אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/כתובות/לו

יום חמישי יד אב תשפ"ב - מסכת כתובות דף לו

פתח פיך לאלם

טוענים לחרשת ושוטה מדין 'פתח פתח לאלם'

הגמרא במסכת כתובות (לו.) מקשה סתירה בין שתי ברייתות, בדין טענת בתולים בחרשת ושוטה. בברייתא אחת נאמר: החרשת והשוטה והאיילונית, יש להן קנס, ויש להן טענת בתולים [- דהיינו להפסידן כתובה כשטוען שלא מצא לה בתולים]. ואילו בברייתא אחרת תניא: החרשת והשוטה והבוגרת ומוכת עץ, אין להן טענת בתולים. וסתרו הברייתות בפסקיהן לגבי דין חרשת ושוטה אם יש להן טענת בתולין או לא.

רב ששת מיישב את הסתירה: לא קשיא, הא רבן גמליאל, והא רבי יהושע. והיינו ששנינו במשנה (שם יב:): הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים. היא אומרת, משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדך. והוא אומר, לא כי אלא עד שלא ארסתיך נאנסת והיה מקחי מקח טעות. רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים, נאמנת. רבי יהושע אומר, לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס והטענתו, עד שתביא ראיה לדבריה.

ועפ"ז מיישב רב ששת את הסתירה בברייתות, שהברייתא האומרת שאין להן טענת בתולים, היינו משום שטוענים בשבילה 'משארסתני נאנסתי'. ומקשה על כך הגמרא, שהרי לא מצאנו שנחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע אלא באופן שהיא טוענת כן, אך מנין לנו לומר שגם בחרשת ושוטה שאינה טוענת בעצמה, טוענים אנו כן בעבורה. ומיישבת הגמרא: כיון דאמר רבן גמליאל מהימנא, כגון זו "פתח פיך לאלם" (משלי לא ח).

כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה ולא פותחים

טענה זו אנו מוצאים גם כן בדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (מא.), שם שנינו במשנה: כל חזקה שאין עמה טענה, אינה חזקה. כיצד, אמר לו, מה אתה עושה בתוך שלי. והוא אומר לו, שלא אמר לי אדם דבר מעולם, אינה חזקה.

ומקשה הגמרא: פשיטא [- שהרי אין בדבריו כל טענה כנגד טענת בעל השדה, ומה ההוה אמינא שתהיה ישיבתו בקרקע חזקה]. ומיישבת הגמרא, שהלא יתכן שאדם זה קנה ממנו את הקרקע, והיה לו שטר שאבד, וכיון שחושש שאם יטען שקנה את הקרקע הרי שיבקשו ממנו להראות את השטר, לכן הוא בוחר בטענה אחרת, 'שלא אמר לי אדם דבר מעולם'. וכיון שלפי האמת לא יבקשו ממנו את השטר במקרה שיטען שקנה את הקרקע מבעליה, שהרי חזקה במקום שטר היא עומדת, ואדם זה ישב בקרקע כמנין שני חזקה, ממילא היה הוה אמינא שאנו נטען עבורו טענה זו, מדין "פתח פיך לאלם". ועל כך באה המשנה וחידשה שאין לומר כן, אלא "כל חזקה שאין עמה טענה אינה חזקה".

ובביאור ה'קמ"ל', כתב הרשב"ם: קמשמע לן דאי טעין טענינן ליה, ואי לא טעין, אנו לא ילפינן ליה למיטען, ע"כ. ואמנם לא מבואר בגמרא מדוע באמת טענה זו אין אנו טוענים, ובמה שונה טענה זו מטענת 'משארסתני נאנסתי' אותה טוענים אנו לחרשת ולשוטה, כמבואר בגמרא בכתובות.

חילוק בין בעל דין שיכול לטעון לעצמו לבע"ד שאינו יכול

ובספר שערי תורה כתב לבאר שבודאי אסור לדיין ללמד את בעלי הדין לטעון טענות, ומה שמצאנו שבית דין טוענים ליורש וללוקח, היינו משום שבין דין יכולים לטעון עבור מי שאינו יכול לטעון בעצמו, אבל כאן שיכול המחזיק בקרקע לטעון בעצמו - אין טוענים לו.

ומה שמבארת הגמרא שהיה הו"א שנטען עבורו וקמ"ל שלא, היינו שהוה אמינא שאף שלא טוענים לו ממש, מכל מקום יהיה מותר לפתוח לו פתח לטענתו, שעל ידי שאלה זו יוכל הוא לטעון 'שטר היה לי ואבד', וקמשמע לן שאף טענה זו אין טוענים לו.

פתח פיך לאלם בתקנת פרוזבול דרבנן

ובגמרא בגיטין (לז:) אמר רב יהודה אמר רב נחמן, נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני. מאי טעמא, כיון דתקינו רבנן פרוסבול, לא שביק היתירא ואכיל איסורא. ומוסיפה הגמרא שכאשר באו בעלי דין לפני רב, שאל את הבע"ד: מידי פרוסבול היה לך ואבד. ומבארת הגמרא שעשה כן משום דין זה של 'פתח פיך לאלם'.

והנה גם בגמרא שם מבואר לכאורה שאין טוענים לו ממש, רק פותחים לו פתח לטענה, שעל ידי זה יכול הוא לטעון בעצמו פרוזבול היה לי ואבד. ואמנם בגמרא שם מבואר שפותחים לו פתח כזה, ואם כן דין הגמרא בבבא בתרא ודין הגמרא בגיטין סותרים זה לזה. וכתב היד רמ"ה שדין זה הוא בשמיטת כספים בזמן הזה דוקא שאינה אלא מדרבנן, והקילו רבנן בדרבנן. ועכ"פ לפי זה יש לבאר טעם הדין המובא בגמרא בכתובות שטוענים לחרשת ושוטה - שכן הן אינן יכולות לטעון בעצמן, ודומות הם בדבר זה ליורש ולוקח.

ואמנם באמת יש להבין אם יכול לטעון בעצמו 'פרוזבול היה לי ואבד' מדוע לא טוען כן, ומדוע לא נוכיח ממה שלא טוען כן - שאין טענתו טענה. וביאר הרשב"א, שסברתו של זה דומה לסברת המחזיק בקרקע שמבואר בגמרא שהיה לו שטר ואבד וחושש שיבקשו השטר מידו, והוא הדין אדם זה חושש להגיד פרוזבול היה לי ואבד, כי סבור הוא שאינו נאמן לומר כן, ולכן אנו פותחים ושואלים אותו אם היה לו ואבד.

נמצא אם כן שמעיקר הדין אסור לדיין לטעון טענות עבור בעלי הדין, ואפילו לפתוח לו פתח אסור אלא אם כן אינו יכול לטעון בעצמו. ובדין שעיקרו דרבנן מצאנו שהקילו חכמים לפתוח פתח אפילו באופן שיכול לטעון בעצמו, אך זאת בתנאי שיש טעם והסבר מדוע לא טען כן הבע"ד בעצמו.

דעת הרמב"ם שפותחים רק כשמבקש לטעון ואינו יודע לחבר הדברים

והנה בעיקר האיסור לדיין לטעון עבור בעלי הדין, וההיתר לפתוח לאלם, כתב השולחן ערוך (חו"מ סימן יז ס"ח-ט), וזה לשונו: לא יעשה הדיין... ולא ילמד לאחד מבעלי הדין כלל, אפילו הביא אחד מבעלי הדין עד אחד, לא יאמר לו אין מחייבין ממון על פי עד אחד, אלא יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, עד שיטעון ויאמר עד אחד אינו נאמן עלי, וכן כל כיוצא בזה. ראה הדיין זכות לאחד מהם, ובעל דין מבקש לאמרו ואינו יודע לחבר הדברים, או שראוהו מצטער להציל עצמו בטענת אמת ומפני החימה והכעס נסתלקה ממנו או נשתבש מפני הסכלות - הרי זה מותר לסעדו ולהבינו תחילת הדבר משום 'פתח פיך לאלם'. וצריך להתיישב בדבר זה הרבה, כדי שלא יהיה כעורכי הדיינים. ודבריו הם כהעתק דברי הרמב"ם (סנהדרין פכ"א ה"י).

והנה ברמב"ם והפוסקים שהעתיקו דבריו, מבואר להדיא שאין דין פתח פיך לאלם אלא באופן שהיה הבעל דין מבקש לאמרו אלא שאינו יודע לחבר הדברים וכיו"ב, אך בלאו הכי אסור, וביאר הכסף משנה שבשאר אופנים סובר הרמב"ם שאסור לטעון עבורו לפי שנראה כעורכי הדיינין. וצ"ב מסוגיית הגמרא בכתובות, שהרי שם מבואר שאומרים כן לחרשת ושוטה, והם הרי כלל לא פותחים בטענה ואעפ"כ מדין 'פתח פיך לאלם' מבואר בגמרא שטוענים בעבורם.

ואולי יש לבאר כוונת הרמב"ם שכל כמה שיכול לטעון ואינו טוען יש בכך ריעותא, ולכן רק אם התחיל לטעון ואינו יודע לחבר הדברים אז טוענים עבורו, משא"כ בחרשת ושוטה שכלל אין ביכולתה לטעון - שוב אין ריעותא במה שאינה טוענת, ולכן יכולים לטעון עבורה אפילו כשכלל לא פתחה בדברים.

קושיית הטור על פסק הרמב"ם מדברי הירושלמי

ובטור העתיק דברי הרמב"ם, וכתב: ואינו משמע כן בירושלמי, דגרסינן התם: רב הונא כי הוה חזי זכו לבר נש והוא לא הוה ידע, פתח ליה, על שם פתח פיך לאלם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביאה בפסקיו, ע"כ. וביאר הבית יוסף כוונת הטור, שכיון שבירושלמי נקט לה בסתמא שכל פעם שהיה רואה זכות לבר נש היה פותח לו, משמע דהיינו אפילו כשלא היה הבעל דין כלל יודע מזכות זו. ובבדק הבית הוסיף שאין הכרח בדבר, שכן יתכן שהירושלמי לא חש לפרש דבר זה כיון שהוא פשוט.

והלחם משנה (סנהדרין פכ"א ה"י) תמה על הטור, שהרי בירושלמי מבואר עוד בדעת רב הונא עצמו, שהיה מקלל את הדיין שהיה אומר שאין מקבלין עד אחד, והורה להם שעל בעלי הדין לטעון כן, אך הם לא יאמרו דבר. ואם כן אם צודק הטור שרב הונא בסתמא דיבר וכלל הכל בדבריו, אם כן סתרו דברי רב הונא זה לזה. ועל כרחך צריך לחלק כסברת הרמב"ם שרב הונא קילל את הדיין העושה כן, לפי שאכן אין ראוי ללמד לבעל דין לטעון טענה. אלא שאם הבעל דין יודע בטענתו וחפץ לאומרה רק שאינו יודע כיצד יאמרנה - על זה אמר רב הונא שפותחים לו פתח.

ביאור הלחם משנה במחלוקת הטור והרמב"ם

ובדעת הטור כתב הלחם משנה, שביאר דברי רב הונא שקילל לדיינים שאמרו שאין מקבלין עד אחד, שהוא מטעם אחר - וכפי שכתב הרמב"ם שם ש"יאמר לנטען הרי זה העיד עליך, הלוואי שיודה ויאמר אמת העיד" - דהיינו שיתכן ואומר שקר ועל ידי העד יודה ויחזור בו משקרו, ונמצא שכשאמר הדיין שאין העד נאמן - הרי בזה הוא כאילו אמר לבעל דין שיחזיק בשקרו ולא יודה, ובזה הוא ממש כעורכי הדיינים, שמלמד טענת שקר וזיוף. אבל כשהטענה נראית אמיתית רק שהוא אינו יודע ממנה, בזה לדעת הטור מצוה ללמדה מדין 'פתח פיך לאילם'.

ונמצא שנלחקו הרמב"ם והטור אם דין פתח פיך לאלם היינו אפילו באופן שאין הבעל דין יודע כלל מהטענה, או שרק באופן שיודע מהטענה אלא שאינו יודע כיצד לאומרה - רק באופן זה אומרים 'פתח פיך לאלם'. ואם כן מה שהערנו מדברי הגמרא בכתובות שפותחים פה לחרשת ושוטה, לכאורה יבואר יותר לדברי הטור - שהרי חרשת ושוטה כלל אינה יודעת מהטענה ואעפ"כ אומרים בה דין 'פתח פיך לאלם'.

ביאור המו"מ בגמרא בבבא בתרא לדברי הרמב"ם

ולפי המבואר ברמב"ם שדין פתח פיך לאלם הוא רק באופן שהתחיל הבעל דין בטענה אלא שלא סיימה כראוי כיון שאינו יודע כיצד לאומרה, לפי זה יש לבאר באופן אחר את ההו"א בגמרא בבבא בתרא - מפני מה היה הוה אמינא שנטען לו מדין 'פתח פיך' וקמ"ל שאין טוענים לו. והיינו שהרי אותו אדם המחזיק בקרקע, חוששים אנו שמא היה לו שטר ואבד וחושש לטעון טענה זו כיון שיודע שיאמרו לו 'אחוי שטרך'.

נמצא שאדם זה הוא בדרגה אמצעית בין 'פתח פיך' של הרמב"ם ל'פתח פיך' של הטור - שכן הטור חידש דינו אפילו באופן שכלל אינו יודע מטענה זו, והרמב"ם דקדק שרק באופן שטוען אלא שאינו טוען כראוי - ואילו אדם זה אנו סבורים שיודע מהטענה אך לא אמרה כלל - ובזה הסתפקה הגמרא האם גם באופן זה נחשב הדבר כאילו פתח בטענה ורק אינו יודע להציגה כראוי, שאז אומרים בו דין 'פתח פיך לאילם'. וקמ"ל שאין אומרים כן.

דקדוק לשון הרשב"ם 'אי טעין טענינן ליה'

על פי זה אפשר לדקדק באופן נפלא את לשונו של הרשב"ם בסוגיא שם. שכן הרשב"ם שם כותב: קמ"ל דאי טעין טענינן ליה ואי לא טעין אנו לא ילפינן ליה למיטען, ע"כ. ובאחרונים העירו על לשונו 'אי טעין טענינן ליה' - הרי לכאורה עד כמה שיטען אין צורך שנטען לו אנו, ומה הפירוש 'אי טעין טענינן ליה'.

אכן לפי מה שנתבאר שהגמרא סוברת שודאי אם פתח בטענה רק שאינו יודע לסיימה כראוי, אזי טוענים אנו עבורו, וכל ההו"א היתה שאפילו באופן שלא טען אלא שסבורים אנו שיודע מטענה זו - שמא אף באופן זה טוענים לו, וקמ"ל שאין טעונים לו כל עוד לא פתח בטענה. ולזה כיוון הרשב"ם ואמר שרק 'אי טעין' דהיינו שלא סגי במה שיודע מטענה זו אלא שצריך שגם יטען אותה בפועל, שאז באופן שאינו טוען אותה כראוי 'טענינן ליה'.