אילת השחר/בבא בתרא/צו/ב
< עמוד קודם · עמוד הבא > צור דיון על דף זה מפרשי הדף רשב"ם תוספות רמב"ן רשב"א שיטה מקובצת מהרש"ל מהר"ם חי' הלכות מהרש"א רש"ש |
תוד"ה ושמואל. ועוד הקשה ר"י דר' יוחנן קאמר לעיל ג' ימים הראשונים ודאי יין ודלמא מזלי' דגברא גרים והחמיץ מיד. אפשר דגם לרשב"ם אינו מצוי דמזלי' יגרום שיחמיץ תוך ג', אבל לגבי ממון הלוקח לא יוכל לתבוע בחזרה מעותיו מהמוכר דלא אזלינן בתר רובא ואולי החמיץ מחמת מזלי' [או י"ל דחטא שיגרום שיתקלקל פחות מג' לא שכיחא, אלא דכיון דטעמו והי' טוב, ס"ל לשמואל דמסתבר לתלות ברישא מלומר שלא טעם יפה וכמו שכתבו אח"כ לפירושם] אבל לענין איסורין סגי בזה דעפ"י רוב אינו שכיח שיחמיץ קודם, וכמדומני שכ"כ ביד רמ"ה סוף אות מ'.
בא"ד. וי"ל דלקמן מוקי לה בדאמר לי' למקפה דכיון דא"ל הכי יש לו להתקיים אפי' כשמנענעו ואפי' אחר ג'. ומשמע דבכל זאת בקנקנים דלוקח אינו חייב באחריות, ואפילו אם הלוקח עוד לא שילם יצטרך לשלם ולמה לא יוכל לומר הלוקח הנענוע גרם, צ"ל דע"י הקנקנים יותר שכיח שיתקלקל מאשר ע"י נענוע, וכיון שכן הו"ל כלא ראינו ריעותא בהיין, וכמו שאם נשפך היין אינו יכול הלוקח לטעון דאולי לא הי' ראוין למקפה, ה"נ באם יש לתלות ע"י הקנקנים.
ולסברתם בא"נ י"ל דס"ל דחימוץ כדרכו יותר רגיל מנענוע וקנקנים יותר שכיח מהכל, מ"מ קנקנים רק מקלקלים אחר ג' ונענוע יכול לפעמים לקלקל אף תוך ג'.
רשב"ם ד"ה רמא תלתא. אבל לגבי ברכת היין שהיא חשובה לא יברך אלא שהכל. הנה האי דגבי מעשר מחויב לחומרא אינו משמע מספיקא, דא"כ בפשוטו לענין ברכה מספיקא אומר שהכל, אלא דחכמים חייבוהו לעשר ונתנו לו דין יין מדרבנן והי' מסתבר שיברך בפה"ג, אלא דכיון דלענין ברכה לא ראו חכמים לתקן ברכה מיוחדת ולהוציאו מכלל שהכל שבזה יוצאין בין כך רק אם יש לו חשיבות יין, ולזה אין חשיבות יין, אע"ג דמדרבנן לענין מעשר נתנו לו דין יין.
וכן מבואר מה שלעיל (צ"ה ע"ב ד"ה מברכין) כתב הרשב"ם דמברכין בפה"ג אע"ג דאם בירך שהכל יצא, ולכאורה זהו דברים מיותרים לומר בכל ברכת הפירות או לחם להדגיש שצריך לעשות בפה"ע או המוציא אע"ג דאם בירך שהכל יצא, אלא דאם ביין קוסס הי' סברא נהי דדין יין עליו מ"מ אין לו כ"כ חשיבות וממילא לא נוציא מברכתו דשהכל, לזה כתב דהו"ל יין גמור וחשוב וראוי בשבילו ברכת הגפן.
בא"ד. מבואר דאינו יכול להפריש על מקום אחר, ובכל הסוגיא משמע דאם זה יין כגון דרמא תלתא ואתא ג' הוי יין גמור וצריך לעשר על כל היין, ואם ישתה כזית מזה יתחייב אפילו לאלה הסוברים דבטעם כעיקר אינו חייב אלא אם ישתה כזית מן האיסור ולא מן התערובות שיש בתוכו היתר, וכאן יוכל לעשר כוס של יין נגד ט' של יין גמור שיצא מענבים, וכן משמע בתוס' חולין (דף כ"ו ד"ה בשהחמיץ), והדבר תמוה נהי דטעם יין בתוכו אבל נמצא דיש כאן מים שנהפך טעמם ליין ולמה דין יין עליהם.
ועי' ברמב"ם (פ"ב ממעשר הל' ז') דמבואר דאינו מחויב לעשר אלא נגד היתר, דהיינו דרמא תלתא ואתא ד' מחויב לעשר על כוס אחד בלבד.
ועוד מבואר בדברי הרמב"ם דתרומה גדולה אינו מפריש כיון דתרומה גדולה מתכוין גם על השמרים וכמש"כ בסוף פ"ד דתרומות, ואם הי' שייך חיוב על המים שנהפכו ליין מה שייך לומר שכבר תרם, הא עליהם עוד לא תרם, והנה בעירובין (דף כ"ז) אמרינן בשכר לרבות תמד שהחמיץ, וכתבו התוס' חולין (דף כ"ו) דהכל נקח בכסף מעשר לא רק החלק של היין, והמים הוא מדין הבלעה כמו קנקנים.
עוד העירו האחרונים דלמה צריך קרא, וכאן לענין מעשר לא צריכין קרא לר' יהודה, ולרבנן ג"כ ברמא תלתא ואתא ארבעה ל"צ קרא, וברמא תלתא ואתא פחות מד' משמע בסוגיא דלגמרי אינו מחויב לעשר, ואם נימא דרבנן יודו דנקנה בכסף מעשר, א"כ מאי מקשה כאן, דנהי דרבנן פטרי, מ"מ מכח דרשה דבשכר מודו לענין שנקנה בכסף מעשר.
ונראה דהנה לענין מעשר מצינו דאינו נקנה במים, אבל במי פירות לא מצינו מיעוט, וצ"ל דאע"ג דהוי זיעה בעלמא, מ"מ אינו צריך שיהי' על זה הלכות פרי, אלא כיון דבא מן פרי הו"ל שפיר בכלל ופרט דיין ושכר, והנה ברמא תלתא ואתא תלתא ופלגא, אז בלא החמיץ בטל ואין כאן דין פרי כלל, אלא בהחמיץ כיון דיש כאן ממשות יוצא מן הפירות, וע"ז מחלקינן דבלא החמיץ דאין כאן טעם יין כלל בטל, משא"כ בהחמיץ נהי דאין זה שיעור הראוי ליין ואין על היוצא דין פרי, מ"מ כיון דהחמיץ נתרבה מבשכר, ובלי ריבוי כיון דאין דין יוצא מן הפירות אלא על מה שנתוסף על מה דרמא, וזה הא א"א להתחלק מהמים, ממילא הי' נקבע ע"ז שם מים ולא הי' נקנה, ולא דמי לקנקנים דנקנים אגב יין, דשם הא יש יין הראוי לקנות ולשתות, וכאן הא הכל תערובות הי' נקבע שם מים על התערובות, לכך גילה בשכר דאדרבה דהכל יין מקרי לענין זה אע"ג דאינו נקרא פרי.
אבל זה רק בשיעור כזה דאפילו בלי ריבוי יהי' שייך על היוצא לדון בדין יוצא מן הפרי, דבלי גזה"כ הי' סברא דכיון דשייך לקנות כפי הקצת היין שיש בו ועי"ז גם זה לא הי' נקנה, כיון דהיוצא אינו מתהפך להיקרא שם יין על הכל ממילא בטל, וחידש הגזה"כ דבשכר, דהכל הוי שכר, ואע"ג דמצד עצם דינו אין כאן דין פרי בתערובת כזאת, מ"מ חידשה התורה לענין קניית מעשר דזה מקרי בשכר ושפיר נקנה.
אבל לענין מעשר אפילו אם נימא דיהי' דין יין, מ"מ לא יהי' מחויב אלא נגד החלק יין שבתוכו, דהיינו על מה שיש דין פרי ממש, והמים שנמזגו עמו אין נעשין פרי, ולפי"ז נמצא דאע"ג דאין חייב במעשר משום דאי"ז פרי, מ"מ נקנה משום דאינו צריך פרי אלא שלא יתבטל היוצא, וע"ז גלי קרא דבשכר דאם אך רק טעם שכר ע"ז, מהני מה שבא מן הפרי שיהי' נקנה כל התערובת אע"פ שאין שם פרי.
וקושית הגמ' היא מתמד ומצא כדי מדתו, דשם הא אין מה שיצא מן הפרי ממשות כלל דהא מצא כדי מדתו, א"כ לר' יהודה דמחייב ע"כ צ"ל דהטעם דיין מהני לתת דין היין על כל התערובת, ועי"ז מקרי דיש כאן פרי, דכאן לא שייך לומר דכיון דיש כאן חלק היוצא מן הפרי ממילא שייך על מה להיות נקח והגזה"כ יהני על כל התערובת, דהא אין כאן כלל ממשות שיצא אלא טעם, א"כ ע"כ דטעם גורם שיהי' דין פרי על המים, א"כ גם לענין מעשר הי' צריך לעשר, וכיון דרבנן פטרי ממעשר הרי דאין כאן פרי ע"י הטעם, א"כ גם לענין נקח בכסף לא נרבה רמא תלתא ואתא תלתא, וע"ז תירצו דר' יהודה מיירי רק בהחמיץ, נמצא דלהלכה שפיר פסק הרמב"ם דלענין מעשר אין חילוק דגם בהחמיץ בתערובת שיעור כזה אין כאן פרי, ולפי"ז הו"א לאוקמי כרבנן בהחמיץ במצא יותר מכדי מדתו, אלא דנראה לו להעמיד דומיא דברייתא דמיירי במצא כדי מדתו דזה סתם תמד.
תוד"ה אחד. וטעמא י"ל דלא אישתני לעיליוא כשנעשה דבש. הנה הא בגמ' אמרינן טעמא דזיעה בעלמא הוא, אלא דזה הביאור דאם יש בזה חשיבות ועלויא הי' לנו לתקן ברכה חשובה, כדמחלקינן בברכות (דף ל"ו) בקמחא דחטי דעושין שהכל מה"ט, ובשמן זית בפה"ע דשמן זית נשתנה לעלויא נעשה תיכף עיקר אכילתו וזהו עיקר הפרי, לכן כתוב דלא אשתני לעילויא כשנעשה דבש.
תוד"ה ואחד שכר שעורים. ועוד דמי יימר דשערי עיקר דלמא מיא עיקר. יש לעיין בכונתם דבתוס' ברכות (דף ל"ח ד"ה האי) כתבו ג' טעמים וזה לכאורה דלא כחד מהם, ולכאורה השעורין חשובין מן המים, ואולי כונתם כמש"כ שם דהשעורין אין בהם ממשות אלא טעם ולכן המיא עיקר, או דכונתם דבשתי' העיקר הנוזל דהיינו המים וזה כתירוצם האחרון שם.