אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/פסחים/קח

יום שלישי כה אדר - מסכת פסחים דף קח

דין נשים בהסיבה בזמן הזה ובימים עברו

בכלל דיני הסיבה הנלמדים בדף היומי (קח.) אומרת הגמרא: אשה אצל בעלה לא בעיא הסיבה, ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בביאור דין זה כתב הרשב"ם (ד"ה אשה) אשה אינה צריכה הסיבה מפני אימת בעלה וכפופה לו. ומפרש בשאילתות דרב אחאי (שאילתא עז) לאו דרכייהו דנשי למיזגא.

למרות שהרשב"ם לא מציג זאת במפורש כשתי שיטות, הרי שבדבריו כלל שתי סברות נפרדות לפטור נשים מהסיבה, כשחילוק רב ביניהם הן סברתית והן דינית. הסברא הראשונה נוקטת שאשה פטורה מהסיבה מפני אימת בעלה ומה שהיא כפופה לו. ובלשון המאירי מבואר כעין זאת: שאין חירות לאשה אצל בעלה. ואילו הסברא השניה, סברת השאילתות, היא שנשים מעצם טבעם אין דרכם להסב.

הנפקא מינה לדינא העולה ישר עם לימוד שתי דעות אלו היא, מה דינה של אשה רווקה או אלמנה, וכן מה דינה של אשה נשואה אך אינה בפני בעלה. ואכן המאירי מוסיף ואומר שלפי סברתו נראה שאם אינה במקום בעלה הרי היא חייבת בהסבה. כך גם כתבו הרא"ש (פ"י סימן כ) והטור (סימן תעב) לענין אשה גרושה ואלמנה.

ואמנם לשון הגמרא לפנינו הוא "אשה אצל בעלה לא בעיא הסבה", ומכלל הן אתה שומע לאו שאם אינה נמצאת אצל בעלה הרי היא חייבת בהסבה. אמנם בכת"י תיבות "אצל בעלה" חסרות, וכן ברי"ף, ברא"ש ועוד ראשונים לא העתיקו תיבות אלו ונראה שלא היו בגירסה שעמדה לפניהם. והב"ח (שם) כתב שמילים אלו הם תוספת הגהה מאוחרת בידי תלמידי שהוסיפו זאת לאור סברת הרשב"ם שפטור הסבה באשה הוא משום אימת בעלה.

החילוק בין אשה בפני בעלה לבן בפני אביו

הב"ח מקשה על סברת הרשב"ם שאשה אינה צריכה להסב מפני אימת בעלה שתי שאלות. א' אם אכן טעם הדבר מפני אימת בעלה, מדוע אשה חשובה צריכה להסב, האם אשה חשובה פטורה מחובה זו, הרי גם אשה חשובה צריך שתהיה עליה אימת בעלה. ב' בגמרא בסמוך מבואר דין נוסף שבן אצל אביו צריך להסב, ואם כדברי הרשב"ם הרי הדברים קל וחומר, אם אשה שאין אימתה מבעלה כל כך כאימת הבן מאביו - פטורה מהסיבה, בן אצל אביו שאימתו רבה - על אחת כמה וכמה. וכן הקשה תלמיד הרשב"א על הרשב"ם. ומכח קושיות אלו דוחה הב"ח את סברת הרשב"ם ומכריע כטעם השאילתות.

ובביאור דעת הרשב"ם כבר כתבו רבים, שאכן גם בן אצל אביו אילו היה מקפיד אביו על כך היה פטור מהסיבה אלא שאין הדרך שיקפיד האב על כבודו והאב שמחל על כבודו כבודו מחול, והוא הדין שאם אשתו חשובה אינו מקפיד על הסבתה בפניו, ומה שאשה סתם פטורה מהסיבה הוא כיון שמקפיד על הסיבתה. אמנם בדעת הרשב"ם עצמו קשה לומר כן, שהרי הרשב"ם בבואו לבאר את דין חיובו של הבן בהסבה לפני האב, כתב: דלא הוי כפוף כל כך. הרי שאין סברתו כיון שהאב אינו מקפיד על כך אלא שבאמת רמת כפיפותו לאביו נמוכה יותר ואם כן חזרו למקומם קושיותיו של הב"ח.

פטור אשה מהסיבה הוא פטור במעשה ההסיבה או בגברא

ויש שדנו וחקרו בעיקר פטור אשה ממצוות הסיבה, האם יסוד הדין הוא פטור במעשה ההסיבה שהרי כל מהות ההסיבה היא ניהוג של חירות, וכיון שיש לה אימת בעלה עליה הרי אין בהסיבתה משום ניהוג חירות. וכעין מה שכתב בהגדה של פסח בית הלוי שתלמיד היושב לפני רבו אין הסבתו הסיבה של חירות. או שיסוד הדין הוא פטור מצד הגברא, שאשה כיון שאינה ברשות עצמה אינה חשובה כבת חורין לגמרי כיון שהיא תחת רשות בעלה, ואינה מחוייבת ואינה שייכת למצוות הסיבה. וכן נוטה לשונו של המאירי שהזכרנו לעיל "שאין חירות לאשה אצל בעלה".

אם ננקוט כצד הראשון, ניתן ליישב את קושיותיו של הב"ח על דברי הרשב"ם. כי הרשב"ם כלל לא התייחס לעצם הדין שעל האשה צריך להיות אימת הבעל, שעל זה הקשה הב"ח שאם כן גם אשה חשובה צריכה שתהיה אימתו עליה, והקשה עוד שעל הבן צריך להיות אימת אביו יותר מאימת הבעל על האשה. אלא הרשב"ם דן את המציאות לפי מה שהיא האם אשה המסיבה יש במעשה זה ניהוג וצורה של חירות, ועל זה פירש הרשב"ם שסתם אשה שבמציאות אימת בעלה עליה ממילא אין משמעות להסיבתה ורק אם אשה חשובה היא שבמציאות אימתו של בעלה עליה פחות ניכרת - אז חובה עליה להסב. וכן הבן יתכן שעליו להיות כפוף ובאימה בפני אביו יותר משהאשה צריכה להיות בפני בעלה, אלא ש"לא הוי כפוף כל כך", כי במציאות אביו מוחל לו או שהוא מתקשה בקיום חובתו בכל חומרתה וממילא בהסיבתו יש ניהוג של חירות והוא מחוייב בה.

נשים בזמן הזה

בזמן הזה הביא הרמ"א (סימן תעב ס"ד) את דברי המרדכי ורבינו ירוחם שנשים שלנו הרי הם חשובות, ועליהם נאמר דין הגמרא "ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה". אמנם הוסיף הרמ"א שלא נהגו שהנשים מסיבות לפי שסמכו על דברי ראבי"ה שכתב שבזמן הזה אין צריך להסב. וטעמו לפי שאף בשאר ימות השנה אין דרכנו להסב בשעת אכילה וממילא אין בכך דרך חירות. והיינו שכל טעם ההסיבה הוא להראות שררה וחירות בלילה זה וכיון שבזמן הזה אין זה דרך שררה וחירות אין להסב.

דברי הרמ"א מפליאים מאד, כי הרי דעת ראבי"ה שאף אנשים בזמן הזה אינם צריכים להסב, ומאידך בדין הסבה עצמו אין כל חילוק בין אנשים לנשים חשובות שאלו ואלו חייבים בהסבה, ואם כן מדוע רק לענין נשים בזמננו אנו סומכים על דברי ראבי"ה ואילו לגבי אנשים אנו נוקטים לחייבם בהסיבה.

קושיא זו מקשה הגרש"ז אויערבאך (הליכות שלמה, פסח, פ"ט דבר הלכה אות מ; מנחת שלמה כאן) והוא מיישבה בשני אופנים. תחילה הוא מקדים לדון בעיקר דין הסבה האם מלכתחילה נקבע הדין לפי כל דור ודור שדרך האכילה תהיה באופן של חירות, או שכיון שבאותו הזמן דרך אכילה בחירות היתה באופן של הסיבה ממילא נקבעה ההלכה שיש להסב באכילה. והנה לגבי חיוב האנשים בהסיבה אפשר לומר שאכן למרות שטעם התקנה היה כדי לאכול בדרך של חירות מכל מקום נקבעה התקנה להסב, וממילא אף אם בזמן הזה אין בכך דרך חירות ושררה אין בכך בכדי להפקיע את עצם התקנה שנתקנה להסב. משא"כ לענין נשים הרי אף בזמן תקנת הסיבה אשה אצל בעלה לא בעיא הסבה ורק אשה חשובה הוצרכה להסב, ואם כן התקנה לגבי נשים היתה מעיקרא באופן כזה שדנו חכמים כל אשה ואשה לגופה, ואם כן בזמן הזה גם כן יש לנו לדון את האשה לפי מצבה עתה, וכיון שאין דרך להסב כלל בזמן הזה ממילא יש לפטור את הנשים מחובת הסבה וכסברת הראבי"ה.

חשיבות הנשים בזמן הזה מכח תקנת רבינו גרשום מאור הגולה

עוד ביאר הגרשז"א בדרך אחרת, והוא מבאר תחילה מהי החשיבות שיש לנשים שלנו שעליהם אומר הרמ"א "וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות". לדבריו, הדבר בא על ידי תקנת רבינו גרשום מאור הגולה שאין ליקח שתי נשים וכן אין לגרש אשה בעל כרחה, ונמצא שמעת שפשטה תקנה זו בישראל כל אשה היא יחידה אצל בעלה וגם לא ניתן לגרשה ולהיפרד ממנה ללא הסכמתה, ודבר זה הוא שקבע את המציאות של החשיבות. והנה בזמן רבינו גרשום כבר נשתנה דרך האכילה ולא היה רגילות לאכול באופן של הסיבה, וממילא דווקא האנשים שמאז ומעולם נהגו להסב לא שינו את הדין לנוכח המציאות שנשתנה אלא תפסו מעשה אבותיהם בידיהם. אבל הנשים שרובם לא נהגו בהסיבה מעולם ורק המצב שנתחשב בעולם היה צריך לחדש אצלם חובת הסיבה, אבל מאידך גם השתנה אצלם מציאות ההסיבה בשעת האכילה ולכן נשאר מנהגם כשהיה.