אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/סג

יום שני ה' ניסן תשפ"ג - מסכת נזיר דף סגעריכה

זיהוי קברים ברוח הקודשעריכה

סתירת ידיעת אליהו הנביא לטומאת התהום

בברייתא המובאת במסכת נזיר (סג.) איתא: איזוהי טומאת התהום, כל שאינו מכירה אחד בסוף העולם. אבל מכירה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום.

בשו"ת תורה לשמה (סימן שפ) עמד על דבר החקירה באליהו הנביא זכור לטוב בשעה שהוא בא ויורד לעולם הזה ומתלבש בגוף ולומד עם החכמים והולך ובא עמהם כשאר אדם, האם יש לו דין מלאך גמור באותה שעה או שמא דין נביא יש לו. ונפקא מינה אם חייב להתפלל וכן אם חייב בשאר מצוות, ואם יצטרף למנין, קדיש וקדושה.

בתשובתו מעלה הבן איש חי, כי "גם בהיותו מלובש בגוף בעולם הזה ויושב עם החכמים ובא עמהם בדמות אדם ממש – עכ"ז הוא חשוב מלאך ויש לו דין מלאך גמור בכל העניינים ואינו נכלל עם בני אדם".

ראיה לזה מביא התורה לשמה מדברי הברייתא הנזכרת, שם מבואר שכל שהכיר בה אחד בסוף העולם אין זו טומאת התהום, וכך נפסק גם ברמב"ם. "והנה אליהו הנביא זכור לטוב ודאי הוא מכיר בה, ואם נחשב בכלל בני אדם להיותו מלובש בגוף, אם כן בהיותו בעולם הזה ליכא טומאת התהום, דהא איכא חד דמכיר בה" אלא מכאן מוכח שאף בהיותו בעולם הזה דין מלאך גמור יש לו, "ולכן אין ידיעתו והכרתו בזה מעכבת, דאינו בכלל בני אדם", ע"כ דברי הבן איש חי, והארכנו במק"א בנידון זה בהגדרת אליהו הנביא בעולם הזה כמלאך או כאדם.


פסק הגרא"ז ורנר שמדין 'זיל בתר בתרא' יש לטהר כל הקברים

בקובץ קול תורה (שנה י חוברת ה-ו עמ' כא, נדפס גם בספר ויאמר מאיר ח"ב) דן הרב אשר זאב ורנר אב"ד טבריה בדבר מנהג האנשים לבנות בטבריה בתים, ואף כשמוצאים עצמות במגרש, מורים להם להוציא את העצמות ולקוברם. ובתוך דבריו דן הגראז"ו שהרי בארץ ישראל היו מיליונים יהודים וכן גויים, עד שבכל מקום יש ספק שמא יש בו קבר ושמא של גוי הוא. ובאופן שנמצא קבר אומרים אנו 'זיל בתר בתרא', כי כשם שלעינן מצא מעות בירושלים מבואר בגמרא שאנו אומרים 'שוקי ירושלים עשויים להתכבד בכל יום' – כך גם לענין עצמות אלו, הרי העצמות שהיו בזמן הבית כבר נרקבו ורק עצמות יחידים נשארים בעינם אחר מאות שנים, ואם כן רוב בידינו שעצמות אלו הם מאותם שחיו בארץ ישראל אחר החורבן – ואחר החורבן היו בארץ ישראל בעיקר גויים, וממילא מותר לפנותם.

ומוסיף הרב שאפילו אילו היה בא קדוש ואומר על פי רוח הקודש שבו שקברים אלו של יהודים הם, הרי נשיב לו 'לא בשמים הוא' שהרי אין סימן בתורה לקבוע שהוא בעל רוח הקודש כדרך שיש סימן על קביעת נביא, ורק על נביא נאמר 'אליו תשמעון' ולא לבעל רוח הקודש, ושמא טועה הוא בדמיונו.

ראיה מפורשת מביא הגרא"ז ורנר מדברי הירושלמי בנזיר (פ"ט ה"ב) לגבי טומאת התהום, שם מקשה הירושלמי: וחש לומר שמא אחד בסוף העולם [- היינו שיש לחשוש שמא בסוף העולם יש אחד שיודע בטומאה זו ואין זו טומאת התהום]. ומיישב: תיפתר, שמצאו קמצוץ [- שרגליו מונחות אצל ראשו באופן שנראה שנקבר מאליו ולא הניחוהו שם. ומקשה הגראז"ו, אם אכן רוח הקודש מועילה להכריע על קבר שהוא של ישראל, אם כן עדיין היה לגמרא להקשות 'וחש לומר שמא בעל רוח הקודש יודע בה' – והרי בזמן קרבן פסח בודאי היו בעלי רוח הקודש. אלא בודאי שרוח הקודש לא משנה את דין קבר התהום.


לימוד זכות על כהנים הנכנסים לקברי צדיקים בזמן הזה

על פי זה ממליץ הגראז"ו זכות על כהנים הנכנסים לקברי צדיקים, אף שמה שאמרו 'קברי צדיקים אינם מטמאים' אינה הלכה, ואין לסמוך עליה לכניסה לקבריהם. וזאת משום שיש טעם אחר לטהר את קבריהם, והוא ש'זיל בתר בתרא' והרי יש לנו להכריע על פי הלכה שאין שם קבר כלל, והקבר שהיה כלה. ומסיים: ובזה טהרתי כל ארץ ישראל מקבר התהום.

והנה הערתו דומה בתוכנה להערת הבן איש חי, אלא שהבא"ח העמיד את קושייתו על ידיעת אליהו הנביא, ואילו הגרא"ז ורנר העמידה על ידיעת בעל רוח הקודש. והבא"ח יישב שידיעת אליהו גרועה יותר כיון שכלל אינו בן אדם אלא מלאך, ואילו הגראז"ו יישב שידיעת רוח הקודש אין בה ממש.

והגראז"ו בפסקו מקדים כי דבריו הם על פי ההלכה, אך גם לפי הקבלה אין חשש שמא עצמות אלו הם של הצדיקים, שכן בקבלה "צדיק אמיתי לא מגיעים לעומק קברו, כי גנוז בעמודא דנהורא... והוא נשאר שלם בבשר גידין ועצמות כמו שנקבר ואינו חוזר לעפרו... ולא מטמאים כלל, וכהנים מותרים לגשת לקברם."


תמיהת הדבר יהושע שחכמי הקבלה וההלכה אינם סותרים זה את זה

בשו"ת דבר יהושע (ח"ד סימן כג) משיב כנגד פסק הלכה וקבלה של הרב... בהשמטת שם הפוסק, ומתוכן דבריו עולה כי כוונתו היתה להשיג על דברי הגראז"ו: נפלאתי נוראות שלפי דעתו כל אותן הקברי צדיקים שגילה האר"י ז"ל ברוח הקודש, מותר לזלזל בהם, ואף לפתוח את קברם כל זמן שלא ראינו שגופם קיים בבשר גידין ועצמות. משום דכל זמן שלא ראינו כנ"ל יש לנו לתלות דלא זו בלבד שאינם צדיקים, אלא שהם גוים גמורים, משום שלפי דעתו רוב הקברים בא"י הם של עכו"ם. ואין בעל רוח הקודש כמו האר"י ז"ל נאמן לומר שאינם של גוים.

ותמה אני, דאם כן כל אותן שמשתטחין על קברי הצדיקים הנ"ל וסומכין על האר"י ז"ל אינם אלא טועים, ובאמת הם משתטחין על קברי גוים מאחר שלפי ההלכה אזלינן בתר רובא. ומהאי טעמא התיר גם לכהנים לילך על קברם.

רבי יהושע אהרנברג תמה על הגרא"ז ורנר, שהרי ודאי גם בעלי הקבלה מודים שהתורה לא בשמים היא ויש ללכת אחר הרוב, וגם בעלי ההלכה מודים שהאר"י ז"ל היה בעל רוח הקודש אמיתי, אלא שמכל מקום אין בעלי ההלכה סומכים על רוח הקודש במקום שהוא נגד ההלכה – ואילו הרב הנזכר עשה את הקבלה וההלכה כאילו הם שתי תורות. וכיון שודאי שגם לפי קבלה הולכים אחר הרוב, אם כן חס ושלום יגע האר"י ז"ל לגלות קברי הצדיקים ברוח הקודש, מכיון שאין צריך להאמין לו. ולא עוד אלא שאנו צריכים להחזיק אותם הקברים בחזקת קברי גויים. וחולין היא לנו לומר כן.


דברי הפני יהושע שבירור על ידי אליהו שווה לבירור על ידי עדים

ובעיקר הדבר שנקט הגראז"ו שודאי אף אם יבוא בעל רוח הקודש ויאמר שהם של יהודים, לא נאמין לו שהלא 'לא בשמים הם', העיר הדבר יהושע מדברי הפני יהושע (פסחים טו. בתוד"ה חביות) שכתב שם וז"ל: והא ודאי בכל ספק טומאה ברשות היחיד, אם יבוא אליהו או יבורר הספק על ידי עדים יהא טהור, ע"כ. הרי שמדמה בירור שעל ידי אליהו לבירור על ידי שתי עדים, וזאת על אף שעל פי הלכה ספק טומאה ברשות היחיד ספקו טמא. וכל שכן באופן שהבירור הוא רק בדבר שהולכים בו אחר הרוב, שיש לסמוך על אליהו להכריע נגד הרוב.

והדבר יהושע מציע לחלק בדבר זה בין אליהו שהיה נביא ולא רק בעל רוח הקודש, והאר"י שהיה בעל רוח הקודש אך לא נביא. והוא דוחה שמכיון שעיקר הטעם שלא לסמוך על בעל רוח הקודש הוא משום 'לא בשמים היא' אם כן אין חילוק בין נביא לבעל רוח הקודש – כל שמוחזק לנו שהוא בעל רוח הקודש יכולים לסמוך עליו, אלא שאכן צריך שיהיה אתמחי גברא.

ומוסיף הדבר יהושע, שיתכן ואף אם לא הוחזק אותו אדם כמו האר"י ז"ל, אך עכ"פ יודעים אנו באחד שהוא קדוש וטהור וראוי שתשרה עליו רוח הקודש, אם יבוא ויאמר על איזה דבר שהדבר הזה הוא כך וכך, אזי אע"פ שדבריו הם נגד הרוב, כיון שעכ"פ יש גם מיעוט והוא רק מברר הדבר – הרי הוא נאמן.


ביאורי הדבר יהושע בטעם שאין ידיעת רוח הקודש סותרת לטומאת התהום

את ראיית הגראז"ו מטומאת קבר התהום, דוחה הדבר יהושע, שהרי התורה לא ניתנה לבעלי רוח הקודש דוקא, ולא אמרה תורה בשום דבר ספק שישתמשו ברוח הקודש לדעת את הכרע הדבר. ולכן כיון שהתגלה קבר התהום אין לנו לחוש שמא ידע מי שהוא ברוה"ק שיש כאן קבר. דכיון שאינו צריך לדעת – למה זה ישמש ברוח הקודש לדעת דברים שאינו צריך לדעת. ולפי זה אכן יתכן שאילו היה בא בעל רוה"ק והיה אומר שידע מקבר זה, הרי שהיה מתבטל ממנו דין קבר התהום.

אלא דמכל מקום מעיר הדבר יהושע שלפי האמת נראה שאכן לענין קבר התהום לא מהני רוח הקודש, וזאת משום שגדר ההלכה היה שצריך שיהיה אדם זוכרו, כלומר שראה הקבורה ועדיין זוכרו, ולא מי שלא ראה ולא שייך בו זכרון ורק נאמר לו ברוח הקודש, שאז הרי הוא כידיעת מלאך ולא ידיעת אדם.


כל מי שהוא קדוש וטהור ולא פגם עיניו הרוחניים מזהה את הקברות

בהמשך התשובה (אות ב) מוסיף הגר"י ארנברג שלענין גילוי קברי צדיקים אין צריך כלל לרוח הקודש דוקא, דהיינו שאינו צריך שיגלו לו מן השמים כעין מדרגת נבואה בזעיר אנפין. אלא כל מי שהוא קדוש וטהור שלא פגם עיניו הרוחניים, הרי הוא יכול לראות דברים רוחניים וגשמיים, ויכול לראות את האור היוצא מגוף הקדוש הקבור בקבר זה, וגם יכול לקשר נפשו בנפשו ולהתחבר עמו ולדעת מה שמו ואפילו לדבר איתו.

ומוסיף הדבר יהושע: וידוע ומפורסם היה בעירנו קראקא, ונזכר הדבר גם בספרים, שהגה"ק רבי שמעון סופר זצ"ל גילה את מקום קברו של רבי אליעזר בעל מעשה ה' זצ"ל, שהיה נעלם מעיני כל, ואחרי כמה שנים חפרו ומצאו כדבריו. וכל כהאי גוונא – לאו ברוח הקודש אלא בעינים דקדושה. וכן שמענו ואבותינו סיפרו לנו כמה עובדות מהבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים זצ"ל שצפו למרחוק והכל על ידי עינים הרוחניים שלהם שלא נפגמו.

וכיון שבאופן זה יודע הוא שיש שם מת, נמצא שיש כאן ראיה מעלייתא, ויכול להעיד כאילו ראה בעיני בשר ואין זה שייך ל'לא בשמים היא'. ועל כן מסיק הגרי"א: עלינו לקבל דברי האר"י ז"ל באימה בלי שום פקפוק ח"ו.


בדברי הבן איש חי מבואר שלא כדברי הדבר יהושע

ואמנם יש להעיר כי מה שכתב הדברי יהושע שלענין טומאת התהום אין ידיעה של רוח הקודש סותרת, כיון שכך באה ההלכה שצריך שיהיה אדם זוכרהו, שראה הקבורה ועדיין זוכרהו ולא שייך זכרון במי שיודע כן מחמת רוח הקודש – סברא זו נסתרת מדברי הבן איש חי שכתב להדיא שלו היינו דנים את אליהו הנביא כאדם הרי ידיעתו מסוף העולם ועד סופו היתה סותרת ל'קבר התהום'. וגם לפי מה שכתב שאינו צריך להשתמש ברוח הקודש שלו לדעת דבר זה, יש לדון אם אף אצל אליהו הנביא שייך כדבר הזה שלא ישתמש בידיעתו כיון שאינו צריך לכך.

ואולי יש מקום לחלק שראיית אליהו הנביא אינה ידיעה חיצונית ברוח הקודש, רק שהוא רואה בעצם בעיניו הרוחניות כיון שהוא כמלאך, ואילו היה נידון כאדם הרי היה כאן ראייה ממשית ולא רק 'שרוח הקודש אומר לו', והיה שייך בזה לשון 'ראה' ולשון 'זכרון', ויל"ע.


קושיית ההרי יהודה שראיית עיניו הרוחניות תסתור לדין טומאת התהום

בספר הרי יהודה (ח"ג הקדמה אות מד) עמד על דברי הדבר יהושע, שאין ידיעת רוח הקודש סותרת לדין טומאת התהום, ותמה: ואני עומד ומשתומם, אטו בעל נבואה ורוח הקודש לא יחשב אדם לענין דיני טומאה וטהרה. והגם שמצאנו סברא כזו גבי אליהו כמ"ש התורה לשמה, הנה זאת אמור לגבי מלאך ממש, אבל אדם שנודע לו ברוח הקודש ודאי אדם איהו, ושפיר הוי בכלל 'מכיר בו אחד בסוף העולם'.

והנה אמת שבדברי התורה לשמה מוכח דלא כדבר יהושע, הרי שבעיקר הסברא אין כאן תמיהה גדולה, כי ודאי שגם הגר"י ארנברג מודה שהוא נחשב אדם לענין טומאה וטהרה, וכל דבריו הם רק לגבי 'הלכה למשה מסיני' של 'טומאת התהום' כמבואר בדבריו – ומה קושיא היא זו מדוע ידיעת רוח הקודש ונבואה לא חשיבא ידיעה לגבי הלכה זו.

אמנם בהמשך דבריו הוסיף להקשות, שהרי הדבר יהושע עצמו כתב שידיעת בעל רוח הקודש במקום קבורת אדם אינה מכח 'רוח הקודש שאומר לו' אלא מכח זיכוך עיניו, עד שעיני הרוחניות רואות מקום קבורתו – ואם כן הרי חזרה הקושיא למקומה, שודאי ראיה שכזו - שגדר ראיה לה ולא ידיעה ממקום אחר - יש לה לסתור לדין טומאת התהום, והניח בצ"ע.