גבורת ארי/תענית/יז/ב

גבורת ארי תענית יז ב

דף י"ז ע"ב

ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא קשה לי א"כ יהא אסור לכהן ליטמא בזמן הזה בשום טומאה אף שאינו של מת מהאי טעמא שמא יבנה וי"ל דבטומאה כיון דאין דרך בני אדם בטומאה לא גזרינן דאם זה יטמא בודאי ימצא הרבה בההוא בית אב שלא נטמאו אבל ביין דדרך בני אדם לשתותו וכן לגדל פרע חיישינן לשמא יבנה ולא ימצא שום כהן הראוי לעבודה לא שנו אלא כששתה שיעור רביעית כו' וה"נ הא דאסור לכהנים שתיית יין בזמן הזה דווקא יותר מרביעית אבל רביעית שרי כמו בגדול פרע כיון דאית ליה נמי תקנתא בגני פורתא אבל אין לפרש דכאן גזרינן רביעית אטו יותר מרביעית דלית ליה תקנתא דשינה משכרתו משא"כ בתקנתא דגדל פרע דמסתפר ואיתא להאי תקנתא בכל ענין דאי אפשר לומר כן כדפירשתי לעיל:

שתויי יין דמחלי עבודה גזרו בהו רבנן קשה לי אטו משום דלא ליתי לידי איסורא גזרו דנימא דבאיסור חמור גזרו אבל לא באיסור קל הא טעמא משום שמא יבנה ביה"מ ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא והא כמו שיין מונע מן העבודה הכי נמי פרוע ראש מונע אותו ומה בכך שאינו מיחל מכל מקום אי אפשר לו לעבוד לכתחילה וליכא כהן הראוי לעבודה ויש לומר דרב אשי לא חייש להאי טעמא דליכא כהן הראוי לעבודה דמסתמא ימצא הרבה כהנים בההוא בית אב של היום שלא יהיו שתויי יין ופרועי ראש אלא דחייש דילמא יבנה ואגב חביבות העבודה מיקרי ועבדי וכדאמר רב ששת בפרק ב' דיומא (דף כ"ד) דמפיסין בבגדי קודש ולא בבגדי חול מהאי טעמא דילמא אגב חביבותא מיקרי ועבדי ואפילו לרב נחמן דס"ל התם דמפיסין בבגדי חול שאני התם כדמפרש טעמא דאי אמרת בבגדי קודש איכא בעלי זרועות דחמסי ועבדי אי נמי בזמן הבית דרגילין ותדירי בעבודה לא חיישינן למיקרי ועבדי אבל הכא חיישינן למהרה יבנה דלא רגילי עד עתה בעבודה מודה דחיישינן למיקרי ועבדי והא דאסורין ביין בזמן הבית לאו משום חששא דילמא מיקרי ועבדי אלא משום שהעבודה מוטלת עליהם ואי אפשר לעבוד כשהוא שתוי יין אבל בזמן הזה לא חיישינן למהרה יבנה אלא משום מיקרי ועבדי איסורא בידים. משום הכי שתויי יין דחמירי דמיחל עבודה גזרו אבל פרוע ראש דקיל דאינו מיחל לא חיישינן למיקרי ועביד כיון דבדיעבד אינו מיחל והתם גבי בגדי חול אי מיקרי ועביד נמי מיחל דהוה ליה מחוסר בגדים זהו מה שנראה לי בטעמו של רב אשי:

פרועי ראש דלא מיחלי עבודה בפרק ב' דזבחים (דף כ"ו) הקשו התוס' אמאי לא יליף בק"ו מיושב דאינו במיתה וגם זר דאינו במיתה בקבלה שאינה עבודה תמה ומחללי כ"ש פרועי ראש דבמיתה שמחללו:

ומינה אי מה שתויי יין דמחלי עבודה אף פרועי ראש דמחלי עבודה. בסוף פרק ב' דסנהדרין (דף יט) מייתי להא שמעתתא כולה ומסיק בקשיא והכא בשמעתין משני עלה לא כי איתקוש למיתה אבל לאחולי עבודה לא איתקוש מיהו קשה לי אההיא שנויא הא קי"ל אין היקש למחצה ועוד קשה לי מאי חזית דהקישא למיתה אתיא ולא לאחולי עבודה אימא איפכא לאחולי עבודה אתיא ולא למיתה דהא ערל ואונן ויושב אינן במיתה אלא באזהרה כדאמרי' בפרק הנשרפין (דף פ"ב) ואפילו הכי מחלי עבודה כדתנן ריש פרק ב' דזבחים (דף ט"ז) והכי נמי דכוותיה נימא בפרוע ראש:

ונ"ל דהכי דייק לה רב אשי משום דהתם בספר יחזקאל מצות כהנים מסדר ואזיל ורישא דקראי והיה בבואם אל שערי החצר הפנימית בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר וגו' והא בכהן גדול בעבודת יום הכיפורים מיירי דאילו בשאר ימות השנה הא איכא מעיל וחושן ואפוד שיש בהם צמר כדפירש רש"י בפרק ב' דיומא (דף ל"ה) וגם סיפא דההוא קרא ולבשו בגדים אחרים בבגדי כה"ג ביום הכיפורים איירי בשעה שנכנס לפני ולפנים להוצאת כף ומחתה דדרשינן התם אחרים פחותים מהם פירוש בגדים פחותים משל שחרית שלבש לעבודת היום וכתיב בתריה פרע לא ישלחו כסום יכסמו את ראשיהם ויין לא ישתו כל כהן בבואם אל החצר הפנימית וכתיב בתריה אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולה. והא בכה"ג איירי שמצווה על הבתולה ומוזהר על אלמנה כדאמרינן בפרק ד' דקדושין (דף ע"ה) והשתא תקשה למה הפסיק הכתוב באמצע בין מצות כה"ג במצות כהן הדיוט דהא לא יעלה צמר ולבשו בגדים אחרים דרישא דמיירי ביום הכפורים אזהרת כה"ג לחוד הוא דאין עבודת יום הכיפורים כשירה אלא בו וכן בסיפא אזהרת אלמנה ומצות בתולה אינו אלא בכה"ג ומציעתא דקרא דפרע לא ישלחו ויין לא ישתו אזהרה נמי לכהן הדיוט והוה ליה למכתב מצות כה"ג לעצמן ביחד ולא להפסיק במצות כהן הדיוט ביניהם. ועוד קשה דהא בין פרע לא ישלחו לבין יין לא ישתו כתיב כסום יכסמו דהיינו ראשו של זה בצד עיקרו של זה והא נמי בתספורת של כה"ג דווקא כדאמר התם בסוף פרק ב' דסנהדרין והשתא למה הפסיק בין פרע ליין שהן בכל כהנים בכסום דכה"ג ועוד קשה מכדי פרע ויין שניהם אזהרת כל הכהנים נינהו מאי שנא גבי יין דכתיב ויין לא ישתו כל כהן דמשמע דאתא לאשמעינן דמיירי משאר כל הכהנים דלא מיירי עד השתא דאילו עד השתא מיירי בכה"ג הא פרע נמי אזהרה לכל כהנים היא והוה ליה למכתב ברישא נמי גבי פרע כל כהן לאשמעינן דמיירי בכל הכהנים דלא מיירי עד השתא:

ומתוך אלו קושיות נפקא ליה לרב אשי הא דבע"כ הא פרע בעי לאקושי ליין למיתה ולא לאחולי ומשום הכי כתיב להוא פרע באמצע בין אזהרת כה"ג ללמד דבכה"ג נמי איירי הא אזהרה דפרע ובע"כ לא צריכי לאזהורי בכה"ג אלא משום עבודת לפני ולפנים דלא משכחת לה בכהן הדיוט דאילו עבודת עזרה והיכל בהדיוט נמי כשירין ועוד דומיא דולבשו בגדים אחרים דמיירי מהוצאת כף ומחתה שהוא בכה"ג ולפני ולפנים ומדאזהר קרא לאיסור פרע לכה"ג בעבודת לפני ולפנים מהשתא בע"כ הקישא דפרע ליין למיתה אתי ולא לאחולי דאי סלקא דעתך לאחולי איתקוש הא למה לי אטו כה"ג גרע מהדיוט ועבודת פנים גרע משל חוץ ובע"כ משום דסמכי אזהרת יין לפרע לאקושי וקמ"ל דאין חומר איסור פרע לכה"ג בפנים יותר מלהדיוט בחוץ דהוי אמינא דבאיסור פרע בפנים איכא חומר בפנים יותר מבחוץ וכמו שאפרש קמ"ל דפנים וחוץ איסורין שוין הן זה כזה והשתא אי אמרת בשלמא דכי איתקש פרע ליין למיתה לחוד ולא לאחולי שפיר דליכא חומר איסור בפנים יותר מבחוץ אבל אי אמרת דלמיחל לחוד א"נ למיתה ולמיחל איתקוש משום דאין היקש למחצה אם כן בעבודת פנים יש חומר מבחוץ. עונש מיתה משום דעבד פרוע ראש. ועוד עונש מיתה משום כניסה דלפני ולפנים ביאה ריקנית דכיון דפרוע ראש מיחל עבודתו ממילא הוה ליה ביאה ריקנית והוה ליה בפנים עונש יותר מבחוץ ואע"ג דבשתי קטלי לא קטלית ליה נפקא מיניה אי שגג באיסור פרע דהיינו שידע שמוזהר מלעבוד פרוע ראש ושמיחל אי עבד אבל לא ידע שחייבו עליו מיתה אלא כמו ערל אונן ויושב שאינן אלא באזהרה בעלמא ומיחלי עבודה אבל הא ידע דאיכא מיתה על ביאה ריקנית בפנים דכה"ג בעבודת פנים משכחת לה לעונש מיתה אבל בעבודת חוץ לא משכחת לה והוה ליה עונש ואיסור יותר לכה"ג משום פרע בעבודת פנים מעבודת חוץ וכה"ג מצינו ביומא בפרק ה' (דף נ"ב) גבי לא נתן מעלה עשן או שחיסר אחת מכל סמניה חייב מיתה ופריך תיפוק ליה דהוה ליה ביאה רקנית ושני ר"ש כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה אלא דהתם אפילו שגג בביאה לגמרי מיירי שאינו יודע דאיכא איסור כלל אביאה משום דהתם ביאה והקטרה תרי מילי נינהו ואין אחד גורם לחבירו ומשכחת לה אע"פ ששגג בהא לגמרי הזיד באידך אבל הכא האי ביאה ריקנית דאיירינן ביה בעבודת פרוע ראש דאי אמרת דמיחל עבודה הוא דגרמא ליה אי שגג בפרועי ראש לגמרי אי אפשר שהזיד בהא ביאה ריקנית דאי ליכא איסורא בפרועי ראש כל עיקר בו אי אפשר שיחלל עבודה וממילא אין כאן ביאה ריקנית כיון דעבודתו כשרה הלכך לא משכחת לה שגג בזה והזיד בזה אלא על דרך שפירשתי ואע"ג דר"א גופיה שני אפילו תימא דהזיד בזו ובזו כגון דעייל ב' הקטרות היינו משום דמשכחת לה בע"א מוקי לה אבל בעל כרחו מודה כר"ש נמי מצי למימר משום הכי אי אפשר לאוקמי לה היקשא למיחל ולמיתה וכ"ש דלית ליה איפכא דמקיש לה לאחולי לחוד ולא למיתה דהשתא פשיטא דחמיר פנים דכה"ג פרוע ראש מחוץ דבפנים לא סגי בלא עונש מיתה של ביאה ריקנית ובחוץ לא משכחת לה לחיוב מיתה משום פרועי ראש אלא ודאי הקישא למיתה לחוד ולא למיחל עבודה ומהשתא לעולם שוין כה"ג בעבודת פנים להדיוט בחוץ בכל ענין לגבי פרועי ראש זהו מה שנראה לי בהאי שנויא דשמעתין אליבא דרב אשי:

אף פרועי ראש דמחלי עבודה קשה לי דבריש פרק ב דזבחים (דף ט"ו) תנן כל הזבחים שקבל דמן זר ואונן טבול יום מחוסר בגדים מחוסר כפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ערל טמא יושב עומד על גבי כלים כו' פסול ואי פרועי ראש נמי מיחל עבודה אמאי לא חשיב נמי לפרועי ראש בהדי הני דמחלי עבודה וליכא למימר דתני ושייר דמאי שייר דהאי שייר מיהו בהא יש לומר דשייר לבן נכר ערל לב דהיינו מומר לעבודת כוכבים דמיחל נמי את העבודה דהא ערל דמיחל נפקא ליה בפרק ב' דזבחים (דף כ"ב) מקרא דיחזקאל דכתיב בהביאכם בן נכר ערלי לב וגו' להיות במקדשי לחלל את ביתי והכא ערלי לב נמי כתיבי אלא דלפי זה איכא לאקשויי איפכא לר' אשי דס"ל דפרועי ראש אינו מחלל אמאי לא חשיב התם לערלי לב בהדי הני דמחלי עבודה וליכא למימר דתני ושייר דמאי שייר דהאי שייר דפרועי ראש לרב אשי לאו שיורא הוא כיון דאינו מחלל מיהו יש לומר דשייר בעל מום דמיחל כדכתיב מום בו ולא יחלל כדאמר התם לעיל:

דבר זה מתורת משה רבינו לא למדנו הקשו התוס' ונילף מק"ו מבעל מום שאוכל בקדשים אסור בעבודה ערל שאסור לאכול אינו דין שאסור לעבודה ותירצו חלל יוכיח שאינו אוכל ומותר לעבוד וכדאמר בפרק האומר (דף ס"ו) מברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה דאפילו חללים שבו תרצה אי נמי איכא למיפרך מה לבעל מום שכן עשו בו קריבין כמקריבים שקרבן בעל מום כל הענינים האלה אינם שייכים רק לימים קדמונים בזמן המקדש ועכשיו הם רק לשקלא וטריא להבין דברי הרשנה והגררא. משא"כ ערל שלא עשו בו קריבין כמקריבין דמה ערלות שייך בבהמה ואומר אני שנעלם מהם גמרא ערוכה ריש פרק ב' דזבחים (דף ט"ז) דיליף תנא דבי ר"י לזר דאם עבד חילל מהאי ק"ו מבעל מום שאוכל ולא פריך חלל יוכיח אבל הא פריך מה לבעל מום שכן עשו בו קרב כמקריב והיינו טעמא דלא קאמר התם חלל יוכיח משום דהא איכא למימר נמי כה"ג אונן וטמא בקרבן ציבור יוכיחו שאינן אוכלין ועובדין אלא דאין זה פירכא דמה להנך שכן אין מוזהרין תאמר בזר שמוזהר מכל זר לא יאכל אליבא דתנא דבי ר' ישמעאל כדאמר התם וכמ"ש התוס' שם והשתא ליכא למימר חלל יוכיח דהא חלל נמי אינו מוזהר וא"כ הכא נמי ליכא למילף ערל בק"ו מבע"מ דאיכא למימר אתחילת דינא הנך יוכיחו ואי משום שאינן מוזהרין הא ערל נמי אינו מוזהר והא התם לא קם לן האי קל וחומר דזר מבעל מום אלא מה"ט שכן מוזהר דפריך התם מה לבעל מום שכן עשו בו קרב כמקריב טמא יוכיח מה לטמא שכן מטמא בעל מום יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שכן מוזהרין ואם עבדו חיללו אף אני אביא זר שמוזהר ואם עבד חילל דאי לאו האי טעמא דשכן מוזהר איכא למימר הנך דאמרן יוכיחו. שוב ראיתי להתוס' שם שפירשו כן ומסיימי מהאי טעמא צריך לקמן בערל הלכתא גמירי לה דלא אתיא בק"ו והיינו כמו שכתבתי:

עוד נ"ל דליכא למימר חלל יוכיח דעובד דודאי חלל מחלל עבודה ועד כאן לא מכשיר התם מברך ה' חילו אפילו חללים שבו אלא אם בשעת הקרבה לא נודע שהוא חלל אע"פ שאחר כך נודע לא פסלינן עבודתו למפרע ונפקא מיני' שהבעלים יוצאין י"ח נדרם או חובתם אבל אם עבר והקריב לאחר שנודע שהוא חלל עבודתו מחוללת והשתא אין מקום לומר בחלל שאינו אוכל ועובד כיון דאין עובד אלא בשעה שלא נודע לו שהוא חלל לא שייך לומר שאינו אוכל דהא אינו ידוע שהוא חלל ובחזקת כהן כשר קאים ומשום אכילת פסול אין הקרבן נפסל ואע"ג דאמרינן ריש פרק ה' דפסחים (דף נ"ט) כמה דכהנים לא אכלי בשר בעלים לא מתכפרי דתני' ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים וכיון שהוא פסול אכילתו לאו כלום הוא ואין הבעלים מתכפרים הא פירשו התוס' דדוקא היכא דאין הבשר ראוי לאכילה מן התורה אבל היכא דראוי לאכילה מן התורה אע"ג דלא אכלי מתכפרי והביאו ראיה מהא דדם שנטמא וזרקו במזיד לא הורצה מדרבנן להתיר בשר באכילה ואפילו הכי בעלים מתכפרי אלא שמסקנת התוס' שם משמע דליתא לה"ט ואין זה מקומו:

עוד יש לומר דאיסור אכילת קדשים נמי אין חל על החלל מה שאכל קודם שנודע שהוא חלל אע"ג שנודע לו אחר כך ואכילה דמי לעבודה. ונפקא מינה למ"ד אין איסור חל על איסור וזר שאכל קדשי קדשים בטומאת הגוף פטור מקרבן טומאה דאין איסור טומאה חל על איסור זרות ואם אכל כהן בטומאה חייב הוא הדין נמי אם אכל חלל בטומאה בעוד שלא נודע לו שהוא חלל ואחר כך נודע לו דינו ככהן וחייב ולא מבעיא למאן דאמר בפרק ב' דמכות (דף י"א) גבי נגמר דינו ונעשה כה"ג בן גרושה דמתה כהונה והוה לי' כנגמר דינו ואח"כ מת כה"ג דאינו גולה אלמא קודם שנודע שהוא חלל דינו ככהן כשר לכ"ד וה"ה לענין אכילת קדשים נמי אלא אפי' למ"ד בטלה כהונה דדוקא לענין עבודה גלי קרא ברך ה' חילו אבל לא לדבר אחר אלא אפילו למפרע דינו כזר לכל דבר איכא למימר דאכילת קדשים לעבודה דמי דהכי אמרינן בפ"ז דפסחים (דף ע"ב) אהא דתנן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור"י פוטר משום דתרומה איקרי עבודה דכתיב עבודת מתנה אתן את כהונתכם כלומר מתנות כהונה שנתתי לכם הרי זה כעבודה ועבודה רחמנא אכשר מברך ה' חילו וכיון דאכילת תרומה הוקש לעבודה לענין זה כ"ש שאכילת קדשים דהוי כעבודה לענין זה ואפשר דאפילו רב ביבי בר אביי דמוקי לה להאי בבא בתרומה בערב פסח דזמנו בהול ולית ליה להאי טעמא דאכילת תרומה הרי הוא כעבודה ומשמע דהלכה כמותו דבפרק ג' דיבמות (דף לד) לא מייתי הגמרא אלא להא דרב ביבי לחוד שמע מינה דהאי טעמא עיקר אפילו הכי אפשר לומר דלא פליגא אלא אאכילת תרומה דגבולין אבל באכילת קדשי מקדש שהכפרה תליה בה מואכלו אשר כופר מודה דאכילתם עבודה מיקרי והשתא אין מקום לומר בחלל שעבד ואינו אוכל אלא עבודה ואכילה שוין בו למפרע להכשר ולהבא לפסול. ותדע דהכי הוא כדפירשתי דהא חלל הרי הוא כזר גמור אפילו להקל כדתניא בת"כ גבי אזהרת כהנים על טומאת מת בני אהרן יכול חללים תלמוד לומר הכהנים ואמרינן בפרק קמא דסנהדרין רבי (ואית דגרסי ר' חייא) חזייה לההוא גברא דהוי קאי בבית הקברות אמר לי' לאו בן איש פלוני כהן אתה אמר לי' אבוה דהאי גברא גבה עינים הוה נתן עיניו בגרושה וחיללו א"כ הדבר ברור שהוא בכלל אזהרת זר לכל דבר ואי אפשר לך לומר אלא דבדעבד אכשרה רחמנא לעבודתו אף לאחר שנודע שהוא חלל מברך ה' חילו אבל לעבוד לכתחלה הוא בכלל אזהרת וכל זר לא יקרב ואם כן קשה הא דיליף דזר שעבד חילל מבעל מום וטמא בהצד השוה שבהן שמוזהרין הא איכא למיפרך חלל יוכיח שמוזהר כזר ואפילו הכי אם עבד לא חילל אלא ודאי שמע מינה דחלל שעבד משנודע חילל מכל מקום אכתי אפילו למאי דפירשתי דחלל שעבד משנודע חילל מכל מקום עבודתו עד שלא נודע אינו מחולל א"כ איך יליף תנא דבי רבי ישמעאל לזר שעבד חילל מבעל מום וטמא ולמסקנא דהתם מבעל מום ואונן מכל מקום נימא חלל יוכיח שאם עבד קודם שנודע לא חילל אף אני אביא זר שאם כסבור שכהן הוא ואחר כך נודע שהיה זר עבודתו שעבד שנודע לו שזר הוא תהיה כשירה כמו חלל ובע"כ צריך לומר דתנא דר"י לית ליה דר' יהושע דבנודע שהוא בן גרושה שעבודה שעבד קודם שנודע כשירה אלא כר"א דפוסלו ואם כן אין משם סתירה לדברי התוספות שפירשו אדרבי ישמעאל:

כל בן נכר כו' בפ"ב דזבחים (דף כ"ב) מייתי להאי קרא אהא דתנן התם ערל פסול פי' דמחלל עבודה ופירש רש"י שם ערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה והתוס' בשם ר"ת פירשו דאין אונס בכלל אלא מומר לערלות דווקא וכן בכ"מ שנזכר ערל כגון לענין אכילת פסח וקדשים ומעשר ועבודה פליגי אם מתו אחיו מחמת מילה אע"ג דאנוס הוא שוה למומר לערלות או דהוי כנימול וראיתי לרש"י ז"ל בפירוש החומש פ' בא אקרא דכל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו פי' כל ערל להביא שמתו אחיו מחמת מילה וכל בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים לא יאכל:

נראה דמשמע לרש"י דבן נכר היינו שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים באיזה עבירה שיהיה וא"כ ודאי מוכח שפיר דכל ערל לא יאכל היינו שמתו אחיו מחמת מילה דאי במומר לערלות דוקא למה לי היינו בן נכר. מיהו נראה לי דאין זה ראיה דאין קרוי בן נכר אלא מומר לעבודת כוכבים והשתא אפילו תימא דכל ערל היינו מומר לערלות דוקא אפ"ה אינו בכלל בן נכר וכן פסק הרמב"ם (בפ"ט מהלכות קרבן פסח) דבן נכר היינו מומר לעבודת כוכבים דוקא תדע דע"כ הוא כן דכתיב וכל עבד איש ומלתה אותו אז יאכל בו וכתיב וכי יגור אתך גר המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ומהכא נפקא לן בסוף פ"ט דפסחים (דף צ"ו) דמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו מאכילת הפסח ועשייתו ומדכתיב ומלתה אותו וכתיב המול לו כל זכר שמע מינה דבבן ועבד הראויין ועומדין למילה מיירי קרא ולא בהני דמתו אחיו מחמת מילה והשתא למה לי קרא דבן ועבד כזה מעכבין אותו מפסח תיפוק ליה כיון דראויין למול ומצותן עליו אם אינו מל הוה ליה בכלל בן נכר אלא ודאי דלא הוי בן נכר אלא מומר לעבודת כוכבים דוקא:

מיהו אין זה ראיה דא"כ תקשה לר"מ דסבירא ליה מומר לדבר אחד הוה מומר לכל התורה כולה אפילו אי לא הוי אלא מומר לערלות כדמוכח להדיא בפ"ק דחולין (דף ה') דתניא הכל שוחטין אפילו ערל אפילו מומר וקאמר האי מומר היכי דמי אילימא מומר לדבר אחד וקסבר מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכל התורה כולה היינו ערל אלמא לר' מאיר דסבירא ליה דהוי מומר לכל התורה כולה במומר לערלות נמי ס"ל הכי אע"ג דהוי שב ואל תעשה אם כן קרא דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין למה ליה תיפוק ליה דה"ל בן נכר אלא ע"כ קרא דומלתה אותו וקרא דהמול לו לאו למעוטי הראוי למול ואינו מל דההוא מבן נכר נפקא ליה אלא עיקר קרא למעוטי שאינו ראוי למול והכי קאמר אם ראוי למול ומלתה אותו אבל מי שאינו ראוי למול מחמת אונס כגון שמתו אחיו מחמת מילה ואי אפשר לקיים בו ומלתה לא יאכל והכי מפרשינן קרא דהמול לו דבתרי גברי מיירי דבראוי למול המול לו ולמעוטי שאינו ראוי למול והא דכתב רחמנא המול לו ומלתה אותו כיון דלא צריך אלא למעוטי שאינו ראוי למול יש לומר כדדריש רבא בפרק הערל (דף ע"א) דערלות שלא בזמנו אינו מעכב דהמול לו וגו' והאי לאו בר מהילא הוא. וה"נ יש לומר בקרא דומלתה אותו. אי נמי משום גזירה שוה דאז אז כדאמרינן התם מש"ה כתב רחמנא כן:

מיהו מדאמרינן שם בפ"ב דזבחים ובפרק הערל דאי כתב רחמנא בן נכר משום דאין לבו לשמים משמע דבמומר לעבודת כוכבים מיירי דבשאר עבירות לא שייך לומר אין לבו לשמים ובפ"ט דסנהדרין (דף פ"ג) מייתי לה להא דרב חסדא ופירש"י בן נכר כהן מומר לעבודת כוכבים אלמא הדר ביה ממה שמשמע בפירוש החומש דבן נכר קרוי במומר לאחד מן העבירות ולפ"ז אין הכרח לפרש דערל אפי' מתו אחיו מחמת מילה בכלל ומכל מקום פירש שם ערל דהיינו מתו אחיו מחמת מילה נמי במשמע:

ומ"מ נראה לי עיקר כפירש"י דאילו לפירוש ר"ת דאין אנוס בכלל אלא מומר לערלות דוקא קשה לי מהא דאמרינן בפרק הערל (דף ע"א) ערל מקבל הזאה מדכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש בעשור לא מהול משום חולשא דאורחא הזאה אימת עביד לאו כשהן ערלים ובפי"ג דזבחים דף קי"ח) אמרינן מאי טעמא דר"ש דכתיב ויעשו בני ישראל את הפסח בגלגל פשיטא אלא הא קמ"ל דחובה כעין פסח קרב הא לאו כעין פסח לא קרב ואידך מבעי ליה להא דערל מקבל הזאה והשתא אי ערל בכל מקום דגרע מנימול אינו אלא במומר לערלות דוקא והשתא הא דאיצטריך לאשמועינן דערל מקבל הזאה אינו אלא במומר לערלות דאי באנוס מה לי הוא מה לי נימול אכתי מאי קמ"ל קרא דפסח גלגל דערל מקבל הזאה מדעשו פסח ובע"כ הזו עליהן כשהן ערלים הא זה דלא מלו במדבר לאו משום דהיו מזידין שלא למול אלא אי משום חולשא דאורחא אי משום דלא נשבה להם רוח צפונית כדאמרינן התם וכיון שכן אנוסים היו וכדין עשו שלא מלו משום פיקוח נפש כדאמרינן התם האי יומא דעיבא לא מהלינן ביה וה"נ אי לא מהול משום חולשא דאורחא שפיר דמי כדאמרינן בפ"ג דנדרים (דף ל"א) ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה אלא אמר אמול ואצא סכנה היא כו' אלא מפני מה נענש כו' ואי ערל אנוס דינו כנימול אכתי מאי קמ"ל קרא דקיבלו הזאה פשיטא דכיון דאנוסים היו כנימולין דמי ואי אפשר ללמוד מהם לערל גמור שהוא מומר לערלות דמקבל הזאה כיון דאין ערל אנוס בכלל ערל אלא ודאי ערל מחמת אונס שוה למומר לערלות לכל דבר ואינו כנימול והשתא קמ"ל קרא טובא דערל מקבל הזאה בין ערל מומר בין של אונס דאין לחלק ביניהם. כל הענינים הנזכרים בזה הענין מכל בן כו' אינם שייכים רק לימים קדמונים בזמן המקדש ועכשיו הם רק לשקלא וטריא להבין דברי המשנה והגמרא איתוקם תמידא דלא למיספד כו' איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד הכי גרסינן בספרים דידן בשניהם דלא למיספד ובמנחות פרק ו' (דף ס"ה) גרס רש"י גבי תמידא דלא למיספד וגבי שבועיא דלא להתענאה. ופירש הטעם דלא הוי שמחה יתירא בשל שבועות כשל תמיד משום דבעצרת לא הוה שום ראיה לדברי הבייתוסים אבל בתמיד הוה להו קצת ראיה לדבריהם כדמפרש התם והתוס' כתבו שם יש ספרים גרסי להיפך גבי תמידא דלא להתענאה וגבי שבועיא דלא למיספד. וכתבו דגירסא זו עיקר מדפריך למה לי עד סוף מועדא הא מועדא גופיה יו"ט הוא ומשני לא נצרכא אלא לאסור יום של אחריו כר' יוסי ואי גרסי להתענאה אפילו כר"י לא אתיא דבלא להתענאה כ"א מודו דלאחריו מותר כדתנן במתני' גם על גירסא זו קשה לי דאם איתא דבתמידא לא גזרו אלא על התענית ובהספד שרי ובשבועיא אף על הספד נמי גזרו א"כ מאי פריך לקמן למה לי למימר מתמניא לימא מתשעה ותמניא גופה אסור משום דהוה ליה יומא דאיתוקם תמידא מאי קושיא הא להכי נקט תמניא בהדי איתותב חגא לאסור בהספד דאי משום תמידא בהספד שרי והוה ליה להקשות למה לי גבי תמידא עד תמניא לימא עד שבעה ותמניא גופה אסור וחמיר מהם דאפילו בהספד אסור משום איתותב חגא אלא ש"מ דלא החמירו בחגא יותר מתמידא:

ולפירוש זה יש להעמיד עיקר הגירס' דבשניה' גרסינן דלא למיספד גבי חגא משום קושיית התוס' וכיון שכן בע"כ גבי תמידא אי אפשר לגרוס דלא להתענאה וקל משל חגא מטעמא דפרישי' וגם התוס' במנחו' (ד' סה) כתבו יש ספרים דגרסי בתרווייהו דלא למיספד וכן נ"ל עיקר ואי קשיא איך תנא ברישא דברייתא אלין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתם דלא למספד הא לא מצינו הכא אלא בלא למיספד לחוד לא קשה מידי דההיא ברייתא במגילת תענית היא וריש ספרא הוא ואכולה ספרא קאי ולאו אהני יומי לחוד דמייתי להו הכא וגם רש"י חזר כאן וגרס גבי תמידא דלא למיספד. והביא ראיה אע"פ שאין ראייתו מכרחת וכמו שכתבו התוס' שם:

לימא מתרי בניסן ור"ח גופיה יום טוב הוא. קשה לי הא לקמן גבי חגא פריך לימא מתשעה דהא תמניא מיומי דתמידא הוא ומשני דאי מקלעי מילתא ובטלינהו לשבעה תמניא גופיה אסור משום דהוה ליה יומא קמא דאיתותב ביה חגא דשבועיא דשמע מינה דיום טוב של מגילת תענית שיש לו המשך זמן כמה ימים רצופים נתבטל מקצתו נתבטל כולו והא ר"ח נמי אפשר ליו"ט שלו להתבטל כדתנן במתניתין אין גוזרין תענית על הציבור בראש חודש ואם התחילו אין מפסיקין והשתא נפקא מינה בהא דקחשיב לר"ח בהדי יו"ט דתמיד היכא דהתענו בראש חדש ניסן בהתחילו דאין מפסיקין דאי הוי תנא דיום טוב דתמיד אינו מתחיל עד ב' בניסן ואין ר"ח ממנין יום טוב דתמיד אכתי יו"ט של תמיד בקדושתיה קאי והשתא דתני מריש ירחא ור"ח נמי מן יו"ט דתמידא וכיון שנתבטל מקצתו דהיינו ר"ח נתבטל כולו ואפילו תימא דהשתא אכתי לא אסיק אדעתי' להאי טעמא מכל מקום בתר דמשני להאי טעמא הוה ליה למימר השתא דאתית להכי ריש ירחא נמי כיון דאי מיקלע כו' כדמסיק לקמן אתשעה ועשרים ושמא יש לומר אע"ג לכולהו יומי דגזרו יו"ט משום ניסא כחד יומא אריכא דמי ואי נתבטל מקצת בטלו כולן אפילו הכי אי לאו דחל שם יו"ט של דבריהם אשל תורה משום נפקא מינה לאסור יום שלפניו מן הדין לא היה יום זה נטפל לימי הנס שלאחריו לבטל בביטולם מטעמא דבטל מקצתן וכאילו אינו דמי אבל השתא דאיכא עליו שם יום טוב דדבריהם לאסור יום שלפניו מהשתא בבטלו נתבטל כולן משום הכי לא קאמר לקמן השתא דאתית להכי כדאמרינן על שנויא דתשעה ועשרים דשם שינויא בתרא אינו צריך לגמרי לקמא משא"כ הכא אי לאו קמא דלאסור שלפניו אין מקום לשל בתרא דאי איתרמי רמי דהא אפילו איתרמי לבטל לשל ר"ח אי אין אסור שלפניו אין ר"ח של תורה נחשב מכללן דיבטלו בביטולו ואי אפשר לקיים האי שינויא אלא על פי שינויא קמא דלאסור שלפניו:

עוד יש לומר דאפילו למאי דמשני לאסור יום שלפניו דשמע מינה דעל יו"ט של תורה חל שם יום טוב דדבריהם כיון דאין נפקא מינה בהא דחל עליו יו"ט דדבריהם לההוא יומא גופיה דבלאו הכי יו"ט של תורה הוא ואין נפקא מינה אלא ליום שלפניו אינו נמנה עמהן לקולא שבביטולו יתבטלו גם המה דלאו בני חדא בקתא נינהו משום הכי לא קאמר לקמן השתא דאתית להכי דליתא דבביטולו הן אינן בטלין מיהו כל זה לפירש"י אבל למאי דאפרש לקמן דהא דקאמר דאי איתרמי מילתא דבטלינהו לשביעי היינו דוקא אי איקלע איזה תקלה וצרה ביו"ט זה של דבריהן דומיא הא דאמרינן לקמן יום טוריינוס ביטלו הואיל ונהרג בו שמעיה ואחיו דעל ידי תקלה זו שאירע בו נתבטל יום טוב זה לגמרי לעולם בלאו הכי לא קשה מידי דודאי ר"ח של תורה אי אפשר שיתבטל לגמרי כל עיקר על ידי שום סיבה וצרה:

לא נצרכא אלא לאסור יום שלפניו דאילו משום ר"ח דאורייתא לא בעי חיזוק אבל יו"ט דרבנן בעי חיזוק כדמסיק וכי תימא הני מילי דיום טוב דרבנן בעי חיזוק הני מילי בחל בחול אבל אי חל ביום טוב של תורה הא ודאי לא בעי חיזוק מק"ו דהשתא של תורה לחוד לא בעי חיזוק כל שכן אי איתוסף של דבריהם על של תורה דאיכא תרתי לא כל שכן דלא בעי חיזוק והכי נמי תקשה כה"ג אחגא דשבועיא דקאמר לקמן לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו דלא קשה מידי דכיון דבכל יו"ט של דבריהם שייך למגזר לפניו לתנא קמא ולר"י אף לאחריו לאסרן משום חיזוק הכא נמי לא נפקי מכללא משום הכי גזרו בהו משום יו"ט דדבריהם כדי שיהא זכרון לדורות לנס זה הנעשה בו ביום על ידי איסור דלפניו ולאחריו דיש להם מקום ביו"ט של דבריהם וכבר כתבתי זה לעיל בפרק קמא ובפ"ק דר"ה בחידושי מיהו הכא בלאו האי טעמא אתי שפיר דאע"ג דר"ח ופסח דאורייתא הן ולא בעי חיזוק אפילו הכי אסרו לפניהם ולאחריהם משום יום טוב דדבריהם משום חיזוק דשאר יומי דיום טוב דתמידא וחגא שכל אחד משני י"ט הללו הן של ימים רבים ומשום שאר ימים דתמידא של אחר ר"ח ודחגא שקודם מועדא אסרו בזה לפניהם ובזה לאחריהם דבעי חיזוק אבל בההיא דפ"ק דר"ה (דף י"ט) דשלישי בתשרי הוא י"ט דמגילת תענית ואע"ג דבלאו הכי הוא י"ט דדברי קבלה משום לאסור לפניהם אע"ג דהאי י"ט דמגילת תענית אינו אלא יום אחד צ"ל כדפרשתי:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף