אמרי בינה/דיני עדות/טז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני עדות טז

סי' טז

לדברי הריטב"א כתובות בטעמא דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד מדכתיב יקום דבר יש לומר לכאורה אם הוי הכחשה תרי לגבי תרי כגון שנים אומרים לוה באותו יום ובאו שנים אחרים ואומרים לא לוה והוי ספיקא ונ"מ לענין תפיסה היכא דטוען התובע ברי שוב אין כת אחת יכולין לחזור ולהגיד כיון דעדות כל כת פעל לדבר מה ויקום דבר כתיב אבל היכא דאינו טוען ברי דל"מ תפיסה וכן באיסור דמחמרינן מס' א"כ הנך דאמרו להתיר י"ל דיכולין לחזור ולהגיד ולהודות דהיו מוטעין או באמתלא במקום דל"ש לומר דמשים עצמו רשע כיון דל"ה מקיימין דבריהם הראשונים וכן בממון אלו דאמרו לוה ל"ה מקיימין דבריהם כלל ממילא יכולין לחזור מדבריהם ונ"מ אם יותזמו אח"כ עדותן של האומרים לא לוה נוכל לדון ע"י הכת הב' שחזרו מדבריהם ואומרים הגדה שנית. אך י"ל מ"מ כיון דקודם חזרתן של כת אחת היינו מחזקינן לעדות מוכחשת ואף דזו בא בפ"ע ומעידה וז"ב בפ"ע ומעידה מ"מ אחד מכת זה ואחד מכת זה אינן מצטרפין כיון דחד פסול שוב שייך לומר לגבייהו יקום דבר וא"ח ומגידין ומדברי ריב"ש (סי' רס"ו) מבואר דגם בתרי נגד תרי אינו חוזר ומגיד. ובס' ש"מ (סי' כ"ט) עמד בדברי תוספות כתובות (דף כ') דאמרינן אלו הוו קמן הוו מודים וכבר כתבתי בזה בס' ד"ח דיני הלואה (סי' ו') די"ל היכא דהוי תרי נגד תרי הוי דין מרומה ובעי דו"ח וקודם דו"ח יכולין לחזור. ומ"ש הש"מ דמ"מ היכא דאמרו מוטעין היינו מודה הריב"ש דנאמנין כיון דשנים מסייעין למ"ש י"ל כיון דפסקו הב"ד לדונו לספק פסולין שוב הוא בכלל יקום דבר ואינם יכולין לחזור:

וי"ל בהא דכ' מהריב"ל (ח"ד ס"א) בעד שרצה להעיד בפני ב"ד על קדושי אשה והב"ד לא רצו לקבל עדותו כי לא היה אצלם לנאמן ואיימו עליו שישבע על עדותו ואמר שאינו חייב על עדותו לישבע והעיד שלא ברצון ב"ד ושלא בפני אשה ואחר ימים חזר מעדותו ודן מהריב"ל אם הוי עדות כיון שהב"ד לא רצו לקבל ממנו י"ל דיכול לחזור והביא דבריו הכנה"ג (סי' כ"ח אות צ"ה) ושוב (סי' כ"ט אות ה') ולכאור' צריך להבין מאי ספק בזה וכי הב"ד צריך כוונה לקבל עדותן ועיין מ"ש בזה לעיל דיני דיינים (סי' י"ג) ולדברי הריטב"א הנז' יש לומר כיון דכל מאי דידענו דכיון שהגיד שוב א"ח ומגיד הוא מדכתיב יקום דבר זה דוקא היכא דהב"ד קבלו עדותן ודנו ע"י עדותן ואז אף בטרם שיצא הפסק מ"מ כיון שכבר נתקבל עדותן יקום דבר קרינן ביה שוב א"י לחזור אבל היכא דהב"ד לא רצו לקבל עדותו ומיד נסתפקו בדבר והעד יודע מזה שהב"ד אינם סומכין על עדותו בזה י"ל דחוזר ומגיד. ובב"י (סי' ל' מחודש יוד) הביא דברי נ"י וז"ל שנים שמעידים ששמעו מפי עדים לאו כלום הוא אבל כשהיה ג' הוה ב"ד ודומה לפ"ד וכ' ע"ז שם בבדה"ב וצריך להעמיד דבריו כשישבו הג' לדיינים לקבל אותו עדות דאל"כ בשמועה בעלמא ששמעו האיך תעלה לקבלת עדות וכ' ע"ז מהריק"ש ז"ל בהגהותיו בס' ערך לחם וז"ל ואני אומר שאם ישבו ג' לדיינין לקבל העדות פשיטא דמהני ומאי אתא לאשמועינן הנ"י ואם להודיע דל"צ כתיבה אם ראוים לכך מה לי בכתב או לא אלא ודאי כשלא במתכוין מיירי והכי דייק מאי דמסיים בה ודומה לפ"ד כלומר אף עפ"י שאינו עשוין כהוגן ממש עכ"ז דומה לפס"ד וא"ל דאיירי בשמעו הדיוטות דלית בהו חד דגמיר שזו קשה