אור ישראל/כח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אור ישראל כח

כח

בגמ' תענית דף כ"ה (ע"ב) ת"ר כו' שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה, ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה. ירד ר' עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה כו' וירדו גשמים. הוי מרנני רבנן. יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו עכ"ל הגמ'. ולכאורה יפלא מאוד. הלא המדה הזאת של מעביר על מדותיו בלבד, תספיק להגדיל מעלת ר' עקיבא על ר' אליעזר. כי ידוע כמה גדול כח המדה הזאת. עד שאמרו חז"ל בגמ' ר"ה דף י"ז. כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. שנאמר נושא עון ועובר על פשע כו' ע"ש. ואיך אמרה הב"ק לא מפני שזה גדול מזה:

ושמענו מפה קדוש אדמו"ר קדוש ישראל זצוק"ל שאמר לישב, כי הנה בגמ' שבת דף ל' (ע"א) איתא, ת"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל, ואל יהא קפדן כשמאי כו', וע"ש בגמ' שסיפרו כמה מעשיות מענוותנותו של הלל וקפדנותו של שמאי ע"ש, והנה העולם חושבין כי מעלתו של הלל היתה גדולה יותר ממעלת שמאי. כידוע כמה משובח מדת הענוה. וכמה גרוע מדת הקפדנות. וכמבואר בכ"מ בש"ס. וע"כ בעולם האמת בלי ספק מדרגתו של הלל גבוה יותר ממדרגתו של שמאי:

אכן באמת זהו טעות. כי הנה לכאורה יש להתפלא ולהשתומם על סיבת קפדנותו של שמאי. הלא ידוע כי כל בעלי חז"ל. אף דורות האחרונים. ומה גם דורות הראשונים היו דומים למלאכי השרת ממש. וקיימו כל התורה כולה וכל המדות טובות שבעולם, ומעתה מאין נולד סיבת קפדנותו של שמאי. האם מאשר היה קפדן בטבע. אולם הכי יבצר משמאי לכבוש את מדותיו ולהטותם לחפצו להשתלם במדת הענוה:

אולם ביאור הענין הוא. כי זה היתה מסיבת מחלוקת שמאי והלל בדרכי עבודת ה' ית"ש, כי כמו שנחלקו שמאי והלל בכל התורה. כן נחלקו בדרכי העבודה. אם להתנהג במדת הענוה. או לכבוד התורה צריך להתנהג במדת הקפדנות. שמאי היה סבר כי עפ"י דרך התורה, צריך אדם להתנהג במדת הקפדנות לכבוד התורה. והלל היה ס"ל כי לעולם צריך אדם להתנהג במדת הענוה. וכל אחד החזיק בדעתו והתנהג עפ"י שיטתו. אמנם אם שמאי היה סבר כהלל. שעפ"י התורה צריך אדם להתנהג במדת הענוה. גם הוא היה עניו כהלל. וכן אם הלל היה ס"ל שעפ"י התורה צריך להתנהג במדת הקפדנות גם הוא היה קפדן כשמאי. אך במקרה נהיתה הדבר. כי שמאי היה ס"ל שצריך אדם להתנהג במדת הקפדנות לכבוד התורה. והלל היה סבר להתנהג במדת הענוה. וכל אחד התנהג עפ"י שיטתו כנ"ל:

והנה ביבמות דף י"ג (ע"א) פליגי ב"ש וב"ה. אם צרת ערוה מותרת להתייבם. דב"ש מתירין הצרות לאחים וב"ה אוסרין. ובגמ' שם (יד.) אמר שמואל כי עשו ב"ש כדבריהם ע"ש. והיינו שהיו נוהגין לייבם צרת ערוה. והנה אנן קי"ל הלכה כב"ה. ולפ"ז לפי ההלכה מי שמייבם צרת ערוה. הוא פוגע באיסור כרת של אשת אח. ובניו הם ממזרים. והנה מובן מאליו. כי בכ"ז ב"ש עצמם שמשו כדבריהם וייבמו צרת ערוה. לא היה להם שום עון כלל. ולא היו נידונים כפוגעים באיסור ערוה בשוגג. כי פסק ההלכה שפסקו חז"ל אח"כ כב"ה. לא היה שייך לב"ש עצמם שאמרו הלכה כמותינו. ועפ"י התורה היו צריכים לנהוג כסברתם. אמנם לא זו בלבד שלא היה להם שום ענין מעון שוגג. אכן הנה בלי ספק אותן שעשו כדבריהן וייבמו צרת ערוה. עוד הנה שכרם אתם, כי בעולם האמת הם מקבלים שכר בעד מצות יבום לפי דעתם. אכן אחרי אשר פסקו חז"ל הלכה בכ"מ כב"ה. הנה עתה מי שמייבם צרת ערוה חייב כרת. ונדון בגיהנם ככל חייבי כריתות:

וכן הוא בענין המחלוקת שמאי והלל. בדרך העבודה אם להתנהג בקפדנות לכבוד התורה. או להתנהג במדת הענוה. וכ"א נהג כפי שיטתו. הנה שמאי מקבל שכר בעד קפדנותו. כמו שהלל מקבל שכר בעד מדת ענותנותו. אחרי כי שניהם היו עושין רצונו של מקום עפ"י התורה. נמצא כי מעלתו של הלל לא היה גדולה כלל ממעלת שמאי. ושם בעולם האמת המה תקועים זה אצל זה. ומתענגים בנועם זיו העליון כ"א בעד הנהגתו לפי שיטתו. אכן אחרי אשר חז"ל פסקו כהלל. ואמרו לעולם יהא אדם ענוותן כהלל. ואל יהא קפדן כשמאי. הנה עתה מי שמתנהג במדת הקפדנות. עונו גדול מאוד:

הוא הדבר מה שיצתה ב"ק ואמרה לא מפני שזה גדול מזה. אלא שזה מעביר על מדותיו. וזה אינו מעביר על מדותיו. אשר לכאורה יפלא מאוד. מה זה באמת כי ר' אליעזר לא היה מעביר על מדותיו. הכי יפלא ממנו להטות מדותיו לחפצו ולהיות מעביר על מדותיו. אולם לפי הנ"ל יובן שפיר. כי הנה ידוע כי ר"א היה שמותי היינו מתלמידי שמאי. והיה ס"ל להלכה כשמאי שצריך אדם להתנהג במדת הקפדנות לכבוד התורה. וע"כ לא היה מעביר על מדותיו. אולם ר' עקיבא היה מתלמידי הלל. והיה ס"ל כהלל שצריך להתנהג במדת הענוה. וע"כ היה מעביר על מדותיו. נמצא כי באמת לא היה ר"ע גדול מר"א. אחרי כי כ"א היה מתנהג לפי שיטתו כאשר נראה לו עפ"י התורה:

אמנם מה שאמרה הבת קול. כי לכך לא נענה ר"א. ור"ע נענה וירדו גשמים. מפני שזה מעביר על מדותיו. וזה אינו מעביר על מדותיו. הענין הוא כי הנה ידוע דרכי הנהגת הקב"ה עם בריותיו. להתנהג עמהם מדה כנגד מדה. וכמאמרם ז"ל שבת דף קנ"א (ע"ב) כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים. וכן כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (ר"ה יז.). ולזאת להתפלל על צרת הציבור. ולבקש רחמים מלפניו ית"ש לעבור על פשעם ולענות להם בעת צרתם. מסוגל לזה מי שהוא בעצמו מעביר על מדותיו. יתקבל תפילתו לרצון מדה כנגד מדה כנ"ל:

ולזאת כאשר התפללו על הגשמים. הנה ר' עקיבא שמדתו היה בדרך הלל להיות מעביר על מדותיו. ע"כ נענה מן השמים מדה כנגד מדה. אכן ר' אליעזר שמדתו היה בדרך שמאי ולא היה מעביר על מדותיו. אם אמנם כי יקבל שכר הרבה גם על זה מה שהוא עושה רצון ה' ית"ש לפי שיטתו. אולם כאשר סוף סוף לפי שיטתו לא היה מעביר על מדותיו. ע"כ אין זה מדה כנגד מדה לעבור על פשעי ציבור ולכך לא נענה. וזה שאמרה הבת קול לא מפני שזה גדול מזה. אלא שזה מעביר על מדותיו כו' לכך נענה מדה כנגד מדה כנ"ל:

מעבר לתחילת הדף< הקודם · הבא >