באר שבע/כריתות/כח/א

באר שבע כריתות כח א

דף כ"ח ע"א

המפריש נקבה לפסחו קודם הפסח. פרש"י קודם הפסח כדי נסבה ואני אומר אחר אלף מחילות מעצמותיו הקדושים דלא דק משום דלא נקט קודם הפסח אלא בשביל סיום דבריו ויביא בדמיה פסח ודוקא נקט קודם הפסח לאפוקי אם נשתיירה אחר הפסח יביא בדמיה שלמים וכן מחלק בהדיא בברייתא בתמורה בפרק אלו קדשים המפריש נקבה לפסחו תרעה עד שתסתאב ותאבד ויביא בדמיה פסח נשתיירה אחר הפסח תרעה עד שתסתאב ותאבד ויביא בדמיה שלמים. ובהאי תירוצא מיתרצא קושיא אחריתי שיש להקשות דהכא תניא ויביא בדמיה פסח ואלו בפסחים פרק מי שהיה טמא משנה שלמה שנינו ויביא בדמיה שלמים ולפי מאי דפרישית ניחא דהא דקתני המשנה ויביא בדמיה שלמים היינו בשנשתיירה אחר הפסח והא דקתני הברייתא הכא ויביא בדמיה פסח היינו דוקא קודם הפסח ולהכי קתני קודם הפסח וכן פירשו התוספות בהדיא בפרק מי שהיה טמא ובפרק קמא דזבחים :

שמע מינה בעלי חיים אינן נדחין. קשה טובא חדא אדפריך לרבי אושעיא נפרוך נמי אמלתא דרבי יוחנן לעיל דאמר בהמה של שני שותפין כו' וקאמר נמי עליה שמע מינה תלת כו' כי הכא ועוד קשה אדמותיב ליה מרבי שמעון ליסייעיה מרבנן דפליגי עליה דרבי שמעון ואמרו תרעה כו' ונהי נמי דהכי קמשני מ"מ מאי סלקא אדעתיה דמקשה וכי לא היה יודע שיתרץ לו כן ועוד קשה כיון דפריך מיחידאה אדפריך מרבי שמעון דברייתא לפרוך מרבי אליעזר דמתניתין דתמורה פרק אלו קדשים דתנן בהדיא גבי המפריש נקבה לעולתו וילדה זכר ירעה כו' רבי אליעזר אומר הוא עצמו יקרב עולה כבר תירצו התוספות כל זה בפרק כיצד מערימין דס"ל למקשה דטעמא דר"ש דאמר הכא הוא עצמו יקרב פסח היינו משום דאזיל לטעמיה בפרק אלו קדשים גבי ההיא דתנן המפריש נקבה לאשם ירעה כו' ר"ש אומר תמכר שלא במום ופריך בגמ' עלה למה לי תסתאב תמכר שלא במום כיון דלא חזי למלתיה היינו מומו ומשני אמר רב יהודה אמר רב היינו טעמא דרבנן דאמרינן מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדושת הגוף וטעמיה דר"ש דסבר דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף ומשום הכי פריך מר"ש וליכא למימר לסייעיה מרבנן משום דהכא אפילו רבנן מודו דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא בדבר דשייך ביה קדושת דמים כגון המפריש נקבה לפסחו או המפריש נקבה לאשם מהאי טעמא דסברי מגו דנחתא לה קדושת דמים נחתא לה נמי קדושת הגוף וקדושת הגוף לא הוי שהרי אין פסח ואשם בא מן הנקבה אבל גבי קן דטמא מקדש לא שייך ביה האי טעמא שהרי אין קדושת דמים חלה בעופות שאין פדיון לעופות ובהא אפילו רבנן מודו ולהכי נמי ניחא דלא פריך אמלתיה דרבי יוחנן לעיל משום דהוה כי ההיא דהמפריש נקבה לפסחו או לאשם דשייך ביה שפיר לומר האי טעמא מגו דנחתא כו' ואי הוה מותיב מרבי שמעון הוה אמינא אדמותיב מר"ש ליסייעיה מרבנן ומשום הכי נמי ניחא דמותיב מר"ש דברייתא ולא פריך מרבי אליעזר דמתניתין בפרק אלו קדשים משום דהוה יחידאה לאפוקי ר"ש לא הוה יחידאה משום דמסתבר ליה דר"ש אזיל לטעמיה כמו שנתבאר ומשני התם לאו בפלוגתא דמגו דנחתא כו' תליא מלתא אלא בפלוגתא דבעלי חיים נדחין ולהכי נמי ניחא שהאריך ואמר דר"ש ס"ל בעלי חיים אינן נדחין דלכאורה נראה שכל הלשון הזה מיותר אבל קשה על דבריהם שכתבו דהכא גבי קן דמטמא מקדש לא שייך לומר קדושת דמים מפני שאין פדיון לעוף א"כ היכי קאמר רב הונא בריה דרב יהושע עליה דרבי אושעיא ש"מ תלת כו' ש"מ קדושת דמים נדחה וכבר הרגישו בזה התוספות גופייהו בפ"ק דזבחים ופירשו דהכי קאמר ש"מ יש דחוי אפי' בדבר דלית ביה קדושת הגוף והוא הדין אפי' קדושת דמים לית ביה כההיא דמטמא מקדש עשיר שהפריש קן כו'. אמנם טפי מסתבר לי יישוב של רש"י שפירש דלא אמרינן אין פדיון לעוף אלא היכא דנראה להקריב בשעת הפרשה כגון אם הפרישו בעניות ונסתאב אבל זה לא חלה עליו קדושת מזבח מעולם כו' וכה"ג חלקו התוספות בריש פרק המנחות והנסכים וכן משמע בספרא דקתני והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדין קתני העופות דומיא דכלי שרת ואפילו לפי יישוב של התוספות אכתי קשה בשמעתין היכי מייתי מההיא דמת אחד מהם מביא חבירו שלא בהגרלה דר"ש ס"ל בעלי חיים אינן נדחין דלמא שאני התם דלא דחייה בידים. ועוד קשה דהא לעיל בעי ר"א מרבי יוחנן בעלי חיים נדחין או לא והכא פשיטא ליה דבעלי חיים נדחין. ועוד קשה מאי קמשמע לן רבי אושעיא הלא משנה שלמה היא בפרק מי שהיה טמא המפריש נקבה לפסחו כו' וקאמר עלה ש"מ תלת כי הכא וכן קשה על רבי יוחנן לעיל.

לכן נראה לי עיקר כמו שתירצו התוספות כל אלו קושיות בתירוץ אחד מרווח יותר בפ"ק דזבחים דחידושא דרבי יוחנן הוי אע"ג דבידו לתקן וליקח חציה השנית וכן רבי אושעיא קמל"ן חדוש זה אע"ג דבידו לתקן להפקיר כל נכסיו והוי עני והוי ראוי הקן שהפריש אפילו הכי אמרינן דהוי דחוי ומיהו אין בידו כל כך כמו נפגם המזבח דפריך בפרק קדשי הקדשים דחוי מעיקרו הוא וכשר לכולי עלמא ולכן נמי נקט רבי יוחנן אכל חלב והפריש קרבן והמיר וחזר דידחה דהוה ליה נראה ונדחה ולא נקט שהפריש קרבן לאחר שהמיר דההוא כשר כיון דבידו לתקן בקל כמו נפגם המזבח ולהכי פריך הכא שפיר לרבי אושעיא מר"ש ולא מייתי ליה סייעתא מרבנן דפליגי עליה דר"ש וכן לא מייתי ליה סייעתא מתנא קמא דרבי אליעזר דתמורה בפרק אלו קדשי קדשים דאית ליה בעלי חיים נדחין דקאמרי בהמפריש נקבה לעולה וילדה זכר ירעה וכן מהמשנה דפסחים בפרק מי שהיה טמא דקתני המפריש נקבה לפסחו כו' שהבאתי לעיל משום דע"כ לא פליגי רבנן ואמרו שנדחה אלא משום שאין בידו לתקן כלל בשעת הקדש כגון שהיא נקבה לפסחו או לעולה או לאשם אבל היכא שבידו לתקן כלל קצת כגון מטמא מקדש עשיר שהפריש קן דאי בעי מפקר כל נכסיה מודו רבנן דלא הוה דחוי ותו לא מידי:

שיכול והלא דין הוא כו'. מה שיש לדקדק בזה פירשתי בריש פרק שני דהוריות:

תלמוד לומר ועשהו חטאת הגורל עושה חטאת כו'. וא"ת וניהדר ונילף בעלמא מהכא שיקדש הגורל מקל וחומר ומה במקום שלא קידש השם קידש הגורל מקום שקידש השם אינו דין שיקדש הגורל. כבר תירצו התוספות בפרק טרף בקלפי די"ל דכי היכי דדרשינן מועשהו חטאת הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת כ"ש דנדרוש ועשהו חטאת לזה ולא לאחר תדע דבפרק קמא דקידושין אמרינן גבי עבד עברי הנמסר לע"א שיהא נגאל בשש מק"ו ומה מי שאין נגאל באלה פי' בקרובים כגון עבד עברי הנמכר לישראל נגאל בשש מי שנגאל באלה אינו דין שיהא נגאל בשש ופריך ואי סלקא דעתך יליף שכיר שכיר אמאי אינו נגאל באלה נילף שכיר שכיר ומשני שאני התם דאמר קרא יגאלנו לזה ולא לאחר אלמא דאע"ג דפשיטא ליה דדרשינן מיעוטא דיגאלנו לזה ולא לאחר ולהכי לא ילפינן נמכר לישראל בק"ו מנמכר לע"א אפילו הכי הוה יליף נמכר לע"א ליגאל בשש מק"ו ולא קא ממעט ליה מיגאלנו ולמדרש דודו או משאר בשרו יגאלנו ולא בדבר אחר אבל תימה מאי שנא דהכא ממעטינן תרוייהו מועשהו דהכא לא מקדש השם ובעלמא לא מקדש הגורל והתם לא ממעט מיגאלנו אלא דבעלמא לא מהני גאולת קרובים אבל דהכא אינו נגאל בשש יליף לה מקרא אחרינא מואם לא יגאל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ושמא י"ל דשאני הכא דכיון דכתיב ועשהו חטאת וכתיב נמי חוקה אתא ועשהו דכתיב בגורל לגלויי אחוקה דקאי נמי אהגרלה דאע"ג דלרבי יהודה דחוקה לא קיימא אהגרלה ועשהו מגלי לן דחוקה נמי קאי אהגרלה אי נמי משום דתנא בה קרא תרי זימני אשר עלה אשר עלה ומה שיש עוד לדקדק בזה ע"ש בתוספות בדבור המתחיל ומה במקום שלא קידש הגורל כו':

שהפריש מעות לקנו והעשיר אלו לחטאת כו'. חסרון הניכר יש כאן וצריך להגיה והעשיר ואח"כ אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו ואין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והא הכא דלאו שעת לקיחה כו' מתקנתא היא דקתני והעשיר ואח"כ אמר והאמר רבי אלעזר כו' שכבר אמר משעת עניותו כו' הכא נמי שכבר אמר משעת הפרשה ולרבי חגא א"ר אושעיא דאמר יצא מאי איכא למימר לא תימא ואח"כ אמר אלא אימא ואח"כ לקח ואמר וכן הוא בפרק טרף בקלפי והתם מסיים הגמרא לקח מוסיף ומביא חובתו מאי ניהו דפריק ליה והא אין פדיון לעוף אמר רב פפא כגון שלקח פרידה אחת או עולה זבן מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו והא עולה אזלא לנדבה אי חטאת זבן אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו והאי חטאת אזלא למיתה ואולי אין זה אלא טעות דלוג סופרים:

מיתיבי מצורע עני שהביא קרבן עשיר יצא. איידי דבעי למיתני סיפא לא יצא תנא נמי רישא יצא:

האב קודם לאם בכל מקום. לאו דוקא בכל מקום שהרי תניא בסוף הוריות היה הוא ואביו ואמו בשבי אמו קודמת לכולם ושם הארכתי:

תלמוד לומר איש אמו ואביו תיראו מלמד כו'. אין להקשות היכי מייתי ראיה על כבוד ששניהם שקולים מפסוק איש אמו ואביו תיראו שלא נזכר ביה כבוד רק מורא דפשוט הוא דכבוד ומורא שוים כדאיתא בפרק קמא דקידושין :

מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו. קצת קשה בעיני שהרי נמי אמרו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו. ושמא י"ל הא דתנן מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו היינו בדיני כבוד שהבן חייב לאביו מאכיל ומשקה מלביש ומכסה מכניס ומוציא כמפורש בפ"ק דקידושין שאל בן אלמנה אחת את רבי אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם א"ל הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך והא דאמרינן שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו היינו בשאר דברים כגון במלבושים וכיוצא בזה:

אם זכה הבן לפני הרב. פי' שקיבל ממנו רוב חכמתו וזהו כדעת רבי יהודה בסוף פ"ב דב"מ ותמיה אני טובא למה לא מייתי הגמרא וכן הפוסקים ראיה לדברי ר' יהודה מהך משנה דהכא:

שטמאו את ההיכל. בפרק מקום שנהגו פרש"י שטמאו כדכתיב אשר ישכבון את הנשים הצובאות וגו' ולפי זה פליגא הך ברייתא ארבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן בפרק במה אשה דאמר כל האומר בני עלי חטאו כלומר באשת איש במאי דכתיב אשר ישכבון וגו' אינו אלא טועה אלא מה אני מקיים אשר ישכבון את הנשים מתוך ששהו את קיניהן כו' וכן אשכחן לרבי יוחנן בן תורתא בפ"ק דיומא דפליגא בהדיא על רבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן דאמר מפני מה חרבה שילה מפני שהיו בה שני דברים גלוי עריות ובזיון קדשים גלוי עריות דכתיב אשר ישכבון את הנשים וגו' ואע"ג דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה כו':

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף