בית מאיר/אורח חיים/שי
< הקודם · הבא >
טור ומפרשיו שו"ע ומפרשיו שולחן ערוך |
סעיף ב' אין שום אוכל וכו. כתב הב"י איתא בכל בו סי' נ"ח כל דבר שגמרו ביד אדם אינו מוקצה ואית דבעי למימר שאלה התמרים שנותנין עליהם מים בגיגית בע"ש או בעי"ט ונדחו עי"ז מיד או חזי להו בתר הכי בליל שבת או בליל י"ט שלקחו טעם היין מותר לשתותו ביום שגמרו בידי אדם אם שהו כפי הצורך ע"כ ודבריו תמוהין דהא אמרינן בפרק כירה דשאר פירות בר מגרוגרות וצמוקין לית להו מוקצה וכו'. (ועיין בזה פרישה) ועוד דהני ודאי לא הוי גמרו בידי אדם עכ"ל הב"י וא"י למה לא יהא חשוב גמרו בידי אדם וכי מאי בין זה לפולין ועדשים שבפרק אין צדין דחשיבי גמרו בידי אדם עיין שבת דף מ"ג בתוס' ד"ה בעודן דכמו דהתם מדרצונו שיתבשלו בלא שום דחי' כן ה"נ רצונו שיבא טעם הפירי בהמים בלא שום דחי' אך עיין דף י"ט שם ע"ב בתוס' ד"ה שמן ואולי מדמה לשם מפני שטעם הפרי הבא אל המים אינו בעולם וצ"ע:
סעיף הנ"ל הג"ה וי"א דאין הכנה שייך בשל גוי אפילו בגרוגרות וצמוקים הפר"ח בסי' תצ"ז ס"ק ט"ו כתב על הרמ"א שלא דק במ"ש זה בשם י"א והמחבר כבר כתב בפשיטות ע"ש ולדידי צ"ע איפכא אם הפוסקים מסכימים עם הכל בו בזה כי מה שהב"י כתב על דברי הכל בו וכ"כ הר"ן סוף פרק כ"כ צ"ע שהרי ז"ל הר"ן לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירושלמי דאין הכן לגוי וכו' ומכאן אתה דן וכו' והוא שראוין מתחילתן לכוס הא אם אינם ראוין מוקצין הן ואסורין למי שיש לו איסור מוקצה בשבת משום דלא חזי:
הרי מבואר דמה שמוקצתו משום דלא חזי אף בשל גוי שייך והכי מסתביר דאטו משום דגוי הוא נותן דעתו יותר למידי דלא חזי ונהי דלהכל בו ההכרח לידחוק דהיינו דוקא כדכתב הר"ן למי שיש לו איסור מוקצה דהיינו ר"י בזה אין לחלק בין מוקצה פשוט למוקצה דלא חזי משא"כ לר"ש דל"ל מוקצה אלא היכי דדחי' בידים ס"ל דזה לא שייך אלא בשל ישראל ולהכי מתיר אף גרוגרות דגוי מדקיי"ל כר"ש אבל מ"מ איני רואה בהר"ן עדות דנמי הכי ס"ל אלא הר"ן מדאיירי במידי דלא חזי דלא דחי' בידים תולה הדבר בפלוגתא דר"י ור"ש אבל מ"מ י"ל נמי דגרוגרות וצמוקים דמוקציהן מדלא חזי אף לר"ש דחי' בידי דגוי נמי אוסר להו:
והכי מוכח להדיא דעת רש"י שהרי בביצה כ"ד ע"ב כתב אם יש מאותו המין במחובר אסורים משום מוקצה ואפילו לר"ש יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתו ולא תחלוק במחובר בין שלו לשל נכרי ואילו בגרוגרות גופייהו יהי' הבדל בין של ישראל לשל גוי איך אפשר להחמיר במחובר דנלמד מדמיון גרוגרות שלא לחלק א"ו דעת רש"י לאסור גרוגרות אף בשל גוי ויפה עשה הרמ"א שכתבו אך בשם י"א:
ומה יפה כחו דב"י יותר שהשמיטו כל עיקר:
סעיף ז' מטה וכו' ז"ל הרא"ש והא דאמר רב מטה שיחדה למעות הניח עלי' מעות אסור לטלטלה לא הביא רב אלפס משום דלית הלכתא כהא דאליבא דר"י אמרה וקים לן במוקצה כר"ש ור"ל דהרי"ף ס"ל דאין במטה זו משום לתא דחסרון כיס ולהכי ס"ל דמה דאסור רב יחדו והניח הוא רק מטעם הקצאתו שמכיון שמיחדו ומניח עליו מקצהו מדעתו מכל תשמישן אחרים והוי כחצוצרות אליבי' ואסור אפילו לצורך גופו ומקומו כדכתבו תוס' ריש הסוגי' ד"ה מטה משא"כ לר"ש דלא ס"ל מוקצה דבדעתו תלי' נמצא ממילא הוי המטה כלי שמלאכתו להיתר כדאית' בגמרא דמטה לאו להכי עבידא והקצאתו דהיינו יחודו לר"ש לאו כלום הוא ולהכי מותר המטה אף מחמה לצל כדין כלי שמלאכתו להיתר משא"כ מנורה שהדליקו בו בחול דמצד עצמותו הוא כלי שמלאכתו לאיסור אפילו לר"ש לא שרי אלא לצ"ג ומקומו והכי פסקינן כדמבואר בהרמב"ם פרק כ"ה הלכה י"א דז"ל אבל כלי המוקצה מחמת מיאוס כגון נר ישן של נפט וכלי הצואה מותר לטלטלן בשבת אם הוצרך להן מבואר הא לצורך עצמן לא וע"ש בהלכה ג' ובשלמא כלי הצואה הטעם דבטל מתורת כלי מדלא חזי אפילו לכסוי מנא כדאיתא במ"א סי' ש"ח סק"ס בשם הראשונים אלא נר דנפט דשרי לטלטל מדחזי לכסוי מנא כדאיתא דף מ"ו וכיון דמוקצה מחמת מיאוס לית לן מהיכי תיתי איסורו לצורך עצמו דהיינו מחמה לצל א"ו משום דמיד שנדלק עליו הוי כלי שמלאכתו לאיסור דמודה בי' ר"ש דאסור מחמה לצל וכן כתב המ"א סי' רע"ט ס"ק י"ב וכדמסיים ועיין סי' ש"ח ס"ג ובאמת לאו דוקא כתב הרמב"ם דינו לגבי נר דנפט של חרס אלא ה"ה. לנר של מתכת אלא דבא לאשמועינן דאפילו דחרס ודנפט מותר לצ"ג ומקומו וכן מבואר בתוס' בשבת דף ל"ו ד"ה האי שם הכריחו דמודה ר"י בכלי שמלאכתו לאיסור דשרי לצ"ג ומקומו מדקתני ר"י אומר כל הנירות של מתכת מטלטלין הרי מבואר מתוס' ומרמב"ם דנר שהדליקו בו הוי כלי שמלאכתו לאיסור ואסור לצורך עצמו דהיינו מחמה לצל ולא הוצרכתי להאריך בזה אלא לאפוקי מדברי ספר ת"ש שכתב פה בלשון זה והרשב"א בחידושיו כתב דמטה שיחדה למעות והניח עלי' בחול לא מקרי כלי שמלאכתו לאיסור כיון שהמטה אינו עושה שום מלאכה רק מעשה עץ בעלמא עכ"ל ונראה דכן הוא דעת הרי"ף וכו' ולפ"ז הרא"ש שהביא דעת ר"ת וכו' ומדלא פליג עליו גם בההוא מילתא לומר דמטה מקרי מלאכתו לאיסור דהא איכא נ"מ למנורה בסי' רע"ט משמע דבהא מילתא מודה להרי"ף דלא מקרי מלאכתו לאיסור וכו' ע"ש יוצא מדבריו דלדעת הרי"ף ורמב"ם ורא"ש אף נר שהדליקו עליו מותר לטלטל אף מחמה לצל וכן כתב ורומז להכא בסי' רע"ט וכל זה ליתא ואין לו התחלה כלל כי הלשון שבריש דבריו בשם הרשב"א יגעתי ולא מצאתים כלל וכל זמן שאין הדברים נמצאים נראה שמכוין לדברי הרשב"א ריש פרק כל הכלים דאיתא שם שמקשים על רב יודא דס"ל כלים שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל והא אמר גבי נר דמשחא שרי ותירצו דשאני נר שהוא אינו משמש מלאכת איסור אלא שנעשה בסיס לשמן ופתילה והוסיף בו דברים וכן הפ"י דף מ"ד תוך אריכות דבריו שבד"ה מטה שיחדה למעות בד"ה אלא דעדיין מלאו לבו לכתוב דלדעתו נראה דלא כתוס' דף ל"ו דנר מקרי מלאכתו לאיסור אלא דנר לא מקרי מלאכתו לאיסור ולא מקרי מלאכתו לאיסור אלא כשעושה מעשה המלאכה בגוף הכלי וזה לא שייך בנר דמינח נייח כדמשמע לעיל בספ"ק עכ"ל שם ובדף מ"ו סוף ד"ה בא"ד כתב וכן מצאתי להדיא שכ"כ הרשב"א ממונפלי בחידושי שבת ריש פרק כל הכלים ואולם המעיין שם בהרשב"א יראה שמסיק שם באמת דתירוץ זה אין מספיק כל עיקר אלא מתרץ הקושי' באופן אחר ומסיק על תירוץ זה ובהכי מתורצים כל הקושי' ובלי שום ספק הרשב"א נמי כתוס' ורמב"ם ס"ל להאמת דנר כלי שמלאכתו לאיסור הוא ואפילו לדברי היש מתרצין אין דמיון התוס' שבת עולה כלל לומר דלהכי אף מטה לא מקרי כלי שמלאכתו לאיסור מפני שמעשה עץ שימוש (והם דברים השייכים לטומאה וטהרה ולא הכא) דאם כן אף כלי שכותשין בו דהיינו עלי נמי נימא דאך מעשה עץ שימש ועיין דף קכ"ג א"ו דהם אך מדוחק הקושי' אומרים דנר הוא דאינו משמש גוף האיסור דהיינו השלהבת אלא שהוא הבסיס לשמן ופתילה והפתילה הוא שמשמש לגוף האיסור אבל מטה הא משמש גוף האיסור אבל באמת אף נר ודאי קרוי מלאכתו לאיסור וזה ברור ופי' הרי"ף כבר מבואר לעיל מפני דמטה עיקרו לאו להכי עבידא ודוק:
סעיף הנ"ל הג"ה ויש אוסרין וכו' מיהו לצורך גופו וכו' עיין מ"א כתב וכ"מ בהג"מ שכתב דדמי לגרוגרות וצמוקים ע"ש וכ"כ הראב"ן כנראה משמעות דעתו להשיג אף על הרמ"א שיהא הכיס אסור אפילו לצ"ג ומקומו ונהי דעל הב"י יפה השיג דודאי במטה לשטה זו כיון דמיחד לו דוכתא ומדמין לסיכי ומזורי פשיטא דאפילו לצ"ג ומקומו אסור וכן מבואר להדיא בח"ר דף מ"ד ד"ה ה"נ מסתברא דז"ל י"ל דמטה שאני דאיכא למימר דילמא אף ר"ש מודה בה דכיון שהוא מיחדה למעותיו אדם קובע לה מקום ומקצה אותו לגמרי מדעתו מחמת חסרון כיס עכ"ל ובמוקצה מחמת ח"כ הא כע"מ דאף לר"ש אפילו לצ"ג ומקומו אסור אמנם מה דמשמע מהמ"א להחמיר נמי בכיס בלצ"ג ומקומו על פי דברי הראב"ן והגהות מיימון דמדמו כיס שיחדו והניח לגרוגרות וצמוקים א"י ליישב דעתם דמה ענין גרוגרות וצמוקים להכא וביותר מה שמדמו וילפי לה מדעת ר"ת במטה והם דברים מותמהים דבמטה דקדק הר"ת והרא"ש משום דמיחד לי' מקום מקפיד עליו והוי דומיא דסיכי ומזורי דיש בהם משום מוקצה מחמת ח"כ כנ"ל ברשב"א אבל כיס כזה שקורין בייא גארטיל הא עינינו רואות דאין אדם מקפיד עליו למיחד לו מקום ולדעתי עדיף מנר שהדליקו עליו בחול שבזמנינו הנרות אינם ראוים לשום תשמיש זולת ההדלקה ומ"מ ליכא למ"ד שאסור לצ"ג ומקומו וכן מוכח להדיא מקושי' הגמרא דף מ"ה ע"ב מי אמר ר' יוחנן הלכה כר"ש הא אמר כלום עשוי' אלא לתרנגולין ואילו לדעת הראב"ן והג"מ שביחוד והניח יהא בדמיון גרוגרות וצמוקים דאפילו ר"ש מודה מה הקושי' הא כיון דאינו עשוי אלא לתרנגולין והוי יחוד וגם הניח הא ר"ש מודה א"ו דזה לאו מילתא היא והעיקר כפסק הרמ"א ודלא כמשמעות המ"א דבפשוט כיס יש להחמיר רק בכיס התפור בבגד כתב בסק"ו ואפילו להרא"ש הכא שרי דהא חזינן דלא קפיד וא"י דהא חזינן נמי אפילו בלא תפור דאין אדם שמקפיד לייחד לו מקום וכן הסכים להלכה הא"ר אך מה דקשה לי על לשון הרמ"א שתולה איסור הכיס מחמה לצל בדעת ר"ת במטה וזה האמת דמטה לר"ת אפילו לצ"ג ומקומו אסור ומטעם ח"כ משא"כ בכיס זה ולענ"ד עיקר איסור דכיס זה מחמה לצל הוא משום דמיון דנר דמפני דסתם כיס נמי להכי עבידא לתשמיש מעות ומכיון שהניח נמי עליו מעות בחול הוי כלי שתשמישו לאיסור דלא שרי אלא לצ"ג ומקומו ואסור מחמה לצל סעיף ח כלי וכו' וכגון שדבר המותר חשוב מדבר האיסור אבל אם דבר האיסור חשוב יותר מדבר המותר בטל אצלו ואסור לטלטלו כלשון הזה בעינו איתא בהטור ובלשון זה אין הכרע אם שניהם שוים מה דינו כי י"ל דיוק דרישא דוקא וי"ל נמי דיוק דסיפא דוקא אך בסעיף ט' מדמקפיד אם המעות אינם עיקר והם דברי הר"מ שבב"י מבואר מדיוקא דרישא דוקא שהרי אף אם המעות עיקר הא מ"מ דסתמא אף האוכלין שבתוכו נמי עיקר וכן כתב הה"מ פכ"ו הלכה י"ג א"נ משום דשברי עצים לא חשיבי ובטלי וכן עיקר דכל דחשוב אעפ"י שיש עמו דבר המותר לא בטל ואסור לטלטלו ולפ"ר זה אין ללמוד אלא מפי' רש"י בהסוגי' שמפרש השברי פתילה היו חשובים לאנשי גליל ומסתמא השמן נמי חשוב ומ"מ לא בטילי משא"כ לפי' ר"ת שמפרש משום דהשמן דהיינו ההיתר לא הי' חשוב להם י"ל מפני שההיתר לא הי' חשוב להכי עיקר הבסיס לא הוי אלא בשביל השברי פתילה שהי' עיקר להם הא בשניהם חשובים שפיר י"ל דחשוב בסיס להם. וא"כ צ"ע דברי הב"י שכתב על לשון הטור ודברי רבינו כפי' ר"ת וע"כ לומר דמשמע לו מדקשה ר"ת על פי' רש"י דבגלילא אדרבא הי' מצוי פשתן הרבה שם מסתמא שניהם לא הי' חשוב להם וש"מ דבשוין לפחיתות אסור וממילא ה"ה בשוים לחשיבות ועדיין צ"ע למה דוקא לפי' ר"ת ואפשר משום דלפרש"י משמע לי' דמסתמא המעט שמן שבנר לא חשוב וא"כ דוקא מפני שהשברי פתילה הי' חשוב בעיניהם להכי לא בטל משא"כ בשוין י"ל דמותר ויהי' איך שיהי' קשה לי פרש"י ז"ל דהא צריך ביאור איך קתני ושוין ר"י ור"ש שאם יש בה שברי פתילה אסור לטלטל הא ש"פ גופייהו לר"ש שרי לטלטל שהרי איתא בתוס' דף מ"ז ד"ה הנח וי"ל דש"פ הוי שברי כלים ודמי לצרורות אבל פתילה שלימה שהיא כלי הוי שרי ובפרק כל הכלים תנן כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהן ובלבד שיהא עושין מעין מלאכה ואך לר"י הוא דבעי מעין מלאכתו וע"כ צ"ל דסתם ש"פ שדלקו כל הלילה שוב הנשאר אפילו למעין מלאכה לא חזי והמה ודאי דמי לצרורות וא"כ איך שייך לומר על מידי דלא יצליח לשום מלאכה שהוא חשוב ומה בכך שפשתן חשוב להם הא לא חזי למידי ומה חשיבות שייך גבו משא"כ לפי' ר"ת ניחא ומוכח נמי דבשניהם שוים בפחיתות דאסור וק"ל. תו מה דשייך לסעיף זה הנה כתב אלי ידידי הגאון מו"ה עקיבא איגר אבד"ק פ"ל ועתה לא אניח נסיעה הולכת ריקם ויהי מה היום שאל השואל ממני דיש לו בבית אכסניא נכרי תיבה ובתוכו כיסים צרורים מעות וגם טבעות יקרות באבנים טובים אם מותר לטלטל התיבה מבית אכסניא לבית ישראל ונסתפקתי בהא דמבואר בשבת דף קמ"ב דכלכלה שבתוכה פירות רטוב' ואבן דמות' לטלטלן ואין צריך לנער מפני הפסד פירות א"כ ה"נ אפשר דמקרי הפסד מחששא דאם ינער המעות אפשר שיגנב וכדומה או דדוקא ע"י ההפסד דבר ההיתר בזה מותר אבל אם ע"י הניעור יהי' הפסד בדבר האסור י"ל דמקרי טלטול לצורך דבר האסור דהא בשביל דבר המותר לא הי' צריך לטלטול דבר זה דהי' אפשר לנערו ועיין במ"א סי' ש"ט סק"ה ומהתם אין ראי' דהתם כל עיקר טלטול מן הצד דהיינו הניעור עושה בשביל שלא יגנב המוקצה משא"כ בנ"ד דעיקר טלטולו בשביל דבר המותר ורק מניעת הניעור הוא מחמת פסידה דדבר האסור בזה י"ל דמותר והי' נ"ל להביא ראי' לאסור מסוגי' דשבת דף קי"ז מי דמי התם אדהכי והכי נפלה דליקה וכו' משמע דלולי זה הי' אסור להציל תיק הספר עם המעות ואם נימא דבשביל הפסד דבר האסור ג"כ א"צ לנער א"כ הא בלא"ה הוי היתר גמור לטלטל המעות ע"י הס"ת (ומ"מ יש לדחות דהתם הוי האיסור משום דמטלטל לחצר שאינה מעורב ועיין בב"י סי' של"ד. והרשב"א כתב בתשובה לא אמרו מצילין תיק וכו' כדי שלא יתעכב בהצלתן עד שיוציא הספר וכו' וכן הדין בכלכלה וכו' משמע דחד דינא אית להו ומשום טלטול מוקצה אתינן עלה ומותר רק שלא יתעכב בהצלת הספר אבל משום הפסידה דמעות הי' צריך לנער עכ"ל):
ומה שהשבתי לכבודו על סוף הדברים שהגהתי לא אעתיק פה כ"א בסי' של"ד דשם מקומו ואלה הדברים שהשבתי לכבודו. הגם שגוף הנדון קשה עלי וכי לא אפשר לפתוח התיבה וליטול החפצים מתוכה ואולי ע"כ איירי שהכיסים מונחים על הטבעת באופן שא"א לקחת הטבעת בלתי אם לא ינער הכיסים לארץ ואז החשש שלא יגנובו א"נ החשש פשוט כשיראה הגוי בפתיחת התיבה מה בתוכה ימסר נפשו לגנוב אף אחר סגירת התיבה ויהי' איך שיהי' יראה לי להוציא מלשון הרמב"ם דשרי שהרי כתב בפרק כ"ה סוף הלכה י"ז ובמקום הפסד לא גזרו ומדלא כתב ובמקום הפסד דבר המותר ש"מ דאין לחלק הן אמת שלדברי הרשב"א בחידושיו דף קמ"ב נראה דלגבי מעות דחשוב תמיד הוי בסיס לדבר האיסור ואסור לטלטלה אפילו במקום הפסד שהרי כתב שם סוף ד"ה אמר וי"ל דמעות חשיבי ולא בטילי ולעולם נעשה כלי בסיס להם אע"פ שהן מעורבין עם כלים (ולקמן נדבר בפרט זה) מ"מ רואה אני שבתשו' שבב"י סי' של"ד שהביא מר חזר בו ולא מחלק בהכי שהרי מסיים שם ותיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה דמשמע דוקא אם יש בתוכה נמי דבר המותר דלא מיטנפי הוא דאסור עד שינער הא דמיטנפי שרי עם המעות. וכן דבריו שבתשובה שבב"י סי' ש"י שכתב שק שיש בו כיס מעות שרי לטלטולי בשבת כמו כנונא אגב קיטמא וקשה אמאי דהא ודאי הכיס שבתוכו המעות אינו בטל לגבי השק כמו שבטל הקיטמא לגבי כנונא אף לפי' הרמב"ן שם א"ו דאיירי שיש בהשק נמי דברים המותרים שיופסדו בהניער עכ"פ נשמע נמי מיני' שחזר מסברתו דמעות חשיבו ומה שמביא מר ראי' לאיסור משבת דף קי"ז י"ל דמיירי דאפשר למישדינהו באופן שלא יופסדו והכי משמע מדברי תוס' שם שכתבו משמע דאי לא מצי שדי המעות הוי מצי להביא התיק עם המעות. והענין לפ"ר תמוה איך יש במציאות בתיק פתוח דלא מצי שדי המעות וע"כ בפתוח איירי דאילו בקשור שאסור לפתחו איך יניח בו הס"ת (ויש לדחות) א"ו משמע שר"ל דלא מצי שדי המעות מפני שיופסדו והכי מוכח נמי לפ"ר מקושי' הרשב"א בחידושיו הנ"ל שהקשה ואי באבן חשוב אע"ג דמליאה פירות תחסר וכו' וכן נמי בתיק הספר עם הספר אע"ג שיש בתוכו מעות ודוקא משום הצלת כתבי קודש כדאיתא בפרק כל כתבי וקשה מה קשי' לי' מזה הא לולא דהצלת כתבי קודש הוי אמרינן לישדינהו כדאיתא התם בהסוגי' משא"כ הכא דאיירי בדלא אפשר למשדינהו מפני הפירות דמיטנפי והגם שיש לדחק דפשיטא לי' דשם החשש אדהכי והכי נפלה דליקה הוי כמו פירות דמיטנפי ואפ"ה משמע לו דוקא משום הצלת כ"ק ולא בדברים אחרים אפילו דמיטנפי) אלא משמע דבחידושיו אזיל במחשבת רמכ"ת דלא אפשר למישדינהו להמעות אם לא יופסדו וחשיב לי' הפסד האיסור כהפסד ההיתר ושפיר מקשה ומוכיח מזה דמעות חשיבו ומדחזינן דבתשו' חזר בו כנ"ל ע"כ דבהתשובה לא חש להקושי' מפני שמפרש נמי כמשמעות התוס' ורמב"ם הנ"ל ודאיירי באפשר למישדינהו באופן שלא יופסדו וזה דוקא מפני הצלת כ"ק חיישינן לאדהכי והכי ושרי הגם דאפשר לומר נמי דלהכי חזר בו מפני סברת רמכ"ת שי' דהפסד האיסור לא חשוב לו כהפסד היתר מ"מ קצת לא משמע הכי סתימת לשונו ותיבה שיש בתוכה מעות כיוצא בה דסתם תיבה אינו מונח בתוכה דבר דמיטנפי אלא משמועתן שהיא כיוצא בה דכל היכי דאפשר בניער בלא הפסד אסור והיכי דלא אפשר אלא בהפסד כמו נדון דרמכ"ת בחשש שלא יגנובו שרי ותו דכל היכי דאפשר להשוות דעת הפוסקים משוינן ולענ"ד משמעות הרמב"ם ברור כדכתבתי ואילו דברי הב"ח שבס"ס ש"י מוכרחים לפי' הטור נשמע נמי מיני' בפשוט דאף מפני הפסד האיסור שרי אבל לא משמע כדעתו מדעת הש"ע שם ומה דלא חשש הרשב"א בתשו' לקושייתו הראשונה שבחדושיו ממוכני שיש עלי' מעות באמת כבר כתבתי בצדו בלשון זה עיין בדבריו עצמם דף מ"ד לתי' רבינו אפרים שמביא שם ד"ה ואין גוררים אדרבה מוכח איפכא ולשיטת תוס' שם לא איירי כלל בשהי' על השידה דברים המותרים וצ"ע עכ"ל ויעיין מר שם אקוה שימצא דברי כנים אף כי באמת לא עיינתי כעת שם מפני הטירדה ואולם הנידן עדיין צ"ע ממה דאיתא בש"ע ס"ס ש"י תיבה וכו' אם המעות אינם עיקר וכו' ע"פ התנאי' שנתבארו במחתה וחדא מהתנאים הוא כדכתב בסעיף ח' משום דלא אפשר למינקט קיטמא לחודה אפילו אי שדי לי' מהמחתה דהיינו דומיא דמטנפי פירא בכלכלה ומ"מ מקפיד אף שהוא בהפסד ההיתר דדוקא אם המעות אינם עיקרו ונפק להו מתירוץ הגמרא בגלילא שנו וכנ"ל וזה כדעת הרשב"א בחידושיו הנ' הנ"ל. ולענ"ד היינו דלא כדבריו שבשני התשו' וכו' כנ"ל על הש"ע ובנ"ד להכי צ"ע שהרי המעות נמי עיקר ומי יחלוק על סתימת הש"ע והה"מ:
על זה חזר וכתב הגאון הנ"ל מ"ש כבודו ני' לסתור הוכחתי בענין פסידא דניער לדבר האסור מסוגי' דשבת דף קי"ז די"ל דהתם מיירי דליכא פסידא למעות לענ"ד פשטא דמילתא משמע דמקילינן לו להציל מעותיו ע"י הצלת הספר דסכנת דליקה גם על מעותיו וגם דא"כ היא גופה מנ"ל למידק ממתני' דילמא מתני' מיירי דצריך להציל גם מעותיו מפני הפסד ומש"ה מותר גם במ"ש כבודו נ"י להעמיס כן בכונת תוס' במ"ש דמשמע דאי לא מצי שדי המעות דכוונתם משום פסידא דמעות לענ"ד יקשה דמהיכן משמע להו לתוס' כן כיון דהוי בסיס לדבר האסור לחוד וההיתר משום דאדהכי והכי נפל דליקה א"כ דלמא דוקא דהחששא נוגע לכתבי קודש אבל לא משום המעות ובאמת מעיקרא דדינא גם אנכי שדיתי בה נרגא בראי' זו די"ל דמיירי בחצר שאינו מעורב וכו' (כמו דצ"ל להפוסקים דבדליקה מותר ע"י ככר או תינוק א"כ בודאי בלא"ה מותר ע"י הספר אע"כ דצריכים לטעמא דאדהכי והכי נפלה דליקה משום חצר שאינו מעורב וכו'] האריך ג"כ קצת בענין זה ומפני שאין כאן מקומו כ"א בסי' של"ד אשמיטנה פה ושם אדבר בו אך תו כתב אולם משטחיות דברי הב"י סי' של"ד שכתב וז"ל המרדכי בפ' כ"כ כתב כדברי הסמ"ג וכ"כ בהג"מ פ"ג וכ"כ בסמ"ק וכך הם דברי הכל בו בשם הר"ף שאם הניח בע"ש פת או כלים וכו' ואיני מבין דהא אדרבה מדברי הכל בו משמע דלא כהמרדכי והסמ"ג דהרי התירא דככר או תינוק מהני אף בנותן הככר בשבת ואילו הכל בו מתיר רק בנתנו מבע"י ומטעם דהוי בסיס גם לדבר המותר] והרשב"א כתב בשו"ת וכו' מבואר דס"ל להב"י דגם בכה"ג אסור להרשב"א היכי דלא מטנפי הפירות ואף בטלטול חצר המעורב מדמדמי לה הרשב"א לכלכלה וכפי הנראה בזה פליגי הכל בו והרשב"א דהכל בו ס"ל אף דיכול ליטול הפת ולנער הכיס משום פסידא דמעות שרי והרשב"א ס"ל דבעי' פסידא לדבר המותר גם מדברי הגהות אשר"י פרק כירה בההוא דביטול כלי מהיכנו כתב דאם יש בכלי דבר המותר שא"א לנערו מותר ליתן תחת הנר לקבל השמן דהא בידו לטלטל אגב ההיתר ובסוף דבריו כתב דמותר תחת הנר של שעוה דהא יהא מותר דצריך למקומו אבל בשמן יהא חס מלנערו ע"ש מבואר דאף הוי פסידא בניעור שמן אסור בשוכח וצריך למקומו ואף ביש בו דבר המותר אא"כ שיופסד דבר המותר ע"י הניעור ואולם מדברי הריב"ש והוא בש"ע סי' רע"ט ס"ג דמיירי במעט לחם ודחה הריב"ש לדברי המתירין מטעם דהשמן חשוב ביותר משמע דבלא"ה לא הי' איסור ממה דאפשר למנקט הלחם ולנער השמן משום פסידא דשמן אולם מ"מ כיון דבהגהות אשר"י הנ"ל מפורש לענ"ד לאיסור ולזה נוטין יותר דברי הרשב"א בשו"ת הנ"ל אף דמדברי הריב"ש הנ"ל משמע להיתר וכן דברי הרמב"ם מורים להיתר כמ"ש מעכ"ת ני' מ"מ לענ"ד צ"ע לדינא עכ"ל:
על זה חזרתי להשיבו האמת שמכבר דחיתי ראייתו בדברים שקצת דחוקים והי' זה מפני הטירדה כאשר כתבתי ובעבור שראיתי בהרמב"ם דחקתי עצמי לפ"ר וכאשר ג"כ כתבתי אז להוציא משמעות מהרשב"א וכתבתי ואין לומר דפשיטא לי' דהחשש אדהכי והכי נפלה דליקה הוי כמו פירות דמטנפי ואפ"ה משמע לו דוקא משום הצלת כתבי קודש ולא בדברים אחרים אפילו דמטנפי מזה מנ"ל:
כעת רואה אני שדבריו פשוטים משמע לו מדנקט התנא ואע"פ שיש בתוכו מעות משמע ברור דמשמיענו דשרינן בזה איסור נוסף דאל"ה לימא אע"פ שיש בתוכו דברים המותרים בטלטול ונמי אין מצילין אותו מחשש דאי שרית ליה אתי לכבוי וגם אית בהו איסור טלטול לחצר שאינו מעורב א"ו משמיענו בזה אף דיש בהצלתו זו איסור טלטול שהוא איסור נוסף וקשיא ליה הא באופן זה דאי אפשר למישדינהו משום דאדהכי והכי כו' הא הטלטול בכל מילי שרי ואין בם שום חידוש א"ו הוכיח דמעות דחשוב אסור בם הטלטול אפילו במעורבים בפירות דמטנפי רק הכא שרינן אף הטלטול מפני הצלת כתבי קודש:
ומעתה אחזיר לראיות רמכ"ת מן הש"ס ורמכ"ת כתב זה פעמים שיש לדחותה משום דאיירי בטלטול חצר שאינו מעורב ולענ"ד בפשוט אין ראי' משם דהא כולהו פירקן איירי בנפלה דליקה באותו חצר באופן שאסור להציל אפילו לחצר המעורב רק המבואר במתני' וא"כ איך שייך למימר דלטלטלינהו להמעות ולא שדינהו משום שיופסדו ע"י השריפה זה ההיתר אף להרמב"ם אינו אלא במונח כבר דברים המותרים עם דברים אסורים לא אסרינן לי' הטלטול אם לא באופן שיזרקם ויופסדו אבל הכא אטו ע"י דישדינהו יופסדו הא מופסדים וקיימו שאם לא יצילם כדינם יושרפו ממילא ופשיטא דבשביל הצלת ס"ת לא יציל המעות באיסור טלטול אלא יזרקם ויופסדו כדמעיקרא להכי רצה ללמוד מזה שאין שום איסור טלטול מוקצה כל שהוא להצלת ס"ת ואפילו להביא תיק ובתוכו מעות מעלמא ומוכרח לומר דאין ראיה משום דאדהכי והכי נפלה דליקה (ומה שכתב מר בדחייתו משום דאיירו בחצר שאינו מעורב וכו' כבר יעדתי מקום דברים הללו בסי' של"ד) ומה דכתב מר דמסתביר לו דבזה פליגי הכל בו והרשב"א לענ"ד לאו בהכי פליגי אלא דהכ"ב נהי דבגוף הדין דהירושלמי דהיינו להניח על הכיס בשבת אינו סומך על הירושלמי מכח תלמודן דפסיק ותני לא אמרו ככר אלא למת בלבד דמשמע לו ואפילו במקום הצלה מ"מ לומד עכ"פ ההיתר בהניח מע"ש שבזה אין בתלמודן להדיא סתירה והב"י מביא תשו' רשב"א דמשמע לו ללמוד מתלמודן דאפילו בס"ת המונחת מע"ש אין התירה אלא במקום דאיכא חשש לכתבי קודש וכדכתבתי בריש דבריו דיוקיו שבחדושיו ומ"מ אין טעמו מפני שלא חש להפסד דבר האסור אלא טעמו פשוט דדוקא היכי שצריך בטלטולו אך להכלי או לדבר המותר ואנן באים לאסור לו הטלטול דבר המותר או הכלי שהוא בסיס לדבר המותר והאסור מחמת דבר האסור בזה לא החמירו לאסור טלטול זה עד שינער הדבר האיסור ואפי' יופסד דבמקום הפסד לא אסרי טלטול דבר המותר ושיגרם טלטול זה הפסידו אבל במקום שמונח היתר ואיסור מקודם במקום שיפסד ע"י דליקה והוא רוצה לטלטל הכל כדי להצילו מהפסידו אף שהדליקה בבית אחר במקום שמותר להצילה הכל כל דבר שאין בו איסור טלטול אבל דבר המוקצה לא שרי [לדעתי בסי' של"ד] ומוכרח למישדינהו ואף שיופסד כי הפסד זה אין הטלטול גרם לו אלא שמופסד וקאי אלא שרוצה להצילו מהפסדו נמצא עיקר טלטולו בעבור דבר האיסור כמו בעבור דבר ההיתר נמי [ולזה מדויק לשון הרמב"ם פרק כ"ה הלכה י"ד] וכמו שאסור לדעתו טלטול מוקצה לחודי' במקום ההצלה ה"נ אסור בזה היכי דעיקר טלטולו בעבור דבר האסור נמי ועל דרך זה מחלקו התוס' לענין טלטול מן הצד בין היכי שהטלטול לצורך דבר המותר לבין היכי שהוא לצורך דבר האסו' והוא בש"ע סי' שי"א ובהכי ניחא מה דחזר בהתשובה ולא חש לדייקו בחידושיו כנ"ל משום דס"ל דחדושו שפיר במעות דאסור בטלטול מבשאר מילי ודוקא משום כתבי קודש הוא דשרינן הא בשאר מילי דהיתר אף דמטנפי כל שמעורבים בדברים האסורים בטלטול אסור להציל תרווייהו ולא שרינן האי מפני האי מאחר דהטלטול לצורך זה כמו לצורך זה זולתו מפני הפסד כתבי קודש אבל לעולם חשיבותא דמעות אינו מגרע היכי דעיקר הטלטול אך מפני ההיתר דאז שרי אפילו ההיפסד דמשדינהו אינו נוגע לדבר האיסור כדס"ל להרמב"ם ותדע דאילו לדעתי' דמר דטעמו משום ההפסד מגיע לדבר האסור הא בההצלה מפני הדליקה פשיטא דתמיד הוי השדי' פסידא לדבר המותר נמי משום דבין כך ובין כך וכו' א"ו כדאמרן העולה מזה דלענ"ד מן הרשב"א אין שום משמעות ומהגהות הרא"ש יפה כתב דמשמע מיני' הכי אבל ג"כ אינו מוכרח כי י"ל דנקיט אם יש בכלי דבר היתר דלא אפשר לנערו משום מילתא דפסיקא כדי לסיים או נר עצמו שיפול שבו אין הפסד בניעורו ואיירי בזה בכלי דלא שייך בו היתרו דגבי נר שבודאי ינער קודם שיאחז האור בכלי וק"ל הכלל לענ"ד אין צורך בזה לעשות פלוגתא עלי' דהמבואר בהרמב"ם ומשמע נמי הכי כדכתב מר בהריב"ש ודו"ק:
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |