאין סברא לחלק בין מחובר לתלוש שאינו דגן תירוש ויצהר לכן גם דברי התוס' בסנהדרין תמוהים לי. אמנם לפי מה שכתבתי לק"מ קושית התוס', דבתרומה דהחילוק הוא בין תלוש למחובר לכן אע"ג דעומד לקצור מ"מ חשוב מחובר. אבל לענין מעילה שהחילוק הוא בין קרקע למטלטלין א"כ אם עומד לקצור שוב אינו חשיב כרכוש קרקע:

ועוד אני אומר דאין אנו צריכים לומר דדברי התוס' בסנהדרין יהיו מתנגדים לדברי, וגם אין אנו צריכים להדוחק אשר מבואר לעיל דאע"ג דמעילה ילפינן מתרומה מ"מ אין מעילה ותרומה שוים להדדי דזה הוא דוחק. לכן נראה לי דבאמת הואיל וילפינן מעילה מתרומה מהראוי שגם במעילה יהיה החילוק בין תלוש למחובר ואז לא יהיה דין מעילה אע"ג דלא יהיה חשיב כקרקע כגון ענבים העומדים לבצור לר"מ דחשיב לענין דברים של ממון כמטלטלין ומ"מ יודה שתשיב מחובר בדברים שאינם של ממון. וכן מחובר לדבר אחר זולת קרקע דחשיב מחובר ולא הוי כקרקע. אלא מקרא דתמעול מעל ילפינן לרבות לענין מעילה כל עניני מחובר שאינם חשובים כקרקע כגון ענבים העומדים לבצור לר"מ דס"ל דכבצורות דמי ומחובר לדבר אחר זולת קרקע. ולכן אע"ג דלענין תרומה עיקר החילוק הוא בין תלוש למחובר ולכן אין תרומה נוהג בענבים העומדים לבצור אפילו לר"מ מ"מ לענין מעילה מרבינן מקרא דתמעול מעל כל מחובר דלא חשיב כקרקע. ולא נמעט ממעילה בג"ש דחטא חטא רק מחובר דחשיב כקרקע דהא שני עניני מחובר יש, האחד חשיב כקרקע כגון המחובר לקרקע והשני הוא מחובר לקרקע ועומד להתלש דשוב לא חשיב כקרקע לר"מ או מחובר לדבר אחר. לכן מוקמינן המיעוט חטא חטא במחובר דחשיב כקרקע והרבוי דתמעול מעל מוקמינן במחובר דלא חשיב כקרקע. ומזה ידעינן דהחילוק במעילה הוא בין קרקע למטלטלין ומה שאינו נוהג מעילה במחובר הוא משום דחשיב כקרקע לכן אין מעילה בעבדים למ"ד עבדי כקרקעי דמי מדחזינן שרבתה התורה שינהוג מעילה במחובר דלא חשיב כקרקע ש"מ דעיקר החילוק הוא בין קרקע למטלטלין. וא"כ אנו נצולין מהדוחק הנ"ל לחלק מסברא בין תרומה למעילה דלפ"ז באמת מסברא לא היינו מחלקין בין תרומה למעילה מאחר דמעילה ילפינן מתרומה אלא מקרא דתמעול מעל דמרבינן מזה מעילה במחובר דלא חשיב כקרקע מזה ידעינן לחלק בין תרומה למעילה. וא"כ מה שכתבו התוס' בסנהדרין דמקרא דתמעול מעל מרבינן מעילה במחובר העומד לתלוש ג"כ כונתם הוא כך דמקרא דתמעול מעל ידעינן דהחילוק הוא במעילה בין מטלטלין לקרקע באופן דמה שכתבתי לעיל ליישב קושית התוס' הנ"ל בסנהדרין הוא ממש תירוץ התוספות בעצמם, וגם אין שום סתירה מסוגיא דגיטין שם לדברינו:

אמנם שבתי וראיתי דאי אפשר לומר כדרך הזה שכתבתי דהא לפ"ז מבואר דבלא רבוי דתמעול מעל באמת היינו אומרים דהחילוק הוא במעילה ג"כ בין תלוש למחובר כמו בתרומה. ולפ"ז היה נוהג מעילה בעבדים אע"ג דהוקשו לקרקע. אמנם לפ"ז לא היה נוהג מעילה במחובר העומד לתלוש אלא דמקרא דתמעול מעל מרבינן מעילה במחובר העומד לתלוש ומזה ידעינן דהחילוק לענין מעילה הוא בין קרקע למטלטלין ולכן אין נוהג מעילה בעבדים. וא"כ הקושיא מבוארת לכל מעיין הואיל ולכל חד מהדרכים שנאמר יש קולא וחומרא לענין מעילה דאם נימא שהחילוק לענין מעילה בין תלוש למחובר יש קולא לענין מחובר העומד לתלוש וחומרא לענין עבדים. ואם נאמר דהחילוק לענין מעילה הוא בין קרקע למטלטלין יש קולא בעבדים וחומרא במחובר העומד לתלוש. וא"כ איך שייך לומר דקרא דתמעול מעל מרבה מחובר העומד לתלוש מה רבוי הוא זה הא לפי זה יסתעף מיעוט לענין עבדים ואיך יהיה זה הוכחה דהחילוק הוא לענין מעילה בין קרקע למטלטלין מדריבתה התורה מעילה במחובר העומד לתלוש הא גם השתא נוכל לומר דהחילוק במעילה הוא בין תלוש למחובר וקרא דתמעול מעל נימא דאתא לרבות עבדים ומזה יהיה מוכח דהחילוק הוא בין תלוש למחובר מדנוהג מעילה בעבדים. ואין לומר דלזה לא היינו צריכין לקרא דתמעול מעל דבלאו קרא היינו אומרים דהחילוק הוא במעילה בין תלוש למחובר דהא מתרומה ילפינן לה וא"כ ממילא נוהג מעילה בעבדים הואיל ואין תלוי כלל במה שהוא קרקע או מטלטלין אלא ודאי דקרא דתמעול מעל אתי לרבות מחובר העומד לתלוש ומוכח מזה דהחילוק לענין מעילה הוא בין קרקע למטלטלין דזה אינו. דהא קרא דתמעול מעל אינו מיותר דאצטריך בלא"ה להא דדרשינן במעילה י"ח ע"ב עי"ש. ועיין בב"מ צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה פרט וכו' שכתבו דמקרא דתמעול מעל מרבינן איסור הנאה בהקדש עי"ש, לכן נראה דעיקר הוא כמש"כ בדרך הראשון בישוב הסוגיא דגיטין הנ"ל:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף