אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוטה/לט

יום ראשון ט"ז אייר תשפ"ג - מסכת סוטה דף לט

חובת הקהל בברכת כהנים

תרי קלי לא מישתמעי בברכת כהנים

איתא בסוטה (לט:) אמר רבי זירא אמר רב חסדא, אין הקורא רשאי לקרות כהנים עד שיכלה אמן מפי הציבור. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה עד שיכלה דיבור מפי הקורא. ואין הציבור רשאין לענות אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים. ואין הכהנים רשאין להתחיל בברכה אחרת עד שיכלה אמן מפי הציבור.

והתוספות (ד"ה עד) הקשו על מה שצריך להמתין שיכלה אמן מפי הציבור, מדברי הגמרא בברכות (מז.) שאף שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונין, אמר רב חסדא דהיינו מפי רוב העונין ולא מפי כל העונין, כי כל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה. ומדוע לא אמרינן כן גם לגבי ברכת כהנים שאם מאריך מי מהציבור יותר מדאי אין צריך לחוש לו כיון שאינו אלא טועה.

ויישב ר"י: מיהו לענין ברכת כהנים, כיון דמשום לשמוע הוא, לא משתמע כל זמן שעונין דהוו להו תרי קלי, קולות העונין וקול כהנים המברכים ולא משתמעי.

שוב הקשו התוספות, מאחר והחסרון כאן הוא משום 'תרי קלי לא משתמעי', אם כן מדוע יכולים שני כהנים לשאת כפיים כאחד, וכמבואר בגמרא שאומר לשנים 'כהנים', הרי אמרינן בגמרא במגילה (כא:) שבין בתורה ובין בנביאים רק אחד קורא, ובירושלמי (ברכות פ"ה) מבואר הטעם משום שאין שני קולות נכנסין באוזן אחד. אלא על כרחך צריך לומר ש"איידי דחביבי להו יהבו דעתייהו ומשתמעי תרי קלי", וכמו שאמרו בגמרא לגבי מגילה, שאם קראוה שנים יצאו.

אלא שאם כן חזרה הקושיא למקומה מדוע לא סגי שיכלה אמן מפי רוב השומעין, והמעט שעושים שלא כדין לא יפריעו לקריאה כיון שאין לדון כאן משום 'תרי קלי', משום ש'איידי דחביבי להו יהבו דעתייהו ומשתמעי תרי קלי'. ויישבו התוספות שיש לחלק בדבר זה בין שני קולות הקוראים דבר אחד, ובין שני קולות הקורים דברים שונים, שבזה לא מהני הטעם דחביבותא.

'איידי דחביבי' בברכת כהנים אף שהיא תדירה

ועל עיקר יסוד התוספות ששני כהנים נושאים את כפיהם כאחד, משום 'דאיידי דחביבי', תמה הקרן אורה, שעד כאן לא מצאנו שאמרו כן בגמרא במגילה אלא לענין הלל ומגילה הבאים מעת לעת, ומשום כך חביבותם, וכמו שפירש רש"י (ר"ה כז. ד"ה חביבה) שהחביבות היא כיון שחדשה היא להם. משא"כ ברכת כהנים שהכהנים נושאים בכל יום – נראה דלא שייך למימר בזה 'איידי דחביבא'.

ובתורת הקנאות יישב קושייתו, שכן כוונת התוספות שבברכת כהנים הברכות בעצמם חביבות על האדם, "דמי לא יחפוץ בברכה דעושר וכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא". וטעם זה שייך גם באופן שהברכות הם תמידיות בכל יום ויום, ורק בהלל ובמגילה שאין בהם טעם זה, שם הוצרך רש"י לבאר שהחביבות היא מצד מה שהם דבר המתחדש מעת לעת.

