אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/נדרים/ט

יום חמישי ט' חשון תשפ"ג - מסכת נדרים דף ט

הכנסת חפצי חולין לעזרה

דעת הר"ן שהלל הקדיש את בהמתו סמוך לעזרה קודם שנכנס

הגמרא במסכת פסחים (סו:) ובמסכת נדרים (ט:) מביאה את מנהגו של הלל כשהיה רוצה להקריב קרבן עולה, וחשש שמא יבוא לידי תקלה: אמרו על הילל הזקן שלא מעל אדם בעולתו כל ימיו. מביאה כשהיא חולין לעזרה, ומקדישה, וסומך עליה, ושוחטה.

הר"ן על אתר מפרש: לאו בעזרה ממש, שאסור להביא חולין לעזרה, אלא בפתח העזרה. דהיינו שהוקשה לר"ן כיצד הכניס הלל את בהמתו - בעודה חולין - לעזרה, כפי שמבואר לכאורה מלשון הגמרא 'מביאה כשהיא חולין לעזרה', והלא אסור להכניס בהמת חולין לעזרה. ומבאר הר"ן כי אף שהגמרא נקטה בלשונה שהוא מביאה כשהיא חולין לעזרה, אין הכוונה לעזרה ממש אלא סמוך לעזרה, ורק אחרי שהקדישה הכניסה מיד לתוך העזרה, וכך לא נכשל בה אדם מעולם.

על קושיא זו עמדו גם התוספות בפסחים (ד"ה מביאה) והם מוסיפים להביא מקור לדבריהם, אשר ממנו נראה להדיא שכל הכנסת חולין לעזרה יש בה איסור. במשנה במסכת בבא בתרא (פא.) נחלקו התנאים בדין קונה שני אילנות בתוך שדה חבירו, שלדעת חכמים לא קנה קרקע, ולדעת רבי מאיר קנה. ובמשנה בביכורים (פ"א מ"ו) נחלקו גם כן בדין קונה שני אילנות בשדה חבירו, שלדעת חכמים מביא ואינו קורא [- מקרא ביכורים, שאינו יכול לומר "האדמה אשר נתת לי"], ולדעת רבי מאיר מביא וקורא. ומובא בגמרא עוד שבקונה אילן אחד בתוך של חברו מודה רבי מאיר שמביא ואינו קורא לפי שלא קנה קרקע.

ומבררת הגמרא מה טעמם של חכמים בשני אילנות ושל רבי מאיר באילן אחד, שמביא ואינו קורא, הלא ממה נפשך אם אין הקרקע שלו - אינו חייב בהבאת ביכורים, ואם הקרקע שלו - למה לא יקרא. ומיישבת הגמרא: אמר רבה, מאי קושיא, דילמא רבי מאיר באילן אחד ספוקי מספקא ליה, ורבנן בשני אילנות ספוקי מספקא ליה. והיינו שכיון שהוא ספק אם קנה קרקע או לא, לכן מביא מספק ומאידך אינו קורא מספק.

ומקשה הגמרא: וליחוש דדלמא לאו ביכורים נינהו, וקא מעייל חולין לעזרה. ופירש הרשב"ם: וקמעייל חולין לעזרה, ודרשינן בספרי "כי ירחק ממך המקום וזבחת" (דברים יב כא) - בריחוק מקום אתה זובח ואי אתה זובח בקירוב מקום חולין שלך. והוא הדין לכל הבאת חולין בעזרה שאסור. ועוד הוסיף רשב"ם ביאור אחר: אי נמי, מדרבנן, דלמא איכא דחזי ליה דנוהג בהן מנהג חולין כדינן, וסבור קדשים הן הואיל ואיתנייהו בעזרה, ואתי לזלזולי בקדשים, ע"כ. הרי לנו שהרשב"ם חכך בדעתו אם אכן ישנו איסור כללי של הבאת דברי חולין לעזרה.

דעת התוספות שאיסור הבאת חולין בעזרה הוא כשעושה בו מעשה קרבן

עפ"ז תמהים התוספות כיצד יכול היה הלל להביא את בהמתו כשהיא חולין לעזרה ורק אחר כך להקדישה - והלא עובר בכך על "כי ירחק ממך המקום וזבחת". ובתשובתם מייסדים התוספות יסוד בעיקר איסור הבאת חולין לעזרה. והוא שלא נאמר האיסור אלא באופן שעושה בחולין איזה מעשה כדרך שעושה בקרבן, וכגון בביכורים שעושה בהם תנופה כדרך שעושה בשאר קרבנות. אבל כאן שמכניס טלה חולין לעזרה ואינו עושה שום דבר שעושה בקרבנות שיראה כמקריב חולין לגבוה, בכה"ג אין איסור.

ומדברי הר"ן מוכח שחלק על זה, וסבר שאף באופן שמכניס החולין סתם ואינו עושה בו שום מעשה, די בכך כדי לעבור על הכנסת חולין לעזרה. כך גם מבואר מדברי הרמב"ם (שחיטה פ"ב ה"ג) שכתב: ולא בהמה וחיה בלבד, אלא כל החולין אסור להכניסן לעזרה, אפילו בשר שחוטה או פירות ופת. ואם עבר והכניסן מותרין באכילה כשהיו, ודברים אלו כולן דברי קבלה הן.

קושיית הקרבן העדה שיכול להקדיש בהמתו בשבת כיון שאין שבות במקדש

והנה הגמרא בפסחים הציעה פתרון זה של הקדשת הבהמה בעזרה, כדי לאפשר את תחיבת הסכין בצמרו של הטלה כשחל י"ד ניסן בשבת, לאדם ששכח להביא את סכינו לביהמ"ק קודם השבת. שכיון שאסור לעשות מלאכה בבהמת קדשים, לכך ביארה הגמרא שאותו אדם לא הקדיש את הבהמה עד שהגיע עמה לעזרה. ואמנם מקשה הגמרא על הצעה זו: היכי מצי מקדיש ליה, והתנן אין מקדישין ואין מעריכין... כל אלו ביום טוב אמרו ק"ו בשבת. ומיישבת הגמרא מה שמיישבת.

והמצפה איתן (פסחים שם) הביא קושיית הקרבן העדה, מה הוקשה לגמרא היכי מצי מקדיש ליה, הלא כבר התבאר שהקדישו את הבהמה בעזרה, ואין שבות במקדש, וכן מבואר בירושלמי שמותר להקדיש בעזרה כיון שאין שבות במקדש. וכתב המצפ"א שע"כ הבבלי חולק על הירושלמי בזה, וסובר שמשום שבות במקדש לא התירו להקדיש, דבר שאפשר לעשותו מערב שבת.

וכתב בספר מנחת חזקיה, שלפי ביאור הר"ן שההקדש ע"כ נעשה מחוץ לעזרה, יש ליישב את קושיית המצפה איתן וזאת בהקדם דברי המקדש דוד שדין 'אין שבות במקדש' היינו רק בעזרה עצמה, ואם כן כיון שאסור להכניס חולין לעזרה ע"כ שהקדיש את הבהמה קודם כניסתו לעזרה, וא"כ קשה היכי מצי מקדיש ליה, כי כיון שלא הכניסה לעזרה לא יכול היה להקדישה מכח 'אין שבות במקדש'.

מחלוקת רש"י ותוספות איך אכלו הכהנים מנחה על השובע הא אסור להכניס חולין לעזרה

את יסודם, לפיו איסור הכנת חולין לעזרה נאמר רק באופן שעושה בו דבר שעושה בקרבן, מוסיפים התוספות בפסחים ומכריחים כן מכח המבואר בגמרא במנחות (כא:) דאמר מר "יאכלו" - שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע. הרי מבואר להדיא שעם המנחה הנאכלת בעזרה, היו אוכלים גם חולין, ומוכח שכל שאינו עושה בחולין דבר שעושה בקרבנות אינו בכלל איסור הכנסת חולין לעזרה.

ואמנם התוספות לא הזכירו אלא מקצת מדברי הגמרא במנחות, ואילו רש"י שם מפרש את מהלך הסוגיא באופן אחר, ולדבריו אין ראיה לדעת התוספות. שכן הגמרא שם דנה בדברי שמואל על המשנה בשקלים (פ"ז מ"ז) בה שנינו שהתנו בית דין תנאי על המלח ועל העצים של הקדש שיהיו הכהנים נאותים בהם. ואמר על כך שמואל: לא שנו אלא לקרבנם אבל לאכילה לא. ומסיקה הגמרא ש'לקרבנם' שהזכיר שמואל, היא 'אכילת קרבנם', ו'לאכילה' שהזכיר שמואל היא 'אכילת חולין' שלצורכה אסור לקחת ממלח הקדש.

ותמהה הגמרא: חולין פשיטא מאי בעו התם. ופירש רש"י שקושיית הגמרא היא מכח איסור זה של 'חולין בעזרה'. ומיישבת הגמרא שאכילת החולין המדוברת כאן היא החולין הנאכלים עם המנחה כדי שתאכל על השובע. ופירש רש"י (בכת"י ובתמורה כג.) שכוונת הגמרא שיאכל חולין חוץ לעזרה, ואז יכנס ויאכל את המנחה על השובע, והיה הו"א שכיון שחולין אלו הם צורך אכילת קדשים ממילא יוכלו הכהנים לקחת עבורם מלח הקדש, וקמ"ל שלא הותר להם דבר זה.

אמנם התוספות (ד"ה חולין) חלקו על רש"י והוכיחו מדברי המשנה בזבחים (צ:) שאפשר להכניס תבלין של חולין לעזרה. והשיטה מקובצת הוסיף והקשה על רש"י שבודאי לא שייך לאסור הכנסת חולין לעזרה אלא בהקרבה. ולכן ביאר שמה שהקשתה הגמרא 'חולין מאי בעו התם' פירושו שלא שכיח שיהיו חולין בעזרה כי אם בביתם. וכ"כ התוספות במנחות (פ: ד"ה וכי) שרש"י "בחנם פירש כן", שכן יכול לאכול החולין עמה בעזרה, כיון שכל האיסור להכניס חולין לעזרה אינו אלא היכא דאיכא כעין עבודה. ומה שהקשתה הגמרא תחילה 'חולין מאי בעי התם', הוא משום שהוקשה לו "מאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה". ופירושו כדברי השיטמ"ק שלא שכיח שתהיה אכילת חולין בפני עצמה בעזרה.

עכ"פ נמצא שאת דברי הגמרא במנחות אפשר לפרש בשני דרכים, הן לדעת התוספות שכל שאינו עושה חולין כעין עבודה, והן לדעת הר"ן שכל הכנסת חולין לעזרה יש בה משום איסור.

וכתב המשנה למלך (שחיטה פ"ב ה"ג) שנראה שרש"י סובר שלא זו בלבד שאיסור הכנסת חולין אינו דוקא באופן שעושה מעשה כעין הקרבה בחולין, אלא אפילו בדבר שאינו ראוי כלל להקרבה גם כן שייך איסור זה. כי אם אכן לדעת רש"י מותר להכניס חולין לעזרה כשאינם ראויים לקרבן, מדוע הוצרך רש"י להידחק שהכהנים היו אוכלים את החולין חוץ לעזרה ואח"כ נכנסים לאכול את הקדשים, היה לו לפרש שהיו אוכלים דברים שאינם ראויים להקרבה בעזרה עצמה, [ויש להעיר קצת שלכאורה רש"י מוציא דבר זה מדברי הגמרא, כדרך שמוציא את עיקר שיטתו, וזאת מקושיית הגמרא 'חולין מאי בעו התם', שלדעת רש"י הקושיא היא מכח האיסור של חולין בעזרה, ואם אכן מותר להכניס חולין לעזרה שאינם ראויים להקרבה, אם כן מה קושיית הגמרא 'מאי בעו התם', שמא הכניסו שם חולין שאינם ראויים להקרבה ולצורכם היה הוה אמינא שישתמשו במלח של הקדש. וק"ק שהמל"מ העמיד את ראייתו על ביאור רש"י בתשובת הגמרא, שעה שכן מוכח גם מביאור רש"י שלפנינו בקושיית הגמרא].

ראיית התוספות להיתר מכניסת ישראל בבגדיהם לעזרה לשם סמיכה

והתוספות בבבא בתרא (פא: ד"ה ודלמא) הוסיפו והביאו ראיה לדבריהם ממה שישראל נכנסים בעזרה בבגדיהם, וכן הכהנים לא מצאנו שאסורים להיכנס בעזרה בבגדי קודש, וע"כ שאין איסור הכנסת חולין בעזרה אלא בדבר שעושים בו הקרבה וכיו"ב.

וכתב המשנה למלך ביישוב דעת החולקים, שאפשר שכל האיסור הוא כשמכניס דבר שאינו מוכרח להיכנס לשם, והוי דרך בזיון, משא"כ בגדי חול שחייב ישראל להיכנס בהם כדי לסמוך - ממילא אין בכך בזיון ולכן אינו בכלל האיסור.

ובספר פשט ועיון להגר"מ שטרנבוך שליט"א (פסחים סו:) ביאר באופן אחר הטעם שהתוספות בפסחים לא הביאו ראיה זו לדבריהם [וכך י"ל גם לדעת החולקים על יסוד התוספות], משום שהם סוברים שהבגדים שאדם לובש על גופו בטלים לגופו. וכמבואר במשנה בנגעים (פי"ג מ"ט) שהנכנס לבית המנוגע, אזי אם בגדיו בידיו - הוא והן טמאים מיד, ואם הוא לבוש בכליו אזי אינם טמאים עד שישהה כדי אכילת פת חיטין. ומבואר שאין מתקיים בבגדים דין "והבא אל הבית יטמא" אלא כשהוא אוחזם בידיו, אבל כשלבוש בהם אין להם חשיבות עצמית ובטלים אליו.

חילוק המשנה למלך בין הכנסת חולין סתם להכנסת חולין לצורך הקדשם והקרבתם

מאידך, התוספות בבבא בתרא לא הזכירו כלל את מנהגו של הלל שהיה מכניס בהמתו לעזרה ואז מקדישה, ויש להבין מדוע לא הביאו ראיה ליסודם שהאיסור הוא רק כשעושה בבהמה 'כעין הקרבה' ממנהגו של הלל. ולכאורה לפי מה שנתבאר בדברי הר"ן, אין ראיה ממנהגו של הלל, שכן אפשר לדחוק ולפרש שכוונתו סמוך לעזרה, ואולי לכן לא רצו התוספות בב"ב להביא ראיה ליסודם משם.

ובמשנה למלך הציע ביאור אחר בטעם שלא הוכיחו התוספות לדבריהם ממנהגו של הלל, וזאת לפי שש מקום לחלק בין מכניס חולין לעזרה סתם לבין מכניס חולין לצורך הקרבתם. דהיינו שאף אם ננקוט שהכנסת חולין לעזרה אסורה אפילו במקום שאינו עושה בהם מה שרגיל לעשות בקרבן, מכל מקום הלל שהכניס את החולין כדי להקדישם ולהקריבם - אף לדעתם אין איסור בהכנסת חולין בכה"ג.

מחלוקת הרשב"ם והתוספות אם עיקר איסור הכנסת חולין לעזרה הוא מדאורייתא

והנה הבאנו דברי הרשב"ם אשר מדבריו מבואר שכל איסור הכנסת חולין בעזרה אינו אלא דין דרבנן בעלמא, ומאידך דעת התוספות (חולין קל: ד"ה אי) שאיסור הבאת חולין בעזרה הוא מדאורייתא. ובדעת הרמב"ם כתב המשנה למלך שנראה לפרש שאף לדעתו אין האיסור אלא מדרבנן, שכן הרמב"ם בהביאו דין אכילת חולין עם הקדשים כדי שיהיו נאכלים על השובע, הזכיר הדין בפשטות ולא חילק שצריך לאכול החולין חוץ לעזרה, וזה סותר את דעתו, שכן לדעת הסוברים שאיסור חולין בעזרה הוא אפילו בלא עושה מעשה הקרבה, הוצרך רש"י לפרש שאכלו את החולין חוץ לעזרה. ומכח זה ביאר המל"מ שלדעת הרמב"ם כל האיסור הוא מדרבנן ובמקום אכילת קדשים התירו.

ובאופן אחר כתב שאף אם נרצה לומר שעיקר איסור הכנסת חולין בעזרה הוא מדאורייתא, מכל מקום מה שהוסיף הרמב"ם לאסור כדעת רש"י כל הכנסת חולין אפילו במקום שאינו עושה מעשה הקרבה, תוספת זו אינה אלא מדרבנן ובמקום אכילת קדשים התירו.