מן הראשונה ולפחו' הדבר מוכרח דאיירי בסתם עכ"ל כנראה דעתו אף בלא במתכוין כלל רק ששמעו מ"מ תורת ב"ד עליהם וזה ודאי צ"ע דאם לא נתכוונו להעיד ודאי ליכא תורת עדות ואף אם נתכוונו מ"מ אם הנך שלשה לא התכוונו בתורת ב"ד ואינם דנין על עדותן איך קרינן יקום דבר כיון שלא התכוונו כלל לקבל עדותן כנראה דיכולין לחזור ולהגיד וא"כ עדותן הוי כעד מפי עד וכן למ"ש לעיל (סי' י"ג) בדיני דיינים דהשתא דלית לן סמוכין רק בשליחותייהו דקמאי דנין אם אין הב"ד רוצים מי שם אותם לשלוחין בע"כ ודברי הב"י והמריב"ל נראין ברורין בטעמן:

ועד אחד המעיד לחייב שבועה נראה דג"כ א"ח ומגיד אף באמתלא. ועיין כנה"ג (סי' כ"ט סק"ה) וראיתי למי שגמגם ע"ז דמנ"ל כיון דקרא אם לא יגיד מיירי בשני עדים ולא בע"א לשבועה כמבואר ב"ק (דף נ"ו) וכיון דליכא לימוד על ע"א דלמא הוה גזה"כ דוקא בשנים אבל לא בע"א ולדברי ריטב"א א"ש כיון דזה הדרש דאם לא יגיד כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ידענו ממה דכתיב עפ"י שנים יקום דבר דאיך יקום דבר אם יהי' בידן לחזור ממילא גם בע"א מדכ' לא יקום ע"א באיש כו' אבל קם הוא לשבועה קם בקיומו דא"ח ומגיד וז"פ:

ומזה הטעם נמי נראה בהא דמבואר אה"ע (סי' י"ז ס"ט) דאש' השומעת מע"א דמת בעלה באה לב"ד ואומרת מת בעלי ומתירין אותה לשוק ואם בא העד שאמרה משמו מת ואמר שלא אמר מת לא מהימנא והח"מ שם כתב אף אם בא אחר שהתירוה להנשא ומסתפק אם יכול לומר עד הראשון שקר הגדתי לך ובכ"מ אף דא"צ הגדה בפני ב"ד מ"מ חוזר ומגיד מ"מ י"ל דוקא בעוד שלא העיד השני בב"ד וכתב דאין סברא לחלק דמה תועיל העדות העד השני שלא יוכל עד הראשון לחזור מדבריו. וא"כ כל עד מפי עד צריכה האשה לחקור שלא יחזור הראשון מעדותו ויאמר שקר הגדתי וכתב הב"ש דרק דרך עצה טובה אבל עפ"י הדין אין חוששין שמא יחזור הראשון ויאמר שקר הגדתי דא"כ איך נתיר עפ"י עד כשאינו בפניו. ואחרונים שם נתלבטו הרבה בזה ולדברי ריטב"א הנז' נראה ברור דאינו יכול לחזור ולומר שקר העדתי דוקא אם מכחיש להשני ואומר שלא אמר בזה היה קבלות רמב"ן מרבותיו דהראשון נאמן כיון שהגיד השני משמו והב"ד סומכין על עדות השני ובאמת אף דהרמ"א שם החליט מדברי הת"ה דאין הב"ד צריכין לשלוח אחר הראשון אעפ"י שהוא בעיר מבואר לפנינו בריטב"א שבועות שם דמדקדק מדברי רמב"ן מדכתב שם בא"ל לדידה ול"א בב"ד דפטור שאלו רצתה אמרה סתם מת בעלי היינו דאלו אמרה משמו חייבין הב"ד לשאול את פי העד אם מצוי ואעפ"כ היתה יכולה לומר סתם מת בעלי ובדליתיה להעד מהימנא אעפ"י שפירשה מגו דאי בעי אמרה סתם מת בעלי אבל אם איתיה חייבין הב"ד לחקור הדבר כיון דאפשר עיי"ש [ובב"מ אה"ע שם כ' דמ"ש הר"ן דהי' יכולה לומר לב"ד מת בעלי ע"כ לאו דוקא דחלילה לה לשקר ולומר אני מעידה שמת בעלי שמשמעותו מת בפניה דזה שקר אלא שתבא לב"ד ותאמר האמת איש פלוני הגיד לי שמת בעלי ולשון הר"ן לאו דוקא והוכיח מזה דאם היה הדין שצריך הב"ד לשליח אחר הראשון מה היה מועיל הגדתה בשמו הא אנו היינו שולחין אחריו וכהוגן השביעתו א"ו דא"צ לשלוח אחריו. ולפנינו מבואר בריטב"א דעיקר הפטור של העד הוא שיכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי סתם ותנש' רק שמסופק אם אמרה שא"ל ע"א והעד מצוי אם חייבין הב"ד לשאול את פי העד ובכ"ז פטור העד דהי' יכולה לומ' מת בעלי