אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נזיר/נז

יום שלישי כ"ח אדר תשפ"ג - מסכת נזיר דף נז

איסור ספייה בהקפת אשה לראש קטן

כיצד הקיפה חובה את ראש בניה ולא חששה לאיסור ספיה

בגמרא במסכת נזיר (נז:) נחלקו אמוראים בדין הקפת ראשו של קטן, דעת רב הונא שהמקיף את הקטן הרי הוא חייב, ואילו דעת רב אדא בר אהבה שהוא פטור. ומביאה הגמרא שרב אדא בר אהבה שאל את רב הונא: 'ודידך מאן מגלח להון', כלומר בניך - לשיטתך שהמקיף את הקטן חייב - מי מגלחם, וזאת לפי שראה שראשם מוקף. והשיב לו רב הונא ש'חובה' אשתו היא מגלחתם [שרב הונא סבר שנשים מותרות להקיף, שכיון שאינם בכלל איסור 'ניקף' אינם באיסור 'מקיף']. ואמר לו על כך ראב"א: תקברינון חובה לבניה [דאיסורא קא עבדא. תוספות. וכי היא רוצה שתקבור את בניה, שאינה יראת העונש על שהיא מקפת אותם. רא"ש]. ומסיימת הגמרא: כולהו שני דרב אדא בר אהבה, לא אקיים ליה זרעא לרב הונא. [כשגגה שיוצאת מלפני השליט. תוספות].

על כל פנים מבואר מדברי הגמרא שחובה אשתו של רב הונא הקיפה את פאת ראשם של בניהם הקטנים, על אף שלדעת רב הונא המקיף את הקטן חייב, כיון שאשה אינה באיסור הקפה.

והרמב"ם (עכו"ם פי"ב ה"ה) פסק: אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה, הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש, ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה. וכתב הראב"ד: האיסור הזה אינה לוקה עליו, לא בגדול ולא בקטן, אלא מדרבנן הוא דאסור. מדאמר רב אדא בר אהבה לרב הונא, חובה דמקפה לבניה קטנים תקברינהו לבניה, אלמא איסורא אית בהו. וכ"כ הכסף משנה בדעת הרמב"ם שאף הרמב"ם אין כוונתו שתלקה על דבר זה.

מאידך בבית יוסף (יו"ד סימן קפא) כתב בדעת הרי"ף והרא"ש שסבירא להו להתיר אפילו מדרבנן.

ותמהו רבים מרבותינו האחרונים, שהרי הדין הוא שאף הניקף בכלל האיסור ואף שמישהו אחר מקיפו, ואם כן כיצד הותר לחובה להקיף את ראש בניה, הלא אסור לספות איסור לקטן בידים, וכיון שכלפי הקטן הוא מעשה איסור של הקפת הראש, אף שהוא קטן ואינו מצווה על כך, כיצד הותר לחובה אמו לספות לו איסור בידים. כן הקשו הפרי מגדים (או"ח סימן שמג), שער המלך (ע"ז פי"ב ה"ה), הבית אפרים, הכתב סופר, המהר"ם שיק (או"ח סימן קנח וסימן קסג) ועוד. [וקושייתם היא גם על סברת רב הונא להתיר לחובה, וגם על דעת הראשונים שלהלכה מותר לאשה להקיף לקטן, וגם לדעת הרמב"ם והראב"ד שאסור רק מדרבנן - אם ננקוט שאיסור ספייה הוא מדאורייתא, יעויין להלן].

ובקרן אורה הוסיף שאף שלענין חינוך מבואר בגמרא (כט.) שאין האשה חייבת בחינוך בניה, אך כל זאת לענין דין חינוך, משא"כ לענין לא תעשה של 'לא תאכילום' שהוא איסור ספייה לקטן, בזה יש לומר שדין אשה כדין איש בכל לא תעשה שבתורה, ואף היא בכלל איסור ספייה.

יישוב המהרש"ג שספייה מותרת לצורך בריאות הקטן ודחיית האהבת חסד שאין להתיר איסור דאורייתא

והנה המפרש כתב שגילוח הקטנים נעשה "כדי להברותן לאחר החולי", ולפי זה כתב בשו"ת מהרש"ג (יו"ד סימן עג) ליישב קושיית האחרונים [אותה הקשה גם מעצמו לפני בעל הערוגת הבושם], "דנראה לי מוכח דאיסורא של ספיה בידים דאסור לקטן, אינו אסור אלא באם אין הדבר טובה ורפואה לקטן, אבל כל שהדבר הוא לצורך בריאות הקטן אפילו אינו חולה, מכל מקום בכה"ג אין איסור מצד ספיה בידים".

וכתב להוכיח כן מהדין המבואר במסכת יומא (עח:) ונפסק בשו"ע, שאין צריך לחנך את הקטן לחמשה עינויים, ומותר לרחוץ ולסוך את הקטן, ורק נעילת הסנדל שאין לה שייכות לבריאות גופו אין נועלים לו. ולכאורה אף שאינו מצווה בעינויים, אך כיצד מותר לנו לרוחצו ולספות לו איסור בידיים. וע"כ שכל שהדבר הוא לצורך בריאות הקטן אין בו איסור ספיה. והוא הדין לענין היקף הראש, אם יש לקטן איזה צורך לענין בריאות גופו בהקפה זו - מותר.

ותשובה זו הזכירה גם הקרן אורה בדבריו, שרש"י פירש שחובה היתה מגלחת את בניה אחר חוליין כדי להברותן ו"יש לומר דבאמת איכא איסורא ומשום חולי שרי". אבל כתב שמכל מקום יש להעמיד את הקושיה על דברי התוספות שמדבריהם נראה שלכתחילה מותר היה לה - לדעת רב הונא - לגלח את בניה אף שלא מחמת חולי.

ובספר אהבת חסד לרבי אברהם לנדא מטשכנוב דחה יישוב זה: ואין לומר דהיה להברות אותם, דהוה חולה שאין בו סכנה - דמטעם זה אין להתיר רק איסור דרבנן ולא איסור דאורייתא. ובשדה צופים (נזיר שם) ציין שיש שתמהו על יישוב המהרש"ג, מדברי הר"ן ביומא (ר"פ יום הכיפורים) שהוכיח מהמבואר בגמרא שמותר לגדולים לרחוץ ולסוך את הקטנים ביום כיפור, שהעינויים אינם אלא מדרבנן, כי אילו היו מדאורייתא הלא אסורים משום ספייה. והוסיף: ובשלמא אי דרבנן נינהו שפיר, שכל שהוא לצרכו של תינוק... מאכילין אותו איסור דרבנן אפילו בידים, אלא אי אמרת דאורייתא נינהו היכי שרי. הרי מבואר להדיא חילוק זה שכל הסברא להתיר איסור ספייה משום צורך הקטן, הוא רק באיסור דרבנן ולא באיסור דאורייתא.

מחלוקת הראשונים אם איסור ספייה הוא מדאורייתא או מדרבנן

והנה נחלקו הראשונים באיסור ספייה בכל התורה, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן. שבדעת הרמב"ם כתב הפרי מגדים (פתיחה לאו"ח) שלהלכה בכל התורה מותר מן התורה להאכיל איסור לקטן. ואף שבגמרא ביבמות (קיד.-קיד:) מובאים שלשה מקורות לאיסור ספייה, באכילת שרצים, באכילת דם ובטומאת מת לכהנים, והגמרא עושה צריכותא בין שלשתם, ואם כן מדוע לא נלמד מהם לכל התורה לאסור ספייה לקטן. כתב הבית הלוי (ח"א סימן טו) שצריך לומר לדעת הרמב"ם כמו שכתב המזרחי (הו"ד בבית יוסף (או"ח סימן שמג)) שאין זו צריכותא גמורה שכן, אף שאחד מאחד אי אפשר ללמוד כמבואר בגמרא הרי חד מתרי אפשר ללמוד, ועל כרחך יש כאן שני כתובים הבאים כאחד שאין מלמדים - ולכן סובר הרמב"ם שבכל התורה כולה ספייה מותרת, ואיסור ספייה אינו אלא מדרבנן. אמנם בדעת הטור כתבו הפוסקים (יעויין בב"י שם ובנודע ביהודה מהדו"ת ח"א סימן א) שאיסור ספייה הוא מסברא, ואם כן תוקפו מדאורייתא.

וכתב הבית הלוי להוכיח כדעת הפרי מגדים בדעת הרמב"ם, שאיסור ספייה אינו אלא מדרבנן בכל התורה כולה, מכח סוגיית הגמרא בנזיר הנזכרת, שהרי מבואר בגמרא שכיון שלדעת רב הונא נשים אינם בכלל איסור מקיף כיון שאינם בכלל איסור ניקף, לכן חובה אשתו היתה מקיפה את שער בניה. ולכאורה תמוה הלא מצד הבנים הרי זה איסור, אלא שאינם מחוייבים בו, ואם כן כיצד עברה חובה על איסור ספייה בידים. אלא על כרחך שכל האיסור אינו אלא מדרבנן, וממילא ניחא כיון שחובה עשתה כן כדי להברותם אחר חליים וכמו שכתב רש"י, ואיסור דרבנן מותר לחולה שאין בו סכנה.

יסוד המהר"ם שיק שאין איסור ספייה כשהגדול אינו מוזהר בדבר זה

והמהר"ם שיק כתב לחדש שכל איסור ספייה לקטן הוא רק בדבר שהגדול עצמו מוזהר על האיסור, ובשו"ת בנין ציון (סימן קיח) כתב להביא ראיה לדבריו מסוגיית הגמרא בנזיר, שחובה הותרה בהקפת בניה הקטנים, ולכאורה קשה הלא אסור למספי איסור לקטן בידיים, אמנם ליסוד המהר"ם שיק מבואר היטב כי חובה שלדעת רב הונא אינה מצווה בעצמה לא כ'ניקף' ולא כ'מקיף', לא שייך בה איסור ספייה.

ובשו"ת מהרש"ג שם הוסיף שסברא זו נוטה קצת לסברא שהביא הפתחי תשובה (יו"ד סימן סב סק"ג) בשם האמונת שמואל לענין לאו של לפני עור לא תתן מכשול, שרצה לומר כעין זה שאין איסור לפני עור אלא כשהמכשול שנותן לפני חברו הוא דבר האסור גם על המכשיל, אבל אם המכשיל אינו אסור בדבר אין בו איסור לפני עור, וכגון אם ישראל יכשיל כהן באיסור דגרושה או בטומאה לא יהיה בו 'לפני עור'.

וכך דימה גם הבית הלוי (שם) וכתב בפשטות שכמו שכתב האמונת שמואל על איסור לפני עור שאינו אסור אלא באיסור שישנו גם עליו, כמו כן נאמר גם לענין איסור ספיה לקטן שהוא רק באיסור שהגדול המאכיל מוזהר בו. והוסיף שאכן מקור דין ספייה, מדם שרצים וטומאה, הרי כולם מוזהרים על איסורים אלו [ובטומאה, הכהנים הגדולים מצווים על הקטנים], ואם כן אין מקור ללמוד שאף כשהוא עצמו אינו מוזהר באיסור שיהיה אסור לספות לקטן. וכ"כ גם המלבושי יום טוב (ח"ב יו"ד סימן כב).

אלא שדחה הבית הלוי סברא זו על פי מה שהביא הש"ך (יו"ד סימן שמא) בשם הרוקח, שכהנת מעוברת מותרת להיכנס לאהל המת, מספק ספיקא, ספק שמא נפל הוא וספק שמא נקבה היא, ומוכח שעד כמה שהוא זכר - אסורה להיכנס לאהל המת כיון שהיא מטמאתו בידיים. והרי כהנת אינה מוזהרת על הטומאה, ומוכח שבאיסור ספייה אין אומרים כן, ואף מי שאינו מחוייב בדבר אסור בספיית האיסור לקטן השייך באיסור זה לכשיגדל. ובמלבושי יו"ט רצה לומר שבסברא זו נחלקו רב הונא ורב אדא בר אהבה, והרוקח פסק כרב אדא בר אהבה.

דעת הכסף משנה שהניקף עובר רק כשהוא מסייע למקיף

והבנין ציון דחה את ראייתו ליסוד המהר"ם שיק מכח קושיא זו, שכן אפשר ליישב את מנהגה של חובה באופן אחר, על פי מה שכתב הכסף משנה (ע"ז פי"ב) שאין הניקף עובר באיסור על מעשה ההקפה אלא באופן שהוא מסייע למקיף, אך אינו מסייע כלל אין איסור, ואם כן יש לומר שכל מה שהתיר רב הונא להקיף את הקטן הוא רק כשאינו מסייע.

ובחידושי רבי מאיר שמחה הקשה גם כן איך מקיפים אנו לקטן הרי בכך מאכיל איסור בידים לקטן. ורצה לחדש שאכן זה גופא כוונת רב אדא בר אהבה, ובאמת ראב"א מודה שאשה המקפת פטורה, רק שהוא סובר שעד כמה שהמקיף את הקטן חייב, נמצא שהיא מאכילה את בניה הקטנים דבר איסור, ואף שאינם חייבים בדבר - אסור לספות להם דבר איסור. ויש להעיר לפי דברי הכסף משנה הנזכרים, שאם כן ישנו אופן שבו לא עברה חובה על האיסור, באופן שהקטנים לא סייעו לה, ואם כן בשלמא אם סובר ראב"א שהאשה אסור בהקפה שפיר, אך לדברי הגרמ"ש שכל סברתו היתה מכח איסור ספייה, צ"ב מדוע לא חשש שלא סייעו הקטנים לחובה וממילא לא עברה על איסור. וצריך לומר שמדברי רב הונא הבין שהוא מתיר לחובה להקיף להם בכל אופן, אפילו במסייע, ומסתמא לא נזהרו שלא לסייע לה, ולכך אמר מה שאמר.

יישוב האהבת חסד שאין איסור ספייה באופן שהקטן אינו עושה מעשה

כעין זה כתב ליישב את עיקר הקושיא באהבת חסד, שצריך לומר שמיירי שהקטנים לא עשו מעשה, רק היא גילחה אותם בלא סיוע שלהם - וכיון שלא עשו מעשה שוב לא עבדה איסורא דאורייתא, דהניקף אינו לוקה אלא במסייע. וכתב שאף שאסור מן התורה אף בלא מעשה ורק אינו לוקה [והיינו דלא כהכסף משנה], מכל מקום יש לומר לגבי קטנים שהוא כעין מה שכתב בהגהות מיימוניות (שבת פכ"ט, הו"ד בבית יוסף או"ח סימן רסט) שמותר להאכיל לקטנים איסור עשה כיון שאינו דומה לדם ושרצים, ואם כן יש לומר שגם באופן שאין הקטנים עושים מעשה, לא דמי לדם ושרצים שעושה מעשה - ואין בו איסור ספייה.