והקרן אורה מוסיף ומיישב את עיקר קושיית התוספות באופן אחר: בלאו הכי אתי שפיר בברכת כהנים, דחיוב השמיעה בזה לציבור אינו מן הדין כל כך, דמצות הברכה על הכהנים לבד. משא"כ בהלל ומגילה שמוציא את השומעים ידי חובתם. דהיינו שכוונת הקר"א לבאר שבברכת כהנים כיון שאין החיוב כל כך על השומעים, לכן לא אכפת לן ששני כהנים מברכים כאחד, ואף שתרי קלי לא משתמעי.

והקרן אורה מוסיף ומוכיח את יסודו, ש'חיוב השמיעה בזה לציבור אינו מן הדין', מדברי רבי זירא המובאים בהמשך הסוגיא (לט:) שהעם אומרים בעת ברכת כהנים הני פסוקי דרחמי, "אלמא דליכא חיובא כל כך לשמוע הברכה".

דרשת הספרי שעל הקהל לשמוע ודברי החרדים שיש מצוה לישראל שיתברך

על דברי הקרן ארה תמה התורת הקנאות: נראה דאשתמיטתיה המבואר בספרי דיליף מ'אמור להם' שיהיה כל הקהל שומע, וכיון דילפינן מקרא – חיוב גמור הוא, ע"כ. וכוונתו לדרשת חז"ל בספרי: 'כה תברכו את בני ישראל' – שיהיה כל הקהל שומע. או בינו לבין עצמו, תלמוד לומר "אמור להם" – שיהיה כל הקהל כולו שומע כו'. ולמד התורת הקנאות שבדרשה זו נאמר חיוב על הקהל שישמעו הברכה, ולכן נצטוו הכהנים שיאמרו הברכה באופן שיוכלו כל הקהל לשמוע הברכה כדינם.

מלבד זאת מציין התורת הקנאות לדברי השערי תשובה (סימן קכח סק"ב) שהביא דברי ההפלאה (כתובות כד: ד"ה רש"י ד"ה דאיסור) בשם ספר חרדים (מ"ע מה"ת התלויות בפה בקנה ואפשר לקיימן בכל יום פ"ד אות יח) שיש מצות עשה על הישראל שיתברך. וכן העתיק את דברי החרדים, המשנה ברורה בביאור הלכה (ריש סימן קכח), זה לשונו: כתב בספר חרדים, מצות עשה לברך כהן את ישראל, שנאמר כה תברכו את בני ישראל. וישראל העומדים פנים כנגד פני הכהנים בשתיקה, ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצוה, עכ"ל.

לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן

ובגמרא בשבת (קיח:) איתא אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי, יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן, אני עולה. והתוספות (ד"ה אילו) כתבו: לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן, אם לא משום ברכה לבטלה, שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל, ע"כ.

והקשו האחרונים מסוגיית הגמרא בכתובות (כד:) שם מסתפקת הגמרא אם מעלים מנשיאות כפים ליוחסין [- כלומר, אם ניתן לנקוט שאדם מסויים מיוחס בכהונה, מכח מה שראינוהו נושא כפים], ומבארת הגמרא שספק זה הוא הן לדעת הסובר שם שמעלים מתרומה ליוחסין, והן לדעת הסובר שאין מעלים מתרומה ליוחסין, שכן לנשיאות כפים יש חומרא וקולא על פני תרומה. ובביאור הספק למ"ד מעלין, מבארת הגמרא: הני מילי תרומה, דעון מיתה היא [ואם זר הוא לא היה אוכל תרומה שהוא בעון מיתה. רש"י], אבל נשיאות כפים דאיסור עשה לא, או דילמא לא שנא. ופירש רש"י: דאיסור עשה, 'כה תברכו' (במדבר ו), אתם ולא זרים, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ע"כ. הרי מפורש בסוגיא שיש איסור עשה לישראל לשאת כפים, ומהו שאמרו התוספות "לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן".

וביאר ההפלאה: דנראה לעניות דעתי פשוט, דכמו דאיכא עשה לכהנים לברך את ישראל, הכי נמי איכא מצות עשה לישראל להתברך מן הכהנים. וכן מצינו בכל מקום שאע"ג שבתורה אינו מפורש הציווי אלא על העושה, מכל מקום המצוה על שניהם, כגון ביבום נאמר 'יבמה יבוא עליה' והמצות עשה גם עליה. וראיה ממה שמצאנו דין עשה דוחה לא תעשה ביבום, ואם אין המצוה עליה כיצד עוברת על הל"ת [ובמק"א הארכנו בנידון זה בדברי הפני יהושע והמנחת חינוך, אם יש מצות יבום גם על האשה, ובבירור ראיית ההפלאה].

ולפי זה יישב דברי התוספות שלא ידע ר"י מה איסור יש, היינו באופן שהוא נמצא לבדו, שבכהאי גוונא ליכא לאיסור עשה שמצווה להתברך, שהרי אין כאן כהן שיברכנו, וממילא מה שהוא עולה לברך בזה אין כל איסור אי לאו משום ברכה לבטלה באופן שיברך בעצמו.

ביאור רא"מ הורוביץ שכוונת התוספות שאין מצוה לישראל לשמוע

ובהגהות רא"מ הורוביץ (שבת שם) ביאר כוונת התוספות להפך, שקושייתם היא על הסוגיא בכתובות, כיצד יתכן שיש איסור עשה בזר המברך ברכת כהנים, והלא ודאי שרבי יוסי לא היה עובר על איסור עשה מחמת חבריו, ועל כרחך שאין בכך כל איסור. וביאר קושיית התוספות לא ידע ר"י מאי איסורא דאמרת התם אם לאו משום ברכה לבטלה, שאז אפשר לומר שרבי יוסי עלה לדוכן אך לא בירך, אך בגמרא שם מבואר שהוא איסור עשה [ובאמת המגן אברהם (או"ח סימן קכח) כתב דהיינו משום ברכה לבטלה, ובהפלאה תמה עליו שהרי בהדיא מבואר בגמרא שהוא איסור עשה ואילו ברכה לבטלה הוי לא תעשה משום 'לא תשא']. ומוסיפים התוספות שאין לומר שהאיסור עשה הוא במה שאינו שומע ברכת הכהנים, שהרי לכהנים אמרה תורה לברך ולא לישראל לשמוע, וא"כ לדבריו מבואר בתוספות שאדרבה אין מצוה לישראל לשמוע, וכל המצוה היא רק על הכהנים לברך.

אמנם בעיקר דבריו יש להעיר, מה הוצרכו התוספות להוסיף דבר זה שהמצוה היא לכהנים לברך ולא לישראל לשמוע, הרי אף אילו היה מצוה לישראל לשמוע, גם כן לא היו מעלים בזה ארוכה לסתירת הסוגיות, כי סוף סוף הרי רבי יוסי עלה לדוכן וכיצד לא חש לאיסור עשה זה שעל ישראל מצוה לשמוע. ועל כרחך שאין זו מצוה, אלא דא"כ יקשה שוב מהו המבואר שם שזר הנושא כפיים בעשה, ונמצא שממה נפשך הוא קשה, וצ"ב למה הוסיפו התוספות פרט זה.

ואת עיקר הוכחת הקרן אורה מדין אמירת פסוקי דרחמי בברכת כהנים, דוחה התורת הקנאות, הן לדעת רב יוסף (מ.) שאומרם בין ברכה וברכה, ואם כן הרי הוא שומע את כל הברכה. והן לדעת רב ששת (שם) שאומרם בהזכרת השם, שאף בדבריו יש לפרש דהיינו אחר הזכרת השם, ומה שמבואר בגמרא שרבי חנינא בר פפא מחשיבו לעבד שמברכים אותו ואינו מאזין, אין הכוונה שהוא אומר אותם הפסוקים בעת הזכרת השם ממש, אלא רק לאחר הזכרתו, ומיד שב לשמוע, אך הפסק זה גורם להסחת דעתו וכמי שמברכים אותו ואינו מאזין.

מחלוקת מהרי"א והחת"ס אם הישראל מצוה בפנ"ע או רק כסיוע לברכת כהן

והנה בגדר מצות הישראל בברכת כהנים מצאנו כמה דרכים. מהר"י אסאד (או"ח סימן מ"ו) נקט שהמצוה היא במה שמסייע הישראל לכהן בברכה, שהרי אין ברכה בלי מתברך. והביא בדומה לזה מה שכתב הר"ן (ריש פ"ב דקידושין) שאף שאשה אינה מצווה על פו"ר מכל מקום מקיימת מצוה במה שעל ידה מקיים האיש מצות פו"ר ויוצא ידי חובתו על ידה.

מאידך בשו"ת חתם סופר (או"ח סימן כב) כתב בתוך דבריו, וזה לשונו: אבל אותה תפילה בציבורא אחרינא, שהכהן בא להוציאם ידי חובתם, שמוטל על הישראלים להתברך כמ"ש הרא"ם בספר יראים או שעכ"פ מצוה להם להשתדל ברכת כהנים בתפילתם וכו'. הרי מבואר מדבריו שלדעת החרדים שמוטל על הישראלים להתברך, יש טעם שיבואו הכהן כדי להוציאם ידי חובתם. ומדבריו למדנו שאין גדר המצוה רק סיוע לכהנים, שהרי אם כן אדרבה באופן שאין כהן אין גם מצוה, אלא גדר המצוה הוא כמצוה העומדת בפני עצמה, שכשם שמצווים הכהנים לברך, כך מצווים הישראלים להתברך.

ואמנם החת"ס הביא כן בשם היראים, אך יעוין בר"י פערלא בביאורו לסהמ"צ לסמ"ג (עשה טז) שכתב שלא נמצא כן ביראים, וכבר ביארו שטעות סופר נפלה כאן, ונתחלף החרד בירא, וספר חרדים קאמר ולא ספר יראים.

דעת הראשונים שהמצוה רק על הכהנים ופטור נשים מברכת כהנים

ועד כה הבאנו דעת החרדים שאף ישראל מצווים בברכת כהנים, אך באמת יש מהראשונים שחלקו על זה, וכ"ד הריטב"א (סוכה לא: ד"ה מאי) והביאו המנחת חינוך (מצוה שעח) שאין מצוה לישראל להתברך, ומצות ברכת כהנים אינה אלא על הכהנים עצמם. וכך האריך להוכיח התורה תמימה (נשא אות קלה).

והמנחת חינוך (מצה שעח סק"ד) כתב דלדעת הסוברים שיש מצוה על הישראל להתברך, יש לומר שנשים אינם חייבות בברכת כהנים, שכיון שברכה הוקשה לשירות, ולכן אין נשיאת כפים בלילה, כדרך שאין עבודה בלילה. ואם כן הרי זו מצוה שהזמן גרמא שנשים פטורות. אמנם בגמרא בתענית (כז.) מבואר שההיקש בין ברכה לשירות אינו היקש גמור אלא רק אסמכתא, ואם כן יש לומר שהנשים מחוייבות לבוא ולהתברך כיון שמן התורה אין זו מצות עשה שהזמן גרמא.

אופן עמידת ישראל בפני הכהנים

ועכ"פ לגבי אופן עמידת הישראל לפני הכהנים, נפסק בשו"ע (או"ח סימן קכח סכ"ג): בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפילה, והעם יכוונו לברכה וכו'. ובכף החיים (ס"ק קלח) הביא מדברי הזוהר הקדוש (פ' נשא קמז.) וזה לשונו: בההיא שעתא דכהנא פריס ידוי, צריכין עמא למיתב בדחילו באימתא, ולינדע דההיא שעתא עידן רעותא אשתכח בכלהו עלמין ומתברכן עילאין ותתאין ולית דינא בכלהו. והוא שעתא דאתגלי סתימא עתיקא דעתיקין בזעיר אנפין, ואשתכח שלמא בכלא, עכ"ל.