סתם ועיין נו"ב תנינא חח"מ (סי' ח') ומ"ש שם עוד דזה שכופר עתה ואמר א"י אין במשמעות שלא ידע מעולם אלא סובלים ג"כ שעתה א"י ואולי כבר ידע ושכח ואינו מכחיש את האשה כלל שהרי אינו אומר שלא מת בעלה וכן אינו אומר שלא אמר לה דבר זה וכן אינו אומר שמה שאמר לה הוא שקר עיי"ש. דבריו אינם מובנים דאם כן ל"צ כלל לעדות ופשיטא דל"ש לחייבו ק"ש להעד וגם מה הוכיח הרמב"ן דכיון שתלוי הדבר משמו הראשון נאמן ע"כ איירי במכחישה והברור כמו שכתב שם הנו"ב בתירוץ הראשון על דברי הח"מ וכמו שלפנינו מבואר בריטב"א]. ומ"מ כי ליתא לא חיישינן על שקר דזה יאמר שקר משמו וקיימינן לדבריו אבל אם בא להכחישו נאמן השני ואף דבכ"מ תיקון רבנן כעין דאורייתא ובעדות של תורה אמרינן יקום דבר מ"מ בזה כיון דעיקר סמיכת השני הוא על הראשון יכול הראשון להכחיש וכיון דא"ח על שקר מתירין אותה וסומכין הב"ד שבודאי לא יכחיש אבל אם בא והודה שאמר להשני רק שאמר שטעה או מבודה היה בזה כיון שבא לב"ד השני ונתקבל עדותו אמרינן יקום דבר והוי כמו אם בא הראשון לב"ד דא"ח ומגיד מטעם זה דיקום דבר וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ואינו חוזר ומגיד כיון דהודה דאמר להשני והשני בא כחו והחזיק הדבר בפני ב"ד משא"כ כשהראשון הכחיש מכל וכל בזה הי' קבלת רמב"ן דהראשון נאמן דלא שייך לומר כל כך יקום דבר כיון דאף בב' עדים אם באו ב' ומכחישין נתבטל עדותן של הראשוני' או ע"י הזמה נתבטל בבירור וכיון דעד השני הגיד מפי הראשון בזה דנין הכחשת הראשון שלא אמר כמו הזמה. ולא לענין לומר מבוד' היתי. ומה"ט פסקינן בד"מ דל"ב דרישה וחקירה מפני נ"ד אינם יכולין העדים לחזור מיד אחר כד"ד מהגדתן כיון דראוי לקבל עדות ולדון עפ"י עדותם בלא דו"ח ממילא קרינן בהו יקום דבר שלא יהיו יכולין לחזור:

'והא דמשמע דלולי קבלת רמב"ן היה הדין דהשני נאמן ואמאי הא עכ"פ הכחשה מיהא הוי וע"א בהכחשה לאו כלום הוא וכן הקשו האחרונים עיין ש"ש (ש"ז פ"ג) ואף בהתירוה להנשא מ"מ לדעת רמב"ם וש"ע שם (סל"ח) עד כשר יכול להכחיש פסול ותצא מהתירה הראשון. וביותר עמד שם הש"ש ע"ד הב"י בתשובה וש"ג דהשני נאמן ומפרשים הא דאמר ר"פ דאמר לדידה דפטור מק"ש משום דלא מפסדה מידי ואמאי עכ"פ כיון דהראשון מכחיש אין לה כתובה לכ"ע וכתב שם בש"ש הטעם כיון דאמרה מפי הראשון ונאמנת ע"ז א"י להכחיש ולומר לא אמרתי דהו"ל בחזקת חוזר ומגיד עיי"ש דהשיג מכח זה על הח"מ דכתב דהראשון נאמן אפילו בא אחר שהתירוה דאם בא קודם אפילו ע"א נמי לא תנשא ולמ"ש אף קודם שהתירוה אי לאו דהראשון נאמן יותר הי' השני נאמן יותר משום כיון דהוי בחזקת שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אך י"ל הא עכ"פ הראשון נאמן ג"כ במגו שהיה אומר שאמת שהגיד אבל שקר מה שהגיד ומשטה היתי בך דקודם שהגיד בב"ד יכול לחזור כמבואר בח"מ שם משם תשובת הר"ן וגם אף לשיטת הב"י דסובר בתשובה בעדות אשה הואיל דעד מפי עד כשר ואין ב"ד צריכין לשמוע מפי העד הראשון כיון שיצא עדות מפיו בפני עד השני הוי כשאר עדות שנחקרה עדותו בב"ד וא"ח ומגיד מ"מ י"ל דהיינו דוקא אם מודה שאמר משמו האמת רק דחוזר ומגיד בזה י"ל כיון דמהני עדותו לדון ע"ז יקום דבר וחז"ל כשתיקנו דעד מפי עד מהני בעדות אשה אלמוהו כעדות ד"ת דיקום דבר אבל אם בא להכחיש ולומר שלא הגיד כלל יש לדון דנוקי העד הראשון על חזק' כשרות דהא אם האמת שאמר לה וכיחש עכשיו עדותו עובר עכ"פ על מדבר שקר תרחק ולוקה מכות מרדות כמו שהבאתי לעיל מדברי הסמ"ע משם הגהמר"ד ונימא לאוקמי אותו עד הראשון על חזקת כשרות ואף דזה שהעיד שמע מפיו או האשה יש לה ג"כ חזקת כשרות נימא דהוי עכ"פ ס' השקול ואמאי יהיה עדות הראשון נתבטל לגמרי אף אם לא התירוה להנשא ואף בהתירוה יקשה כקושית הש"ש:

ונראה בטעמא דמלתא דהש"ג והב"י דהשני נאמן וגם בר"ן שבועות שם מבואר דלולי קבלת רמב"ן מרבותיו היתה נאמנת היא משום כיון דהאמינו חז"ל ע"ז והכשירו הגדת עד מפי עד ממילא נאמנת היא או העד מפי עד אם אומר ממי שמע כשנים כיון דזה הוי מלתא דעבידא לגלויא גמור כיון דיכול להתברר מיד ובכה"ג היכא דהוי מלתא דעבידא לגלויי מיד בבירור גמור לכ"ע נאמן ואמרינן דלא משקרי אינשי כמבואר ר"ה (דף כ"ב) דע"א נאמן שקדשו ב"ד החודש ועיין נו"ב (סי' נ"ג) דבאומרת מת בעלי ל"ה ודאי עבידי לגלויי דדילמא לא יבא בעלה לכך מספקי להו לש"ס אבל היכא דהוי בבירור עביד לגלוי נאמן מד"ת כמבואר בריב"ש (סי' קנ"ה) וכיון דגדולה חזקה זו וגם בצירוף אשה דייקי ומינסב' לכך נאמן השני כיון שנתקבל עדותו בב"ד אולם זה דוקא אם העידה קודם שחזר הראשון אבל אם הגדת השני הי' אחר חזרת הראשון אז א"נ דאוקי עד לגבי עד ושפיר אשמועינן ר"פ דאף דעכשיו שוב לא יהי' מועיל הגדתה כיון שכבר הכחיש העד אותה מ"מ פטור העד מק"ש כיון שבגרמתה הפסידה דהיתה יכולה להגיד לב"ד טרם הגדת העד והיתה נאמנת והא דל"נ ליה לב"י סברת הרא"ש שם כיון דבהגרמתה הפסידה לעצמה שהיה לה להעיד סתם משום דאעפ"כ הי' יכול להכחיש ול"ה נחשב הגדתה אבל לשיטתו דהב"י אם היתה אומרת משמו אז ל"ה יכול להכחיש וכנ"ל. אמנם הרמב"ן בקבלות רבותיו וכן סתם הב"י בש"ע דהואיל דתלוי בהראשון הראשון נאמן ביותר אף אח"כ לגמרי ומ"מ אם אומר שמה שאמר הי' בשקר י"ל דאינו נאמן מטעם דהוי כחוזר ומגיד וכמו שכתבתי לעיל דע"ז קרינן יקום דבר. ועיין טו"ז יו"ד (סי' קפ"ה ס"ק ג') דכתב דוקא החכם נאמן כיון שסומכת עצמה עליו ואשתכח שיקרא מה שא"כ אם אין החכם לפנינו וע"א מעיד שהחכם אסר לה א"נ דהא אמרינן כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים וה"נ אין אותו עד נאמן להכחיש אותה. וקשה לכאורה לדעת רמב"ם וש"ע אה"ע (סי' י"ז סל"ח) ל"א לגבי עד פסול כ"מ שהאמינה ולמ"ש א"ש כיון דיש לה ע"ז נאמנות מדאורייתא דהוי מלתא דעבידא לגלוי' גמור אין עד אחד נאמן להכחישה ובאמת אם כבר מת החכם שאמרה משמו שטיהר לה הכתם דאז ל"ה מלתא דעבידא לגלויי ואין לה נאמנות רק בתורת עדות בזה עד כשר נאמן להכחישה:

וראיתי בס' קה"י על אה"ע שם מהגאון בעל הנתיבות שהעלה להלכה בדעת רמב"ן דבהתירוה להינשא דשוב אין הראשון נאמן והש"ג אינו חולק על הרמב"ן וכוונתו לאח' שהתירו' הב"ד אז אף בכפר הראשון לא תצא מהתירה וכולם מודים לזה דהוי בחזקת היתר ואין ע"א נאמן במקום חזקה ומה שהקשה הח"מ דאם לא התירוה גם אחר יכול להכחיש כ' שיהיו בנים ממזרים ולא ס' ממזר כיון דאמרה משמו ומכחישה נאמן להיות ודאי ובין אם אומר מבודה היתי ובין אם אומר לא אמרתי לך כלום דמה שאמר א"י אין מבודה יותר מזה עיי"ש ולדבריו אף אם שנים אומרים משמו ששמעו ממנו שאמר שמת והוא מכחיש הוי כאומר מבודה היתי דהראשון נאמן קודם שהתירוה להנשא. אולם כל דבריו תמוהין דהמעיין בש"ג יראה דדעתו אף קודם שהתירוה א"נ להכחישה וכן דעת אבי העזרי באגודה מס' שבועות ומס' יבמות להדיא דהיא נאמנת אף במכחישה מתירין אותה להנשא והמעיין יראה כי כל דברי הש"ג נלקחו מאבי העזרי בזה וכן מבואר באור זרוע הגדול דעת ראבי"ה להתיר אף במכחישה עיי"ש ח"ר (דף צ"ז) דשם היה המעשה בבאתה לב"ד ואמרה ראובן אמר לי שמת בעלי ושלחו הב"ד אחריו וכחש ואמר לא ידעתי וגם לא אמרתי לה ודן אבי העזרי דהיא נאמנת ורבינו שמחה חולק ובודאי דברי הרמב"ן ורשב"א ורא"ש דהראשון נאמן אף לאחר שהתירוה דהא הרמב"ן ורשב"א סוברים דאף בעד פסול אמרינן כל מקום שהאמינה ע"א הרי כאן שנים כדבואר (סי' י"ז) וא"כ מה ראי' מהך דפ' המדיר פלוני חכם טיהר לי הכתם או פלוני תיקן לי הכרי דהחכם נאמן מוכח אף אם נתקבל עדות השני שאמר משמו מ"מ הראשון יכול להכחיש דהא באיסור ל"ב התירוה ע"י ב"ד ולעולם כ"מ שנתקבל עדותו של הראשון חשיב כשנים כמבואר תוס' מס' סוטה (דף ל"א) וש"ך יו"ד (סי' קכ"ז) וא"כ אמאי מי שאמר משמו נאמן להכחיש וע"כ הטעם כיון שתלוי הדבר בפלוני הוי כמאמינו ותליא בהגדתו של פלוני שאמר משמו וכן מבואר להדי' בראש פ' הנזקין בי"ד חלוקים דנאמנת ע"א (אות ו') דכ' אע"ג דכ"מ דהאמינה ע"א הרי הוא כשנים מ"מ כיון שהוא מודה שאמר לאחר והלה אומר לא תקנתיו ה"ה בחזקת טבל גמור עיי"ש ובש"ך יו"ד שם הוכיח מדברי הרא"ש דאף היכא דל"צ מדינא שני עדים אמרינן ג"כ כ"מ דהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הרי מבואר דסברי אף במקום דנאמן העד כשנים מ"מ כיון דאמר משם פלוני יכול הראשון להכחישו:

גם מ"ש דבלא התירוה נ"מ שיהיה ממזר ודאי הא תינח בעד כשר לגבי עד כשר צריך לטעם זה כיון דאמר משמו של הראשון נאמן הראשון להכחיש אבל באשה המעידה לעצמה בזה אף עד אחר יכול להכחישה ונשארת בחזקת א"א והוי ממזר ודאי כמבואר בח"מ שם (ס"ק ע"ה) דגם רמב"ן ורשב"א מודים בזה שתצא מהתיר' עפ"י ע"א כשר המכחישה א"כ בש"ס שבועות דאר"פ באמר לדידה ולא אמר בב"ד דפטור וע"ז קאמר רמב"ן דינו דהראשון נאמן הואיל ואמר משמו ולדברי הקה"י איירי דוקא בלא התירוה דבהתירוה להנשא א"נ להכחיש א"כ בלא התירוה אף עד כשר אחר נאמן להכחישה. גם אם שנים אומרים דשמעו מפיו דנאמן להכחיש זה מחלוקה קדומה הנה דעת ראנ"ח (ח"א סי' ל"ז) דאין דבריו של אחד במקום שנים. אולם בס' אליהו רבה וזוטא (דף ע"ח) השיג עליו וסובר כיון דטעמא דהראשון נאמן אף דבעדות אשה ע"א חשיב כמו שנים בכ"ז כיון דאמר משם אחר לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה ממילא אפילו שנים לא מהימנו ומדמה להא דאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דקיי"ל דפטור דאם ירצה לומר מזיד הייתי והיינו דמפרשינן דבריו לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואמרינן התם מודה ר"מ אם אמרו לו שנים יודע אתה עדות פלוני והוא אומר לא ידעתי דפטור עיי"ש וה"נ כי אמרו לו שנים שאמר להם שמת והוא מכחישם שלא אמר להם למה לא יהי' נאמן במגו דאי בעי אמר מבודה הייתי ושקר דברתי שהוא נאמן כל שלא העיד בב"ד כמו"ש הר"ן בתשובה ונפרש דבריו ר"ל שלא אמרתי לכם דברים של אמת וכתב דבהא אף ר"מ מודה דיכול לתרץ דבורו דדיבר שקר עם היות דכל כי האי נפיק מיניה חורבא להתיר א"א לעלמא שהשומע ממנו יכול להעיד בב"ד ומתירין האשה ע"פ מ"מ כ"ע לא בקיאי בזה אלו דבריו שם. אולם בריטב"א מסכת שבועות שם מבואר להדיא כדעת ראנ"ח דלא מתרצינן דבורו בזה או אף א"נ לומר ששקר העידו דהנה הריטב"א שם הביא גירסת רש"י והעד פטור דיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ופירש דבריו דרש"י סובר כדעת רמב"ן דבב"ד זה אין מתירין כיון שהכחישה העד שתלתה בו וכ' אף דהעד נאמן יותר ממנה ואיך תלך לב"ד אחר דשלא כדין תנשא שאפי' היא נאמנת שכך א"ל חוץ לבד אינו מועיל כיון שכבר כפר בב"ד שהוא מקום עדות וכתב וז"ל וי"ל דשאני הכא דרבנן התירוה להנשא עפ"י ע"א שאמר לה כן חוץ לב"ד מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ומעתה הרי האשה כב"ד בענין זה ואלו היתה היא נאמנת עלינו לגמרי אין כפירה בב"ד כלום כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד וגם ראוי היה להאמינה מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה אלא שא"א לומר כן כיון שהעד בא ומכחישה לפנינו אבל ב"ד שלא שמעו הכחשת העד כי שרו לה בדין שרו לה וגם היא יכולה לילך בהיתר שיתירוה עכ"ל. וכן הביא שם ספר אליהו רבה דעת רדב"ז ז"ל דיכולה לילך לב"ד אחר. והספר הנז' צווח ע"ז ככרוכי' ואמר הס כי לא להזכיר סברא זרה כזאת בבית המדרש וכ"ש שלא ליחסה לרש"י ואיך יעלה עה"ד דבב"ד אחד יהיה דברים בטלין ובב"ד אחר יעלו לרצון ואם הב"ד השני לא ידעו מה שאירע בב"ד הראשון שוגגים ומוטעים הם וד' הטוב יכפר בעד והאשה ההיא תשא את עונה עכ"ד ואם שהרחיק הרב ז"ל סברא הזאת לפנינו היא מבוארת ע"נ בדברי גדול הראשונים הריטב"א ז"ל:

ברם הריטב"א אתי עלה מטעם דאם היה ברור לנו שהגיד כן חוץ לב"ד דשוב אינו חוזר ומגיד לכן האשה דיודעת האמת שהגיד לה ויודעת דאם הי' גלוי לב"ד ונתברר ע"י עדים דכך אמר לה דשוב ל"ה משגיחין על דבריו האחרונים דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לכך שרו לה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ולפי"ז ודאי אם היו בפני שני עדים ששמעו מפיו חוץ לב"ד שאמר מת פלוני דשוב אינו יכול להכחיש ולהיות חוזר ומגיד וכדעת ראנ"ח. אולם באמת לדעת הריטב"א אף אם אמר מבודה הייתי או שקר הגדתי ג"כ א"נ דסובר דהאשה כב"ד בענין זה ושוב א"ח ומגיד. וי"ל דהריטב"א סובר דמה דל"ב הגדה בפני ב"ד הוי שלא בפני ב"ד כמו בפני ב"ד ואינו חוזר ומגיד. וכן נראה דעת הריטב"א קידושין (דף ס"ה) דכתב הטעם בעושה עמו בטהרות ואשכחי' ול"א ליה דשוב א"נ הוא משום כיון דהחזיר לו טהרותיו ולא אמר לו כלום הרי הוא כאלו הודה באותה שעה שהן טהורות ושוב אינו חוזר ומגיד שהיו טמאות עיי"ש וכן כתב הרמב"ן שם בלשון הזה ומשמע דסובר דבאיסורין אף היכא דהגיד שלא בפני ב"ד מ"מ תורת עדות עליו ושוב אינו חוזר ומגיד. ולכך היכא דשנים יודעים ומעידין שהגיד חוץ לב"ד דמת פלוני שוב א"נ לחזור מדבריו ולכן גם האשה בעצמה שיודעת שכך אמר לה יכולה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי. אבל למאי דהביא הח"מ שם וכן סתמו כל האחרונים כדעת הר"ן בתשובה דכ"ז דלא העיד בפני ב"ד אף במקום דא"צ ב"ד לאו תורת עדות עליו וחוזר ומגיד ויכול לומר מבודה הייתי י"ל אף אם שנים העידו ששמעו כן מפיו יכול לומר מבודה הייתי והראשון נאמן. וכן סתם הראנ"ח שם כדברי תשובת הר"ן דכ"ז שלא העיד בב"ד יכול להיות חוזר ומגיד לכן לכאורה יפה כ' בס' א"ר די"ל דמתרצינן דבורו לא אמרתי היינו מבודה הייתי:

אך למה דהוכחתי בחלק יו"ד מדברי הרמב"ם הל' אבות הטומאה דלא מתרצינן דיבורו רק מה שסובל הלשון כמו טהור אני אבל אם אומר לא נטמאתי לא מתרצינן דיבורו א"כ ה"נ אם זה מכחיש לשנים ואומר לא אמרתי אינו סובל הלשון לתרץ דבריו לומר לא אמרתי דבר של אמת ומ"ש שם הא"ר דבהא אפילו ר"מ מודה דדוקא אכילת חלב וכיוצא שאיסורם חמור ומפורסם הוא דמחייב ר"מ משום דאי אמר מזיד הייתי משים עצמו רשע מפורסם אבל דיבור שקר כ"ע לא בקיאי בין איסורא רבה לאיסור' זוטא עיי"ש תמהני הא באומר לא נטמאתי דיכול לומר לא עמדתי בטומאתי בטומאה ישנה מבואר שם בש"ס דלר"מ לא מתרצינן דיבורו וכן מבואר במתניתין סוף פ"ה דטהרות דר"מ מטמא ומשמע אף להחמיר לא מתרצינן דיבורו לר"מ רק לחכמים ואין הטעם לר"מ משום איסור. והא דמודה ר"מ בשפחה חרופה באומר לא בעלתי היינו לא גמרתי דזה הוא דיבורו ממש מה שאומר ועיי"ש בתוס' דמבוא' שם גם לרבנן לא מתרצינן דיבורו רק לענין קרבן כיון דלא נגמר הדבר ע"י עדותן ובדבר דנגמר עדותן לא מתרצינן דיבורו ובפרט היכא דאמר בפני ב"ד וא"כ אם שנים מכחישין לזה ואומרי' ששמעו מפיו שפלוני מת אם משיב בפני ב"ד דלא אמר לא מתרצינן דיבורו ושפיר מתירין ע"י אלו שנים:

ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דהא דרמב"ן קיבל מרבותיו דעד מפי עד כשמכחיש הראשון דנאמן יותר והרא"ש מס' שבועו' כתב וכן מסתבר וכבר הקשו ע"ד דבפ' המדיר פוסק דאינ' מפסיד' הכתובה רק בעדים ובס' ב"מ אה"ע (סי' י"ז ס"ח) כ' דיש לחלק דיש לו מיגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך משא"כ לענין הפסד כתובה אם החכם אמר שקר הגדתי לך ל"ה מפסידה כלום דמה הוי לה למיעבד. אולם באמת הב"י יו"ד (סי' קפ"ה) הוכרח לחלק בין איסור לממון דמדברי הרא"ש גיטין פ' הניזקין בי"ד חילוקים בענין נאמנות באיסורין (כלל ו') משמע דאף בלא מגו נאמן הראשון. ורוב ראשונים סברי דאף לענין הפסד כתובה הראשון נאמן וכתב הרא"ה והריטב"א כתובות (דף ע"ב) הטעם דכיון דתלתה מלתא אדידיה הא הימנהו והוא נאמן להפסידה כתובתה שהרי רגלים לדבר עיי"ש הרי דס"ל דעיקר הטעם כיון דתלתא בהחכם הימנהו ואף דהוצרכה לומר מי טיהר לה הכתם ע"כ צריך לומר דאיירי דלא שיילה ומעצמה אמרה פלוני חכם טיהר לי וכיון דהוסיפה דברים מה של"ה צריכה הימנהו וקבלה עליה שאם יכחישה יהיה נאמן והוי רגלים לדבר אבל אם אמרה סתם דהכתם היה טהור אפשר לומר אם שאלינן אותה שתאמר מי טיהר לה דאז אף דאמרה פלוני חכם ואשתכח שקרא א"נ החכם יותר ממנה וכן משמע הלשון בש"ס דבכל גווני הן לענין מעשר והן לענין משמשתו נדה ולא קוצה לה חלה נקיט דאמרה ליה פלוני כהן פלוני חכם פלוני גבל הכל דאמרה מעצמה בלא שאלה מהבעל לכך כיון דמעצמה אמרה מה של"ה צריכה ותלתה בהחכם הימנהו ולכן כשמכחישה נאמן דהוי רגלים לדבר וכן בהשביעה להעד שיבא ויעיד שמת בעלה כיון דאמר לה העד היה בידה לילך לב"ד ולומר סתם דמת בעלה והיו מתירין לה כמו שכתבתי לעיל מדברי הריטב"א והר"ן דל"צ לומר ששמעה מאחר וכיון דהוסיפה דברים מה של"ה צריכה ותלתה בהעד לכך הראשון נאמן דהוי רגלים לדבר וע"ז היתה קבלות רמב"ן דבכל עד מפי עד אם הראשון כופר אין השני שאומר משמו נאמן. אבל אם העיד בסתם ודרשו הב"ד מהיכן יודע ואמר ששמע מפלוני כיון שלא הוסיף מעצמו דברים מה של"ה צריך י"ל דאין הראשון נאמן יותר מן השני ואי"ה יבואר עוד בזה ואכ"מ. ועיין מ"ש לעיל בדיני דיינים (סי' כ"ט) בענין קבלות רמב"ן הנ"ל ובדברי תה"ד המובא באה"ע (סי' מ"ב) במקדש בע"א והעיד שהי' אחר עמו ואותו אחר מכחישו דמדמה התה"ד לדברי האשרי והמרדכי ונתקשתי בדבריו ונזכרתי שכן עמד בזה על התה"ד היש"ש קידושין (פ"ג סי' ח"י) וז"ל מה הביא ראיה מכל הני עובדי' היכא דתולה עדותו בחבירו וחבירו מכחישו דמהימן חבירו היינו היכא שתולה כל הענין בחבירו ובלתי חבירו אינו מתוקן כלל אבל הכא גבי קידושין אם נאמר להחמיר להצריך גט בע"א נהי דחבירו מהימן לומר של"ה בפניו זה המעשה ולא ראה הקידושין מ"מ הוא אומר שראה והוי קידושין בע"א עיי"ש בדבריו ובא"מ שהבאתי לעיל דיני דיינים ובמ"ש שם:

ובענין הגדה חוץ לב"ד אם שייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ראיתי למי שהביא מדברי רמב"ן מלחמות ד' קידושין (פ"ג) גבי מי שאמר בשעת קידושין יש לי בנים שתמה שם על שיטת רש"י ורז"ה וז"ל ואני תמה בעיקר דינם שלא מצינו בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו אלא כל שנאמן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וזה שאמר בשעת קידושין יש לי בנים ואלו שתק בשעת מיתה אשתרו כי הדר ואמר אין לי בנים האיך נעורה חזקה הראשונה של איסור לאסרה עכ"ד ובודאי לא איירי דאמר בשעת קידושין יש לי בנים בב"ד ומ"מ סובר דאמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ודלא כתשובת ר"ן. ולענ"ד משם אינו ראי' דהא בלא"ה בשעת קידושין ליכא שום תורת עדות ע"ז כיון דליכא נ"מ עדיין והא דנאמן הוא משום דמה לו לשקר ואין אדם חוטא ולא לו מחזקינן לדבריו לאמת ובזה דעת הרש"י והרז"ה דמתלי תלוי וקאי נאמנתו אם א"ח בשעת מיתה דבריו הראשונים קיימים ואם חוזר נתבטל דבריו הראשונים די"ל דאמר כדי שלא תדאוג ותתרצה לו ודעת רמב"ן דכיון דהאמינו חז"ל אם אינו חוזר ע"כ דשייך מה לו לשקר וא"א חוטא ולא לו דאף די"ל דעשה כדי שתתרצה מ"מ למה לא ירא פן ימות פתאום ויבא לידי קלקול וע"כ דאמת אמר ונאמן לא מתורת עדות רק מצד הבירור והסברא בזה שייך כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד אף שלא העיד בפני ב"ד. ועוד עד כאן לא כתב הר"ן דיכול לחזור כ"ז שלא העיד בפני ב"ד היינו דוקא אם הגדה האחרונה הי' בפני ב"ד בתורת עדות בזה נתבטל הגדה הראשונה אשר הגיד שלא בפני ב"ד אבל אם גם הגדה השניה ל"ה בפני ב"ד ודאי אינו חוזר ומגיד ואין קיום להגדה השניה להוציא הדבר ממה שנתחזק ע"י הגדה הראשונה ושם כשם שהגדה הא' ל"ה בפני ב"ד כן הגדה שני' לא איירי בפני ב"ד. ולכך סובר רמב"ן כיון דלאו תורת עדות בזה רק מטעם בירור וגם הגדה שניה ליתא תורת עדות לכך אינו חוזר ומגיד אבל מה שנאמן בתורת עדות י"ל דמודה כ"ז שלא נתקבל עדותו בפני ב"ד בתורת עדות חזקה דאינו עובר על לא תענה ברעיך עד שקר ונאמן בהגדה השניה וכן מבואר בהגהות מרדכי מס' כתובות פ' אלמנה ניזונית (סי' ש"ו) דעד שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד וגם מריטב"א ורמב"ן קידושין שהבאתי לעיל יש לישב להמעיין דלישנא קטיע נקטי ועיקר הטעם כיון שהחזיק בחזקת טהרה ועשה מעשה חזקה ברורה הוא דלא יכשיל לחבירו לכך א"ח ומגיד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף